ברוך שאמר על הגדה של פסח, מגיד, הא לחמא עניא ג׳

1 הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים הלשון בארעא דמצרים לאו דוקא במצרים ממש. שהרי זה אכלו בצאתם משם, והסבה לזה, כי במצרים לא הספיק בצקם להחמיץ, וגם כי במצרים לא אכלו כלל לחם עוני, שהרי גם דגים ובשר הי׳ להם למדי, כמבואר בפ׳ בהעלתך, ומכש״כ לחם, אך הכונה בארעא דמצרים — סמוך למצרים בצאתם משם.

2 כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח לכאורה שני אלה המאמרים הם רק כפל לשון בענין אחד, שמי שאין לו מה לאכול יבא ויאכל. אך באמת אפשר לומר שהן שתי קריאות משני ענינים, האחד — כל דכפין, כלומר, הרעב יבא ויאכל, והשני — אף כי לא רעב, אך חסרים לו צרכי פסח צרכי יו״ט כמו יין ובשר ועוד, יבא ויעשה פסח, כלומר, ימצא הכל לפניו, והלשון ויפסח הוא כמו ויחוג חג הפסח, ומן השם פסח נעשה פעל יפסח. ומצאתי און לי בבאור זה בנוסח ההגדה ברמב״ם סוף הלכות חמץ מצה, כי הגירסא שם כל דצריך לפסח, וזה קרוב לבאורנו. ואמנם זה ודאי, שאין הכונה במלת ויפסח מענין קרבן פסח, שהרי שוברו בצדו, כי סוף הלשון השתא הכא בחוץ לארץ, ובחוץ לארץ אין קרבן פסח. ודע דיש הבדל בין הלשון כל דכפין ובין כל דצריך, כי הכפן שענינו רעב, כל מי שיאמר כי רעב הוא ייתי ויכול. ואין בודקין אם אמנם רעב הוא ואין לו מה לאכול יען דקי״ל אין בודקין למזונות. ולא כן הלשון כל דצריך שענינו כל מי שבא לקבל צרכי פסח, יין ובשר ועוד עליו דרוש להראות כי אמנם דרוש הוא לקבל ואין לו משלו. וטעם הדבר הוא עפ״י המבואר במס׳ תענית דף כ׳ סע״ב, במנהגו של רב הונא, שבכל ערב שבת הי׳ קונה כל הירק הנשאר ממכירת היום ומשליכם לנהר ולא נתנם לעניים, ומפרש הטעם, כדי שלא יסמכו עניים על זה ולא יכינו לשבת, ואפשר לצרף טעם זה גם לכאן. ויש להעיר, על שלא קבעו קריאה זו קודם קידוש, שהרי אם מזמנים לאורח לסעודה דרוש שיהיה גם בשעת קידוש. ואפשר לומר עפ״י מה שאמרו בפסחים ק״ו א׳ על הפסוק זכור את יום השבת פ' יתרו זכרהו בכניסתו והיינו מיד כשנכנס שבת חובה להזכירו, ומבואר שם, דהזכירה היא בקידוש על היין. והנה גם בפסח כתיב פ׳ בא, י״ג ב׳ זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, ואם כן גם בפסח מיד כשנכנס החג, חלה חובת זכירה בקידוש על היין, ויותר מזה בפסח חלה עוד מיד בכניסתו חובת ספור יציאת מצרים, וכן אמרו ברכות נ״ב א׳ עיולי יומי כל כמה דמקדמינן עדיף. וכבר כתבנו בתחלת הפתיחה דכל מצוה התלוי׳ ביום גם הלילה בכלל, עיי״ש, וא״כ מיד כשנכנס הלילה חלה חובת קידוש, ומתבאר, דאין לדחות הקידוש עד אשר יבאו עניים, שאין לזה שעה מוגבלת, וגם אולי לא יבאו כלל, אך צריך לקדש מיד, ואם יבאו עניים יקדשו לעצמן.

3 כל דכפין יתי ויכול... השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. לא נתבאר יחש המאמרים כל דכפין ייתי וייכול וכו׳ לזה דהשתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. ואפשר לפרש דמכוין למה שאמרו במס׳ ברכות ל״ד ב׳ ועוד, אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר פ׳ ראה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ע״כ. וכלומר, כי העולם כמנהגו ינהוג, יהיו עשירים ויהיו עניים, אך ההבדל יהי׳ בזה כי לא יהי׳ עוד שעבוד מלכיות. וזהו שאמר כאן, כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, כלומר, גם בארעא דישראל כל דכפין ייתי וייכול, יען כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ואם תאמר, אם כן, מה ההבדל בין האידנא בגלות ובין ימות המשיח לעת שנהי׳ בארץ ישראל — ההבדל בזה הוא רק כי השתא עבדי בשעבוד מלכיות, לשנה הבאה נהי׳ בני חורין משעבוד מלכיות. וגם אפשר לפרש בפשיטות יחש המאמרים מן כל דכפין להשתא הכא ולשנה הבאה בארעא דישראל עפ״י מה שאמרו בב״ב י׳ א׳ גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, ויליף זה מקרא דישעיה נ״ו א׳ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא, ומכוין לומר, כי עבור הצדקה שמזמנים לאכול כל דכפין שענינו כל הרעב נזכה לשנה הבאה להיות בא״י ולגאולת בני חורין. ולכאורה יש להעיר בהמאמר הנזכר, כי הוא מסיים במה שלא פתח, כי פתח בצדקה לבד, גדולה צדקה ומביא ראי׳ מן שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא, הרי דצריך לזה שתי זכיות, משפט וצדקה. אך הבאור הוא, כי באמת ענין משפט כשהוא לבדו לא יחשב למעלה, יען כי הפכו עול וגזל, ולא כן צדקה שבמניעתה הוא רק מניעת מצוה, ונמצא שמעלת הצדקה דיה גם לבדה, אך בתנאי שתהי׳ במשפט, כלומר, לא בהעדר משפט, והיינו שלא יתן צדקה ברכוש גזל ועול.