יקר תפארת על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין ב׳:ב׳

2 עושה אדם שליח וכו'. נשים הרי הן בכלל בני ברית והעבדים הוקשו להן דכתיב וכתב לה וכתיב בשפחה או חופשה לא נתן לה. וכתב רבינו נעשים שלוחין למשא ולמתן לפי שיש דברים שאין האשה והעבד נעשים שלוחים. וכל דבר שאין נעשים שלוחים מבאר רבינו במקומו.

3 אחד הקטן ואחד הקטנה וכו'. וא"ת למה הוצרך לכתוב זה וכי עד השתא לא ידעינן שהקטנה והקטן שוין. וי"ל משום דאשכחן דקטנה יש לה יד ויש לה חצר שזוכה לה חצרה ויש לה ד' אמות אבל קטן אינו זוכה במתנה עד שתגיע ממש לידו וכתבה רבינו פ"ד מהלכות זכיה ומתנה. וס"ד קטנה יש לה שליחות לפיכך הוצרך לכתוב דקטן וקטנה לא שייכי בשליחות.

4 לפיכך השולח וכו'. איכא למידק אמאי השמיט רבינו צלוחית כיון שהוזכר במשנה. וי"ל התם שקיל וטרי טובא ואסיקנא כגון שנטלה החנוני למדוד לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מפלגי אי שואל הוי אי גזלן הוי ופסק דגזלן הוי. וכתבה בהלכות גזלה ואבידה פ"ג. וז"ל לפיכך אם החזירו לקטן או לעבד ואבד מהם או נשבר חייב לשלם ע"כ. ומה שהשוה עבד לקטן קשיא והרי העבד בן דעת הוא. וי"ל דכיון דשואל שלא מדעת הבעלים צריך להחזיר לבעלים או לרשותו. אבל אם שלח עבדו הגדול ובידו פונדיון ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר חנוני פטור, שהרי מסר לבן דעת וליכא טעמא דאמרי רבנן לאודועי שדריה, ופשוט הוא שלא השוה עבד לקטן אלא גבי צלוחית דהויה שאלה שלא מדעת.