צפנת פענח על התורה, במדבר ה׳:ט״ו

15 והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה וגו׳. שם, פיס׳ ח: לא ישים עליה שמן, מגיד שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בל״ת, או כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו, אמרת על השמן יהא עובר שאין יכול לחזור וללקטו. על לבונה לא יהיה עובר שיכול לחזור וללקטה, ת״ל: לא ישים עלי׳ שמן ולא יתן עלי׳ לבונה. מגיד שאם נתן עלי׳ שמן ולבונה עובר בלא תעשה. רמב״ם הל׳ סוטה פ״ג הל׳ י״ג ואם נתן לוקה וכו׳, הנה עיין בהל׳ מעה״ק פי״ב ה״ח כ׳ שם לשון והקריב. משמע דבלא הקרבה אינו עובר. וע׳ מש״כ רבינו בספר המצות מצות ל״ת ק״ב ק״ג, מבואר שם דיש חילוק בין שמן ללבונה, דגבי לבונה רק ההקרבה משום דיכול ליטלה, אבל גבי שמן תיכף, וזה רק בשאר מנחת חוטא, אבל גבי סוטה ס״ל שם דאין נ״מ. ועי׳ בספרי פ׳ נשא פיסקא ח׳ דמחלק ג״כ כה״ג, והטעם משום דיכול ללוקטה.

16 שם. לכאורה מלשון רבינו בהל׳ מעה״ק פי״ב ה״ח מוכח דגבי לבונה רק אם הקריב אז עבר על לאו משא״כ קודם הקרבה משום דאפשר בלקיטה. וכבר כתבתי בזה בהל׳ סוטה. ועיין בספרי פרשת נשא פסקא ח׳ דמחלק שם כה״ג. אך הנה במנחות דף נ״ט ע״ב נקט שם נתן כלי ע״ג כלי לא פסל, ומדברי רבינו בפיהמ״ש שם משמע משום דלא מיערב וכו׳. והנה רבינו ז״ל בהל׳ מעה״ק פי״ב כ׳ שם דאם נתן כלי על גבי כלי גם הלאו לא עבר וכו׳. אך באמת נראה כך, דגבי מנחת חוטא על המנחה גופה דהפסול הוא לבד הלאו או משום יתר או משום חרבה אז אף אם נפסל נפל מאליו ג״כ פסול, אבל על הקומץ שמן או לבונה גם ולא על המנחה אז הפסול רק משום הלאו ואז אם רק נתן בידים. ובזה מדוייק לשון רבינו פי״א מהל׳ פסוהמ״ק ה״ח נקט לשון נפל ובהל׳ י׳ נקט לשון נתן. וזהו ג״כ כונת הגמרא דף נ״ט ע״ב ותיהוי פך, ע״ש ברש״י שכתב שנפל עלי׳ פך שמן, ר״ל כך, דכ״כ דרבינו ז״ל כ׳ בפי״ב ה״ח נתן והקריב, ומשמע רק אם הקריב אז לוקה, אך באמת כך, דכ״כ דשיטת ר״ת דבמנחה אחת אינו עובר על שניהם, ועיין בדברי רבינו בס׳ המצות מצות ל״ת ק״ג וק״ה נראה שמחלק שם בין מנחת חוטא למנחת סוטה, דבמנחת חוטא חייב בהקרבה בלבונה, ובמנחת סוטה חייב בנתינה ע״ש, והוא כך, דהנה כ״כ דגבי לבונה הוא רק מחמת הנתינה, אך אם נפל מאליו לא שייך בזה הפסול, אך מ״מ י״ל דאם הקריבה אח״כ עם הלבונה עבר אף בלא נתינה, אך זה רק במנחת חוטא, אבל במנחת סוטה דאין עלי׳ שם קרבן כלל, עיין רש״י מנחות דף ה׳ ע״ב, וזבחים דף צ׳ ע״א דרק לברר עון קאתיא, ומנחות דף ס׳ ע״ב, וכריתות דף כ״ד וכ״מ, אין החיוב עליה רק על הנתינה ולא על ההקרבה, וא״כ לפי״ז כך, דכ״כ דיש נ״מ בין היכא שהחיוב הוא על הפועל או על הפעולה הנפעלת, לכן ס״ל דאם הקריבם חייב על שניהם דאז החיוב רק מחמת הפועל לא מחמת הפעולה, אך זה רק גבי מנחת חוטא דהחיוב הוא גם על ההקרבה. וכן אם היתה לבונה שחוקה דאז אין עלי׳ שם הקטרה וכו׳, ואז החיוב רק משום הנתינה, ואז אינו חייב על שניהם אלא אחת דהחיוב רק משום הפעולה ולא משום הפועל וכו׳.