1האוסר על עצמו כו'. אסורים עלי כו'. ואם סתמא הוה רק באכילה או אפילו בהנאה ע' תו"י נדרים ד' נ"ב ע"א ור"ן שם ד' נ"ג ע"א דסתם קונם הוה גם בהנאה. ע' בהך דעירובין ד' ל' ע"א גבי ככר זו עלי וככר הנאסר לאדם ע"ש ברש"י דמשמע דסתם אסור גם בהנאה:2אסר על עצמו כו' ע' בהשגות. וע' במש"כ רבינו לקמן בהל' מעילה פ"ד ה"י דמצטרפין גם לקרבן וכמו דפסקינן גבי הך דתמחוין מחלקין לגבי מעילה דרק לחומרא ולא לקולא ע' שבת ד' ע"א ומש"כ רבינו בפ"ט מהל' שגגות ה"ט דלגבי מעילה תמחוין מחלקין וחייב על כל או"א ומ"מ מצטרפין. ועי' בירוש' שבת פ"ז ה"א דמביא ראיה מהך דמעילה ד' ט"ו דקדשי מזבח מצטרפין זע"ז ע"כ דאין חייבין עכאו"א דאל"כ היאך מצטרפין ועי' בירוש' שם ושבועות פ"ב ה"ב דמבעי ליה שם אם העלם קודש והעלם טומאה מצטרפין. וע' בפסחים ד' מ"ה ע"א דמרבה כל איסורי נזיר בצירוף אף דחייבין עכאו"א וכ"כ בזה במקום אחר ולכך לפי מה דפסקינן דיש מעילה בקונמות שפיר מצטרפי להדדי כמו לגבי מעילה:3החטאת כו' אבל האומר כו'. ע' בהשגות. ויהיה נ"מ אם מתפיס בביכורים אם הוה התפסה או לא. והנה עי' בירוש' פ"א דתרומות וספ"ג דבכורים דהוה מחלוקת דר"י ורבנן אם מקרי קדשי גבוה או קדשי גבול ומ"מ הוה נכסי כהן כמבואר במשנה ובחולין קל"א וכן יכול לקדש בהם את האשה וכמש"כ רבינו בהל' אישות פ"ה ע"ש. ואם הקדישן לבדק הבית ע' במש"כ רבינו בהל' ערכין פ"ו הט"ז דהכהן שפיר מצי להקדישם ועי' בירוש' פ"א דבכורים דאתנן פסל בהם וכן פסולים לבוא מאשירה שביטלה ולק' בהל' בכורים אאריך דמוכח דג' מיני דינים יש בהם ע' בר"ש פ"ב דבכורים ה"א דקודם שהביאם לעזרה אינם מדמעין אך מכל מקום יש עליהם גדר קדושת פה וכעין שכ' התוס' במנחות ד' ע"ו עמוד א' ובנדה דף ו' עמוד ב' גבי חלות תודה ע"ש דקדושת פה יש עליהם אף עד שלא שחט עליהם את הזבח. וע' בירוש' כתובות פ"ח ה"ה גבי בעל שקרא שם לבכורי פירות נכסי אשתו וגירש פקעה מהם קדושתן וע"כ שקרא עליהם שם במחובר וש"מ דקדושת פה חלה עליהן וע' במה דמבואר בתוספתא דבכורים ספ"א דאמר שם דלר"ש אין חייבין על בכורים במחובר לקרקע משמע דלרבנן חייבין. אף דעדיין לא בא לירושלים. ועי' בירוש' רפ"ג דבכורים ע"ש. וא"כ מוכח דחלה עליהם קדושת פה ודוחק לאמר דמיירי שהאילן עומד בירושלים ועי' בתוס' ב"מ דף פ"ח ע"א גבי חצר בד"ה בעה"ב ובאמת משמע דההבאה לירושלים קובעת לשיטת רבינו לחייב עליה ולא מה שהיא תוך ירושלים וכעין מש"כ התוס' נדה דף מ"א ע"ב גבי פולטת ע"ש בד"ה וסבר בסה"ד. אך י"ל דר"ל לפי מה דמבואר בירוש' ספ"ו דתרומות דאם אכל בכורים התשלומין יוכל לשלם במחובר לקרקע והתשלומין נעשה תיכף שם בכורים עליהם ובהם לא שייך הבאה לירושלים והנחה בעזרה. אך זה רק לרבנן אבל לר"ש כיון דצריך לקרות עליהם שם בתלוש לא מהני התשלומין במחובר. ועיין בנדרים דף י"ב ע"ב בהך דתרומת לחמי תודה דאפרשה בלישה ע"ש ברא"ש. ולאחר שהביא הביכורים לירושלים לדברי רבינו חייב זר עליהם מיתה אך הוה רק בגדר תרומה וכיון שהביאם לעזרה יש עליהם שם קדשי גבוה. וע' בהך דמנחות דף נ"ח ע"א דלא מקרי לגבוה אף דבעי הנחה וזה מעכב כמבואר במכות דף י"ז וכן פסק רבינו. וע' רשב"ם ב"ב דף ע"ט ע"א ותוס' חולין דף ק"ל ע"ב וכ"מ ועי' בהך דזבחים דף פ"ח ע"א דנקט שם ובכורים וקאמר לא קדוש ליקרב אבל קדוש ליפסל ע"ש ברש"י. אך לפמ"ש א"ש דנ"מ להביא לעזרה ועי' בירושלמי פ"א דפאה גבי הפריש בכורים בכרי ממורח ע"ש בה"ו אף דהא קי"ל דאין מביאין מנחות בטבל וע' בהך דפסחים דף מ"ח ע"א גבי נסכים ושם ר"ל אף אם עדיין לא נכנסו לבית דהוה רק גמר ולא קבע ומ"מ נסכים אסור דנסכים גרע וכעין מש"כ רבינו בהל' מעה"ק פ"ב הי"ג וספט"ז דגבי נסכים בעי שלא יהא בהם צד לגבוה כלל ובזה י"ל ג"כ בהך מחלוקת דתוספתא פי"א דמנחות דרשב"א סבירא ליה דמביאין מנחות בטבל ור"ל ג"כ קודם הכנסתן לבית דאל"כ הא הוי ממשקה ישראל כמבואר בזבחים דף פ"ח הנ"ל. וגם י"ל דנ"מ גבי נסכים דאף מן הדמאי לא יביא ואף דשירי מנחות פטורים מן הדמאי ע' דמאי פ"א ה"ג בירוש' שם דהוה מחלוקת וע' בחגיגה דף כ"ה ע"ב במטהר טבלו כו' ע"ש ומ"מ נסכים י"ל דאסור. וע' בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ב ה"ו דנקט כלשון המשנה דשם דאין מביאין ביכורים קודם עצרת ובהל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ז נקט קודם לשתי הלחם כלשון המשנה דמנחות דף ס"ח ע"ב. אך באמת כך דלענין הכנסה לעזרה דאז נקרא עליהם שם קרבן שתי הלחם מתיר וקודם לשתי הלחם לא יביא וע' במנחות דף פ"ג ע"ב ודף פ"ד ע"א ובתוס' שם דף מ"ח ע"ב ד"ה כבשי ובר"ה דף ז' ע"ב דאמר שם דו' בסיון ר"ה לשתי הלחם ע"ש ברש"י אם הטעם דקודם לשתי הלחם לא יביא הוא משום דשתי הלחם הוה מתיר או משום דבעיא דיהי שתי הלחם בכורים ועי' בתו"כ פ' ויקרא דמרבה מן קרא גבי שתי הלחם דאף אם הביא כבר מנחה מן החדש קודם לשתי הלחם מ"מ כשר שתי הלחם ובאמת לכאו' קשה למה לא מוקי הגמ' במנחות דף פ"ג ע"ב הך ברייתא דנקט שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות ר"ל כך דהיינו שכבר אכל המזבח מפירי דהאי שתא וכהך דתו"כ הנ"ל. ועי' בהך דר"ה דף ט"ז ע"א ברש"י ד"ה שתי הלחם. ובהך דסנהדרין דף י"א ע"ב ברש"י ד"ה ועל פירות משמע שם כך דהא דקרינן עצרת ביום הבכורים ר"ל משום דמביא אז בכורים וע' בהך דפסחים דף ל"ו ע"ב ומנחות דף פ"ד ע"ב גבי מאי דאמר שם קרבן ראשית אך באמת כך דלירושלים לא יביא קודם לעצרת ובעצרת מותר להביא לירושלים אף קודם הקרבת כבשי שתי הלחם וע' בהך דבכורות דף כ"ו ע"ב ד"ה מלאתך ע"ש ברש"י. וע' פסחים דף ע"ז ע"א דאמר שם דב' הלחם בא להתיר והבאה לעזרה בזה מתיר שתי הלחם אבל קודם לעומר אז י"ל דאף קריאה במחובר אסור גבי חטים ושעורים משום דלא הוה ממשקה ישראל. וזהו כונת רבינו ג"כ בפ"ב מהל' בכורים ה"ו במה דאמר שם וכן אין מביאין כו' ע"ש בהשגות. ור"ל רבינו על חטים ושעורין ומשום ממשקה ישראל. גם י"ל דגם לגבי פירות האילן לכתחלה יש איסור לקרוא עליהם שם בכורים קודם העומר וע' במש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ט והך ונסכים ר"ל מנחת נסכים כמש"כ בהל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ז ע"ש אך נראה דבכורים הוה כחרמי כהנים וכגזל הגר דלאחר שבאו ליד כהן פקעה מהן קדושת גבוה אף דאסור לבער מהם בטומאה. וע' תוס' חולין דף ל"ז ע"א דגבי ביכורים ליכא לדינא דחיבת הקודש ע"ש. וא"כ לפי"ז י"ל דאם התפיס בביכורים קודם הנחה שפיר הוה כמו דבר הנדור ע' תוס' מנחות ע"ג ע"ב גבי גזל הגר ע"ש ועי' מש"כ לקמן פ"ב הי"א גבי חרמי כהנים ע"ש. אך י"ל דכיון דקודם הבאתם לעזרה יש עליהם גדר דבר האסור לא חלה עליהם התפסה אף לאח"כ וכמש"כ התוס' שבועות דף כ' ע"ב ד"ה וכי. וע' מש"כ רבינו לק' בהל' ט"ו גבי בכור ע"ש. אך לפי דברי הרא"ש כאן דלכך גבי תרומה לא הוה דבר הנדור משום דטבלי ובאו להתיר וא"כ גבי ביכורים לא שייך זה וע' רש"י גטין דף מ"ז ע"ב דבכורים הוה גדר מצוה ותרומה הוה גדר היתר. וגם לפי המבואר בביכורים פ"ג שיש גבי בכורים תוספות ועיטור וזה ודאי הוי גדר הנדור וע' לקמן בזה בהל' בכורים בהך מחלוקת אם פטורים מן הודאי ע"ש. ואף דהבאתו לעזרה מקדשתו בלא פיו מ"מ לא גרע ממעשר בהמה דאף דאמרינן בנזיר ד' ל"ב דהשבט קידשו וגם קי"ל דהעשירי ממילא הוא קדוש כמבואר בבכורות ד' נ"ט וכבר עמדו על זה בתו"י בנדרים דף י"ח ע"ב עיין שם וברש"י שם ועיין בהך דתמורה דף כ"ו ע"ב וברש"י שם דמשמע דס"ל דיכול להקדיש מעשר בהמה בלא מנין ע"ש דגבי מעשר בהמה יש שתי קדושות א' הקדושה שיש עליו אף בבעל מום. וא' להקרבה ועיין שם ברש"י בכורות דף נ"ט ע"א ד"ה ודילמא דלס"ד בלא קריאה חלה עליו קדושה רק לאכול במומו וכן לענין שלא לשקול בליטרא וע"ש דף נ"ג גבי חו"ל וכמו גבי תשיעי ומ"מ מיקרי דבר הנדור וה"נ י"ל גבי ביכורים. וע' מש"כ רבינו בהלכות מעשרות פ"ג הכ"ה דגבי אם הקדיש לבדק הבית נקט אם הקדיש פירות תלושין ומרחן הגזבר דפטור מן המעשרות וגבי הקדיש למנחות נקט "קמה" וכן הוא בתוספתא דמנחות פי"א ולפמש"כ דרשב"א ות"ק בתוספתא דמנחות הנ"ל פליגי אם יכול להביא מנחה מן התבואה קודם שנגמרה או קודם שנקבעה למעשר ולכך אם נימא דאינו יכול להביא אין ההקדש פוטרה ולכך גבי מנחה דוקא אם הקדישה כשהיא במחובר אז נפטרת. ועי' בהך דמנחות דף ק"א ע"ב דאקדשינהו במחובר ע"ש. ואף דמבואר בזבחים דף פ"ח דקדיש ליפסל א"כ ה"נ תהני לה הקדושה להפקיע ממעשרות. נ"ל דמ"מ כך דהנה עיין בירושלמי מעשרות פ"ה ה"ו מה דמקשה שם למ"ד הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו לא נקבע א"כ אמאי גבי מרחן הגזבר פטור הא כשם שאינו יכול לחייב כך אינו יכול לפטור ותירץ משום שהגזבר כבעלים ע"ש ועי' בירושלמי שם ריש פ"ד דבדבר שאינו צריך לעשות אז לכ"ע לא מחייב אחר ולא פטר ע"ש. ועי' בתוס' חולין דף קל"ח ע"ב אם שייך גדר גזבר על קדשי מזבח וע' תמורה דף ח' ע"א דמבואר שם דשייך ובאמת לפי מה דמוכח בירושלמי שקלים פ"ד מבואר דמעות הקדש מחללין על העומר לאחר הקצירה ע"ש אך מ"מ י"ל דשם קודש חל עליהם אף במחובר ע' תוס' מנחות דף פ"ד ע"א גבי שומרי ספיחין. אך מירושלמי דפאה פ"א ה"ג דמאי דאמר שם ובקצרכם אחד קציר גבוה ואחד קציר הדיוט ר"ל אם קצר לעומר חייב להניח פאה והקשו שם דודאי הוא דהא פשיטא דהמעות הקדש לא נתחלל רק אחר התלישה ולא במחובר ותירץ שלא נאמר דאייתי קציר הקדש כקציר הדיוט וגבי הדיוט לא הוה קצירה רק אם קוצר לאכל ולא לאבד וה"נ גבי גבוה כן קמ"ל. הרי חזינן דהירושלמי סבירא ליה דמתחלה לא היה עליו שם הקדש כלל. אך מלשון התוס' דמנחות הנ"ל לא משמע כן וע"ש דף פ"ה ע"א. וא"כ לפ"ז לא פטר המעשה שעשה ברשות הקדש רק אם צריך זה. אבל כיון דלא קדיש רק ליפסל שוב אין צורך לזה המעשה ולכך לא פטר. ובאמת איזה מעשה פוטר בעומר אם ההבאה לעזרה הא מבואר בירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ה דבתי ירושלים אינם קובעים למעשרות משום דלא נתחלקה לשבטים וא"כ עזרה דלכ"ע לא נתחלקה ודאי לא קבעה וממילא לא פטרא כמ"ש התוס' ע"ז דף נ"ו ותו"י יומא דף י' ע"ב ועי' בירושלמי מעשרות פ"ג ה"ז גבי גג דכשם שאין הבית קובע עד שיהא בו דע"ד כך אין הגג פוטר עד שיהא בו דע"ד. אך י"ל דהאור וההבהוב שזה קובע ממילא גבי הקדש פוטר. ועי' בירושלמי פ"ד דמעשרות ה"א. אך כל זה היכא דצריך זה אבל גבי נפסל הא לא צריך לזה וממילא לא פטר. ובזה יובנו דברי התוספתא דמנחות פי"א הנ"ל:4האומר כו' כנותר כו'. והנה רבינו נקט סתמא דמשמע אף נותר של שלמים. והטעם דרבינו ס"ל בעיקרא קמתפיס כמבואר בהלכה ט"ו. אך באמת אם אמר מפורש כנותר של שלמים ולא שהיה מונחת לפניו חתיכה ואמר זה כזה אז אף אם בעיקרא קמתפיס מ"מ מותר הוא. דהא נותר לא משכחת לה רק אחר זריקה וע"ש בתו"י דף י"ב ע"א ד"ה והא. אך באמת נ"מ אם ר"ל מחמת איסור הקדש דבזה תפיס כמשמעות לשון הגמ' שם סד"א כאיסור נותר כו' קמ"ל. או דר"ל דקמ"ל דגם באיסור נותר ג"כ נתפס אך רק בדבר שהנותר אינו עצם האיסור משום דהא בזבחים דף מ"ג ע"ב פסקינן דהנותר שהעלן לגבי מזבח פקע איסורו ממנו אך רק במה דחזי להקרבה ע"ש. א"כ נמצא כך דבנותר של עולה הוה איסור חפצא כיון שהאיסור יכול להסתלק ממנו ובנותר של שלמים הוה איסור עצמיי ולא שייך כאן התפסה. אבל אם נימא דההתפסה הוה מחמת ההקדש שפיר חל אם נימא בעיקרא קמתפיס אף אם אמר כנותר של שלמים. והנה כאן בירושלמי פ"א ה"ד הוה זה בעיא דלא איפשטא אם אמר מפורש כנותר של שלמים ועי' שם בפ"ב ה"ד דפסק דכתרומת לחמי תודה הוה התפסה. אך משום דבגמ' דילן אמר דזה יכול להיות קודם זריקה ואז הוה רק קדושת פה. וע' מש"כ התוס' מעילה דף ג' ע"ב בשם רב האי גאון דיש בו מעילה. אך באמת ר"ל כעין הך דמנחות דף ע"ז ע"ב דהוה בעיא דלא איפשטא אם חייבין עליו מיתה וחומש ע"ש אך מ"מ להתפיס מחמת זה לא דזה הוה בגדר תרומה מטבל עי' רש"י נדרים דף י"ב ע"ב. וע' בהך דזבחים דף ל"ו ע"ב גבי לחמי תודה שלא הורמו אם חייבין עליהם משום טומאה דהרמה היא המתרת וע' תוס' שם דף ק"ט ע"א ד"ה עולה מ"ש מהך דששה בתודה דלענין מה הוה הצירוף ולא קאמר דנ"מ לענין תשלום קרן וחומש דהך דמנחות הנ"ל וצ"ל דזה הוה משום שם אחר לא בגדר קדושה. ועי' בהך דמנחות דף מ"ו ע"ב דלחמי תודה אין עליהם שם מנחה ע"ש. וע' בהך דיבמות דף פ"ז ע"א גבי חוזרת דאינה אוכלת רק מלחם הקנוי לאביה דהיינו תרומה ובירושלמי שם הוה מחלוקת דתנאי ומביא שם ראי' דאוכלת בחזה ושוק מהך דר"ש דמרבה גם תרומת לחמי תודה דהיא אוכלת ע"ש. אם כן משמע דזה הוה גדר קדשים ע"ש וכבר הארכתי בזה במקום אחר למ"ד אין מנחה בבמה הא תודה קרבה כיון דהעיקר הוא הזבח. וע' בהך דפסחים דף ל"ח ע"ב גבי לחמי תודה בנוב וגבעון ובירושלמי שם דמוקי לה כר"י אף דס"ל דאין מנחה בבמה. ועי' תוס' שבועות דף ט"ו ע"א בד"ה אין עזרה מ"ש דהא אין מנחה בבמה ולא הקשו זה גם על תודה משמע דלא הוה בגדר מנחה לענין זה וע' ב"ק דף י"ג ע"ב גבי לחם דתודה אם הוה הכשר דזבח או רק חיוב בגדר נדר. וע' ברש"י מנחות דף פ"א גבי תנופה בלחמי תודה וזהו באמת כונת הגמ' דסוטה דף ט"ז ע"ב דבכל מקום מכשיר למעלה ר"ל לחם ע"ג קרבן כמבואר במנחות דף ס"ב ע"ש ובדברי רבינו פ"ט מהל' מעה"ק ה"ז ח' ע"ש. ובאמת רבינו לא הביא הך דין דלחמי תודה כאן. אף דהוא פסק דבעיקרא קמתפיס. והנה באמת מלשון רבינו בפ"ט מהלכות מעה"ק הי"ד משמע דס"ל דבתודת כהן רק שאר הלחם נאכל ואין עליה שם מנחה אבל תרומת לחמי תודה שפיר יש עליה שם מנחה ועי' מש"כ התוס' בזבחים דף קי"ז ע"ב ד"ה ואין ע"ש גבי הך דאין תרומת לחמי תודה בבמה ובאמת גם שם יש להסתפק אם כונת הגמ' דאין נ"מ בין החזה ושוק ותרומת לחמי תודה לשאר המנחה לענין למי ליתנם אם להעובד אף אם הוא זר או לבעלים וע' רש"י ע"ז דף כ"ה ע"א ד"ה דמחית ורש"י זבחים דף ק"א ע"ב ד"ה לא בבמה משמע שם דא"צ הרמה כלל בבמה. אך מדברי הירושלמי פ"א דמגילה לא משמע כן דנקט שם בהלי"ד תרומת תודה לבעלים בבמה קטנה משמע דהרמה צריך רק דאח"כ שייך לבעלים ונ"מ ג"כ גבי מנחה למ"ד יש מנחה בבמה אם השיריים שייכים להעובד אף שהוא זר או לבעלים ועי' בתוס' ע"ז דף ל"ד ע"א דבשבעת ימי המילואים היה המשכן בגדר במה. ומ"מ משה רבינו נטל חלק בגדר עובד כמבואר בזבחים דף ק"א ע"ב ועי' בירושלמי דמגילה שם גבי עור ע"ש דבבמה העור שייך לבעלים ועי' ברש"י ברכות דף מ"ח ע"ב ד"ה כי הוא דאמר שם דצריך לברך על אכילת קדשים אף דהיה של במה. ועי' בתוספתא פ"ה דברכות דמשמע קצת דרק כהן המקריב הוא מברך על האכילה ומהך דפסחים דף קכ"א אין ראיה דשם יש עליו מצוה לאכול פסח וחגיגה וע' מש"כ רבינו בספר המצות דאכילת זרים בקדשים קלים הוא רק נגרר אחר המצוה עי' במ"ע פ"ט ומש"כ רבינו בהל' מעה"ק פ"י ה"א וע' מה דפליגי בזה הר"ן והרא"ש בהך דנדרים דף ד' ע"ב במד"א שם דאכילת קדשים הוה מצוה ועי' ביומא דף ע"ד ע"ב. ובאמת זה תליא במה דפליגי רש"י ותוס' ב"ק דף י"ב ע"ב אם חלק הבעלים מיקרי ג"כ משלחן גבוה קזכו וכמו בהך דביצה דף כ"א ובמק"א אבאר זה. וע' תוספתא דמנחות פ"ז ע"ש. ובאמת לפמ"ש י"ל כך דהא דמשמע מדברי הגמ' שלנו דאין הרמה כלל בלחמי תודה הוא אם נימא דאין מנחה בבמה ורק הלחמי תודה עצמן אין עליהם שם מנחה משא"כ הני ד' לחמים ולא מטעם רש"י שם ד' קי"ז ע"ב. והירושלמי אתיא כמ"ד יש מנחה בבמה ולכך יש תרומת לחמי תודה ושייך לבעלים א"כ עכ"פ חזינן דס"ל לרבינו דהד' לחמים יש עליהם שם מנחה וי"ל דבאמת זה תליא בהך דין דשם בהלי"ג גבי אם חייבין עליהן מיתה וחומש וכעין שיטת רב האי בתוס' מעילה ד' ג' ע"ב הנ"ל ולכך השמיט רבינו כאן הך דין דתרומת לחמי תודה גבי מתפיס והגמ' דילן כאן אתיא אם נימא דאין על התרומה שום חיוב קרן וחומש וכמש"כ. וגם י"ל דתליא בהך מחלוקת דמנחות ד' מ"ו ע"ב שם אם הטעם משום דבטל לגבי זבח או משום דלא איקרי מנחה וע' תוס' שם ד' נ"ב ע"ב ד"ה כל:5אמר כו' כאשים כו'. עי' בירושלמי כאן דר"ל כשלהבת ואף דקי"ל ביצה ד' ל"ט ע"א דשלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין. י"ל דזה תליא אם בעיקרא קמתפיס ובאמת ר"ל בגמ' בהך דבעיקרא דכיון שההקדש פקע שוב אין במה להתפיס וכן ר"ל הך דשם ד' י"ב ע"א גבי הריני שלא אוכל כו' כיום שמת בו אבא ר"ל כך להס"ד דכיון שהיה נדור רק יום אחד והיום כבר הלך לו שוב ליכא במה להתפיס וכן כאן בשלהבת ג"כ כיון שאין בו ממש. אך י"ל דכיון דמבואר ביומא ד' כ"א ע"ב דאש של שלמים יש בו ממש לכך מעל. וזהו כונת התו"י כאן ע"ש שכ' כמבואר ביומא והמזבח קידש לאש. וע' מש"כ התוס' יומא ד' מ"ו ע"ב וחגיגה ד' כ"ג ע"ב אם המזבח קידש את הגחלים. וע' מש"כ התוס' זבחים ד' ל"ד ע"א ד"ה שקידש. ובאמת הכונה דגמ' ביצה ד' ל"ט דשלהבת של הקדש אין מועלין בה. אם ר"ל דהקדיש שלהבת דלא חל עליה הקדש גמור או ר"ל דשלהבת הבא מדבר הקדש ובמק"א אבאר זה. ועי' בירושלמי כאן גבי הרי עלי כאימרא דא"ש כאימרא דלא ינק מיומא דהיינו אילו של אברהם ר"ל אף אם נימא דקדשי ב"נ אין בהם מעילה. ע' תמורה דף ג' בתוס' אם זה הוה מה"ת הך דלא נהנין ע"ש:6וכן. האומר כו' כירושלים כו'. עיין בהשגות כאן שכתב משום דר"ל כקרבן הקרב בירושלים. אך מדברי רבינו לא משמע כן. וע' בהך דקדושין ד' נ"ד ע"ש ובמש"כ רבינו בהל' שקלים פ"ד ה"ח דמשירי הלשכה נעשה וע' מש"כ רבינו בספ"ו מהל' מעילה ע"ש דאין מועלין בהם וגם על שיטת הר"א ז"ל קשה מן הך דהיכל אך י"ל דזה תליא בהך דבעיקרא קמתפיס. וע' בהך דיומא דף י"ב אם יש קדושה בירושלים ע"ש בתו"י וע' בהך דפסחים דף כ"ו ע"א גבי הך דצילו של היכל אך באמת גבי היכל לא הוה הקדושה משום דבא משקלים רק מחמת עצמו הוא קדוש וע' תוס' יומא דף מ"ד ע"א דאם נשרו אבנים מן ההיכל פקעה מהם הקדושה לענין טומאה וע' בהך דשבת דף צ' ע"א גבי מעפר מזבח כו' ע"ש ובהך דע"ז דף נ"ב ע"א בד"ה מה מזבח ע"ש שטעון גניזה וע' מש"כ רבינו בהל' בית הבחירה פ"א הלכה ט"ו עיין שם:7אבל אם היה כו'. עיין בהשגות וצ"ל דרבינו ס"ל דבכור ביד כהן הוא קדוש בגדר קרבן לא מחמת בכור ובאמת זהו הטעם דקי"ל דמצוה להקדישו ר"ל שאז מוטל עליו החיוב להקריבו. וע' מה דס"ל לרבינו בהל' עכו"ם פ"ד דבכור יש בו ג"כ דין דזבח רשעים ונ"מ דהנה ע' בתמורה דף ח' ע"א שם משמע דאם נימא דיש לכהן זכיה בבכור אז אין חוב על הכהן להקריבו רק יכול להשהותו עד שיפול בו מום. ואף דהא עובר על בל תאחר י"ל דזה רק על הבעלים ליתנו לכהן אבל הכהן עצמו י"ל דלא עבר ועיין בהך דתמורה דף י"ח ע"א בתוס' ד"ה אפילו ע"ש מש"כ בשם ספרי וע' בס' המצות מ"ע פ"ה ע"ש מש"כ הרמב"ן ז"ל. אך באמת כך דבכור ומעשר רק אם בא לרגל אז מחויב להקריבו אבל שאר קרבנות מוטל עליו החיוב להביאו לבית הבחירה ולהקריבו. ועיין ביצה דף כ' וע"ב ע"ש ברש"י וזהו ג"כ כונת הגמ' בתמורה דף כ"א דקתני שם באין מחו"ל חוץ מבכור כו' ע' תוס' ב"ק דף י"ב דר"ל דאינו מחויב להביאם ע"ש. וע' בספרי פ' קרח פסקא קי"ח דמשמע שם דזה קאי על ישראל דאינו מחויב להביאם לבית הבחירה רק נותנם לכהן ע"ש. וע' תוס' בכורות דף כ"ח ע"א ד"ה מפני ע"ש אך באמת על הבעלים מוטל לחפש אחר כהן ועובר על בל תאחר וע' מש"כ רבינו בהל' בכורות פ"א הי"ג עי"ש. ולזה מהני מה שהוא מקדישו דאז מוטל על הכהן להקריבו וא"כ זה אין עליו שם בכור רק גדר קדושה בעלמא ונ"מ אם זה ההקדש מותר להקדיש תוך ז' כיון דקדושת בכור חלה עליו תיכף. ועיין בהך דבכורות דף כ"א ע"ב ברש"י ד"ה לילף עי"ש ובחולין דף פ"א דיש שם קרא דבליל ח' מותר להקדישו וא"כ למה לי הך מיעוטא דיומא דף ס"ג ע"ב דאסור להקדיש מחוסר זמן. וצ"ל דנ"מ לכה"ג דאף דהקדושה העיקרית חלה עליו תיכף מ"מ אסור להקדישו תוך ז' וגם י"ל דנ"מ כגון לתשיעי של מעשר בהמה או לתמורת בכור דאף דאין קדוש ליקרב מ"מ אם הקדישו תוך זמנו עובר עליו. ולכך לא שייכא בזה קדושה רק לפני זריקת דמים אבל לאחר זריקת דמים פקעה ולא שייך בזה לומר בעיקרא קמתפיס וא"ש דברי רבינו וע' בהך דחולין דף קל"ז ע"א ברש"י ד"ה בקדושה ע"ש:8וכשם שאוסר כו'. ע' בירוש' דכאן פ"א ה"ב דהוא בעיא שם אם יכול להקדיש לשמים בלשון קונם ופשט שם דיכול להקדיש וט"ס שם וצ"ל נכסיו מותרין ור"ל דכיון דהקדיש כל נכסיו אם יש לו קרדום א"כ הקרדום ג"כ קדוש וא"כ שוב אין לו קרדום ולא הוה הקדש ודלא כגירסת הגמ' דילן כאן דף ל"ה ע"א משום דס"ל דהקדש בדק הבית לא מקרי שלו ע' תוס' ב"ק דף ע"ט ע"א גבי דו"ה ותוס' תמורה דף ל"ב ע"א ד"ה מקדישין ע"ש בסה"ד ולא הוה כמו קונמות בעלמא מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף מ"ז ע"א ודף פ"ה ע"א עכ"פ מבואר כדברי רבינו. וע' מש"כ התוס' מנחות דף ק"ג ע"א:9האומר כו'. הנה ע' כאן דף ו' ע"א מבואר דבאומר הרי הוא עלי הוה יד לקרבן ע"ש וכן הוא בתוספתא כאן פ"א וע' לעיל בהי"ז דנקט רבינו הרי הן עלי קונם ול"ל זה הא בלא קונם ג"כ אסור מטעם יד וצ"ל דהוה אמינא דזה גרע וכעין מש"כ הר"ן כאן רפ"ק ע"ש. וע' תוס' דף ט' ע"א ד"ה כנדרי מה דמחלקי שם בין להביא קרבן ממש דלא סגי בעלי ע"ש והטעם כעין מש"כ בעל המאור ז"ל בהך דביצה ד' כ' ע"א גבי אומדנא דלא בעי תנאי כפול דזה רק היכא דמפרש ולא גמר דלא מהני וע' ירוש' גיטין פ"ב ה"ג אם פירש פסול אם לא פירש כשר. ר"ל אם פירש ולא גמר פסול ואם לא פירש כשר. וע' מש"כ התוס' נזיר ד' כ"א ע"א ד"ה דאמר דאף לר"ש דסבירא ליה דצריך להזיר מכולם מ"מ גבי יד סגי אף דלא הוה במשמעות רק דבר אחד דזה הוי יד לנזירות שלימה. וזה ג"כ כונת הגמ' בנדרים ד' ה' ע"ב מקיש ידות נזירות לנזירות מה נזירות בהפלאה כו'. ר"ל דכיון דביד לא בעי גמר הוי אמינא דגם הפלאה לא בעי קמ"ל. ובאמת שם ר"ל כך דע' בהך דפליגי כאן ד' י"א וד' י"ג ר"י ורבנן גבי קרבן אם זה הוי שם דבר או על הקדושה שיש בו וע' בהך דמנחות ד' ג' ע"ב גבי שלמים דאמ"ש התם זבח גופא איקרי שלמים. ר"ל דשמו הוא כך. ועמש"כ התוס' נזיר ד' ט' ע"א ד"ה ר' יהודה ותו"י נדרים דף י"ג אם זה על שם שהוא נקרב או ששמו כך הוא וע' בתוס' תרומות פ"ד גבי היה עומד בשנת מעשר עני ואמר ה"ז מעש"ש דפליגי ר"י ורבנן אם דבריו קימין או לא דר"ל אם השם מעש"ש הוא שם דבר ע"ש הפעולה והדין שלו או ע"ש שהוא שני לראשון וה"נ גבי קרבן וע' בהך דמנחות ד' ס"ג ע"א גבי מחלוקת ב"ש וב"ה ע"ש גבי מרחשת אם הוא ע"ש מעשיה או ע"ש הכלי. וע' בהך דגטין ד' ל"ב ע"ב גבי הרי הוא הקדש אם ר"ל שמקדיש אותו או ר"ל שאומר שהוא הקדש ולק' אבאר זה:
