צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שבת כ״ו

מהדורה: צפנת פענח, וורשא תרס"ג-תרס"ח

« צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שבת כ״ה:כ״ד צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שבת כ״ז:א׳ »

1 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

כָּל כְּלֵי הָאוֹרֵג וַחֲבָלָיו וְקָנִים שֶׁלּוֹ מֻתָּר לְטַלְטְלָן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר חוּץ מִכֹּבֶד הָעֶלְיוֹן וְכֹבֶד הַתַּחְתּוֹן לְפִי שֶׁאֵין נִטָּלִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּקוּעִין. וְכֵן הָעַמּוּדִים שֶׁל אוֹרֵג אָסוּר לְטַלְטְלָן שֶׁמָּא יְתַקֵּן הַגֻּמּוֹת שֶׁלָּהֶן. וּשְׁאָר כְּלֵי הָאוֹרֵג מֻתָּרִין:

12 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִמּוּם שׁוֹמְטִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. מַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים מַתִּירִין אֲבָל לֹא כּוֹבְשִׁין. וְשֶׁל כּוֹבְסִין לֹא יִגַּע בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס. וְכֵן גִּזֵּי צֶמֶר אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן. לְפִיכָךְ אִם יִחֲדָן לְתַשְׁמִישׁ מֻתָּרִין. וְהַשְּׁלָחִין מֻתָּר לְטַלְטְלָן בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁל אֻמָּן מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם:

12 שבת פתח ↗

זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בַּטָּפִיחַ — מְמַלְּאִין בָּהּ בְּשַׁבָּת. פְּקַק הַחַלּוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהוּא קָשׁוּר וְתָלוּי — פּוֹקְקִין בּוֹ, וְאִם לָאו — אֵין פּוֹקְקִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ — פּוֹקְקִין בּוֹ. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: אֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית — מַטָּהּ עַל צִידָּהּ, וְהִיא נוֹפֶלֶת. אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ, אֲבָל בְּמַנִּיחַ — נַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר. וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ, אֲבָל בְּמַנִּיחַ — נַעֲשָׂה כִּיסּוּי לֶחָבִית. אָמַר רַבָּה, מוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין: הָאֶבֶן שֶׁבְּקֵירוּיָה אִם מְמַלְּאִין בָּהּ וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת — מְמַלְּאִין בָּהּ! וְלָא הִיא. הָתָם, כֵּיוָן דְּהַדְּקַהּ — שַׁוְּיַהּ דּוֹפֶן. אָמַר רַב יוֹסֵף, וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין: אִם לָאו — אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ! וְלָא הִיא. הָתָם, כֵּיוָן דְּלָא הַדְּקַהּ — בַּטּוֹלֵי בַּטְּלַהּ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה, וּמָר סָבַר לָא בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה. וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד וּמָצָא נִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים, וְאָמַר לְתַלְמִידָיו: צְאוּ וְחַשְּׁבוּ כְּדֵי שֶׁנֵּשֵׁב עֲלֵיהֶן לְמָחָר, וְלֹא הִצְרִיכָן רַבִּי לְמַעֲשֶׂה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הִצְרִיכָן רַבִּי לְמַעֲשֶׂה. מַאי אֲמַר לְהוּ? רַבִּי אַמֵּי אָמַר: ״צְאוּ וְלַמְּדוּם״ אֲמַר לְהוּ. רַבִּי אַסִּי אָמַר: ״צְאוּ וְשַׁפְשְׁפוּם״ אֲמַר לְהוּ. אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר: סְוָאר שֶׁל קוֹרוֹת הֲוָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן שָׁאוּל אָמַר: גָּשׁוֹשׁ שֶׁל סְפִינָה הֲוָה. מַאן דַּאֲמַר גָּשׁוֹשׁ — כׇּל שֶׁכֵּן סְוָאר, וּמַאן דְּאָמַר סְוָאר — אֲבָל גָּשׁוֹשׁ קָפֵיד עֲלֵיהּ. זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה כּוּ׳. קְשׁוּרָה — אִין, לֹא קְשׁוּרָה — לָא. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. דְּתַנְיָא: חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל שֶׁגְּדָרָן לְעֵצִים וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִישִׁיבָה — צָרִיךְ לִקְשׁוֹר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לִקְשׁוֹר. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּמְחוּבֶּרֶת בְּאִבֶּיהָ. אִי הָכִי, קָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע! לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בִּתְלוּשָׁה, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִקְטוֹם. פְּקַק הַחַלּוֹן כּוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרַאי בַּתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְהוֹסִיף. שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מוֹסִיפִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹסִיפִין בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פּוֹקְקִין בּוֹ. מַאי ״בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ״? אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב כָּהֲנָא:

14 רש"י על סנהדרין פתח ↗

הקמיע - של עור וממולא מתוכו ותלאהו בצואר לנוי:

14 תוספות על מנחות פתח ↗

אי קסבר לילה זמן תפילין. וא"ת מכל מקום חולץ כדאמרינן בפ' במה אשה שבת דף סא. גמרא ולא בתפילין דאפי' למאן דאמר שבת זמן תפילין לא יצא דלמא מיפסקן ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים ומיהו לרבי ענני בר ששון דאמר בפרק במה אשה יוצאה שבת דף סד: בכבול לא אסרו אלא ברה"ר אבל בחצר שרי ניחא דהכא בחצר ור"ת פוסק כרבי ענני אבל לרב דאמר כל שאסרו חכמים לצאת לרה"ר אסרו לצאת לחצר קשה ואין לומר דמודה רב בבית דשרי דהא אמרינן בריש כירה שבת מו. השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלים בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהם ואם היו ראויין להתקשט לא היה לומר טעם דמשמע דשרי לטלטל משום תורת כלי אע"ג דלא חזי בשבת דמדמי ליה התם לשרגא דנפטא וי"ל דמודה רב דתפילין דשרי בחצר דלא אסירי אלא ברה"ר דלא דמי לשאר תכשיטין דגזר רב בחצר דלמא מישתלי ואתי לאפוקי לרה"ר אבל תפילין כיון דעשויין למשמש בתפילין מידכר דכיר ליה כדאמר בפ"ק דשבת דף יב. גמרא לא יצא החייט במחטו דאמר שמואל יוצא אדם בתפילין עם חשיכה מ"ט כיון דאמר רבה בר אבוה חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה הלכך מידכר דכיר להו וא"ת אם כן כי אמר רב שבת דף סד: כל שאסרו חכמים לצאת לר"ה אסור לצאת לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית הוה ליה למימר נמי חוץ מתפילין וי"ל דלא מיירי רב אלא בתכשיטין ועוד משום דלמאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא לא שייך למימר חוץ מתפילין ואם תאמר דהכא אמרינן ספק חשיכה לא חולץ ולא מניח ובפ"ק דשבת דף יב. קאמר יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה משמע הא ספק חשיכה לא וי"ל התם ברשות הרבים והכא בחצר. מ"ר:

1 כל כלי כו'. חוץ מכובד העליון כו'. עי' כאן ד' קכ"ג ע"א ע"ש בתוס' ובירושלמי שם:

1 מכבש של בע"ב כו'. עי' בהה"מ ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא משכב ומושב פ"ז ה"ז ע"ש בהשגות ונראה דהיינו דאמרינן בירושלמי סוף פ"כ דכאן הדא אמרה מכבש עשאה אותה כקרקע ור"ל הך דזבים פ"ד וגם לפי מש"כ הראב"ד ז"ל שם דעל מכבש של כובסים יש אבנים א"כ יהיה זה תליא בהך דשבת ד' קכ"ה ע"ב ע"ש אם הוה בסיס ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות ד' שם ובירושלמי פ"ד דשבת ע"ש:

1 חבית שנתגלתה וכו'. עיין כאן ד' קכ"ח ע"ב:

2 כיוצא בו קמיע כו'. כן מבואר בתוספתא פ"ה דכאן משום דיש עליו תורת כלי ועי' בתוס' שבת דמ"ו ד"ה ואמר ושם ד' ס"ד ע"ב ד"ה רבי ענני, ועי' תוס' מנחות ד' ל"ו ע"ב ורש"י סנהדרין דס"ח ע"א ע"ש ועיין בירושלמי שבת פי"ז גבי לווחין של ספינה אם היו נחותין ע"ג כלי ע"ש וזהו כהך כרכא דזוזא דשבת ד' י"ט ע"ב ועיין בתוספתא פרק י"א דשבת:

12 משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב פתח ↗

יָשַׁב הַטָּמֵא עַל קוֹרַת בֵּית הַבַּד כָּל הַכֵּלִים שֶׁבָּעֵקֶל טְמֵאִים. שֶׁהֲרֵי הֵם רְצוּצִים תַּחַת הַקּוֹרָה. אֲבָל אִם יָשַׁב עַל מַכְבֵּשׁ שֶׁל כּוֹבֵס הֲרֵי הַכֵּלִים שֶׁתַּחַת לוּחַ הַמַּכְבֵּשׁ טְהוֹרִים. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָפוּי וְנִמְצֵאת מִשְׁעֶנֶת הַמַּכְבֵּשׁ עַל רַגְלָיו לֹא עַל הַכֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו. שֶׁאִם יִרְצֶה אָדָם לְהַכְנִיס סַכִּין וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בֵּין הַכֵּלִים שֶׁתַּחַת הַמַּכְבֵּשׁ וּבֵין הַמַּכְבֵּשׁ מַכְנִיס אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָשׁוּר:

14 תוספות על שבת פתח ↗

ואמר עולא מה טעם - להכי איצטריך לפרושי האי טעמא משום דמשמע ליה דסבר האי תנא כמאן דאסר לקמן להתקשט בהן בחצר מדקתני הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר פירוש ככל הכלים שמלאכתן לאיסור דשרי לצורך גופן ומקומן ולהכי מפרש עולא דאיכא תורת כלי עליה וקשה לר"י דאמר בפ' מי שהפך מ"ק יב: ושם ר' יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא עי' פי' רש"י שם שמע ר' אמי ואיקפיד אמר רב יוסף מ"ט איקפיד והתניא השירים והנזמים כו' ומאי פריך מינה אדרבה מינה משמע דאסור לצאת בהן כדפי' והתם קאמר נפק דמשמע דרך מלבוש ונראה לר"י דחומרתא דמדושא היינו טבעת של עץ כמו שמפרשים רבותיו של רש"י ולא של אלמוג כמו שהוא מפרש דאלמוגין מפרש בראש השנה דף כג. כסיתא והכא קאמר דמדושא אלא של עץ אחר הוא ששמו מדושא ואין שם תכשיט עליו וכשיוצאים בו דרך מלבוש לא הוי קישוט אלא טלטול בעלמא ולהכי ידע רב יוסף דר' אמי לא איקפד אלא משום טלטול והשתא מייתי שפיר מהך ברייתא דשרי לטלטל לצורך גופו או לצורך מקומו כשאר כלי' שמלאכתן לאיסור דניטלין לצורך גופו או לצורך מקומו ונפק לחצר קאמר אבל לרה"ר אסור כדאמרי' בפ' הדר עירובין סט. ושם ההוא גברא דנפיק בחומרתא דמדושא חזייה לר' יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה מבטל רשות לר' יהודה:

« צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שבת כ״ה:כ״ד צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שבת כ״ז:א׳ »