צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה ו׳:ד׳

4 והזקן ביותר כו'. ר"ל הטעם דהוה כמו משמש מת דלא קנה לכ"ע גבי יבם כמש"כ התוס' ביבמות ד' נ"ג ע"ב אף למ"ד משמש מת בעריות חייב ועיין שם בתוס' ד' כ' ע"א ד"ה יבא דס"ל שם דלא בעי רק שיהיה ראויין להקמת שם, ועיין בהך דכריתות ד' י"א ע"א בתוס' שם דנפל מן הגג לא הוה בר זריעה ע"ש, ועיין ביבמות ד' נ"ד ע"א ד"ה ביבמתו דלא קנה מטעם אחר ועיין בתוס' ישנים סוף נדרים מש"כ שם, ועיין בהך דשבת ד' קי"א ע"א ומש"כ התוס' סוטה ד' כ"ו ע"א ד"ה אשת:

5 והטומטום חולץ כו' ואם נקרע ונמצא כו'. והנה מוכח כאן דמיירי שאין לו אח אחר דאל"כ האיך חולץ ועיין בהך דבכורות ד' מ"ב ע"ב וברש"י שם ד"ה וחולץ ובתוספתא דיבמות ספי"א וא"כ למה נקט הטעם ולא מייבם מפני שהוא ספק מה שייך כאן ספק נימא דאינו בא עליה כלל ואינו בר ביאה וכמש"כ רש"י שם בבכורות וגם קשה למה לא נימא סמוך מיעוטא דסריס למחצה דנקבות ולא ליבעי חליצה כלל, אך י"ל דכאן מיירי כשביציו מבחוץ ועיין מש"כ התוס' ביבמות ד' ס"ד ע"א דאף אם נקרע לא שכיח שיולד לכ"ע ע"ש וזה באמת כונת רש"י בבכורות ד' מ"ב ע"ב ד"ה וחולצין שכתב שם דאינו בן לידה ע"ש ולגבי יבום י"ל דהוה כמו זקן אך באמת ס"ל לרבינו דאף אם נקרע ונמצא זכר מ"מ שם זכר לא חל עליו רק אז וראיה לזה מהך דב"ב ד' קכ"ו ע"ב ע"ש דמוכח דלה הוה נתברר למפרע שהוא בן, ואף דלענין יבום מקרי בן משעת לידה אם נקרע אח"כ זה מחמת הך דיבמות ד' קי"א ע"ב בהך דאביי ורבא וע"ש בתוס' ד"ה קרי כאן מה שהקשו מסריס חמה ע"ש ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' עדות פ"ט ה"ג מש"כ שם דנ"מ גבי עדות אם ראו העדות כשהיה טומטום ואח"כ נקרע אם הוה כמו תחלתו בכשרות אם אמרינן דנתברר למפרע ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג דהוה כמו מין אחר ועיין במש"כ רבינו ז"ל בפ"ד מהל' עבדים ה"א דטומטום אינו נמכר לא בעבד עברי ולא באמה העבריה ע"ש ועיין בה"ג הלכות יבמות ע"ש דכתב הטעם משום דלאו בר אולודי ועיין בירושלמי נזיר פ"ב ה"ז ע"ש ועיין בהך דחגיגה ד' ד' ע"א מה דהקשה שם איצטריך קרא למעוטי ספיקא ולא מתרץ דנ"מ כמו דאמרינן בירושלמי שם דאם נקרע בשאר הימים דאם מחמת ספיקא בודאי חייב וע"כ צ"ל דס"ל דזה לא הוה בירור למפרע רק מכאן ולהבא ועיין בהך דר"ה ד' ז' ע"א גבי בל תאחר דלא חשבינן עד שיהיה בן ח' ולא אמרינן נתברר למפרע ועיין בבכורות ד' ל"ט ע"א בהך בעיא דפנחס וכ"כ בזה: