1ומותר לאכול ממנו כו'. הנה לכאורה משמע דאם קבל עליו אחריות אסור בהנאה ובאמת זה הוה מחלוקת בירושלמי פ"ב דפסחים ע"ש וגם זה תליא אם אדם אוסר דבר שאינו שלו ועי' ב"ק ד' ל"ט ע"ב וד' מ' ע"ב לאו כל כמינך דמיעדת לי לתוראי ע"ש. אך באמת נ"ל דרבינו ז"ל דייק כאן ומותר לאכול ולא כתב מותר סתמא משום דאם קבל עליו אחריות אסור רק הוא שעבר עליו וכעין מש"כ רבינו ז"ל בהל' כלאים פרק ה' הלכה ט' ע"ש בהשגות ועי' תוס' ע"ז ד' י"ג ע"א ד"ה מעות דרק לדידיה אסור ושם ד' י"ח ע"ב ד"ה מאי בינייהו ועי' ב"מ ד' צ' ע"ש אך באמת יש לפרש דברי רבינו ז"ל בהל' כלאים בענין אחר ע"ש מש"כ בזה:2השמטה במש"כ בדברי רבינו הל' כלאים פ"ה ה"ט דמבואר שם דאם קיים אחר כלאים בכרם חבירו הוא אסור בהנאה וכל אדם מותרין ור"ל כך דהנה מבואר בירושלמי פ"ב דכלאים ובתוספתא שם פ"ג ופ"ב דשקלים דכלאי הכרם הוי הפקר וע' נדרים דף ל"ד ע"ב גבי ראה ככר של הפקר ע"ש במפרשים ובירושלמי פאה פ"ג וכ"מ ור"ל כך דההקדש לא חל רק דאם אח"כ הגביה אותה אז חל למפרע ולכך אם הגביה אותה לקנות א"כ חל ההקדש על הכל ולכך מעל בכל אבל אם לא נתכוין לזכות בה רק לצורך בנין וא"כ לא קנה לגמרי ולכך לא חל ההקדש ג"כ על כולה ולא מעל רק לפי טובת הנאה דיותר לא הוי הקדש וע' תוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב. וא"כ גם כאן גבי כלאים אם הוא יטלם א"כ הוי כמו שזכה בהם למפרע וא"כ ממילא אסורים לכל אבל אם לא יטלום שוב לא זכה בהם כלל ואינם נאסרים כלל וכן מוכח בדברי הירושלמי בכלאים שם ומה שהקשה הר"א ז"ל דהרי בירושלמי שם מסיק דמיירי בפועל ר"ל כך דקשיא להירושלמי דהרי מקיים הוא על ידי מעשה בהכרם ואם כן שוב יזכה בההפקר דהוי כמו חזקה דהיינו גדר ותירץ דמיירי בפועל ולא נתכוין לקנות ועי' ב"מ דף י' ע"א ותוס' ע"ז דף ס"ב ע"א ובירושלמי פ"ח דגטין וכ"מ: ע"כ השמטה3שהרי נחשב כאילו כו'. עי' בהשגות ועיין חולין דל"ט * ע"ב דאמר שם חזינן אי אינש אלמא הוא ע"ש ברש"י ותוס' ועי' מש"כ התוס' עירובין דס"ט ע"ב ד"ה ושלהם ע"ש ובירוש' שם מה דמקשה מעתה בתינו אינו שלנו ע"ש ושם אמר ג"כ דאם ע"י גזל לא מצי אסיר ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהלכות מ"א פרק י"ג הלכה כ"ז ע"ש דמשמע דהוה כמו שהיין שלו כיון שדין המלך היה לחלק יינו וליקח הדמים כפי מה שירצה ע"ש:4השמטה עכו"ם אנס כו'. עי' בהשגות ועי' מש"כ התוס' שבועות ד' מ"ד ע"א דהא גבי עכו"ם לא שייך דין שומרים כלל אף למ"ד דגזילתו אסורה וכמש"כ רבינו בהל' שכירות פ"ב ה"ה גבי נתגייר ע"ש זה בודאי אף אם נימא דגזל עכו"ם שרי וכן לדידן דקיי"ל דהפקעת הלואתו שרי לא ר"ל דאינו חייב לו כלל רק דר"ל דאינו מוטל עליו לשלם ונ"מ דאם נתגייר צריך לשלם לו ועי' ב"מ ד' ע"ב ע"א גבי ריבית ע"ש ובירושלמי דמאי פ"ו ה"ב גבי חוכר וב"ק ד' צ"ו ע"א. אך באמת נ"ל לחלק בין אם תבעו העכו"ם ולא רצה ליתן לו אז י"ל דקנה הישראל ואם עדיין לא תבעו לא קנה הישראל ועי' מש"כ בהגהות אשר"י פ"ח דב"ב משום רש"י על הנפקד ממומר ע"ש. ובזה מדוייק לשון התוס' ב"ק ד' קי"ד ע"א ד"ה ולא שכ' שם היה יכול לכפור משמע שעדיין לא כפר ועי' ב"ק דף ק"ט גבי גזל הגר ע"ש בע"ב ברש"י ד"ה קנה. וראיה לזה דהנה עי' בהך דב"מ ד' ס"ז מבואר שם גבי אבק רבית דאם נימא דינכה לו מה שחייב לו הוה כמו הוצאה מידו דאמר שם סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה וקשה הא קיי"ל בכ"מ ששטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וצ"ל דשם רק דעדיין הוא מחויב אבל אם נימא שיפטר עי"ז זה גופא הוה כמו מוציא בידים וא"כ לפי"ז כיון דקיי"ל דגזל עכו"ם אסור מה"ת ע"כ הפקעת הלואתו לא ר"ל דאינו חייב לו כלל רק דאינו מחויב לשלם לו. אך באמת כבר הארכתי במ"א אם גבי הלואה עיקר הוא מה שהוא חייב לשלם עי' בירושלמי פ"י דשבועות גבי המלוה ע"מ שלא לתובעו וגבי גזל יש שני דברים א' ההשבה והב' מה שיש גזילה תחת ידו ועי' ב"ק דף ק"ה ע"א ד"ה ב' דברים, אך גבי עכו"ם אף דצריך להשיב כמבואר בתוספתא ובדברי רבינו פ"א מהל' גזילה מ"מ זה לא הוה מחמת השבה רק מחמת שצריך להוציא הגזילה מתחת ידו ועי' בתוספתא ב"ק פ"י דנקט שם חמור גזל עכו"ם מגזל ישראל וגבי עכו"ם אינו מתקן בההשבה ועי' בהך דסנהדרין דף נ"ז ע"א במה דנקט שם גבי פועל בכרם דבכה"ג גבי ישראל ג"כ שרי. ולכאורה קשה הא משכחת לה לרש"י בהך דב"מ דף פ"ז ע"ב דיכול ליתן לתוך כליו ע"ש. אך לפמש"כ א"ש דגבי עכו"ם אין החיוב על מה שיש הדבר אצלו רק על הלקיחה ולכך גבי פועל בכרם כיון דהלקיחה היתה בהיתר לגבי ב"נ לא מקרי כלל גזל וגם נ"מ להך דב"ק דף ס"ה גבי תברא או שתיא דאזלינן בתר השתא ועי' רש"י ע"ט ע"א שם ד"ה וטבחו דאז נעשה עליו גנב. והנה עי' בהך דע"ז דף נ"ט ע"ב גבי מה דאמר ר"א דעכו"ם דנסכא דנהי דדמי החמרא אינו יכול לתבוע ממנו מ"מ יכול ליטול ממנו דמי ההיזק ע"ש ולא הוה כמו נהנה מאיסורי הנאה ועי' ב"ק ד' צ"ח ע"ב גבי אומר לו הרי שלך לפניך ותוס' שם דף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא מה דמחלקין בין שומר לגזלן וכן ס"ל לרבינו בהל' נזקי ממון פי"א ה"ט דאם החזירו שומר לבעליו אחר גמר דין לא מהני וגבי גזלן בפ"ג מהל' גזילה ה"ד פסק דמהני וע"כ משום דס"ל דשומר חייב לא מחמת היזק הדבר רק מחמת הדבר בעצמו והוה כעין דאמרינן בב"ב ד' קל"ז ע"ב מאי אהדריה דנהי דהדבר לא נאבד מ"מ הדבר אינו וזה החילוק ג"כ בהך דערכין ד' כ' ע"ב גבי חלטו ועי' בתוספתא דב"ק פ"י גבי גזלן ע"ש. אך זה רק גבי ישראל דהתורה שיעבדה שמירתן ועיין תוס' כתובות דף נ"ו ע"ב ועי' בהך דב"ק ד' ס"ב ע"א גבי נטירותא דכספא ודהבא לא קבילת ע"ש משמע דזה הוה בגדר שהוא משעבד נפשו להשמירה לא שהתורה שיעבדה אותו ויהיה נ"מ גבי חמץ אם התנה שיהא פטור בפשיעה וכדומה אם עובר אי נימא דשוב לא הוה שומר או דזה ב' דברים ועי' ב"מ ד' ל"ד ע"א בתוס' וע"ש דף פ"ב ע"ב וד' פ"א ע"ב דחמץ קיל מחמת לא ימצא ואף דהוא שלו מ"מ כיון דאינו מצוי תחת ידו פטור מן ב"י ע"ש עי' בירושלמי פ"ב דפסחים דאמר שם דהחיוב בקדשים שחייב באחריותם רק לר"ש ודלא כגמ' דילן ומשום דקדשים אין החיוב בעבור הדבר רק בעבור שנאבד הדבר דהרי יכול להפטר בדבר פחות בערכו מהנאבד כמבואר ב"ק ד' ע"ב ומנחות ד' ק"ב ע"ב כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת, ושם דק"ח ע"ב ועי' בהך מחלוקת דר"ש ור"י במעילה ד' י"ט אם מחמת קיום הנדר והחיוב חייב באחריות או מחמת הדבר וי"ל דזה כונת הירושלמי בפסחים הך דר"ש וה"נ כאן לגבי אנס תליא בזה אך י"ל דכיון דידע מתחלה שיתחייב לשלם לו הוה כמו קיבל אחריות. ועי' ע"ז דף ט"ו ע"א דמסיק שם גזרה משום שאלה והא מבואר ביבמות דף ס"ו ע"ב ובירושלמי פי"א דתרומות דכהן ששאל פרה מישראל אוכלת בתרומה ע"ש וכאן מדמי להו להדדי אך זה רק בישראל מישראל דשייך דין שומרים משא"כ בב"נ וע' פסחים ד' ל"א ע"ב ע"ש ובהך דע"ז ד' ע"ה ע"ב גבי מר בר רב אשי דאמר שם אי משום דקסבר משכנתא כזבינא אף דזה הוה מב"נ: ע"כ השמטה5והוא שיהיה אותו הזמן כו'. עיין בהשגות ובאמת טעם רבינו דאם לא הגיע הזמן קודם הפסח הוה כמו הך דמבואר בכ"מ דחמץ מפקיע משיעבוד כיון דיכול לסלקו במעות. ועי' בהך דקדושין ד' ח' ע"א ובירוש' שם גבי מחלוקת דר"י ור"א אם הוה בגדר תנאי או לכשישלים ועי' בהך דגיטין ד' י"ח ע"ב גבי אמר לעשרה כו' ג"כ כעין זה ועיין בירושלמי פסחים פרק ב' דנראה דהיתה גירסא אחרת כאן:6כיצד עריבת כו'. עיין בהשגות נ"ל דס"ל לרבינו דאף אם לא נפסל לכלב דכיון שנשתנה צורת החמץ אין עליו שוב שם גדר חמץ ואף אם מתחילה היה חמץ כמו בהלכה י' ובהלכה י"א גבי בגדים וכמ"ש רבינו ז"ל בהלכות כלאים גבי פשתן וקנבוס וגם לאחר הביעור והך דהלכה ט' מיירי בלא נפסל לכלב ולא נשתנה צורתו אז בעי לפני הביעור נמצא כך דאם נפסל מלאכול לכלב אף אם לא נשתנה צורתו ואף לאחר הביעור מותר להשהה אותו ואם נשתנה צורתו אף בראויה לכלב ג"כ מותר להשהה ואם קודם הביעור נפסל מאכילת אדם ג"כ מותר להשהה ועי' במה דפליגי הרא"ש ז"ל ורבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב הי"ד והלכה י"ח על הך דכריתות ד' כ"א וכאן ד' מ"ה ע"ב גבי הך מחלוקת דר"נ ורבנן דרבינו ז"ל ס"ל דרק אם נטמאה אז לא פקעה ממנה הטומאה עד שתיפסל מאכילת כלב וזהו מה דאמר בנזיר ד' נ' וכ"מ דטומאה קלה עד לכלב אבל כ"ז שלא קבל טומאה אז משנפסל מאכילת אדם שוב לא מיקרי אוכל לקבל טומאה וזה רק אם לא נשתנה צורתו אבל נשתנה צורתו זה הוה בכלל מש"כ רבינו שם בהל' י"ח יבש כחרס ועי' נזיר ד' נ' ע"א ונדה ד' נ"ה ועי' פסחים ד' ט"ו ע"ב שאני התם דעפרא בעלמא גבי פת שעפשה דאמר שם דהוה עפרא ואפשר שם דר"ל משום מה שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דב"מ על הך דד' ל"ח ע"א דתרומה אם אינה ראויה לאכילת אדם פקעה ממנה הקדושה ועי' בירושלמי פ"ב דמעש"ש דשמן של מעש"ש שנסרח פקעה ממנה הקדושה משא"כ בשל שביעית והטעם משום דקדושת שביעית נהגה גם באוכלי בהמה גם לשיטת רבינו י"ל דעפרה היינו אם עדיין לא קיבל טומאה הוה כמו עפרה ועי' בירושלמי פ"ג דתרומות ה"א גבי קישות ונמצאת מרה ובחלה פ"ד ה"ו ע"ש בירושלמי והך הפת שעיפשה דגמ' דידן ד' מ"ה ע"ב בלא נפסלה מאכילת כלב ולכך דייק רבינו לשון עצמה דהנה עי' בנדה דף נ' ע"ב גבי גוזל שנפל לגת מה דפליגי שם ריב"נ ורבנן אם טמא אם חשב עליו לכלב אם טהור. ועי' בטהרות פ"ז מ"ו עי' בדברי רבינו ובר"ש דפליגי רק בנפל לגת דהוא עצמו אינו מאוס רק הגת מאסתו ס"ל לרבנן שם דאם חשב עליו לאדם אף דאינו ראוי לאדם מ"מ מטמא טומאת אוכלים וריב"נ ס"ל דמטמא אף אם לא חישב עליו לאדם והטעם כיון דהוא עצמו אינו מאוס רק נמאס ע"י דבר אחר שפיר י"ל עליו שם אוכל ועי' שם בפיהמ"ש מה שביאר שם לא כשיטת התוס' בנדה שם וה"נ גבי חמץ דאם נתעפש ע"י סיבה אחרת אז חייב לבער ובזה א"ש מה שהקשה התוס' פסחים ד' כ"א ע"ב ד"ה חרכו מהך דשם דף ז' ע"ב ע"ש ועי' בתוספתא פ"ג דפסחים דאמר שם בצק שעיפש או שיבש וי"ל זה ראיה לשיטת הראב"ד ז"ל לעיל פ"א ה"ב דרק בצק ע"ש אך גבי קילור ורטיה ושאר דברים אף שנתקלקל ע"י שאר דבר לא ע"י עצמו ונתן לתוכו חמץ מ"מ מותר לקיימו לשיטת רבינו מחמת שנשתנה הצורה והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דמאחר קבל הטעם ר"ל דהשינוי הוא מחמת דבר אחר ולא מחמת עצמו וצריך לבער ועיין ב"ב דף פ' ע"ב כגון שזב ע"ג כו' ע"ש ברשב"ם והראב"ד ז"ל הולך לשיטתיה דאם היה עליו שם אוכל מתחלה אף דעדיין לא קיבל טומאה שוב מקבל טומאה עד שיפסל מאכילת כלב ולכך פליג כאן על רבינו דאם נתחמץ תחלה ואח"כ נסרח אף קודם הפסח בפסח צריך לבער כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב ורבינו ז"ל ס"ל דבזה אין צריך לבער רק אם נתחמצה ובא הפסח ואח"כ נסרח דזה הוה כמו כבר קבלה טומאה כמו שכתבתי וא"ש ועי' בנדה דף נ"ו ע"א ע"ש ומש"כ בזה לעיל ועי' בתוספתא סוף פ"א דמס' דמאי גבי פת המרחץ פטורה מן הודאי ומה דאמר שם רשב"ג דאינו מטמא טומאת אוכלים וטס"ו שם ועי' במנחות ד' ס"ט ע"א גבי חטים שבגללי בקר ובגרסת רבינו שם פ"ב מהל' טומאת אוכלים ועי' חולין ד' ע"ז ע"ב גבי עור חמור דלא מהניא מחשבה וע' בחלה פ"א מ"ח דאמר שם בין כך ובין כך מטמא טומאת אוכלים ועיין שם מש"כ רבינו ז"ל בפהמ"ש דנראה שם דאף אם חשב מתחלה לכלבים מטמא טומאת אוכלים וא"צ מחשבה והנה עי' בנדה דף נ' ע"א גבי עולשין דאם חשב עליה לבהמה לא מהניא הכשר וע"ש בתוס' ד"ה שזרען ע"ש אך עולשין מבואר בירושלמי פ"ז דשביעית ופ"ו דסתמא הם למאכל בהמה ובזה א"ש הך דפסחים ד' ל"ט ע"א מה דפליגי שם אם עולשי שדה ראויה למרור דפליגי בזה דהא מבואר שם בגמ' דמאכל בהמה פסול למרור דבעיא ניקח בכסף מעשר ועיין בתוס' נדה ד' נ"א ע"א דבחצר וגינה שאני משדה ולכך ס"ל לת"ק דעולשי שדה אין יוצא בהם ידי מרור ובזה א"ש הך דסוכה די"ג ע"ב בתוס' ד"ה ירקות דס"ל לרש"י דאינן מקבלים טומאה ע"ש בתוס' מה שהקשה עליו ובזה א"ש דכ"ז דלא חשיב עליהם למאכל אדם אינו מטמא טומאת אוכלים ועי' בנדה ד' נ"א ע"ב דתיאה אינו מקבל טומאת אוכלים לדידן ועי' חולין ד' נ"ט ע"א דהיינו מרירתא והוא ג"כ מין מרור וע"כ כשיחשוב עליהם אבל דבר שהוא אוכל אדם א"צ מחשבה ורק מעשה מוציא כמבואר בסוכה ד' י"ג ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' טומאת אוכלים פ"א ה"ז ע"ש בהשגות אך לשיטת ר"ל בירושלמי דחלה פ"א דמיירי כשעירב בה מורסן ולכך אינה ראויה לאכילה ואינו קרוי לחם וא"כ קשה לפי שיטת רבינו למה מטמא טומאת אוכלים וע"כ צ"ל כדכתיבנא דיש נ"מ בין היכא שאינה ראויה מחמת עצמה דאז אינה מטמא טומאת אוכלים והיכא דאינה ראויה מחמת דבר אחר דאז שפיר מטמא וכן גבי חמץ. ועי' בע"ז ד' ס"ז ע"א גבי נותן טעם לפגם ע"ש עוד י"ל דגבי חמץ דס"ל לרבינו דהיכא דאין צורת החמץ עומדת נסתלק שם חמץ מעליו זה רק היכא שלא נשתייר הדבר מהיכן הוא בא אבל אם נשתייר יש שם הראשון עליו וכמו דאמרינן בברכות ד' ל"ז ע"ב בבא מלחם גדול ע"ש וזה ג"כ ר"ל הגמ' בע"ז ד' ס"ו ע"ב שאני התם דמיקליה איסורא ר"ל דאף דריחא מילתא הוא זה רק כשעיקר האיסור קיים אז ריחו ג"כ אסור אבל אם העיקר איסור נשרף אז אין ריחו אסור ועי' בע"ז ד' מ"ב גבי שברי ע"ז דרצה לחלק ג"כ כה"ג ובזה א"ש הך דביצה דף ל"ט ע"א דשלהבת של ע"ז מותרת משום שאין בה ממש וריח של ע"ז אסור אף דאין בידו האיסור גופא עי' ע"ז ד' י"ג ותוס"י יומא דף נ"ט ע"ב ודף ס' ועי' ברכות ד' נ"ג ע"א היה מהלך בשוק של עכו"ם ע"ש ועי' רש"י פסחים ד' כ"ו ע"א וברכות ד' מ"ג וכבר כתבתי בזה אך בזה א"ש ועי' שבת ד' ס"א ע"ב דריחא בעלמא אפילו כ"ש ליכא ותוס' ע"ז ד' ס"ו ע"ב ובזה א"ש ג"כ דתוס' מיירי שהאיסור שממנו יוצא הריח הוא בעין וגבי שבת לא שייך זה דמ"מ אין כאן כמות ועיין תוס' ביצה ד' ל"ט ע"א:
