צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:ו׳

מהדורה: צפנת פענח, וורשא תרס"ג-תרס"ח

« צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:ד׳ צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:ז׳ »

מקור: משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:ו׳

6 רש"י על מנחות פתח ↗

שנאמר להלן כו' - כלומר וצריך ליכתוב בדיו בין במזוזות בין בגט כמו שנאמר מפיו יקרא אלי וגו' כלומר מהאי קרא נפקא דספר בדיו בעינן:

6 רש"י על סוכה פתח ↗

הרי מכשירה - ומעשר שני בעי שימור דקודש איקרי דכתיב ויקרא כ״ז:ל׳ וכל מעשר הארץ וגו':

6 תוספות על יומא פתח ↗

בשילה ובית עולמים מניין - וכי האי גוונא אמרינן לקמן בפרק הוציאו לו יומא דף נג. גבי מעלה עשן ובפרק שני שעירי לקמן יומא דף סז: תניא . מדבר המדברה לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים ובפרק שני דסוטה דף טז. ושם גבי עפר סוטה ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן קאמר שילה ובית עולמים מניין וכו' ובפ"ב דשבועות דף טז: דקאמר מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש לימא או אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש אלמא אע"ג דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש איצטריך תרי קראי חד למקדש וחד למשכן ולא גמירי מהדדי וקשה דבפרק קמא דחולין דף כד. גבי שנים שפוסלים בלוים קאמר יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל . זאת ובפ"ק דעירובין דף ב. שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין במקדש מנא לן אשכחן מקדש דאיקרי משכן וי"ל בההיא דעירובין שמא איכא שום פסוק להשוות מקדש למשכן לההיא מילתא וכן בפ' קמא דחולין ובתר דמעטינן שילה ובית עולמים מזאת אז נוקי אותו פסוק לדרשא אחריתי וריב"א גרס בפרק שני דשבועות תרי קראי למה לי ולי נראה אע"ג דמקדש איקרי משכן כו' אפי' הכי בההיא דשבועות דאיירי לענין טומאה סד"א לחלק בינייהו כיון דחלוקין הן לענין טומאה דאי כתב מקדש ה"א דין הוא דטמא שנכנס למקדש חייב שהרי איסורו איסור עולם ואפילו בתר דנפיל מחיצה חייבין על המקום משום טומאה אבל במשכן לאחר שנסעו משם ופירקוהו והעמידוהו במקום אחר אין חייבין על מקומו הראשון ואי כתב משכן ה"א דין הוא שחייב עליו לפי שנמשח בשמן המשחה ואסור ליגע בו בטומאה אפילו כשהוא מפורק אבל אבני היכל שנשרו מותר ליגע בהם בטומאה ובהא נמי מיתרצא הא דמצרכינן קרא בפרק היה מביא סוטה דף טז. לרבות בית עולמים משום דאפקיה קרא בלשון טומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וכל הלכות ספק טומאה גמרינן מסוטה להכי סד"א כיון דמקדש ומשכן חלוקים לענין טומאה כדפרי' לענין טומאת סוטה נמי יהא חילוק ביניהם ותדע דהיינו טעמא דאיסי בן יהודה דמצריך קרא לרבות שילה ובית עולמים מדפליג עליה התם איסי בן מנחם ואמר אינו צריך ק"ו הוא ומה בטומאות קלות לא חילק הכתוב בין שילה ובית עולמים טומאת אשה חמורה לא כ"ש פירוש טומאות קלות הנכנס למשכן ולמקדש בטומאת הגוף חייב כרת אתרוייהו אע"ג דיש חילוק ביניהן כדפרישית אפילו הכי השוה אותם לענין כרת הנכנס להם ומשום האי חילוק אין נראה לו לחלק ומדבר המדבר סד"א דווקא במשכן כשהיו ישראל במדבר סמוכין למדבר ודמעלה עשן משום דכתיב בההוא קרא אהרן והאי קרא דשמעתא סד"א משום דכתיב אהל מועד ולא איקרי אהל מועד אלא במדבר ומקרא יתירא הוא דלא הוה צריך למיכתב אלא וכל אדם לא יהיה בבאו לכפר בקדש וסד"א דאתא למעוטי שילה ובית עולמים ובתר דמרבינן שילה ובית עולמים אהל מועד דכתב רחמנא למעוטי עזרות איצטריך:

7 תוספות על יומא פתח ↗

7 תוספות על זבחים פתח ↗

שכן מצינו בסילוק בזיכין - ולא שייך למימר כאן טעם אחר ולא יהא טפל חמור מן העיקר כדקאמר בשלמים דשלמים תלאן הכתוב בפתח אהל מועד ואם תאמר ל"ל טעמא דבזיכין אמאי ס"ד למיפסל לפי מה שפירש בקונטרס לעיל ספ"ק דף יד. מודה ר"ש בחטאות הפנימיות דעבודה שאין יכול לבטלה משום דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל דמשמע דאי לאו הכי היה יכול לשחוט בהיכל אע"ג דחטאת בעי צפון ואם כן קמיצה תתכשר וי"ל דסלקא דעתך לפסול דדרשינן מקום שרגלי הזר עומדות להכשיר כל מקום שזר יכול לעמוד דה"א לפסולי היכל קאתי שאין זר יכול לעמוד שם סלקא דעתך אמינא אף מנחה טעונה צפון לכך אתא קרא דממקום שרגלי הזר עומדות להכשיר כל מקום שזר יכול לעמוד אפי' בדרום אבל אין לפרש דדריש דרום מטעם דאין זר יכול לעמוד בצפון חדא דלעיל בפרק ב' זבחים דף כ. מוסיף אף מקום דריסת רגלי ישראל דחשוב צפון ועוד אפי' למ"ד מרחק צפון לא מסתבר שיהא זר אסור בצפון כנגד המזבח אלא מדרבנן מעלה בעלמא:

7 תוספות על חולין פתח ↗

וכשיחזור לביתו ישלם - ללישנא בתרא דקאמר משום דהוי ממון שאין לו תובעין פריך שפיר דישלם משמע שיכול להוציאו בדיינין וללישנא קמא נמי דפטר משום דכתיב זה פרכינן דכיון דבמתנות פטור משום דכתיב זה מסברא אין לנו לחלק בין מתנות ללקט שכחה ופאה ולקמן בפרקין חולין דף קלד. פריך מספק לקט דחייב משום עני ורש הצדיקו להא דאמר אין ספק מתנות לכהן:

8 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ כֻּלָּן וּפֵרוּשֵׁיהֶן וּבֵאוּרֵיהֶן אָסוּר לְשָׂרְפָם אוֹ לְאַבְּדָם בַּיָּד וְהַמְאַבְּדָן בַּיָּד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁכְּתָבָם יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁה אֲבָל אֶפִּיקוֹרוֹס יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבּוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בִּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם וְלֹא כְּתָבוֹ לִשְׁמוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא מַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ שֶׁזֶּה כִּשְׁאָר הַדְּבָרִים וְהוֹאִיל וְדַעְתּוֹ כֵּן לֹא נִתְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם. וּמִצְוָה לְשָׂרְפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ שֵׁם לָאֶפִּיקוֹרוֹסִים וְלֹא לְמַעֲשֵׂיהֶם. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁכָּתַב אֶת הַשֵּׁם גּוֹנְזִין אוֹתוֹ. וְכֵן כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁבָּלוּ אוֹ שֶׁכְּתָבָן עוֹבֵד כּוֹכָבִים יִגָּנְזוּ:

8 שבת פתח ↗

לָא מְטַמּוּ? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא. דִּתְנַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן — רִאשׁוֹן. וְאוֹכֵל אוֹכֶל שֵׁנִי — שֵׁנִי. אוֹכֶל שְׁלִישִׁי — שְׁלִישִׁי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְאוֹכֶל שֵׁנִי — שֵׁנִי. שְׁלִישִׁי — שֵׁנִי לַקּוֹדֶשׁ, וְאֵין שֵׁנִי לַתְּרוּמָה בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה. אוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְאוֹכֵל אוֹכֶל שֵׁנִי — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? דְּזִימְנִין דְּאָכֵיל אוֹכָלִין טְמֵאִין, וְשָׁקֵיל מַשְׁקִין דִּתְרוּמָה, וְשָׁדֵי לְפוּמֵּיהּ וּפָסֵיל לְהוּ. שׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? דְּזִימְנִין דְּשָׁתֵי מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְשָׁקֵיל אוֹכָלִין דִּתְרוּמָה וְשָׁדֵי לְפוּמֵּיהּ וּפָסֵיל לְהוּ. הַיְינוּ הָךְ? מַהוּ דְתֵימָא: הָא שְׁכִיחִי, וְהָא לָא שְׁכִיחִי — קָא מַשְׁמַע לַן. וְהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַב אַסִּי: שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ טוֹבְלִין בְּמֵי מְעָרוֹת מְכוּנָּסִין וּסְרוּחִין, וְהָיוּ נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן מַיִם שְׁאוּבִין. הִתְחִילוּ וַעֲשָׂאוּם קֶבַע — גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם טוּמְאָה. מַאי קֶבַע? — אָמַר אַבָּיֵי, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: לֹא אֵלּוּ מְטַהֲרִין, אֶלָּא אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְטַהֲרִין. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי נָפְקָא מִינַּהּ, הָא קָא טָבְלִי בְּהָנָךְ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: לֹא אֵלּוּ מְטַהֲרִין, אֶלָּא אֵלּוּ מְטַהֲרִין. וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? — דְּאִי לָא הָא, לָא קָיְימָא הָא. וְסֵפֶר — מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה? — אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: שֶׁבִּתְחִלָּה הָיוּ מַצְנִיעִין אֶת אוֹכָלִין דִּתְרוּמָה אֵצֶל סֵפֶר תּוֹרָה, וַאֲמַרוּ: הַאי קֹדֶשׁ וְהַאי קֹדֶשׁ. כֵּיוָן דְּקָחָזוּ דְּקָאָתוּ לִידֵי פְסֵידָא, גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן טוּמְאָה. וְהַיָּדַיִם — מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן. תָּנָא, אַף יָדַיִם הַבָּאוֹת מֵחֲמַת סֵפֶר פּוֹסְלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה. מִשּׁוּם דְּרַבִּי פַּרְנָךְ — דְּאָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרוֹם, נִקְבָּר עָרוֹם. עָרוֹם סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא: עָרוֹם בְּלֹא מִצְוֹת. בְּלֹא מִצְוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: עָרוֹם בְּלֹא אוֹתָהּ מִצְוָה. הֵי גְּזוּר בְּרֵישָׁא? אִילֵימָא הָא גְּזוּר בְּרֵישָׁא,

8 משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן כְּלָל. אֲפִלּוּ הָעוֹלָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַנָּכְרִים אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַמּוּמָר הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא א ב "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מִכֶּם וְלֹא כֻּלְּכֶם לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּמָר. אֲבָל אִם הָיָה מוּמָר לִשְׁאָר עֲבֵרוֹת מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. הָיָה מוּמָר לַעֲבֵרָה וְהוּא מְפֻרְסָם וְיָדוּעַ לַעֲשׂוֹתָהּ וְהֻרְגַּל בָּהּ בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵאָבוֹן אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן לְאוֹתָהּ עֲבֵרָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיָה רָגִיל לֶאֱכל חֵלֶב בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵאָבוֹן וְשָׁגַג וְאָכַל חֵלֶב וְהֵבִיא חַטָּאת אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ:

6 ממהדורא תניינא: כלי שהי' כו'. עי' במסכת סופרי' פ"ג דגם אם שם כתוב על אבן אסור למוחקו, ועי' מנחו' דל"ד עי"ש ברש"י ותוספו' דכתב שעל אבן אינו מתקיים ולקמן בהל' שבת פ"ט הל' י"ג גבי צובע כלי מתכות אך זה תליא אם החיוב הוא על האות ועי' שבת דס"א ע"ב ודק"כ ע"ב גבי שם על בשרו אך שם האות מתקימת ואף דרבינו כתב בהל' שבת פי"א הל' י"ו דחמימות הבשר מעברת כו' זאת סבה אחרת ועי' גיטי' דף כ' ע"ב דהוי כתב שיכול להזדייף וכן בהך דמו"ק דכ"ו ע"א דשם נקט ס"ת שנקרע צריך לקרוע שתי קריעות ובירושלמי שם נקט ס"ת שנשרף וזה תלי' מה נשרף קודם אם האותיות ואח"כ הגויל ומבואר בשבת דף קט"ז באזלא כתב אזלא קדושתו וא"כ רק הנשרף קריעה אחת אבל אם להיפך צריך לקרוע ב' קריעות אבל נקרע בב"א בוודאי שתי קריעות וזה הכוונה דע"ז דף י"ח ע"א גבי מה ששאלו תלמידיו לרחב"ת מה אתה רואה ע"ש בתו' ור"ל מי נשרף קודם דנ"מ להם לדין קריעה והשיב להם שמתחילה נשרף הגויל וא"כ צריך שתי קריעות וכן נ"מ אם נימא כשיטת רבינו ורש"י שבת דס"ב וברכות דכ"ג דד' וי' של הרצועות הם אותיות גמורות הלמ"מ אם שייך בזה גדר מחיקה אם מתירן עי' במרדכי כיון דהאותיות נעשות מגוף הדבר והדבר לא נסתלק רק נתבטל השם. אם שייך בזה גדר ונתצתם, ועי' עירובין דצ"ז דרק אסור בשבת לקשרן משום קשר ולא משום הכתב חזינן דלא מיקרי כתב רק היכי דהם דברים נפרדים ומובלעות האותיות בכתב עי' רש"י גיטי' ד"כ גבי כתב שעל גבי כיפא ואנדוכתרא וכן בגט זה תליא במה דבעי שיכתוב על דבר המתקיים אם זה משום הכתב או משום דבעי דבר שהוא מתקיים ובספרי בפרשת תצא משמע דבעי שני דברים, האותיו' שיהיו מתקימות והדבר שנכתב עליו שיהיה מתקיים, אך אנן לא סבירא לן כן רק דהעיקר צריך משום האותיות ועי"ש בתוספתא ובתוספו' גיטי' דכ"א ע"ב וזה תליא בהך מחלוקת דגיטין ד"כ ובירושלמי פ"א דקדושי' אם גט שכתב על אסורי הנאה אם כשר עי"ש. ובזה אתי שפיר מה דהקשו התוספו' על רש"י במנחו' דל"ד ע"א עי"ש. ועיי' סוטה דט"ז גבי הלכה עוקבת את המקרא וכ"כ בזה בהל' גרושין. ע"כ ממהדורא תניינא

7 ממהדורא תניינא: כלי שהי' כו' קוצץ כו'. והנה מה ר"ל אם מקום הכתוב מקדש כל עוביו או רק בגדר קליפה ועי' מ"ש התוס' בעירוכין שם ד"ה יגוד ועי' תוס' ע"ז דמ"ז ע"ב גבי אבן והנה במס' סופרים פ"ה הי"ג מבואר שם דעל האבן שומטו וגונזו ומשמע דכל האבן אסור ובאמת עי' במנחות דל"ד דכתב שעל האבן אינו מתקים רק בגדר חקיקה ועי' תוס' גיטין ד"כ ע"א והנה בהל' שבת פי"א כתב רבינו בהל' ט"ז דלכך כותב על בשרו חייב אף דנמחק אח"כ כמבו' גיטין ד"כ ע"ב מכ"מ יש עליו גדר כתב אבל צובע כלי מתכת כתב בפ"ט הי"ג דפטור שאינו מתקים ולא נקרא צובע ועי' בכורות דנ"ח גבי מעשר בהמה משום סקרתא ושבת דע"ה ע"ב גבי שחיטה ובמה דפלי' ר"א ורבנן אם חייב גבי כחול משום צביעה וע"ש דצ"ה ובירוש' ערלה פ"ב דמבואר שם דאם צבע דבר שיש בו רוח חיים בקליפי ערלה נאסר כולו והטעם דהצביעה עושה בו מעשה ואף דדבר שיש בו רוח חיים אינו נאסר ועי' בנגעים פי"א גבי בתים צבועים דמטמא בנגעים ובנדרים דנ"ו וגבי עורות הוי שם מחלו' דר"י ור"ש ועי' בשבת דכ"ז וגבי בגדים לכו"ע אינו מטמא משום דצביעה בבגד נעשה פנים חדשות וכ"כ בזה גבי הך דחולין דקל"ה וב"ק דצ"ג ע"ב ודק"א גבי ראשית הגז ונ"מ דאף אם אח"כ העביר הצבע דשוב אינו חייב אך בעצם הנ"מ בין כתיבה לצביעה משום דכתיבה החיוב הוא על האותיות ואף דצריך דבר המתקים זה רק דאל"כ לא נקרא כתב אבל הצביעה עיקר החיוב הוא משום דבר הנצבע וכיון שאינו מתקים על הדבר פטור וזוהי עיקר המחלו' דר"א ורבנן בשבת דצ"ה שם אם הצביעה הוא המלאכה או מה שעי"ז יש לו דבר צבוע ועי' במה דפלי' בשבת דק"ו ע"ב גבי דבר שאין במינו נצוד אם חייב ור"ל ג"כ זה אם מחמת הצידה או מחמת הדבר הניצוד ועי' בירוש' שבת פ"ז דמספקא לי' שם איך ס"ל לר"מ גבי מלאכה שא"צ לגופו אם חייב או לא ולא פשט לו מהך חזינן משום דר"מ ס"ל דעצם הצידה היא המלאכה לא משום הניצד וע"ש בתוס' דק"ז ד"ה הצדן והנה כאן גבי מחיקת השם כתב רבינו גבי כלי מתכת וכלי זכוכית חקוק דוקא משמע דאם הי' כתוב ליכא בו גדר מחיקה ובאמת לפי מ"ש לעיל דגבי קשר של תפילין צריך הל"מ גדר אותיות דוקא וא"כ למה אמר בערובין דצ"ז דאינו יכול לעשות קשר בשבת מחמת הקשר למה לא אמר מחמת כותב ושם הוי שתי אותיות וע"כ צ"ל דכתיבה לא הוי רק אם הוא דבר המוטל על גבי דבר אחר וכמ"ש רש"י בגיטין ד"כ אבל כאן דהדבר גופא נעשה אות ליכא בה לא גדר כותב ולא גדר מוחק כיון דהדבר נתבטל לגמרי וככ"ב לעיל גבי גרם די"ל דגבי מוחק שם בס"ת אז גם גרמא לוקה דע"י המחיקה נעשה ב' דברים שהשם נמחק והס"ת נפסל ורק בשם על בשרו שם גרמא מותר, עכ"פ י"ל דגבי אבן ומתכת וזכוכית רק אם חקוק חייב במחיקת השם אבל לא בכתיבה דזה לא הוי כתיבה כלל והנה גבי שם אם הי' סבור שצריך לכותבו וכתב וקדש ואח"כ נמצא שא"צ בודאי חייב על מחיקתו ולא הוי כמו הקדש בטעות עי' נזיר דל"ב ובשקלים פ"ב דכאן כיון דיכול לקדש שם בפ"ע הוי כמו בא בנדבה ועי' שם בשקלים פ"ב הך מחלו' דב"ש וב"ה ובמה דפליגי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהל' פסולי המוקדשין פ"ה ה"ז גבי דבר הבא בנדבה אם הפריש יותר ממה שצריך ע"ש ובפרט גבי שם דשם לא שייך בו גדר שאלה עי' תוס' גיטין דל"ב ע"ב וגם י"ל דהוי כמו אתא ליד גזבר דלא שייך בו שאלה וגם בזה כן כיון שכבר נגמר וא"צ לו ועי' במס' סופרים פ"ה ה"ב דמוכח שם דאף אם צריך תיבה אחרת וסבר שצריך שם וכתב לשם שם אסור למחקו ובעצם י"ל דזה לא גרע משם שכתבו בן נח דמבו' בגיטין דמ"ה ובעירוכין ד"ו הנ"ל דאסור למוחקו ועי' לקמן בה"ח ואף דאינו יכול להקדישו ולא שייך בו כלל מחשבה ואף דרש"י גיטין דמ"ה ע"ב לכאורה נראה דאם כתבו לשמו יש בו קדושה ע"ש בתוס' ד"ה א"ל הנה באמת אין כונת רש"י כן רק דר"ל דרק לקרות בהן בגדר חומש אבל לא לצאת בו ואף דבמשנה שם נקט נמי תפילין ומזוזות לאו דוקא ולכך שם דמביא תניא לוקחין ספרים כו' אף דבתוספ' דע"ז נקט ג"כ תפילין ומזוזות בגמ' דילן השמיט זה ועי' בירוש' פ"ב דע"ז ועי' ברש"י ע"ז דכ"ו ע"ב דנראה דס"ל דמומר להכעיס אפילו באיסור אחד ס"ת שלו ישרף ולכאורה תמוה וע"ש בתוס' ע"ז דכ"ז ע"א ובאמת רש"י ז"ל מפרש בחולין די"ג ובשבת דקט"ז ובגיטין שם דהטעם דאמרינן דמסתמא כתב לע"ז גבי מומר להכעיס לא שייך זה כלל וכן לשיטת רבינו בה"ה כאן דר"ל מי שאינו מאמין כלל ע"ש וגבי מומר להכעיס לדבר אחד למה ישרף הרי מכ"מ נהי דפסול לס"ת מכ"מ השם יש בו גדר קדושה וי"ל דגבי ב"נ יהי' תליא בהך מחלו' דזבחים דמ"ה גבי קדשי ב"נ אם מועלי' בהן ורק בקדשי מזבח אבל בקדשי בד"ה מועלין וי"ל דזה ג"כ הוי כמו קדשי מזבח ועי' בירוש' סנהד' בפ"י גבי קדשי מומר מחלו' שם דר' יוחנן ור"ל אם מועלין בהן ובהך מחלו' בירוש' דנזיר פ"ח גבי נזיר מצורע אם שערו קדיש או לא וע"ש בנזיר די"ד ע"ב דהוי פלוג' שם אם נזיר שנטמא בימי חלוטתו אם סותר את הקוד' ר"ל אם הזמן שהוא מצורע הוי כמו שאינו שייך כלל לגדר נזירות ולכך פקע גם הקדושה מן השער ועי' במה דמבו' בירוש' נדרים פי' דזמן דאינו ראוי להפרה אינו מתחשב כלל למעל"ע של שמיעת הנדר ואינו עולה מן החשבון וברא"ש נדרים דע"ב מבואר שם דגמ' דילן לא ס"ל זה ועי' בהך מחלו' דנידה ל"ז גבי לידה אם עולה בספירת זיבתה וכן משמע מהך דעירוכין דל"ג ודי"ב ע"ב דהיכא דגלו עשרת השבטים באמצע יובל אח"כ אם חזרו השנים שבינתים לא חשבינן כלל ומתחילין מזמן שפסק וכן הדין גבי עבד עברי שברח עי' קדושין דט"ז אז לא שייך כלל בגדר עבד כיון דאין רשות רבו עליו וכמ"מ. עכ"פ חזינן דטומאת מצורע מפקיע הקדושה מן השער וכן פסק רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"י ה"ב וזה ג"כ הוי כמו קדשים שנעשו טריפה עי' תמורה די"ז דקיי"ל דפקע מהם הקדושה וכן במקדיש טריפה ע"ש וכ"כ בזה בהך דנדרים דס"ב ע"א דגם גבי כלי שרת אמרינן באו פריצים וחללוהו ואף דכתב בעה"מ והרמב"ן בע"ז דנ"ב ע"ב דכלי שרת שאני זה רק כשבא אח"כ לרשות ישראל משום דהקדושה שלהן חוזרת וכמ"ש התוס' בנדרים דכ"ח ע"ב בהך דב"פ פדאן חוזרות וקדושות ועי' במנחות דמ"ז ע"א בתוס' שם דמ"ו גבי דבר הנקדש בכלי שרת אף אם פדאו דדמי הפדיון אף דהן נתפסות בקדושה מכ"מ הדבר קדוש ועומד, מכ"מ כ"ז שהם ביד הב"נ הם חולין וזה ג"כ ר"ל הרמב"ם ז"ל בהל' בית הבחירה פ"ו הי"ד שכ' שם הלשון ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה ומה זה הלשון דנתקדשה הא אי"צ כלל להתקדש אך למ"ש א"ש דאף דקודם שבא עזרא הי' חול מכ"מ כיון שבא ליד ישראל נתקדשה למפרע ולכך גם כאן מומר להכעיס או נכרי שכתב שם ליכא עלי' קדושה אבל הוי גדר איסור ולכך יגנז אך רש"י ס"ל דלא כשיטת רבינו בה' מעשה"ק פ"ג ה"ה דמומר להכעיס מותר לקבל ממנו קרבן לעבירה אחרת ורק ס"ל דכיון דחל עליו גדר מין כמבו' בע"ז שם ועי' הוריות דף י"א לחד מ"ד דגם בכלאים דרבנן חל עליו גדר מין כיון דהוה להכעיס וזה תלי' אם כל תקנת חכמים חל עליהם גדר פרט משם האיסור או כלל וכבר כתבתי בזה דאזלי לשיטתייהו בהך דבכורות ד"ל ע"ב גבי גר שבא להתגייר ואינו רוצה לקבל עליו איסור א' מדרבנן אין מקבלין אותו ותלי' בזה דאם הוי פרט, ועי' במאי דפליגי רש"י ותוס' עירובין דס"ט גבי מומר לשבת באיסור דרבנן, ועי' חולין דף כ"ח ע"ב גבי מחצה על מחצה דכתב שם רש"י דגבי דרבנן נ"מ דאין עליו טומאת נבילה ושם די"ח ע"א בהך דב"ש וב"ה ועי' בדברי רבינו בהלכ' אבות הטומאות פ"ב הל"ו גבי שחט תוך ז"י מטמא וכן ס"ל שם בה' ח' גבי בפ"ק בן ט' חי והפריס ע"ג קרקע דאם מת מטמא משמע דס"ל דאף תקנת חכמים יש על שם הפרט ולכך מטמא, ועי' חולין דף ט' גבי לא בדק בסימנים פלוגתא אם מטמא ועי' שם ד"נ ע"א ברש"י במה דאמר שם גבי דאייתרי דמהני לסתימה אף היכא דלא אכלי לי' דמ"מ חלב טמא לא איקרי וכבר כתבתי בזה במ"א מהך דסוכה די"ד ע"ב דהוי כשפודין של מתכת. עכ"פ ס"ל לרש"י דאין מקבלים מהם קרבן וכמו דמבו' בירוש' סנהדרי' פ"י גבי קדשי מומר דאף אם לאחר שהקדישו נעשה מומר אין מועלין בו לחד מ"ד א"כ אם מומר הקדיש קרבן לא חל עליו הקדושה כלל וכמ"ש דאין מפרישין תחילה לאיבוד לכך ס"ל דישרף, ועי' בדברי רבינו בהל' מתנות עניים פ"ח גבי ב"נ שהתנדב דאם הי' דבר מסוים מחזירין לו ואף דלמה יהא טעון גניזה צ"ל כיון דרוצה להתנדב לדבר של צבור דאין מקבלין ממנו כמבו' בתו"כ פר' אמור הובא בתוס' מנחות דע"ג לכך לא חל הקדושה וגם י"ל כיון דהוי רק גדר קדושת דמים לא קדושת הגוף כיון שמחזירין לו שייך בזה לומר ובאו פריצים וחללוהו, עכ"פ גבי שם על בשרו גרם מחיקה מותר ומה שצריך לכרוך גמי רק מפני שאסור לעמוד ערום בפני השם משום דלאחר מחיקה לא נשאר שום דבר אבל גבי ספר תורה גם גרם מחיקה לוקה מן התורה דעושה ב' פעולות א' שמוחק את השם ושני שעושה ס"ת פסולה והס"ת ישנו ונ"מ גבי מום בקדשים דקיי"ל דגם גרם לוקה כמבו' בבכורות דל"ג וכמ"מ מכ"מ אף למד"א מטיל מום בבע"מ לוקה שם גרמא שרי דהפועל עצמו לא הוי והבהמה פסולה בלא זה וכן נ"מ אם עשה בע"מ עובר בקדשים אם לוקה ועי' תוס' בכורות דל"ח ע"ב גבי לעשות כהן בע"מ ועי' בהך דערובין דק"ד ע"ב במ"ש רש"י ז"ל דאסור לטמא כלי שרת אף שיכול להטבילן עי' מנחות דק"א ע"א ובאמת נראה דהך דמכות די"ד ע"ב במחלו' דר' יוחנן ורי"ל גבי טמא שנגע בקודש דלר' יוחנן אינו לוקה ולכאורה למה גם בזה לא אמרינן הך דין דונתצתם כמו בע"ז די"ג ומכות דכ"ב ועי' סנהד' דנ"ו ע"א דאסור לנקוב את השם ועי' בפסחים דפ"ה גבי משום פקע ע"ש וצ"ל דכיון דקיי"ל בכמ"מ פסחים דכ"ד ומעילה ד"י וכמ"מ דצריך לשורפן בקדושה קדשים שנטמאו חזינן דלא פקע מהן הקדושה ועי' רש"י סוכה דל"ה ע"ב גבי מע"ש ובירוש' שבת פר' כל כתבי הל' ג' גבי מטמאין להציל וט"ס ור"ל כך דבתוספ' שם פי"ד מבואר שם כך דס"ת שנפלה לאש מכבים להציל אבל לא בתרומה וכן בתרומה מטמאין להציל וכמ"ד בתרומות פ"ח מ"ט ומי"א ועי' במנחות דמ"ח ע"ב הטעם כיון דלאיבוד קיימא פקע מתרומה הקדושה והוי כתרומה מחוללת וזה ר"ל הירוש' שם דאף דמבו' בכל קודש לא תיגע וגו' עי' מכות די"ד ע"ב וזבחים דל"ג ע"ב מ"מ היא תרומה היא מעש"ש ור"ל דתרומה דומה למעש"ש וכמו דמבו' בירוש' מעש"ש פ"ב דשמן של מעש"ש שנסרח פקע ממנו קדושתו אבל שמן של שביעית שנסרח לא פקע הקדושה והטעם דשביעית נוהג גם במאכל בהמה, ועי' בירוש' שביעית בפ"ח ופ"ט דהוי שם מחלוקת אם קדושת שביעית נוהגת גם במאכל בהמה ובתרומות פ"י גבי חבילי תלתן ע"ש. עכ"פ גבי מעש"ש היכא דלא חזי' למאכל אדם פקע ממנו הקדושה וה"נ גבי תרומה כן וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דב"מ על הך דל"ח ע"א גבי שמן שהבאיש ודבש שהדביש וזה ר"ל ג"כ בהך דפסחים דט"ו ע"ב גבי פת של תרומה שעיפשה ה"נ כיון דהולך לאיבוד פקע ממנו הקדושה ועי' בב"ק דף קט"ו ע"ב אך רבינו בהל' תרומות פי"ב ה"ד וה"ה מפרש דזה קאי רק אטומאת ידים דהוה מדרבנן, וככ"ב בחלק ג', ואף דמע"ש ג"כ יש לו תקנה ע"י פדיון ועי' בירוש' תרומות פ"ג ה"ד פלוגת' דב"ש וב"ה אם מותר לטמא טבל של מעש"ש עיין שם ועי' בדברי רבינו בהל' נזירות פ"ח ה"ה דכ' שם גבי נזיר דאין התגלחת מעכבת דמטמא רק לערב ועי' נזיר דמ"ז גבי הך דמרים התרמודית דלכאור' לא מוכח כן אך הטעם משום דקיי"ל דגבי נזיר גם השער קדיש ואסור לטמאו עי' פסחים דכ"ג ותענית די"ב וע"ז דע"ד וקדושין נ"ז וכמ"מ ורק בהני שצריך להשליך תחת הדוד ולכך אשה מותרת דאין שערה משתלח תחת הדוד וככ"ב אך באמת י"ל דאין הטעם משום דאסור לטמא את הקדשים רק דטמא אסור ליגע בקדשים ואף היכא דלא מטמא כגון בלא הכשר ואף דקיימא לן דחיבת הקודש מכשרת מכל מקום כיון דזה על ידי קדושת הדבר זה לא מפקיע את הקדושה וזה ר"ל בהך דמנחות דף ק"א ע"א גבי עצי הקדש דא"א לפדותן כיון דבאמת ליכא בהן טומאה רק משום גדר דחבה"ק ולכך ע"י זה לא נעשה בה פסול שיהא יכול לפדותה כיון דזה ע"י המעלה שלה וזה ר"ל ג"כ הך דעירוכין ד"ה ע"ב במה דאמר שם דהיכי דצריך גניזה אין מועלין בו ע"ש והרי מבואר במעילה די"ט ע"ב קדשי מזבח תמימים שנעשו בעלי מומין ועבר ושחטן קודם פדיון דשוב אין להם פדיון ומ"מ יש בהם מועל אחר מועל אף דהן טעונים קבורה ולא פקע מהם הקדושה וע"כ משום דשם זה בא ע"י הקדושה וא"א להקדושה שתגרום שעי"ז תפקע מהקדושה ולכך גבי נותר יש מעילה כמבו' כריתות די"ג ע"ב ע"ש בתו"י ורש"י שם דכ"ג ע"א אך שם ג"כ דנותר הוא משום הקדושה ועי' תוס' זבחים דק"ה ע"ב וירוש' יומא פ"ו וכמ"ש רבינו בס' המורה דכל השינוים והקלקולים ע"כ ע"י מציאות אחר ולכך מבואר בקדושין דנ"ד ע"ב דכתנות כהונה שבלו מועלין בהן אף דוודאי אסור לתקנן כמו גבי כלי שרת דזבחים דפ"ח וע"ש גבי בגדי כהונה פלוג' גבי כיבוס מ"מ יש בהן מעילה דזה רק מחמת מעלה דקדשים, ועי' תוספ' עירובין פ"ח גבי נימת כינור דאף דמבו' במשנה שם דקושרין אותה מ"מ פעם ב' לא ובירוש' שבת פ"ז ובשבת דע"ד ע"ב דלא הי' קשר ביריעות משכן ועי' סוכה ד"נ ע"ב אם כלי שיר הוה כלי שרת, וככ"ב גבי כתותי מכתת שיעורא דזה לא שייך רק בדבר שאין המציאות שלו גורם שיחול זה השם עליו, וכן הגדר מה דאמרינן בכמה מקומות אי בעי מפקר נכסי ועי' ב"מ ד"ט ע"ב בהך מחלוקת דר"א ורבנן אך ר"ל כך דעי' תמורה ד"כ דעני ועשיר הוו בגדר תרי גופי ועי' בהך דכריתות דכ"ח גבי מחלוקת בעשיר שהביא קרבן עני ובעירוכין די"ז דהגדר הוא אם זה תואר בהגוף או זה רק סיבה חצונית העדר הקנין וכ"כ רבינו בס' המורה שכל שינוי בא ממקום אחר לא מעצמו וכבר כתבתי בזה מהך דגיטין ד"ל דפליגי גמר' דילן עם הירוש' אם שייך לומר מכיר בעני דירוש' ס"ל דלא שייך דזה העניות הוא העדר הקנין ולא תלי' בגוף וגמרא דילן סבירא לי' דשייך מכיר בעני וזה דאמר כיון דחזינן דהוא על ידי עצמו יכול לעשות פעולה שישתנה מעשיר להיות עני ע"י עצמו ע"כ דאין זה שינוי בעצם, אך באמת זה תלי' אם מפקיר דבר שאין שום אחר יכול לזכות בו אי הוי הפקר, ועי' ב"מ די"א ע"ב ובירוש' פ"ג דפסחים גבי חמץ ע"ש גבי חלת חמץ ואם כן גם גדר הפקר בא על ידי אחרים ובמקום אחר אבאר וכן הדין מה דכהן פצוע דכא מותר לישא גיורת לדידן יבמות דע"ו וכהן בע"מ אסור כמבו' בסנהדר' דנ"א וכ"מ וע"כ דזה השינוי דבע"מ פועל שינוי רק ע"י שהי' כהן משא"כ פצ"ד, והארכ' בזה במ"א במה דמבו' בירוש' מעשר שני פ"ג ה"ב אם לקח במעות מע"ש תרומה ונגע בטבול יום אם יכול לפדות את המעשר שני ע"י זה כיון דבמעשר שני עצמו ליכא פסול טבי"ו רק ע"י קדושת התרומה וגם זה מחלוקת תנאי בטבי"ו פ"ג משנה ו' דפלי' ר"מ ורבנן אם טבול יום נקרא טמא ועי' במ"ש הרמב"ם בפי' המשני' כלים פ"א מ"ה דחכמי' ס"ל דטבול יום לא נקרא טמא ור"ל כהך מחלוקת דר' יוחנן ורי"ל בירוש' חלה פ"ג ה"ז גבי הך דטבי"ו פ"א אם טבוי"ו לגבי תרומה נשאר בו שם טומאה דמתחילה או זה דבר חדש ומעלה כמו הך דפסחים דל"ד ע"ב וזה ר"ל רש"י בחולין דקכ"ח ע"א לר"מ שם גבי אוחז בקטן כו' דטבול יום אינו מן התורה והוא תמוה אך ר"ל כך דלרבנן כיון דס"ל דטבול יום לא נקרא טמא דזה רק דבר חדש ולכך פסק רבינו בהל' פסהמ"ו פי"ח דליכא חיוב מיתה גבי טבול יום באכילת קדשים ועי' נזיר דמ"ה וזבחים די"ז ודל"ג ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש בזה דלא ס"ל כן ועי' בטהרות פ"א מש' ח' גבי שלישי דאף אם הם נשוכים זה בזה מכ"מ טהורים ואף דבכלים פי"ח מ"ז מבואר דגבי טומאת ערב לא אמרינן כן וע"ש בפי"ט מש"ו מכ"מ גבי שלישי זה הוי בגדר טבי"ו עי' נידה ד"ז ובירוש' פ"ה דסוטה ולא הוי נשוך חיבור אך לר"מ דס"ל דטבי"ו הוי עליו שם טמא וא"כ למה מחלק שם בחולין בין טבול יום לשאר טמאין ע"ז ר"ל רש"י דזה רק מדרבנן, עכ"פ י"ל דהא דטמא שנגע בקודש לוקה זה לא מחמת שמטמא רק זה דין ועי' מ"ש התוס' יומא דמ"ד ע"א דעצי משכן לאחר שנתפרקו אסור לטמא ליגע בהן מחמת שנמשחו בשמן המשחה וזה ר"ל הך דיומא דע"ב ע"א לא בטלה סכוים ר"ל המשיחה שלהם ובאמת כן ר"ל המכילתא פר' יתרו גבי הך הנוגע בקצהו דממעט שם לגי' רבי' ז"ל בה' בימ"ק פ"ג הי"א גבי נגע בעזרה מאחורי' דפטור וכן בת"כ תזריע אך י"ל דרק פטור ממיתה או ממלקות אבל איסור יש וגם י"ל דבאוהל מועד אסור לכו"ע מחמת דהם נמשחו בשמן המשחה וכמ"ש התוס' וכן גם בתרומה י"ל דלשיטת התוס' בזבחים דל"ג דלוקה לכו"ע י"ל דזה לא מחמת שפוסלן ובזה א"ש דברי רבינו בה' תרומות פי"ב ה"ח אין מפקידין כו' אף אם אינן מוכשרין ע"ש בהשגות וע"כ כמ"ש דאסור לטמא ליגע בתרומה אף במקום שלא יטמא כו' וגם י"ל דאסור שיהי' ברשות ע"ה וגבי כהן הוה כמו שנותנו ברשותו אבל בישראל ע"ה כיון שהוא בכ"ח המוקף צמיד פתיל הוה כמו בגדר חותם בתוך חותם דב"מ דמ"ג ויחד לו קרן זוית דב"מ דס"ג וע"ז דל"א, ועי' בתוס' ב"ק דע"ז גבי פרה ובהך מחלו' בתוספ' פ"א דשבועות עם התו"כ פר' ויקרא אם הך טומאה שאמרה התורה גבי מתעסק בפרים הנשרפים ובשעיר המשתלח אם ע"ז חייב כרת בנכנס למקדש ע"ש ובאמת נראה דלשיטת הרמב"ם דס"ל בהך דפסחים די"ז ע"ב ובמש' כלים פט"ו מ"ו גבי משקה בי מטבחיא דטהור דזה הוי הל"מ גזירת הכתוב י"ל דהוא הדין גבי כלי שרת כיון דהם רק כלים לצורך ביה"מ אין עליהם שם כלי בפ"ע ובגדר מעשי עץ דחולין דקכ"ט ואף דמבו' בפסחים דע"ט דכלי שרת טמאין פסולין זה רק גדר דין וכמו דקיי"ל בפסחים דל"ד ע"ב גבי מים של ניסוך שנטמאו שהם פסולין ולאחר קדוש בכלי שרת לא מהני להו השקה ע"ש אך דלכאורה למה אין עליהם גדר דמשקה בו מטבחיא אך י"ל דמכ"מ הם פסולין וכן כלי שרת ועי' חגיגה דכ"ו ע"ב גבי שלחן ומזבח מחלו' דר"א ורבנן ובאמת לפי הך מחלו' בין הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בספר המצוות דהוא באמת מחלו' תנאים בירוש' שקלים פ"ד אם המשכן עם כליו הוא מציאות אחת אשר יש שם הרבה פרטים או כל דבר ודבר הוי מציאות בפ"ע ועי' בספרי פר' נשא פימ"ד דכ"ז שלא נמשחו כולם לא נתקדשו ועי' בתוספ' מנחו' פ"ו בשלחן המנורה והמזבח' מעכבין זה את זה אך באמת לפי המבו' בתוספ' מנחות פ"ז דבזמן גמר המשכן היה השולחן בלא לחם דאז הי' באחד בשבת והארכ' בזה במה שיש בזה סתירה בהך דמנחות דף צ"ו ע"א ודפ"ז ע"ב וד"ז מאן מקדש הלבונה ולחם הפנים אם השלחן או הבזיכין כי באמת יש בלבונה ב' גדרים א' מגדר קומץ של לחם הפנים עי' מנחות דנ"ז ע"ב ובגדר לבונה של המנחה ועי' כתובות דק"ו ע"ב דלבונה באה ממותר נסכים וכן מוכח בתו"כ פר' אמור על קרא מאת בני ישראל לרצון לב"י ואף דהא מבו' בשקלים פ"ד ובד' רבינו בהל' שקלים דלחה"פ בא מתרומת הלשכה צ"ל נ"מ בין הלחם עצמו והלבונה דזה כך דהנה מבו' בירוש' פ"ז דשקלים ותוספ' מנחות פי"א דאם אין לצבור לחם חדש אז מניחין הלחם לשבוע אחר ובירוש' מבואר שם דנקרא לחם פסול ועי' בזבחים דפ"ז ומנחות ד"ק וד"צ וע"ש ד"ח דבזמן שהגיע הזמן לפרק את הלחם הוי כמו שכבר נקמצה הלבונה וע"ש די"א ע"ב ור"ל כך דהלבונה מקטירין מיד בגדר קומץ אבל הלחם נשאר לשבת הבאה וס"ל להתו"כ דהלחם בא מתרומת הלשכה והלבונה באה ממותר נסכים עי' מנחות ד"צ וזהו דאמר דהלבונה מרצון בנ"י דהיינו ממותר נסכים והלחם ממי שהברית שלו ר"ל משקלים דהם שייכין לצבור לא לפרטים וע"ש בתו"כ דאין כופין את הגזברין ע"ש ובספרי פר' פינחס פי' קמ"ב ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים ור"ל דזה הוי מציאות בפ"ע ולא כמו שאר לבונה דהוי רק חלק מהקרבה ובגדר מכשיר ולכך אם חסרה כשר כמבו' במנחו' די"א מה שא"כ בבזיכי לבונה דזה הוה כמו קומץ וקומץ שחסר פסול, ועיין בירושלמי סוף פ"ו דשקלים. על כל פנים הלבונה של לחם הפנים יש בו שני גדרים, גדר קומץ של לחה"פ וזה מקדש השלחן וגדר לבונה של מנחה וזה מקדש הבזיכין, ולכך מבו' במנחות ד"ק וביומא דכ"ט דגבי לבונה של לחה"פ צריך לקדש מדעת משום דמוכח מהך דסוטה די"ד ע"ב דכל דבר שעושה שתי פעולות צריך לקדשה לדעת, והנה מה שמניח הקומץ בכלי יש בו שני גדרים א' שבזה נגמר הקמיצה כמבו' במנחות ד"ז ועי' תו"י יומא דכ"ד וככ"ב דאף אם נימא כמ"ד במנחות ד"י דשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מותר לאכול זה רק לאחר נתינת הקומץ לכלי ולא קודם עי' מנחות די"ב ויומא דמ"ז ע"ב וכמ"ב, והשני דזה הוי במקום קבלת הדם לאחר שנתקדש הדם ע"י סכין כמבו' סוט' שם ועי' זבחי' די"ג ע"ב ומנחות דט"ז ע"ב ולכך בסוטה שם בסופי' לא אמר בגמר' גבי מקדשה בכלי דר"ל לקדשה ע"ש וכמו הך דסוכה דמ"ד ע"א גבי ערבה ופסחים דקט"ז גבי הך דר"ג כל שלא אמר כו' דשם ג"כ הוי ב' גדרים בגדר אכילת קדשים ובגדר אכילת פסח, ובגדר פסח א"צ כדי אכילת פרס וכדמוכח בסוכה דמ"ב ע"ב ובגדר מצוה דאכילת קדשים הרי הוא כמו שאר אכילות ועי' בתו"י יומא דל"ט, ונ"מ גם כן לשיטת רבינו בפסחים דפ"ד גבי גידין שסופן להתקשות דהוה בשר רק שאינם שייכים למנין חבורה ורק כמו כל קדשים קלים ונאכלים לכל בכל העיר וגם מבושל וכן ר"ל בפסחים ד' צ"ו גבי אימרים של פסח מצרים כיון דלדורות לא שייכי בבעלים הם נקטרין ואין לבעלים חלק בהם וכבר כתבתי דלכאורה בזה י"ל מה דבגמ' פסחים דס"ג ע"ב הוי מחלו' גבי מקטיר על חמץ אם עבר די"ל דאם כהן המקטיר יש לו חמץ הוא עובר אבל אם א' מבני חבורה קנה אז חמץ לא עבר המקטיר וגם בפסח מצרים כן אף דאז אכלי להו עי' פסחי' דצ"ו ע"א וגם נא, וכבר כתבתי דזה ר"ל הגמ' שם גבי שבירת עצם דר"ל נ"מ אם בפסח מצרים ילקה על שבירת עצם אלי' של שה כיון דאז נאכל עי' פסחים דפ"ד ע"ב ובדברי רבינו שם וקמ"ל דלא וכן נ"מ לר"א ב"ע דס"ל דווקא עד חצות מ"מ הני הוו ככל קדשים קלים וכל הלילה וכן האימרים אף בפסח מצרים עי' פסחים דע"א ע"ב, ובאמת כ"כ דלר"א דס"ל בזבחים דכ"ח דמחשבים מאכילת מזבח לאדם ומאדם למזבח איך הדין גבי שלמים אם חשב לאכול אימרים למחר או להיפך להקטיר בשר למחר אם אזלינן בתר הדין או בתר המחשבה, ועי' רש"י זבחים דכ"ח ע"א ד"ה כאלי' ס"ל דאזלינן אחר הדין ודל"ו ודנ"ו ע"ב ברש"י בד"ה הכי גרסי' דכ' שם דאימרים של שלמים הוי לאחר זמן כמו קד"ק ועי' כריתות דכ"ג ע"א. עכ"פ קמ"ל קרא דגם בפסח מצרים האימרים הוו רק כמו קדשים ולא כמו פסח ולא שייך בהם שום גדר חדש השייך בפסח וכן מצה ומרור יש בהן ב' גדרים א' בגדר מכשירי פסח כמבוא' בפסחים ד"צ ומלבד זה הרי מ"ע דבזמן פסח גם מרור הוה מצוה פרטית כמו בחו"ל כמבוא' בקידושין דל"ז ע"ב ופסחים דצ"א ע"ב וכ"מ, וכן הדין גבי לבונה של לחה"פ דיש עלי' שני שמות ושני קידושין ובאה לא כמו שאר קרבנות ציבור רק ממותר נסכים כמ"ש לרצון בנ"י ובאמת אף דבמדבר הי' לחה"פ כמבו' בתו"כ פ' אמור ומנחות דצ"ה ובירוש' יומא ספ"ד גבי לחה"פ אם נפסל במסעות ועי' תוס' מנחות דמ"ה ע"ב מהיכן בא אך נראה דהי' בלא לבונה, ובפרט אי נימא דלא קרבו נסכי' במדבר ע' קידושין דל"ז וזבחי' דקי"א ועי' בקרא פקודי דגבי עשי' נקט לשון ערך לחם ובציווי נקט סתם וערך את ערכו משום דבציווי הוא לדורות לחם עם לבונה ומרע"ה לא הי' רק ערך לחם בלבד וכן משמע בספרי פ' עקב פסקא מ"א ועי' תוספתא מנחות פ"ז, עכ"פ שלחן מלבד דהוא חלק מן המשכן הוא דבר פרטי ג"כ מה שא"כ בשאר כלים והא דמבו' בפסחים דע"ט גבי כלי שרת טמאין זה רק בגדר פסול דבאמת הם רק גדר חלק מן המציאות ועי' בכלים פט"ז מש"ז ובתוספ' שם גבי משמש משמשי אדם ולכך מבו' בסופט"ו דנבלי בני לוי טהורין ועי' בירוש' סוכה סופ"ה דהם נעשין מעור שאינו מעובד ובפי"ח דכלים מש"ד גבי מלבני ואכ"מ עכ"פ יש לו' דמאן דס"ל דלקי על טמא שנגע בקודש או בתרומה זה לא משום דפוסל את התרומה רק זה דין ועי' מ"ש התוס' מנחות דמ"א ע"א דבגדי כהונה לכך אין בהם משום כלאים דאין עליהם שם בגד כלל רק גזירת הכתוב מחמת עבודה וגם אין עליהם שם לבישה ובאמת עי' במה דפלי' רש"י ותוס' בזבחים די"ג ע"א אם הא דצריך לעבודה שיהי' הכהן מלובש בבגדי כהונה אם זה משום דין לצורך הקרבן או דמחוסר בגדים פסול בהכהן ונ"מ גבי חלל דקיי"ל דיעבד אין מחלל עבודה וכבר כתבתי די"ל דחלל לא מעכב גבי' בגדי כהונה כיון דאין עלי' גדר זרעי דאהרן וכמבו' ביבמות דע"ד וכמ"ש התוס' קידושין דל"ו ע"ב וכן ס"ל לרש"י ע"ז דל"ד ע"א גבי משה רבינו ור"ל אף אם נימא דהוה כה"ג כל ימיו ע"ש בתוס' כמבו' בזבחים דק"ב מ"מ בגדי כהונה לא שייך בו דלא ניקרא מזרע אהרן וכמו דאמר בזבחים דף ק"ב גבי מראות נגעים ע"ש ולזה מצריך קרא בזבחים די"ג הנ"ל דמלבד החסרון בהכהן בלא בגדים הוי חסרון גם לעבודה ועי' זבחים דס"ה ע"א גבי מליקה דנקט שם רק לקבוע לו כהן ועי' קדושין דל"ו ע"ב ובאמת אם מליקה הוי עבודה רק דבחוץ פטור כמבו' זבחים דק"ז וכמ"מ ועי' ביומא דכ"ד ע"ב ותוס' סנהד' דפ"ב ע"ב מבו' שם דאין זר חייב על מליקה והא דצריך כהן הוי רק דין לא משום דהוי עבודה וגם אם הוי עלי' גדר קבלה דצואר ככלי שרת עי' זבחים דצ"ב ודי"א ודט"ו ע"א בתוס' ד"ה אלא ודפ"ד ע"ב וס"ו ע"ב ונדה מ' מה הוו גדר מליקה בלא מצוי ע"ש וא"כ י"ל דבגדי כהונה במליקה לא הוי משום דמליקה גופא עצמה בעי בגדי כהונה רק משום דהוי פסול בהכהן וכן משמע בתוספ' פ"א דמנחות דגבי מליקה לא נקט שם בכלי שרת, ועי' זבחים דכ"ד ודמ"ז ע"א ודף ס"ג עמוד ב' ועי' ביומא דף מ"ה ע"א ודמ"ג ע"א גבי פרה אדומה דא' שם כהן בכיהונו צריך בגדי כהונה ומבו' בזבחים די"ח דגבי כו"ג אם לבש בגדי כהן הדיוט הוי כמחוסר בגדים ומכ"מ לגבי פרה אף למד"א דצריך דוקא כה"ג מכ"מ די בבגדי כהן הדיוט ועי' בגירסת רבינו ז"ל בפי' המשני' פרה פ"ד מש"א וי"ל דשם ר"ל למד"א דדוקא כה"ג אך בהל' פרה לא פסק כן עכ"פ י"ל פרה ומליקה דלא הוי עבודה גמורה רק זה דין דבעי כהן ובגדי כהונה דבעי רק משום כהן ועי' בתוס' דכ"ד ע"א דבגדי כהונה מקדשי לו לכהן וא"כ י"ל דחלל אם עבד לא מעכב אצלו בגדי כהונה ובאמת י"ל דגבי פרה אדומה כיון דזה רק גזירת הכתוב דומיא למראות נגעים עי' יומא דמ"ב ע"א י"ל דשם חלל פסול דיעבד וכמ"ש ובאמת אף דאנן קיי"ל דשחיטת פרה אדומה כשרה בזר כדמסיק ביומא דמ"ג וכן פסק רבינו בה' פסוהמו"ק פ"א ה"ב ומה דמבו' במשנה רפ"ד דפרה מחלוק' דר"י ורבנן גבי כה"ג לא קאי אשחיטה ולא כגירסת התו"י יומא דמ"ב ורפ"א דיומא, אך באמת כך דגבי פר של כה"ג ופרה אדומה אף דעצם השחיטה כשירה בזר לדידן או בשאר כהנים מ"מ צריך לדעת כה"ג בגדר שליחות, לא כמו שאר שחיטות שא"צ דעת בעלים כמבו' בירוש' רפ"ב דקידושין ועי' רש"י פסחים ד"ז ע"ב, אך רק גבי פסח י"ל דצריך דעת בעלים משום דנ"מ דשוב אינו יכול למשוך ידו ממנו לדידן משא"כ בשאר קדשים אבל גבי פר כה"ג צריך דעת של כה"ג אף דשחיטה כשירה בזר או בשאר כהנים וזה ר"ל במנחות די"ט ע"א ולהיפך משיטת התוס' שם ד"ה ע"א וביומא דמ"ב ע"א רק כמו דמבו' ביבמות דל"ג ע"ב הובא בתו"י יומא שם דלמ"ד דצריך דווקא כה"ג זה משום דשאר כהנים הוו כמו זר ולמ"ד דצריך דעת כשירה באחר, וזה ר"ל התוספות קידושין דמ"א ע"ב ע"ש וכן גבי פרה אדומה מבו' בתמורה ד"כ דכה"ג ניקרא בעלים דפרה, ועי' בספרי פ' חוקת דאהרן הי' גזבר בפרה רק אז הוי הדין בסגן וזה ר"ל ביומא דמ"ב אלעזר רואה ולדורות הוי כה"ג בעלים, ועי' בתו"י רפ"א דיומא ע"ש ובזה א"ש הך דבכורות דכ"ה במאי דאמר שם דגם גבי פרה שייך גדר הקדש ששוה מנה שחיללו על שו"פ ע"ש, אף דהתוס' כ' במנחות דע"א ע"ב ובתמורה דכ"ז ע"ב דזה שייך רק בבעלים וצ"ל דכה"ג הוי כמו בעלים דפרה כמבו' בתמורה הנ"ל על כל פנים כמו שכתבו התוס' במנחות דמ"א דבגדי כהונה אין עליהם שם בגד לצורך לבישה רק מחמת גזירת הכתוב ומעשה עץ שמש כעין הך דחולין דקכ"ט ה"נ גבי כלי שרת לבד משולחן ועי' בחגיגה דכ"ו ובירוש' שם ורק דטומאה פוסל אותה בגדר דין וכן טמא אסור ליגע בהן רק משום קדושה ולא משום פסול ועי' לקמן בה"ז דנקט הסותר כו' דכתב שם גם עזרה ובהל' בית הבחירה פ"ג פ"א הי"ז כ' שם נותץ ולא הביא עזרה ובהל' סנהדרין פי"ט אות י"ח נקט הורס אבן מן המזבח או שורף עץ מן המקדש ובהל' כלי המקדש פ"ט ה"ג גבי בגדי כהונה דשם הוי לאו אחר כמבו' יומא דע"ב ועי' תוספ' מכות פ"ד דשם כת' לשון רבינו בהל' בית הבחירה הנ"ל ובספרי פר' ראה פ' ס"א דשם נקט נותץ ונקט גם עזרה וכבר עמד ע"ז הראב"ד בהשגות ועי' שבת דע"ד ע"ב גבי יריעה שנפל בה דרנא וע"ז דנ"ב ע"ב גבי אבני מזבח דא' שם לתברינהו אך כך דבהל' בית הבחירה ר"ל באבנים שכבר נפלו מן ההיכל וכמו הך דקדושין דנ"ד ושם רק בנותץ ורק מן ההיכל ולא מן העזרה דאבנים מן ההיכל או מן המזבח כיון שהן מעכבין עי' זבחים דכ"ד בלבד מה שהם קדושין בגדר כלל הם גם קדושים בפרט כאו"א ולכך חייב עלי' אבל בעזרה הוי רק הקדושה בכלליות ומעשה עץ שמש אבל גבי סותר אז גם בעזרה חייב שנים א' משום האבן בעצמו וגם משום דמחסר העזרה וגבי בגדי כהונה כבר כתבתי דמיירי אף היכא שע"י הקריעה אינן נפסלין הבגדים כמו ברימוני מעיל או כמו קריעה קטנה פחות מטפח מכ"מ לוקה מגזירת הכתוב והך דשורף עץ י"ל דתליא אם אפר הקדש מותר עי' פסחים דכ"ז ע"ב וסוף תמורה ותוס' מנחות דף נ"ב ע"א וע' שבת ד"צ ע"א גבי מעפר מזבח ע"ש והך דמכות דכ"ב שם י"ל דאתיא כמאן דאמר אפר הקדש מותר וא"כ מפקיע הקדושה ועי' במ"ש רבינו בהל' פסולי המוקדשין פי"ט הי"ג וכאן בהל"ז וגם י"ל דהך דהל' סנהדרין דנקט השורף עץ מן המקדש ר"ל אף מן המשכן די"ל דשם לא פקע הקדושה לעולם אף אם הוא פסול מחמת דנמשח בשמן המשחה וכמ"ש התוס' יומא דמ"ד וכבר כתבתי בהך דעירוכין ד"י גבי חליל ומכתשת דלכך נקט שם ומימות מרע"ה הי' משום דאף דקיי"ל דאין מתקנין כלי שרת כמבו' בזבחי' דפ"ח וכבר עמדו בזה התוס' שבועות די"א וע"ש בפסקי תו' עירוכין שם אך זה רק בכלי שרת של מקדש דכשנפסלו נידחו משא"כ של מרע"ה דנמשחו והמציאות לעולם קיים וכמבו' סוטה ד"ט ונ"מ ג"כ דגבי סותר אז גם גרם חייב דהפסול נעשה בהדבר הנשאר כי המציאות עדיין קימת וכה"ג י"ל בהך דב"ק דצ"ח גבי הזורק מטבע חברו לים ומחלק שם בין מים עכורים למים צלולים ובין אם הגביה בידו ובין אדיה ובאמת יש נ"מ היכא דבין הגבהה ובין זריקה לים נתיקר הדבר כיצד משלם אם זה הוי כמו תברה או שתיה דב"ק דס"ה וכמ"מ או כמו נתבר ממילא דמשלם כדמעיקרא וגם נ"מ דהיכא דהמים צלולים ואפשר להוציאו אז הוי כל רגע ורגע כמו שעכשיו הוא מזיקו וגירא דידי' דאהני בו כמבו' ב"מ דמ"ד וקרנא דתורא קבירא בו כמבו' ב"ק דל"ד דהוי דבר נמשך וצריך לשלם כמו עכשיו וכן נ"מ היכא דגזל ומכרה לאחר והדבר עדיין ישנו אצל אחר כיון דעל הראשון מוטלת ההשבה וכיון דהדבר עדיין בעין הוי כמו שהוא עכשיו מזיקו ועי' בלשון רבינו בהל' גזלה פ"ג ה"א דכ' שם גם מכרו או נתנו במתנה ובאמת מה זה הא המכירה אינה כלום והוי כמי שישנה בעין וע"י הגזלה שגזל ומכרה אינו יכול ליתנה להנגזל וא"כ צריך לשלם לו כפי ששוה גם אחר שכבר מכרו ועי' ב"ק דקי"א ע"ב ודקט"ו גבי הך דר' חיסדא גבי גזל ולא כו' ונתנה אם גובה מן השני ובירוש' שם ותרומות פ"ז דאמר שם יצא ידי גזילה והכונה אם כיון שהוציאה מרשותו שוב הדבר נסתלק מאצלו ורק החיוב עליו אז ולא נמשך או עדיין הוי כמו שכל רגע ורגע הוא גוזלו כיון דהדבר ישנו וכה"ג מבו' בגיטין דמ"ד ע"א גבי מכר עבדו לעכו"ם דקונסין אותו כו' ואמר שם הטעם דכל יומא מפקע ממצוות וע"ש גבי מכרו לישראל מומר מהו ומ"ש רבינו בהל' עבדים פ"ח ה"ה תפס כדי דמיו ולמה נקט רק כדי דמיו הרי מבו' שם דקונסין עד עשרה בדמיו אך ר"ל כך דגבי אם מכר לעכו"ם כיון דבאמת קנין גמור אין להעכו"ם בהעבד כמבו' שם וא"כ הדבר נמשך דבאמת העבד אין קנוי כלל להעכו"ם רק ע"י שהישראל מכרו הוא תחת רשות העכו"ם וא"כ כל רגע ורגע עובר וזה ר"ל כל יומו כו' מה שא"כ במכרו לישראל מומר דקנה לגמרי ולכך הוי רק עד כדי דמיו וכן שם בה"ד דשם נקט גם מכרו לזמן ובזה שפיר קונה אותו הב"נ לכך שם ג"כ נקט דמיו ועי' מ"ש רבינו בהל' שכנים פי"ב ה"ז גבי מוכר לגוי דמוכ' שם דאם לא קבל כו' אז אם הגוי אנסו פטור הישראל משום דכיון דמכרו שוב נפסק הדבר ולכך משמתינן כיון דעפ"י דין שוב אינו יכול לתובעו אבל אם השכיר לנכרי דאז אם הנכרי מזיק לו חייב הישראל שוב לא איכפת לן וכמו דאמרינן ב"ק ד"ט וכמ"מ אחוי טרפך כו' ועי' תוס' ב"ב דכ"א וכן מה דא' ב"ב כ"ג גרמא בנזקין אסור י"ל דרק גרמא עי' ב"ק דכ"ד ע"ב וככ"ב למה דמשמע מרש"י ב"ק דצ"ח ע"ב דקטן ששרף שטר של חבירו מחויב לאחר שהגדיל לשלם זה גם זה הגדר דודאי אם עשה היזק שכבר נגמר בזמן שהיה קטן פטור לגמרי אבל גבי שריפת שטר בעצם ע"י זה לא נתבטל החוב ולא נגמר ההיזק רק בכל רגע ורגע שאינו יכול לתבוע להלוה הוא ע"י גירא דמי ששרפו והוי זה היזק נמשך וככ"ב במ"א החילוק בגדלות בין ישראל לב"נ דגבי ישראל הזמן דהגדלות מצטרף כיון דאצלו הגדלות הוא השנים והשערות וזמן פועל שהשערות יגדלו כדי שעורן והוא מתגדל והולך עי' תוס' מכות די"א ע"ב וערכין דכ"ט ע"ב וא"כ הוי דבר מצטרף ולכך כה"ג צריך לשלם בזמן שגדל מה שא"כ בב"נ אצלו הזמן הוא דבר נפסק ומה שעבר עבר וכה"ג כתבו התוס' במכות דף י"א ע"ב ובעירוכ' דף כ"ט ע"ב דגדר הגדלות לא הוה דבר נפסק רק נמשך ונ"מ לשיטת ר"ת בכתובות דנ"ג ע"ב בד"ה אלמנה דאם נשאת בחיי האב אף דיצאה מרשותו מ"מ אם מת אביה יש לה מזונות וכן סבירא לי' לרבינו בפרק י"ט מהלכות אישות והטעם כמה דמבואר דנישואין מפקיעין מרשות האב לעולם עי' כתובות דמ"ט ודל"ט זה רק דבר שהי' שייך אז וע"י הנישואין נדחה אבל דבר שלא הי' שייך כלל אז, לא חל עליו שם דיחוי כמו הך דברכות דף נ"א וכ"מ גבי החילוק של נראה ונדחה וכן באבילות של יו"ט וכן גבי הפקר לאחר שנקצר התבוא' דאז נפקע לגמרי ממנו המעשר ובין הפקיר קמה וכמבואר בירושלמי מעשרות פ"א ובדברי רבינו בהל' תרומות פ"ב הי"ב ובהל' ביכורים גבי חלה בעשה עיסה וחלקה בפ"ז הל"ח וכ"מ, ולכך ס"ל לר"י בנדרים ד"צ דקטנה שנשאת ומת בעלה היא חוזרת לבית אביה גבי הפרת נדרים, ועי' תוס' קידושין דף יו"ד ע"א ורש"י כתובות דע"ג ע"ב גבי קבלת גט, ונ"מ אי נימא דמופלא סמוך לאיש דרבנן לא שייך לומר בזה גדר דיחוי וכמ"ש, ועי' נידה דמ"ו ע"ב היכי ס"ל לר"י ועי' כתובות דמ"ג ע"ב גבי השיאה וגירשה כו' דס"ל לר"י דכתובתה של האב ובאמת י"ל דהירוש' ס"ל שם פי' המשנה מה דנקט השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה ע"ש בגמרא, אך לשיטת הירוש' ר"ל כך דכבר כתבתי שיטת רבינו בפ"א מהל' גירושין ובפ"י הי"ז וכ"מ ובעדיות פ"ד בפי' המשניות דגבי מחזיר גרושתו מן הנישואין הוה זה בגדר שהקידושין הראשונים כעת נתקיימה ולכך גם בסתם אם בא עליה הוה אשת איש גמורה, וכן אם נשארה בביתו הוה כמו שחזרו הקידוש' הראשונים, ועי' כתובות דף פ"ט גבי המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה, ובירוש' גיטין פ"ז ה"ד מבו' ג"כ דנתיחדה עמו בביתו הוה א"א גמורה ובגדר חופה ועיין בהשגות הראב"ד ז"ל בהל' נחלות פ"א ע"ש ובהה"מ וכן ס"ל לרבינו בהל' עירוכין גבי שדה אחוזה אם הקדישה ויצאה לכהנים ביובל וחזרו בעלים הראשונים ולקחוה חל עלי' שם הראשון וכן הדין בבכורות דף נ"ז גבי מעשר בהמה וכמה מקומות, וזה ר"ל המשנה השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה ר"ל למי שגירשה דלגמר' דילן אין מובן כלל הלשון של השיאה ונתארמלה דהלא יצאה מרשותו וזה ר"ל ר"י דהכתוב' של האב דדעתו על כתובתה הראשונה, אך זה שייך רק גבי נישואין אבל גבי בוגרת אם נימא דזה דבר נמשך אז אין לה מזונות לאחר מיתת האב אף שבגרה בחיי האב וזה תלי' בהך דכתובות דף ל"ט אם מיתה עושה בגרת ר"ל אם המציאות בהזמן הוא נגמר וכל זמן שעדיין לא בא הזמן לא חל הדבר או משום שיש עוד זמן עד שיהי' הדבר ובמת ליכא זמן, במ"ש בגדר אם בגרת נקרא זמן הנמשך ועי' ברש"י נדה דמ"ז ע"ב דס"ל שם דסימני בגרת כל הסימנים המבואר שם דלא שהסימנים הם בירור שהיא בגרת רק שע"י הסימנים היא נעשית בגרת, ואם יש איזה סימנים מהם יש עלי' שתי השמות נערה ובגרת, ועי' נידה דף נ"ב ע"ב דירבה השחור על הלבן הוה תקיף העטרה וע"ש דמ"ז דזה הוה בגרת וכן מבואר בירוש' פ"א דיבמות וכן כ' רש"י סנהדר' דס"ו ע"ב וד"ק דזה סימן בגרת ע"ש ובתוס' יבמות די"ב ע"ב כ' דמציאות הדבר עושה כו' וזה ר"ל הך דקידושין דע"ט ע"ש ברש"י דכל ששה חדשים זה הזמן שאם יש בהם הסימנים יש בו שני הגדרים נערות ובגרות ורק כל זמן שישנן וזה הנ"מ בין תוך ששה חדשים ולאחר זה כו' ועי' תוס' נדה דמ"ט ע"א גבי תוך הפרק ע"ש בתוס' ובנדה ד"י ע"ב גבי חזקת ב"י כו' הגיעו לפרקן ומה זה פרקן ועי' שבת ד"פ ע"ב ומו"ק ד"ט נראה דזה פרקן הוי שערות ובדברי רבינו לפי' המשניות בשבת שם גבי סיד כדי לסוך קטנה שבבנות והוא אצבע קטנה ועי' רש"י ב"ק ד"ע ע"ב דדרך השערות הי' באים על האצבע ונדה דנ"ב ע"ב ע"ש ועי' רש"י נדה ד"ג ע"א גבי משמשות במוך דחשיב שם קטנה ואף דקטנה דיין שעתן כמבואר שם ד"ז וד"י וכ"מ וצ"ל דנ"מ בין קטנה בשנים לקטנה בשערות ותוס' נדה ד"ב ע"ב דכתבו שם דשייך גדר שערות בבגר' ועי' פסקי תוס' רפ"א דערוכין ופי' המשניות ספ"א דמו"ק. עכ"פ חזינן דגם גבי בגרת פועל הסימנים והזמן ביחד והוי דבר נמשך. ע"כ השמטה. וכה"ג נ"מ גבי קד"ק דצריך צפון או משום דפסול דרום או משום דצריך צפון ונ"מ אם הקריב בבמה קטנה וזה ר"ל הך דזבחים דק"כ ע"א ומעילה ד"ג ע"ב דשם בבמה לא שייך כלל גדר צפון או דרום וככ"ב בשיטת הירוש' שבועות פ"ג גבי נשבע לאכול ככר היום ושרפו באמצע היום אם עובר מיד והוה מעשה או רק עד שיכלה היום, וכן פליגי כה"ג תנאי במסכת' כלים פי"ד מ"ז גבי נשברו והתיכן ע"ש, ועי' בהך דבכורות דל"ט גבי בעל שלש כוליות דגרע מבעל כולי' אחת משום דזה כל רגע ורגע נמשך החסרון, והארכתי בזה במה דפליגי ביבמות דף ל"ג גבי זר שאכל מליקה דחייב שתים ולמה לא נקט שיחייב ג' גם מחמת טריפה עי' מנחות דף ה' ודף מ"ה וחולין דף כ' וע"כ דבאמת המליקה בקדשים במקום שחיטה כי כן גזרה התורה, רק בזמן שהזר אוכלה אז לגבי' הוה אינה זבוחה ומשום דבאמת כבר כתבתי בזה דמוכח מדברי רבינו בהל' שחיטה פי"ב הל"י גבי בפ"ק ובפ"ה מהל' מאכא"ס ובפ"ב הלי"ז דשחיטה לא רק סילוק האיסור רק היתר נמשך עי' תוס' שבועות דכ"ד ולכך מוכח מדברי רבינו דבפ"ק שכלו לו חדשיו והפריס עג"ק השחיטה שלו הוא מן התורה רק לא לקי ולכך דרנא דבישרא אסורים וכן משמע בהלכות אבות הטומאה דבפ"ק אם הפריש ע"ג קרקע ומת יש בו טומאה ובאמת זה תלי' בהך בעי' דחולין דל"ב לשיטת רש"י גבי שהי' במיעוט סימנים ע"ש ולכך גבי זר המליקה של הקרבן אין עליו שם שחיטה לגבי אכילה אבל גבי טריפה כיון דבשעת מליקה לא חל עלי' שם טריפה שוב אינה נאסרת לעולם ולכך זר שאכל מליקה אינה בגדר טריפה, וכה"ג גבי גדר משיחה דמלך וכה"ג דגבי כה"ג השמן המשחה שעליו מקדשו בכל רגע ולכך כה"ג בן כה"ג טעון משיחה כמבואר בכריתות ד"ז וכן לכך השמן המשחה שעליו קודש כמבואר בכריתות שם ולא אמרינן בו נעשה מצוותו ועי' בתו"י יומא ד"ס, משא"כ במלך די"ל דכיון שנמשח זכה לו ולבניו ולכך דייק בגמ' דכריתות שם דרק בכה"ג דחייב על השמן אף לאחר שנמשח בו ולא מלך ועי' שבת דקנ"ג ע"א וכ"כ בזה מהך דכתובות ד"צ גבי קטן שהשיאו אביו והגדיל דיש לה כתובה מאתים אף דבזמן שהגדיל לא היתה בתולה מכ"מ הזמן מצטרף ולא כמו בחרש שנשא ואח"כ נתפקח והוא הדין להיפך בפקח שנשא חרשית ונתפקחה דאין לה כתובה רק מאה כמבו' בירוש' פ"א דכתובות ובדברי רבינו בהל' אישות פי"א דשם לא הוי גדר זמן המציאות רק גדר סיבה.

8 עכ"פ כל היכא דהדבר נמשך והדבר ישנו ויש בו פסול על ידו אף בגרם חייב וה"נ גבי סותר והנה באמת לכאורה מהך דמכות דף י"א וסוכה גבי הך דבעי שם אם מותר לכתוב שם אחספא כו' לכאורה זה הוי רק גרמא וצ"ל דהוו כמו פס"ר ועי' שבת דקי"א ע"ב גבי סמא דעקרתא וגבי גרם סירוס אף דשם ג"כ כתוב עשיה וגרמא שרי וע"ש בתוס' מ"ש בשם השאלת' ובאמת י"ל מחמת הך דנידה ד"ל ע"ב איכא גופא דלא מקבל סמא ועי' בדברי רבינו בהל' אס"ב פט"ז הי"א ועי' מכות דכ"ב גבי קוצץ בהרתו דאף דגרמא שרי זה רק היכא דהגרם הוא לאחר שהפסיק כוחו חולין דף ט"ז א' וכ"מ אבל בזמן שכחו גורם זה חייב והנה עי' ב"מ ד"ח ע"ב בהך משנה דכלאים דיושב בקרון דסופג את הארבעים אף דס"ל דרכוב לא הוי קנין וא"כ למה לוקה והגדר כך דהנה עי' בב"מ ד"צ ע"ב גבי חסומ' חסמה מבחוץ ואח"כ דש בה ונקט שם כמו גבי שכור דאסור לעבוד עבודה לא משום דאסור שישתכר בשעת עבודה רק שהוא אסור לעבוד ולבוא למקדש בשעה שהוא שכור וכבר כתבתי גבי הך דב"מ ד"צ שם גבי חסימה דפליגי בזה גמרא דילן עם הירוש' תרומות פ"ט אם החיוב הוא על הדישה בשעה שהיא חסומה או על החסימה בשעת דישה ונ"מ אם הדישה נעשה ע"י גרם או לא בכוונה וזה מחלוק' בירוש' דתרומות שם, ובדברי רבינו בפי"ג מהל' שכירות גבי אמירה לעכו"ם ס"ל דאסור מחמת גדר גרמי כמו גבי הרביץ עלי' ארי וכמו דמבו' בהך דמו"ק דכ"ו ע"ב דבגד שלו אשר קרע על אביו או על אמו דצריך שיהי' קרוע לעולם אסור למוכרו לעכו"ם דע"י זה גורם שהבגד לא יהי' קרוע וזה גופא הוי איסור דהמציאות הוא על הבגד וכה"ג ס"ל לרש"י בחולין דפ"ג ע"ב גבי איסור לאו דאותו ואת בנו דגם גרם אסור מן התורה דהדבר תלוי בהמציאות לא בהפועל ונ"מ לפי מה דמבו' בל' הרמב"ם בה' שחיטה פי"ב ה"ו דלא דהאיסור הוא שלא ישחט או"א בנו בזה אחר זה רק גם בבת אחת אסור חזינן דהאיסור הוא על הפעולה לא על הפועל והנה כבר כתבתי דזה ר"ל ג"כ מה דמבוא' בגיטין דמ"א וכ"מ דלכך צריך האדון לשחרר משום מצוות לשבת כו' דר"ל דכיון דהמציאות הוא החיוב גם הגורם עובר וכמו גבי הך דשבועות דמ"ז ע"ב גבי עוקב אחר כו' ולכך גם שם כופין לשחרר כמבואר גיטין דמ"ג ע"ב ודל"ח ע"א, וכן גבי הך דב"מ דצ"ו ע"ב גבי מעילה דבעל בנכסי אשתו וגם הגורמים לזה יש עליהם חיוב ע"ש ועי' תוס' שבועות ד"ל ע"ב גבי איסור א"א וכבר כתבתי גבי הך דיבמות ד"ה וד"ו וב"מ ד"ל ע"ב גבי אמר לו אביו היטמא וכן גבי אל תחזיר אבידה משום דגבי טומאת כהן לשיטת רבינו דגם ישראל המטמא הכהן עובר בלאו וכן גבי אבידה יש נ"מ בין קודם שהגביה את האבידה או לאחר שהגביה, ועי' בדברי רבינו בהל' אבידה פי"א ה"א דזה שני לאוין והלאו דלא תוכל להתעלם הוא רק לאחר שהגביה ועי' ב"מ דכ"ו ע"ב דלא משמע כן לכאורה, אבל רבינו ס"ל דזה רק קיום מצוה ולא עבר, ונ"מ דאם קודם ההגבהה הוזלה א"צ להגביה' אבל לאחר הגבהה כבר נתחייב כמבואר בב"מ דנ"ו וע"ש בל' רבינו בפי"א הנ"ל בהל' י"ח והל' י"ט אם ר"ל שלא יגביה אותה או שלא יחזירנו וברש"י ביבמות שם ובברכות די"ט ע"ב, וכן יהי' נ"מ גבי אשה שיש לה חצי עבד וחצי ב"ח אם כופין אותה לשחררה כיון דהיא בעצמה אינה מוזהרת ע"ז וכבר כתבתי בזה מהך דזבחים דף כ"ט ע"ב דיש מיעוט בקרא דאין אשתו מתה בשביל לאו דבל תאחר שלו אף דזה הוי בעי' בר"ה ד"ו אם האשה עצמה מוזהרת ע"ז ועי' נדרים ד"ד ותוס' ב"ב דקס"ו ע"א ובספרי פ' מטות ע"ש, ובמ"ש התוס' ברכות ד"כ ע"ב גבי ערבות גבי אשה, ועי' קידושין דף כ"ט וכריתות ד"ו ע"ב גבי סיכה ובתוס' נדה די"ג ע"א וכתובות דף ל"ט גבי שלש נשים כו' אם הם מוזהרו' על של הבעל וכ"כ בזה בח"ג גבי הך דסוטה דכ"ו דנקראת אינה ראוי' לקיימה ע"ש, ובהך דכתובות דס"ד ודע"ז דכל כמה דאגידה בי' לא יהבו לי' אחריתא, ומדברי רבינו בהל' סוטה פ"ג משמע שם דהטעם משום שבת דהרי משמע שם דאם יש לו בן משקה אותם אף דפו"ר לא קיים מ"מ לגבי שבת די בזה וכמבו' ביבמו' ס"ב, ונ"מ ג"כ דהיכי דהעבד מחוסר גט שחרור אף אם נימא דאסור בשפחה כנענית לא כייפינן להאדון כשיטת רש"י גיטין ד"מ ע"ש בתוס' ד"ה אותו דהא דכופין להאדון זה רק מחמת צד חירות שיש בהעבד ולא כה"ג באין שום צד חירות כלל, ואף דבלשון רבינו בהל' עבדים פ"ו משמע רק בשפחה דאין בה דין שבת ע"ש אך העיקר כך כמ"ש ובמ"א אבאר ובאמת יהי' נ"מ כיון דקיי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם אם שחטו שנים אחד את הבן ואחד את האם היאך הדין עם המלקות אם שניהם לוקין ועי' רש"י סנהד' דע"ח ע"א דאי אפשר לחייב שנים על דבר אחד ועי' פסחי' דפ"ה ע"ב וכן נ"מ למה דקיי"ל בנזיר דמ"ד שהמגלח את הנזיר חייב משום לאו דתער לא יעבור ור"ל דהחיוב בנזיר לא שנזיר אסור לגלח אלא שאסור לגלח את הנזיר איך הדין אם הי' גם הנזיר מזיד והי' מסייע להמגלח אם לוקין שניהם עי' מכות ד"כ ע"ב ודוקא שם דהו' לאוין נפרדין וכן גבי קרחה ג"כ כן ולכך אם הקיף לעצמו או קרח לעצמו חייב שתים וכן גבי סך שמן המשחה כריתות ד"ז דיש דרשה דגם סך לאחרים חייב איך הדין אם סך לעצמו אם חייב שתים ועי' בתוספ' מכות פ"ג ע"ש ועי' בד' רבינו בהל' כהמ"ק ובספר המצוות דנראה משם דהא דקיי"ל הסך למלכים ולכהנים פטור זה רק משום אם סכו אחר אבל הוא עצמו אם סך חייב וי"ל דגם הניסוך חייב אך כל זה שם דהוי שני חיובין אבל גבי נזיר דזה רק חיוב אחד אם כה"ג יתחייבו שניהם והנה גבי טומאת כהן ס"ל לרבינו וכן גריס בתוספ' דגם אחר אם טמא כהן חייב המטמא וכן גבי לבישת כלאים אך שם רק אם המתלבש או הנטמא הי' שוגג אבל אם הי' מזיד המלביש והמטמא פטור אבל גבי נזירות ותגלחת מבו' דאין נ"מ דגם אם המתגלח מזיד המגלח חייב ואיך הדין אם גם המתגלח חייב וכ"כ בהך דמכות ד"כ ע"ב מבו' דחיוב אם הוא מסייע רק משום לאו ניקף אבל בגדר מקיף לא ומשום דגבי לאו דמקיף צריך מעשה גמור וגם י"ל דמעשה דידי' נתבטל לגבי המקיף עצמו וכה"ג מוכח בהך דמנחות דנ"ו גבי אפיה ועריכה וככ"ב בהל' שבת פ"ט ה"ד ורש"י במנחות דנ"ו לא משמע כן ועי' לקמן בד' רבינו סוהל' ע"ז גבי קרחה מוכח שם דהא דקיי"ל במכות ד"כ ע"ב דאם קרח גם ע"י סם חייב זה רק בקרח לעצמו דשם החיוב לא מחמת הפועל רק מחמת פעולה ונפעל אבל הקורח לחבירו דהחיוב רק משום פועל אז רק ביד ממש אבל לא ע"י סם וכמו דמבו' בקדושין דכ"א ע"ב גבי רציעה דממעט סם משום דשם בעי שהאדון ירצע בעצמו ולכך לא מהני שם שליחות כמבו' בירוש' פ"ב דקדושין וכן זה הגדר דאין שליח לדבר עבירה וזה רק במקום שהחיוב הוא על הפועל אבל במקום שהחיוב על הנפעל כמו גבי מעילה חייב כמבו' בקדושין דמ"ג וכמ"מ ולכך הוי ס"ד דשמאי שם לומר גבי הריגת הנפש דיש שליח לדבר עבירה משום דקיי"ל דגבי רציחה גם מצמצם חייב כמבו' סנהד' דע"ו ע"ב חזינן דלא הפעול חייב רק משום הפעולה והנפעל אך אנן לא ס"ל כן משום דאדעתא דנפשו קעביד ולומר ע"ז גדר שליח לא וכה"ג מה דעבד יוצא לחירות בראשי איברים אי משום מחמת הפועל כמ"ש רש"י גיטין דכ"א ע"ב ד"ה לא אי משום הפעולה הנעשה בהעבד ובאמת הרי מבואר בתוספ' ב"ק פ"ו ופ"ט ובמכילתא פ' משפטים דרופא שריפא ברשות ב"ד והזיק פטור כמו שליח ב"ד דב"ק דכ"ח ודל"ב ומכות ד"ח וכן הגדר דכהנים שפיגלו במקדש גיטין דנ"ד ע"ב וע"ש דנ"ג ולכך נקט כהן ולא ישראל בשחיטה דכהן הוה בגדר שליח ב"ד שליחא דרחמנא וכן גבי מומחא עי' סנהדרין דל"ג ע"א ע"ש וזה ר"ל ג"כ הגמר' דסנהדר' דפ"ד ע"ב מה מכה בהמה לרפואה פטור מה ר"ל ומהיכין פשיטא לי', ובאמת במ"א כתבתי דר"ל הך דבכורות דל"ד גבי מקיז דם בבכור אך באמת ר"ל דגבי בהמה הוה רק בגדר ממון מזיק לית בי' איסור ולכך ברשות פטור משא"כ באדם דמלבד ההיזק הוה איסור חבלה באדם ולא שייך מחילה עי' ב"ק דצ"ב וצ"ג דשם רק לממון וכמ"ש רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ה וסנהדרין דפ"ה וכתובות ל"ג וכ"מ, ועי' ב"מ דפ"ח ע"ב גבי בהמה דאין מצווה להחיותה ור"ל כמו דחזינן בסנהדר' דל"ו ע"ב דכולם אין נוהגין בשור הנסקל ע"ש. עכ"פ מבואר דרופא הוה כמו שליח ב"ד ופטור וגם מותר כשצריך לזה, ומ"מ מבואר בקידושין דכ"ד ע"ב ודברי רבינו בהל' עבדים פ"ה הי"ג דעבד יוצא לחירות אם האדון רופא והי' צריך ליטול את העין ונטלה האדון דיוצא לחירות ונראה דרק בעין משום דשם גם בעינו סמוי' וחטטה יוצא חזינן דלא לבד שבוטל ממלאכתו לא כמו גבי שן דשם רק מחמת המלאכה וככ"ב, ובזה א"ש מה שהקשו התוס' בכורות דל"ז ע"א, והא דרבינו פסק בהל' עבדים שם דבלא כוונה נגיעה באבר אינו יוצא אף דבב"ק דכ"ו ע"ב מבואר להיפך וכן בתוספ' ב"ק פ"ט מבואר ג"כ להיפך או דבתוספ' מיירי שכיון לעבד אחר ונפל על זה ורבינו כתב רק בנתכוין לבהמה ואף דבהל' רוצח פ' רבינו כר"ש בפ"ד ה"א ובמ"א אבאר זה אך באמת כך דהנה רבינו ס"ל בהל' חובל פ"ו ה"ב דברשות המזיק אינו חייב רק אם היזיק בזדון וא"כ כך דלמ"ד דיוצא בראשי איברים א"צ גט שחרור שוב הוי בגדר רשות הניזק וכמו גיטו וידו באין כאחד דקדושין דכ"ג וכ"מ אבל לדידן דצריך גט שחרור הוי כרשות המזיק ופטור כ"ז שלא הזיק במזיד, עכ"פ חזינן דאף היכא דהאדון לא עבר כלום מ"מ יוצא העבד ע"י החסרון שעשה לו האדון, ועי' ב"ק דצ"א ע"א גבי כנגד עינו וקידושין דכ"ד ע"ב ובאמת אין הפי' כן רק דר"ל אם הפעולה היה שלא במקום השן והעין אז אינו יוצא לחירות ואף דבתוספ' ב"ק שם מבואר דהכהו על ראשו ועי"ז נסתמא יוצא כו' שם עכ"פ זה גופא הוה הפעולה בהעין השמטה-ועי' במכילתא פ' משפטים דאם ע"י הכאה נעשה בהעין יארוד חורור אינו יוצא לחירות ועי' תוס' בכורות דל"ח ע"ב ומ"ש מדברי התוספ' ב"ק שם ומים חפו את עיניו יוצא לחירות וצ"ל דזה לא נעשה בגוף הראי' רק בהעין ונחשך ונתכסה הראי' ויהי' זה לא מום בהראי' רק בהעין ונ"מ להמכריעין אם צריך גט שחרור וזה ר"ל המכילתא. ע"כ השמטה. ובגדר הך דב"ק דמ"ט ע"א גבי דמי וולדות כנגד בית כו' דסליק שיחמא ע"ש ור"ל דאף דגבי חבלה עי' ב"ק פ"ה גבי צמחים מחמת המכה וכן גבי נפשות עי' סנהדרין דף ע"ז כיון שע"י ההכאה או ע"י אבן או אגרוף פעל בו שעי"ז חלה ומת חייב רק דנ"מ לגבי אבן ואגרוף צריך אומד ב"ד ואומד כללי שזה הדבר ראוי להמית עי' סנהדרין דע"ו ע"ב וב"ק ד"צ ע"ב בפלוגת' דשמעון התימני ור"ע ובדברי רבינו פ"ג מה' רוצח וסוף פ"ק מהל' חובל ולכך מבואר בסנהדרין דע"ח דשייך בזה גדר יצא מב"ד זכאי ע"ש ברש"י ותוס' ועי' ב"ק דף פ"ה אבל גבי ברזל לא שייך זה וזה רק אומד פרטי והוה כמו הך דיבמות דצ"ב הורו ב"ד כו' וכבר כתבתי בזה, ועי' בספרי פ' מסעי פסק' ק"ס, עכ"פ כל שעי"ז נולד בהנרצח שע"י זה מת חייב דלא גרע ממצמצם, אבל גבי דמי וולדות דחידוש הוא כמבואר שם חייב רק כה"ג וכן גבי ע"כ כיון דחזינן דאם לאחר מעת לעת מת פטור משום דאינו חייב רק אם ההכאה עשתה בו המיתה ממש וזה הוא מעל"ע כמו גבי ריסוק איברים בטריפות וכמבואר בחולין דנ"א וכ"מ ובלא זה פטור ה"נ גבי שן ועין כן, וזה ר"ל הגמ' ב"ק דצ"א והתוספ' שם וע"ש בתוס', עכ"פ חזינן דהמפעל שנעשה בהעבד עי"ז יוצא לחירות ולכך קמ"ל שם בתוספ' דב"ק הנ"ל דאם אמר לאחר לעשות להעבד אין העבד יוצא לחירות ועי' רש"י ב"מ ד"ח ע"א משמע שם דהא דהאומר לחברו צא גנוב דפטור זה רק מכפל אבל קרן חייב בגדר מזיק רק דין גניבה ליכא דגניבה אינו חייב רק ע"י קנין כמבו' בירוש' פ"ח דשבועות ורש"י ב"מ דמ"א וגיטין דע"ז וב"ק דע"ט וע"י שליח שיקנה הגניבה שיתחייב כפל לא דזה הקנין רק לגדר חיובי ע"י שזה אסור דבאמת אם נימא כמד"א בכמ"מ דגזל וגניבה של ב"נ מותר בודאי לא קנה אותו כלל אפילו ע"י שנוי דהא הדבר אינו שלו ובמה קנה כיון שיש לו בעלים וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ריפ"ג דסוכה ועי' בירוש' פ"א דבכורים גבי תחת ר"ה ג"כ כך דלמאן דא' מותר לחפור או ליטע שם מכ"מ הדבר אינו שלו רק ע"י שהתורה אמרה גבי גנב מישראל דמשלם כפל וגבי גזלן מישראל דמחויב בהשבה מלבד החזרת הגזלה עי' ב"ק דק"ה וכמ"מ חזינן דחל שם קנין על זה ולכך ע"י שינוי קנה אותו דהדבר נשתנה ברשותו וכן ביאוש וכבכ"ב גבי הך דסוכה ד"ל וכמ"מ גבי מצוה הבאה בעבירה דאם לא הוי איסור וחיובן לא הוי קונה אותו כלל ולכך לא מהני ובפרט היכא דבעי כפרה וכמו הך דתמורה ד"כ ע"ב אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכן מוכח מדברי רבינו בהל' איסורי מזבח גבי הך דגיטין דנ"ה גבי חטאת הגזולה ע"ש ותוס' חולין ד"ה ע"א ובזה הגדר לא מהני ע"י שליח דנימא דהמשלח קנה לזה. עכ"פ היכא דהדבר צריך שיעשה ע"י פועל עצם לא מהני בזה שליחות וכן ע"י כחו שגרם לזה לכך לא מהני גבי רציעה ע"י סם ולכך גבי קרחה הקורח בשל חברו לא מהני ע"י סם אף דזה נעשה ע"י נתינתו וזה ר"ל ג"כ הך דנזיר ד"מ ע"א גבי תגלחת מצוה דלא מהני ע"י נשא ר"ל אם המצוה היא שיהיו מגולחין ולזה מהני ע"י נשא ג"כ או המצוה הוא לגלח ובזה לא מהני ע"י נשא דהדין הוא הפועל לא הנפעל ולכך גבי המקיף את חבירו אף דחברו מסייעו מכ"מ אין על חבירו חיוב רק משום ניקוף ולא משום מקיף וא"כ במגלח נזיר נוכל לומר דהנזיר עצמו אינו לוקה וזה יהיה תליא אם נזיר גלח בסם עי' בנזיר ד"מ ודמ"ב ע"א ולשיטת הרמב"ם דמטמא כהן אם הי' הכהן שוגג דחייב המטמא י"ל דיש נ"מ דיש טומאה שהנזיר מגלח וסותר את הימים הקודמים שמנה כמבו' בנזיר דמ"ב ע"ב וד"נ ונ"ו ע"ב וכמ"מ זו הטומאה לכהן הוי בגדר מחולל ולכך גם אחר אם טמא לוקה אבל בטומאות שאין הנזיר מגלח וסותר אף דלוקה מן התורה מכ"מ לא נקרא מחלל ונ"מ דאם אח"כ נטמא עוד הפעם לוקה לכו"ע עי' נזיר דמ"ב ע"ב ובירוש' פ"ב דנזיר ובתוספ' מכות פ"ג וכן גבי כה"ג לקרובין י"ל ג"כ כן דאף דלוקה מכ"מ גדר מחולל לא הוי ובזה אם אחר טמא האחר לא לקי וכן נ"מ לפי מה דפסקי' דכהן הדיוט בגרושה אין חייב רק אם קדש ובעל וכן במחזיר גרושתו משנשאת ג"כ כן כמבו' קדושין דע"ח ובדברי רבינו בהל' איס"ב ובהל' גרושין אך נ"מ אם החיוב הוא מה שקדש ובעל או החיוב על שבא על גרושה המקודשת לו ונ"מ היכא שהאב קדש את בתו קטנה שהיתה מגורשת מן הארוסין לכהן בע"כ ואח"כ בא עלי' מדעתה אם היא ג"כ לוקה כיון דעצם הקדושין לא היו מדעתה ור"ל דעיקר הדבר תלי' אם המלקות הוא על הפעולה של הקידושין והביאה או רק מה שנבעלה מקודשת ועי' בב"מ ד"י ע"ב גבי שליח לדבר עבירה דאמר שם א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה ע"ש ולמה לא נקט כה"ג שאמר לקדש לו אשה אלמנה אך כך דבאמת עיקר הגדר שם בגמרא רק היכי דעיקר השליחות הוא אם נימא שעי"ז יעבור המשלח אבל היכא דא"א שהשליח יעשה זה בלא ציווי המשלח הוי שליחות אף בדבר עבירה ולכך גבי הקפה שם יכול זה השליח לעשות בלא ציווי המשלח אך גבי קידושין אף דשם בלא דעתו א"א לקדש לו מ"מ הכוונה בגמ' בב"מ שם כך כגון אם כהן אמר לישראל צא וקדש לי גרושה והישראל הי' לו נערה גרושה מן האירוסין והוא מקדש את בתו בעבורו, ובאמת יש בזה להאריך הרבה אם יכול לעשות זה דגבי קנין לא מהני זה עי' כתובות דצ"ז מאן סמוך, וזה ר"ל הך דגיטין דף כ"ד ע"א במאי דאמר שם והא לא חזרה שליחות אצל הבעל, ולא ר"ל בעלה רק ר"ל מי שעשה אותה שליח לקבלה כיון דהיא עצמה זה, ועי' בעירובין דפ"א ובדברי רבינו בהל' אישות פי"ז הל' י"א ע"ש בהה"מ ותוס' ב"ב דף פ"ה, וזה ג"כ הך דב"מ דכ"ו ע"ב גבי נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה כו' ע"ש ברש"י ד"ה עובר ור"ל דכיון דהוא נטלה ע"מ להחזירה הוה ידו כיד הבעלים כיון דא"צ דעת כמבו' בב"ק דף נ"ז וא"כ מיד מי הוא גוזלה כיון דהוא עצמו הוא הבעלים וכעין הך דב"ק ד"כ ע"ב גבי גזבר של הקדש מחמת דידו כיד ההקדש והארכתי בזה גבי שליח בהך דב"ק דף ק"ב ובהל' מכירה בפ"ז הי"ב מה דפליגי שם רבינו עם מקצת המורים ובפ"א מה' שלוחים ה"ג ופ"ז ה"ו דלא שייך כאן גדר גזלן וגדר קנין וגדר שליחות יד דכיון דידו כיד בעה"ב וכיד הקדש ממי גזל זה אך עי' תוס' גיטין ד"ל ע"ב בתוס' ד"ה הילך במ"ש שם דלא מחסר משיכה לא משמע כן דבמה קנה הלוי שיהי' יכול למוכרו וצ"ל דנ"מ דגבי מתנות כהונה אף דנתינה כתיב בהו ר"ל בקנינו כמבואר בב"מ די"א ע"ב מ"מ לפי המבואר בהך דגיטין ד"ל ע"א ורש"י פסחים דמ"ו ע"ב ותוס' בכורות די"א ובנדרים דפ"ה ע"א ברא"ש ד"ה רבא אמר דבאמת זכה בו השבט קודם הנתינה רק התורה נתנה לו זכות לברר את הכהן והיכא דא"א לברר דלא שייך בירור א"צ נתינה לכך מהני הך דגיטין ד"ל ע"ב הנ"ל, וגבי קידושין יהי' תלי' במה שכבר כתבתי אם הקנין של כסף קידושין והקידושין הוא שני פרטים או מציאות א' ועי' גיטין דע"ח ע"ב משמע דהוה מציאות אחת דמהני גבי קידושין קרוב לה אם נימא כשיטת רבינו ז"ל דגם גבי כסף קידושין כן כי באמת י"ל דזה קאי אשטר קידושין וכן נ"מ גבי הך דב"ב דמ"ח ע"ב גבי תלוי' וקדיש דפסק רבינו דאף דלא אמר רוצה אני הוי קידושין בפ"ד מהל' אישות ועי' בדברי רבינו בפ"א מהל' נערה בתולה גבי אונס והגדר כבר כתבתי דגבי גט צריך שתי כפיות א' לעשות הגט והשני לעשות הגירושין ושניהם בלא ציווי ורצון הבעל לא כלום הוא והיכא שעפ"י דין צריך לגרש, כל זמן שלא נתגרשה לא נתקיים והני דברים שהבעל עושה בזה לא נגמר הדבר עדיין ומה שהוא אינו רוצה לא בהפעולה שלו רק בהנפעל שעי"ז נפקע האישות, השמטה-עי' נדה דנ"ב ע"ב שדר כו' בלשת וצ"ל שהם ישראלים. ע"כ השמטה. והנה עי' בגיטין דף פ"ח ע"ב וב"ב דף מ"ח גבי' ע"י ב"נ שיאמר עשה מה שישראל אומר לך יש שם סתירה, אך כך דגבי כתיבת הגט דייק רבינו דהבעל עצמו הוא כותב הגט ומ"מ צריך שיאמר רוצה אני כדי שלא יהא בגדר אמתלא אך בגיטין דף ל"ג ע"ב ודל"ד ע"א מבואר דאחר כותב וכמו הך דב"ב ד"ל ע"ב ע"ש ודמ"ג ע"ב וגיטין דף נ"ח דעל מעשה לא מהני אמתלא ומ"מ שיאמר רוצה אני דזה לא הוי מעשה גמור, עי' גיטין דל"ב ע"ב ודפ"ח ע"א ובזה מהני הכפי' גם ע"י ב"נ ובגדר מבריח ארי ב"ב דנ"ג גבי נתן צרור כו' וע"ז ד"ס ע"ב מעשה לבנה אבל הכפי' השני' דהיינו לגרשה אז נגמר הדבר מחמת גזירת מלך דעי"ז נעשה כריתות וכמ"ש רש"י בכתובות ד"ג ע"א ע"ש בל' רבינו בספ"ב מהל' גירושין ואז אי אפשר על ידי בן נח כלל לסייע בזה ועיקר הכפי' שהוא מחמת כהן או שהוא ישראל כשר וזה ניקר' אונסא דנפשו אך גבי קידושין וכגון היכי דצריך ע"פ דין לכפות כמו גבי אונס אף דהקידושין תלי' ברצונו מ"מ אי נימא דזה מציאות אחת לא פרטים נפרדים וקיי"ל לגבי קידושין תכ"ד לאו כדיבור וכן הגדר גבי גט בגילוי דעת דקיי"ל דלא כלום לכן די בזה ונ"מ ג"כ גבי קידושי שטר ע"ש בתוס' ובמ"א אבאר, עכ"פ י"ל דגבי קידושין אם עשה שליח לקדש לו גרושה סתם יכול השליח לקבל הקידושין עבור בתו נערה גרושה מן האירוסין וכיון דקיי"ל דכל שאינה מקודשת אינו לוקה אם בא עלי' בזה י"ל דגם בזה אין שליח לד"ע וגבי ישראל שאמר לממזר לקדש לו ממזרת או להיפך לשיטת רבינו דס"ל דשם ג"כ צריך דווקא קידושין תלי' במ"ש אם החיוב הוא מחמת שני הגדרים או מחמת שאינו חייב רק על מקודשת ועי' מכות דט"ז גבי ביטלו גבי מגרש אנוסתו ונעש' שלוח' לקדש' לאחר דלא נקרא גורם להדבר ע"ש אך זה תליא אם לאחר הגרושין אם מהני מחילה שלה ועי' כתובות דל"ט וגיטין ד"נ ובמ"א יש לבאר זה וכן נ"מ אם נימא דהא דריח הגט פוסל בכהונה הוי מן התורה ומכ"מ אף לאחר שגרשה בריח הגט עדיין היא אשתו לכל דבר לאביי דס"ל בקדושין שם דקדש לוקה אם ילקה ע"ז כיון שע"י זה שגרשה הכהן בריח הגט נמצא שהוא גרם שיש לו אשה גרושה וכה"ג כתב הרמב"ם בפי' המשני' בפ"ה דמע"ש גבי מקומו מושכר לו דזה הוי גדר משיכה דעיקר המשיכה הוא שפועל שהדבר יצא מרשות המוכר לרשותו וכיון ששכר את המקום שהדבר מונח שם זה גופא הוי בגדר משיכה ועי' מ"ש התוס' ב"ב דע"ו ע"א וכה"ג מבו' בתוספ' עירוכין ובתוספ' מע"ש ובירוש' שם פ"ד ופ"ה פדיונו זה הוה משיכה דפדיון הקדש שע"י זה יצא מרשות ההקדש זה גופא הוי משיכה שיצא מרשות הקדש לרשות הדיוט וכן הוא הגדר מה דס"ל לבי"ש בב"מ דמ"ג ע"ב גבי חישב לשלוח יד בפקדון דהוי שליחות יד ומבו' בירוש' ריפ"ח דשבועות דזה רק שהפקדון הוא ברשות הנפקד והטעם הוא כך דהלא קי"ל בכמ"מ דמקום הפקדון הוא שייך להמפקיד עי' ב"ב דפ"ה ובפרט אם יחד לו מקום עי' ב"מ דס"ג ודמ"א וכמ"מ וכיון שחשב לשלוח בה יד שוב כלתה שמירתו ב"ק דק"ח ודקי"ח וגיטין די"ד ע"א הוחזק כפרן ושוב ע"י זה יצא הדבר מרשות המפקיד לרשות הנפקד והוי זה גופא כמשיכה ועי' מנחות דמ"ז גבי אם פודה הקדש בעזרה אם ע"י זה הוי כהכנסת חולין בעזרה ע"ש ועי' מנחות ד"מ ע"א גבי הטיל למוטלת ע"ש ברש"י ובדברי רבינו בהל' ציצית דמבואר דאף אח"כ פסק לראשונה נכשרה השני' ולא הוה תעשה ולא מן העשוי דע"י שנשתנה במעשה מן שנים אחד זה ג"כ מיקרי פנים חדשות וכמו הך דפסחים דף פ"ו ע"ב גבי נסתלק המחיצה כו' ובירוש' מעשרות פ"א ה"ב גבי כרם כה"ג, ובהך דזבחים ד"פ ע"א במחלוק' דר"א ור"י מחמת לאו דבל תגרע דלא הוי מעשה אף דבאמת אם לא נתן כלל ליכא בל תגרע ורק בזמן שנתן ולא נתן הכל אז עובר על בל תגרע וא"כ הלאו עבר ע"י מעשה, ובירוש' עירובין פ"י ופסחים פ"ג אמר דלכך ס"ל לר"א דבל תגרע חמיר מבל תוסיף משום דהלאו דבל תגרע נגמר בזמן שאינו עושה שום מצוה לכך זה גרע, וכה"ג מבואר בעירובין דף ק' דקעביד מצוה כו' וכבר כתבתי בזה במה דמשמע מהך דפסחים דמ"ט אם יש לו חמץ בזמן שאינו יכול לבטלו אף לפק"נ אסור להניח החמץ דדבר העדרי לא שייך לומר שזה דוחה ע"ש וא"כ ה"ה גבי כהן שגרש בריח הגט הוי זה גופא כמו גרם שיהא לו אשה מגורשת אם זה גופא הוי כמו שקדש גרושה וזה תליא מהו החיוב אם הפועל או הפעולה וא"כ לפי זה גבי כלאים בהך דב"מ ד"צ ע"ב דמחלו' אם נהג בקול בכלאים אם חייב ע"ש והנה גבי הרבעה בקול מבו' בירוש' פ"ח דכלאים ובד' רבינו בהל' כלאים פ"ט ה"א דאינו חייב מלקות וע"ש בירוש' החילוק מחמת דגבי הנהגה הוא פועל זה ובע"כ וגבי הרבעה לדעתו הוא מטיל ע"ש ובאמת הגדר כך דגבי הנהגה יש בזה ב' גדרים מה שהן קשורין ביחד ע"י זה חל עלי' שם כלאים ואם מנהיג אותם לוקה ולכך אף בקול ג"כ חייב דהדבר כבר נעשה וכן גבי חסימה אבל בהרבעה כל זמן שלא נעשה הפעולה לא הוי כלל שם כלאים עלי' ולכך צריך זה לעשות מעשה בידים וכה"ג החילוק מה דפסקינן בפסחים דקט"ו ע"ב וכן פסק רבינו בהל' חמץ ומצה דבלע מצה יצא ובלע מרור לא יצא ע"ש ומה זה הגדר אך כך דמצה מתחילה צריך לעשותה למצה ורק ע"י שמירה בלישה ואפיה וע"י ישראל וחל עליה שם הדבר מתחילה ואז אף בלע יוצא יד"ח אבל מרור נעשה הדבר בב"א הפעולה והמציאות לכן צריך לעשות לזה אכילה גמורה אך מלשון רבינו בפ"ח מהל' חמץ הל"ח משמע הטעם דבלע מרור לא יצא כמו שכתבתי בחיבורי ח"א דכיון דזה רק מדרבנן צריך להרגיש טעם מרור וכבר כתבתי דכל דבר דהוה מדרבנן זה המציאות בהאדם לא בהדבר ועי' מש"כ רבינו בהל' ציצית פ"א הי"ב דגבי להטיל הציצית בבגד א"צ כוונה אף דהטויה צריך כוונה והטעם דכיון דכבר חל שם ציצית על הדבר שוב א"צ כוונה בהטלה וזה ר"ל הך מחלו' במנחות דמ"ב גבי ציצית בב"נ אם כשרה ופליגי בקרא דועשו להם ור"ל ההטלה בבגד דלא כמ"ש שם התוס' ד"ה ואל דקרא דועשו להם ציצית קאי על ההטלה בבגד ועי' בהך דמכות די"ב ע"א דהוי מחלו' גבי קרא דורצח גבי גואל הדם דפליגי שם אם הוא מצוה או רשות, ובהך דשבת דקל"א גבי ציצית בשבת דאמר שם דלא דחי אם ר"ל על עשיית הציצית או על הטלה בבגד ע"ש ברש"י ותוס' ועיקר הגדר שם אם צריך שיהא ציצית בהבגד או שיטיל הציצית בבגד אפי' למ"ד ציצית חובת טלית והארכתי בזה ג"כ גבי גדר מקדש אם המצוה היא הבנין או שיהא מקדש ועי' סנהדרין ד"כ דשם נקט לבנות ורבינו בהל' בית הבחי' נקט לעשות ובהל' מלכים נקט לבנות ועי' יבמות ד"ו הכשר מצוה ותוס' שבת דקל"א ע"א וזה תלי' במה דמבואר ב"מ דנ"ז ומעילה די"ד גבי בונין בחול ואח"כ מקדישין ובירו' סנהד' פ"א פלי' בזה ר"י ור"ל ולכך גבי כלאים חייב גם גרם ע"י קול והנהגה ולכך י"ל דלכך ס"ל לרבינו דיושב בקרון לוקה גבי כלאים משום דהישיבה שלו גורם שהכלאים הנהיג' ונ"מ ג"כ גבי מחזיר גרושתו משנשאת דאינו חייב רק ע"י קדושין וביאה אם קדשה בביאה מאי אם חייב דנעשו שניהם בב"א ועי' בקדושין דע"ח ולכך י"ל דלכך מבו' במכות די"א וסוכה דנ"ג דאסור למיכתב שם על חספא ולהשליכ' למים דלכאורה הא מבו' שבת דק"כ גבי שם על בשרו דמותר ליכנס למים ולא חיישינן למחיקה דרק גרם אך כאן כיון דכתב כדי להשליכו הוי הכתיבה עצם המעשה ובזה א"ש ג"כ הך דיבמות די"ב ע"ב וכמ"מ גבי גרם השחתה דשם ג"כ הפעולה שעשה דהיינו הביאה זה הוה מעשה שבלא הפעולה לא הוי השחתה, והנה כבר כתבתי גבי שבת דגיטין מ"א וכן בהך דדמ"ג ע"ב גבי דעבדי בה איסורי משום דשם גם גרם אסור וכן נ"מ בל' הגמר' דב"מ דל"ב וביבמות ד"ו דשם נקט אמר לו אביו היטמא וגבי אבידה בב"מ ד"ל נקט בביהק"ב משום דהא דקיי"ל דגם גרם טומאה מוזהר דהיינו שאם טמא ישראל את הכהן לוקה זה רק בטומאת שהנזיר מגלח עלי' אבל בטומאת בית הקברות שאין הנזיר מגלח עלי' אז ליכא גדר חיוב ורק כהן בעצמו מוזהר ולא אחר ובזה גרם שרי, אבל גבי אבידה דהוא רק ממון שם גם כה"ג לא ולכך בב"מ ד"ל נקט בית הקברות ולכך פסק רבינו בהל' חמץ ובהל' סנהד' דהמחמץ עיסתו בפסח לוקה דהוי מעשה אף דאינו מובן כלל דדוקא גבי מנחה חייב בהניח שאור ע"ג עיסה ומבואר במנחות דנ"ז דשם החיוב על החימוץ אבל גבי פסח שם החיוב על מה שיש לו הדבר וזה ממילא חזינן כיון דעשה מעשה שיהא לו הדבר חייב ע"ז ועי' ב"ק דצ"ח ע"ב הכל חייבין לבער אף חמץ של ישראל אחר חזינן דאף גרם לאחר מוטל עליו עכ"פ כאן נ"מ גבי עזרה היכא שסותר ממנו אבן דגורם חסרון בהדבר חייב וכן הדין אם גורם מחק דס"ת שע"י זה נפסל ג"כ עובר וכמו בגרם בע"מ בקדשים וכמו שכתב' ויהי' ג"כ נ"מ למאן דאמר מופלא סמוך לאיש חל עליו נזירות מן התורה אף דהאיסורין של נזירות הוי ממילא ע' בדברי רבינו פ"ב מהל' נזירות וע"ש בהשגות אם אחר גלח זה הקטן אם לוקה ולא שייך להך דנזיר דנ"ז ע"ב גבי מקיף וניקף דשם הוא שני גדרים מה שאי"כ כאן זהו לאו אחד וע"ש דנ"ז ע"ב דמוקי שם בקטן וכן לכאורה לפי מה דס"ל לרבינו דאחד המטמא כהן אם הי' שוגג המטמא לוקה וא"כ למה לן קרא ביבמות דקי"ד להזהיר הגדולים על הקטנים אם עשו בידים הא בלא זה חייב וצ"ל דמיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח עליו דאז אחר לא מחייב כמ"ש ועי' בירוש' ערלה פ"ג ופסחים פ"ב דיש שם לאו על מאכיל חמץ לאחר ומה זה וע"כ משום דזה הוי כמו מקיים חמץ ומבטל הבעור ועי' בתו"כ פר' שמיני דמרבה גם גבי עופות טמאין כן וכן נ"מ במה דמבו' מדברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"א גבי מקדיש בע"מ בשוגג דאינו לוקה וע"ש בהשגות ומה קמ"ל וצ"ל דלא נימא שיהא מחויב לשאל עלי' לחכם ולא נימא לפי מה שכ' בהך דב"ב דע"ב ע"ב דהוי מחלו' שם אם הקדש הוי דבר הנמשך כיון שנעשה ע"י פיו ויכול לשאול עליו וזה ר"ל הך דשבת דקי"ט ע"ב דיבור כמעשה ר"ל היכא שהדבור פועל כל רגע ורגע בהדבר וה"נ כן ויהי' כמו דשבועות די"ז ונזיר גבי נזיר בקבר דהשהי' הוי מעשה וה"נ כן קמ"ל וכן נ"מ דהרי פסקינן גבי מעשר בהמה דאף אם כולן בע"מ נכנסין לדיר להתעשר ואף דע"י זה חל קדושה עלי' ואף דקיי"ל עשירי מאליו הוא קדוש כמבו' בכורות דנ"ט ונ"מ גם כן היכא דנתכוין שיהא העשירי בע"מ דעבר בלאו דלא יבקר כמבו' בבכורות דל"ו ע"ב ודי"ד ע"ב וכמ"מ אם עבר גם משום לאו דלא יקדיש בע"מ ובאמת גבי מעשר בהמה מבואר בירוש' ר"ה פ"א דהך לאו דלא יבקר הפי' ג"כ דא"צ לבקר על טוב ע"ש ועי' במאי דפליגי רש"י ותוס' בכורו' דנ"ח ע"ב גבי אלולים אם מותר לברר זה ועי' בספרי פ' ראה פסקא ס"ח במה דאמר שם דבכורות ומעשר בהמה צריך שיהי' מן המובחר ובכורות י"ל כהך דבכורו' די"ז דכהן בורר לו את היפה אך מה ר"ל במעשר בהמה ועי' בתו"כ סוף פ' בחוקתי דממעט דבמעשר בהמה לא שייך בקרא דכל מבחר וגו' אך י"ל דנ"מ למה דמבואר בתמורה די"ח דיכול להשהותו עד שיהי' שמן ע"ש בתוס' ועי' בתמורה ד"ז ע"א ולמה לא מוקי שם במעשר בהמה דחל על בעל מום קבוע וכן גבי בכור דקיי"ל עירכין דכ"ט וכמ"מ דמצוה להקדישו אם הקדישו כשנולד בע"מ אם עובר עליו כיון דבלא זה הוא קדוש וזה תליא אם האיסור הוי מה שמקדישו או מה שנתקדש ובאמת נ"מ ג"כ דאף דגבי שם כתוב על בשרו גרמא שרי מכ"מ י"ל דהיכא דכתב במקום שצריך לכתוב דאז קדיש גם מקום הכתב וע"י המחק מלבד מה שנמחק השם פקע הקדושה ממקום הכתב עי' שבת דקט"ז שם י"ל דגם גרמא אסור מה שא"כ על בשרו דלא שייך לומר דהמקום הכתיבה נתקדש ועי' בהך דמוע"ק דכ"ו ע"א ובירוש' שם דאמר דצריך לקרוע שתי קריעות אחד על הגויל ואחד על הכתב וע"ש הגירסא אם בקרען או בשרפן ועי' עבו"ז די"ח ע"א גבי עובדא דרחב"ת דשאלו ממנו מה אתה רואה ע"ש בתוס' והשיב להם גוילין נשרפין ואותיות פורחות ומה זה אך הכונה כך דשאלו ממנו אם מתחילה נשרפין האותיות ואח"כ נשרף הגויל או להיפך ונ"מ אם הם צריכין לקרוע ב' קריעות או רק קריעה אחת כיון דאזלא כתב פקע הקדושה כמ"ש וס"ל כמאן דא' בסנהד' ד"ס ובירוש' מו"ק שם דגם על עכו"ם שגדף צריך לקרוע הוא הדין גבי שריפת התורה כן והארכתי בזה במ"א בהך שיש שנוי בגמ' דילן פסחים דפ"ז ע"ב ובירוש' פ"ד דתענית גבי לוחות מה קדם אם פריחת האותיות או שבירת הלוחות והארכ' בזה איך הי' מותר לשברן רק אם האותיות פרחו מקודם פקע הקדושה ואכ"מ. ע"כ ממהדורא תניינא

6 תוספות על שבועות פתח ↗

מכל מקום קשיא. תימה אי מכתשת מיקדשא קדושת הגוף א"כ היכי אמר בערכין דף י: גבי מכתשת שניקבה ונשברה ושלחו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה האמר בזבחים דף פח. כלי שרת שנשברו אין מתקנין אותן ושניקבה אין מתיכין לתוכה אבר דאין עניות במקום עשירות וי"ל דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר וי"מ דודאי לא היתה כלי שרת אלא שהקטורת היה קדוש קדושת הגוף בדבורו שהיה אומר יהא זה קטורת היה חל עליה קדושת הגוף אחר כתישה במכתשת שהיה ראוי להקטיר כמו הבהמה שהיא קדושה כשאומר יהא זה לעולה יהא זה לחטאת וכי משני לעיל שאני קטורת דקדושת דמים היא ה"ק דכשאומר יהא זה לקטורת לא חייל עלה קדושת הגוף:

6 פירוש הרא"ש על נדרים פתח ↗

ואי אמרת גירושין כשתיקה דמו. כיון דקא חשיב כל הצדדין שיכול למצוא שנתרוקנה רשות לאב ליתני נמי או שמע וגירש: אי רישא דוקא. ומדלא תנא ושמע וגירש אלמא גירושין כהקמה והיה ראוי לשנותו בסיפא: אלא דנסיב סיפא משום רישא. פירוש אינו שונה אלא דבר וחלופו שמע וקיים כנגד שמע והפר ומת ביום שלאחריו כנגד שמע ושתק ומת בו ביום אבל לא רצה לשנות דבר חדש דלא שייך כלל ברישא: אי סיפא דוקא. וגירושין כשתיקה ומדלא תנייה היה ראוי לשנותו ברישא אלא דנסיב רישא משום סיפא: אלמא גרושין כשתיקה דמו. דס"ד מדנקט בו ביום דאיירי בששמע הארוס ומשני בלא שמע ארוס והאי דנקט בו ביום משום אב נקטיה דאי עבר יום שמיעה של אב לא מצי למתני אביה ובעלה מפירין נדריה: הכא בנשואה עסקינן. שהחזירה ונשאה: עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו. קודם כניסת החופה וכן הארוס אומר לה באותה שעה שמשנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מיפר בקודמין: מהו שיפר בלא שמיעה. כגון שירא שמא נדרה אשתו ואמר אם נדרה יהו מופרין והוא הדין דבאב נמי מצי למבעי: והא לא שמע. אלמא דמהני הפרה בלא שמיעה: לכי שמע הוא דמיפר. פי' ה"ר אליעזר לכי שמע יפר לה והפרה דקתני בלא שמע לא מהניא מידי: א"כ לא שמע למה לי למימר. וכי מאחר דהפרתו לא מהניא למה לו להפר קודם ששמע: ומשני אורחא דצורבא דרבנן לאהדורי. שמתוך שהיא שומעת הפרה יוצאה מפיו היא סבורה שכבר הם מופרין ואומרת לו כך וכך נדרתי ואז הוא מפר ומיהו לקמן גבי פלוגתא דר"א ורבנן משמע דהפרה ראשונה מהניא מדקאמר דלמא מטרידנא ההיא שעתא ולא אוכל להפר ותועיל הפרה ראשונה ועוד דאי צריך להפר כשישמע לא הוו רבנן פליגי עליה הלכך נראה לי לכי שמע הוא דמפר לה כלומר לכשישמע תועיל הפרה שהפר כבר ומיהו בכל הספרים כתוב לקמן דאמר לכי שמענא והכא כתוב לכי שמע הוא דמפר ומשמע שצריך לומר הרי הם מופרין לכשאשמע ובע"א לא תועיל הפרה לר"א הלכך הויא נמי הפרה למפרע כיון שאמר בפירוש לכשאשמע אבל הכא אין האב אומר לה לכשאשמע שהרי היא עומדת מיד לצאת מרשותו והפרה זו לא תועיל לנדרים שישמע אחר שתצא מרשותו ואף על גב שנדרה כשהיתה ברשותו כיון דבאותה שעה לאו בר הפרה הוא הלכך אין הפרה שלמפרע מועלת וצריך להפר לכשישמע: הרי הן קיימין לא אמר כלום. דקים לן שלא היה בלבו לקיימו שמא תדור דברים שהוא מצטער ובוש עליהם ואינו חפץ בקיומן והוי כמו נדר בטעות: ר"א אומר מופר. דודאי בכל נדרים ניחא ליה שיהו מופרים: והא לא שמע. ואפי' רבנן לא פליגי עליה אלא משום שלא באו הנדרים לכלל הקם אבל בנדרים שעברו מודו דמיפר בלא שמיעה: ולמה לי מן השתא. מאחר דאין ההפרה מועלת עד שישמע למה צריך לומר לה תחלה שיהו מופרין כשישמע יפר לה: דלמא מטרידנא. ביום שמיעה ולא יהיה לי פנאי להפר לכך מפר מתחלה שתחול ההפרה למפרע: האומר לאפוטרופוס. בין הקם לה לא אמר כלום שאפי' אם הוא בעצמו הקם לה נדרים העתידה לינדר אינן קיימין: ואישה יפרנו. ולא השליח: שלוחו של אדם כמותו. בפ' האיש מקדש קידושין מא: יליף לה מקרא: והא לא שמיע ליה. ושמיעת האפוטרופוס אינה כשמיעת הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר דבמידי דממילא לא שייך מנוי שליחות ובנזיר מוקים לה כר"א דאמר בעל מיפר עד שלא נדרה וכיון דאיהו מצי מיפר מצי נמי משוי שליח להפר נדרים של עתיד וכבר שנינו לעיל דלרבי אליעזר אין ההפרה מועלת עד ששמע הלכך פריך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי עביד דמכח הך פירכא מוקי לה הש"ס בנזיר כר"א:

6 רש"י על עבודה זרה פתח ↗

משה - לא נשתמש בבגדי כהונה דכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך והוא היה זר אצלן ועל פי הדבור שימש ולא הוזכרו בגדים:

7 תוספות על שבת פתח ↗

סוכה תניא - משמע דטעמא דנויי סוכה משום ביזוי מצוה וקשה לר"י בפרק כירה לקמן שבת דף מה. ושם משמע דטעמא משום מיגו דאיתקצי למצותה ותירץ דצריכי לתרווייהו דמשום דאיתקצי למצותה לא הוה אסרינן בחולו של מועד דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת וביו"ט ומשום ביזוי מצוה לא הוה אסרינן להו היכא דנפלו אבל השתא דאמרי' דאיתקצי וביזוי מצוה אסרינן אפילו נפלו ואפי' בחוה"מ וקשה לר"י כיון דנויי סוכה אסורין משום ביזוי א"כ מאי פריך בביצה בפ' המביא דף ל: ושם מנויי סוכה אעצי סוכה דקאמר וסוכת החג לא מהני בה תנאה והתני' סככה. כהלכתה כו' ומאי קושיא דילמא עצי סוכה לא מהני ביה תנאה דמקרא נפקא כדדריש התם מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסוכות ז' ימים וגו' ודרשה גמורה היא כדמוכח בפ"ק דסוכה דף ט. ושם דב"ש פסלי מהאי קרא סוכה ישנה וב"ה מכשירין דההוא מיבעי ליה לעצי סוכה שאסורין כל שבעה אבל נויי סוכה דלא אסירי אלא משום ביזוי מהני בהו תנאה ועוד בפרק כירה לקמן שבת דף מה. משמע בהדיא דעצי סוכה לא אסור אלא משום דאיתקצאי למצותה והשיב ר"ת דבין נויי סוכה ובין עצי סוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסירי אלא משום ביזוי או משום הואיל והוקצה למצותו ולא אסירי מקרא אלא דווקא כדי הכשר סוכה והמקשה דפריך בביצה דך ל: מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר איני בודל מהם כל בה"ש דלא חיילא קדושה על נויי סוכה וכן על עצים היתרין על הכשר סוכה מהני בה תנאה אבל עצי סוכה כדי הכשר חיילא קדושה עלייהו על כרחו דבר תורה כל שבעה ולא מהני תנאה והא דקאמר התם ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו ופריך למימרא דמהני בה תנאה כו' ומשני סיפא אתאן לסוכה דעלמא ובתר הכי פריך וסוכת החג לא מהני בה תנאה והתניא סככה כו' לא בעי לשנויי הכל לפי תנאו על יתרות מכדי הכשר סוכה דהכל לפי תנאו משמע בכל הסוכה:

7 תוספות על כתובות פתח ↗

לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק - והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו הלכך ליכא חיוב ממון אלא ע"י הנאת מעיו ואז באין כאחד ואע"ג שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה חולין דף עא. גבי טומאה בלועה דלא מטמאה לא משום דלא חזיא דנהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיחזא חזיא א"כ אי הוה מהדר לה הויא חזיא וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל כדאמרינן התם ב"ק דף כ: משום דא"ל את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכולי עלמא בכל וריצב"א פי' דמיירי אפי' באוכלין דלא מאיסי וכיון דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשוב באין כאחת אע"פ שאין כאחד ממש כדאשכחן בסוף פרק ד' אחין יבמות דף לג. ושם דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתו בהדי הדדי כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה אע"פ שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך:

7 תוספות על גיטין פתח ↗

הקדש חמץ ושחרור כו' - פי' בקונטרס דוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד אבל קדושת דמים לא כדמשמע בערכין דף כג: ובפ' אע"פ כתובות דף נט: נמי אמרינן שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדרבא כו' משמע דווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד וקשה לר"ת דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן אפי' קדושת דמים נמי תפקיע מיד שעבוד ואי לא חשיבי ברשותו אפי' קדושת הגוף נמי לא דכי יקדיש את ביתו כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואור"י דרבא לטעמיה דאמר בפ' כל שעה פסחים דף לא. דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם למזבח או קונמות דפ' אע"פ כתובות דף נט: ואצטלא דפרסוה אמיתנא ביבמות בפרק אלמנה דף סו: דכיון שחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור ומפרש בירושלמי טעמא משום דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד והיינו כדפרישית דקדושת הגוף כיון דחיילא תו לא פקע אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראויה לפקוע כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלים ביובל והא דלא חשיב רבא מת כגון ההיא דאצטלא וע"ז כגון שעשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו דמפקיעין מידי שיעבוד משום דהוו בכלל הקדש והא דלא חשיב מכר דעשה שורו אפותיקי ומכרו ב"ק יא: דאין בעל חוב גובה ממנו התם תקנתא דרבנן היא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא דהא בעשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו שם כיון דאית ליה קלא ונזהרים הלקוחות ועוד יש לומר דלא חשיב אלא הנך תלתא שהם משניות או ברייתות ודשחרור שמעינן ממתניתין דהכא וחמץ בפרק כל שעה פסחים דף לא. וקונמות בפ' אע"פ כתובות דף נט: אבל מת וע"ז ומכר דלא שמעינן להו ממשנה או מברייתא לא חשיב ובפרק המניח ב"ק דף לג: דאמר הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו אבל קדושה גמורה לא איכא לאוקמי אפילו בראוי למזבח אפילו הכי אין מפקיע מידי שיעבוד דניזק דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר' ישמעאל כדמפרש בפרק המניח שם מודה רבא דלמפרע הוא גובה ואם תאמר כיון דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד כהקדש א"כ כל לוה יפקיע נכסיו מן המלוה שיאסר עליו בקונמות וי"ל דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל חוב כדאמר בפ' אע"פ דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דעל כרחיך לאו דווקא דבעל דהא בריש המדיר כתובות דף ע. פריך וכיון דמשעבד לה כל כמיניה דמפקיע ליה לשיעבודה אלמא דאלמוה נמי לשיעבודה דאשה והא דאמרינן בפרק אלמנה יבמות דף סו: דקנייה מיתנא ומפקע ליה לשעבודה דאשה יש לחלק דלא אמרינן אלמוה אלא בקונמות דלא מיתסרי אלא אבעל חוב דאילו לדידיה שרי כיון דאין מתכוין אלא להפקיע שיעבודא אבל היכא דמיתסר אכולי עלמא כגון מיתנא והקדש דקדושת הגוף לא אלמוה לשיעבודיה וא"ת ולאביי דאמר בפ' כל שעה פסחים דף לא. דלמפרע הוא גובה היכי משני למתני' דהכא דכדרבא לא מצי לשנויי דאביי לית ליה דמפקיע מידי שעבוד כיון דסבר דלמפרע הוא גובה וכעולא נמי לא מצי לשנויי דקאמר שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות ולאביי דאמר למפרע הוא גובה אמרינן דשפיר אקדיש ושפיר זבין ואפי' העבד שוה יותר מן החוב לכל הפחות חלקו משוחרר וי"ל דאביי מפרש כעולא וכגון דרוצה הלוה לסלקו בזוזי וא"ת ואצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קנייה מיתנא הא אין יכולין לסלקה בזוזי דהדין עמה א"כ מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה דבפ' כל שעה פסחים דף לא. מפרש טעמא דרבא כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני וי"ל דמכל מקום כיון דמשתמשין באצטלא לעשות בו כל חפצם ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקו לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה:

8 סנהדרין פתח ↗

כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ יִגָּנְזוּ. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כׇּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֲפִילּוּ מְזוּזָה אַחַת אֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל״. וְהֵיכָא דְּאִיכָּא מְזוּזָה לָא אֶפְשָׁר, דִּכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״.

8 חולין פתח ↗

רַבִּי אַמֵּי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי, שְׁחִיטַת נׇכְרִי – נְבֵלָה, הָא דְּמִין – לַעֲבוֹדָה זָרָה. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, פִּיתּוֹ – פַּת כּוּתִי, יֵינוֹ – יֵין נֶסֶךְ, סְפָרָיו – סִפְרֵי קוֹסְמִין, פֵּירוֹתָיו – טְבָלִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף

8 ערכין פתח ↗

מֵיתִיבִי: גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב קוֹרָה, וְשֵׁם כָּתוּב עָלֶיהָ — בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם אָמַר: ״בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּיהָ״ — יָגוֹד וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמּוֹתָר, וְאִם לָאו — טְעוּנָה גְּנִיזָה, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בְּלִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.

« צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:ד׳ צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה ו׳:ז׳ »