1המסית כו'. עיין חולין דף ד' ע"ב דבעי אכילה ושתיה וע' בספר יראים לר"א ממיץ:2אלא מפני שהורוהו לעבוד כו'. עיין בכסף משנה מש"כ על נביא והנה הדין כך דהנה ע' בתוספתא כריתות פ"א מוכח דיש ב' מיני מסית דחשיב שם האומר לחבירו לך עבוד ע"ז בפ"ע וע' מש"כ רבינו לקמן בהל' ה' אבל אם הסית כו' אם קבל כו' משמע רק אם קבל ודוחק לומר דר"ל שם רק משום ניסת אך דהנה רבינו כאן ס"ל דהך דנקט במשנה דס"ז אעבוד זה לשון המסית דס"ל דכל הני ג' לשונות אומר זה המסית לחבירו אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד, ועוד הוסיף רבינו שצ"ל איזה עבודה דרכה וזה ר"ל הירוש' כאן דמסית לשון גבוה ומדיח לשון נמוך וגם מסית צריך לשון קודש, ומה דנקט רבינו בין בלשון רבים בין בלשון יחיד ר"ל שצריך לומר כן. והנה בגמ' דילן דס"א ע"א אמר שם ר"י אומר לעולם אינו חייב כו' עד שיאמר ור"ל כך דאם אמר לחבירו לך עבוד ע"ז אז אין חייב לא המסית ולא הניסת עד שיקבל ממנו הניסת ואם אמר נעבוד אז המסית חייב מיד רק זה אם אמר באיזה עבודה ובלשון קודש אבל בלא זה אז הוי גדר מדיח ואז כך הוא אם הוא נביא שהדיח בשם ה' ושמעו לו רוב העיר אז נסקל רק דין עיר הנדחת אין עליה אך זה בלשון חול אבל בלשון קודש אף אם נימא דמסית לא הוי דלא אמר איזה עבודה אך יש עליו דין נביא השקר דנבואה בלשון הקודש. ואם הדיוט הדיח רוב העיר הנה מלשון רבינו לעיל בפרק ד' הל' ו' נראה דפטור. אך בספרי פ' שופטים פסקא קמ"ח מוכח דחייב רק דאין זה עיר הנדחת אך נ"מ בין הדיוט לנביא דהדיוט אם אמר בשם ה' פטור לגמרי וע' בסנהדרין דס"א ע"ב אחד יחיד כו'. וגם נ"מ להך דין דמסית גרע משאר דיני נפשות כמו להך דסנהדרין דכ"ט ע"א גבי אין טוענין ודל"ג ע"ב גבי יצא מב"ד זכאי ודל"ו ע"ב ע"ש דזה רק במסית לא במדיח כמבואר בתוספתא דסנהדרין פ"ז גבי נביא שהדיח הוי דינו בזה כמסית כמבואר בספרי פיסקא קע"ח ע"ש, אבל הכמנה גם לנביא לא וזה דר"ל בגמ' דס"ז תירץ רב פפא כי קתני כו' והכמנה ר"ל דזה רק בהדיוט לא בנביא:3ממהדורא תניינא: והנה באמת מה נ"מ גבי מסית רוב העיר בין נביא להדיוט ועי' לקמן בהל' ה' אבל אם הסית לעבודת כ"ו דכתוב שם דרק אם קבל המוסת אז חייבים שניהם ועי' בתוספת' כריתות פ"א דחשיב בתלת' בבי האומר לחבירו לך ועבוד ע"ז והמסית והמדיח, והנה לעיל בפ"ד ה"ה גבי עיר הנדחת נקט דהמדיחים אמרו ל' כו' רק ל' או כו' וגם סתם ג"כ ניקרא אם שמעו להם והיו שנים, אבל במסית מבואר בספרי פ' ראה פסקא צ"א כך דמתחילה צ"ל הני לישני האומר כו' כל הג' לשונות ואח"כ צריך לפרש איזה עבודה ורק עבודת פנים והשתחוואה אז אם מסית לשנים והם לא שמעו לו אין צריך שום דבר לא התראה ולא קבלה רק מביאים אותו לב"ד וסוקלין אותו אז הוי בגדר עדות כמו גבי רודף לשפ"ד רק דזה צריך ב"ד של כ"ג ואם הסית לא' שוב שייך בו גדר התראה והכמנה כמבואר במשנה וע"ש ברש"י דס"ז ע"א ובדברי רבינו כאן דלא מהני טביעות עינא דקלא, אך בירוש' כאן וביבמות פ"ט משמע דגם בטביעת עינא דקלא סגי והגדר דהירוש' ס"ל במה דצריך דווקא הכרה בפועל ממש מי הוא העובר כמ"ש לעיל משום דצריך להעיד על דבר מסוים וכמ"ש לעיל, וכן הדין הדרישה וחקירה רק על דבר מסוים וזה ר"ל הך דחולין דצ"ו פלניא כו' ועי' עירוכין די"ח ושבועות דל"ה גבי שבועת העדות וכ"מ זה רק היכא דצריך דרישה וחקירה בגדר ושפטו העדה והצילו העדה, ועי' בדברי רבינו בהל' גירושין פ"ב גבי הך דגיטין דס"ו גבי מושלך בבור דלא ר"ל שיזכור שמו רק הכירו קולו בטביעת עינא דקלא וזה ג"כ הוי מסוים לגבי גט ותו אין צריך כלל לתירוץ הגמרא שם, וכן שם בפי"ג הכ"ג שם לא הכירו את קולו, לכך השמיט רבינו הך בבא דמשנה שם דאם אמר סתם פב"פ מת ולא מצאו שום אדם אז רק כה"ג באמר אני ומצאו אדם מת די לגבי עגונה ובלא זה חיישינן כו' ורק גבי מסית כיון דקיי"ל דלית בי' הך דינא דושפטו כו' והצילו כו' עי' סנהדרי' דל"ג ע"ב ודל"ו ע"ב ס"ל להירוש' דדי בזה, אך זה רק לר"א בשבועות דל"ד דס"ל דמאומד הוי מציאות ע"ש וסנהדרי' דל"ז ע"ב ולא ר"ל לד"נ ממש רק דר"ל כגון לגואל הדם או לדין המלכות או למסית דשם לא שייך דין ושפטו כו' והצילו כו' עי' פסחים די"א ועי' תוס' יבמות קט"ז ע"א מה שהקשו שם מהך דמכות ד"ה אך שם זה לעדים זוממים דאם טוענים להם כמו בהך דסנהדר' דכ"ט יהי' נהרג הנדון ועי' סנהדר' דל"ג ע"א גבי חובתו דגואל הדם ותוס' שם ד"ג ע"ב ד"ה מוקי, ועי' במאי דפליגי רש"י ותוס' ביבמות דל"א ע"ב גבי מחקה לי' לזמן ע"ב גבי אשת איש ובמאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהשגות בהלכות נערה בתולה פ"א גבי אונס וכבר כתבתי בזה והנה באמת גבי מדיח דבעי דווקא שיהיו רוב העיר עובדים ע"ז אם רק ע"ז אחת ועבודה אחת או אפי' שאר ע"ז ושאר עבודות ועי' בירוש' סנהדרין פ"ז גם אם עבדו בעבודתה ובעבודת גבוה ובעבודת השתחוואה אז יש לומר דחייב על כל אחת ואחת ובזה אתי שפיר הך דסנהדרי' דף ס"ב ע"ב וס"ג עיי"ש בתוס' דף ס"ג ע"א, ונ"מ אם החיוב הוא משום עבודת הגבוה או משום דעבודתה בכך, וכבר כתבתי דאף דקיי"ל דהשתחוואה חייב בכל עבודה זרה מ"מ אז רק בפישוט ידים ורק בעבודתו בכך אף דהוי העבודה שלהם בפישוט ידים מ"מ חייב אף בשחיה עיי' הוריות דף ד' ובירושל' שבת פ"ג, וכן נ"מ לשיט' רבינו בס' המצוות דהשתחואה הוי כעין עבודת פנים אך הגמרא דילן ר"ל ג"כ דזה רק בפישוט, ועיי' תוס' מנחות דף כ"ז דהוי גדר עבודה ולכך מותר לכהן ליכנס להיכל לזה וכמו גבי אכילת קדשים בהיכל בזבחים דף ס"ג ויומא דף ס"ח ותו' יומא דף כ"ה. עכ"פ גבי עיר הנדחת אם הודחו רובם רק שזה עבד בעבודתה וזה עבד בעבודת גבוה אם מצטרפים שתהיה עיר הנדחת, ועיי' ברש"י סנהדר' דף קי"ב ע"א במאי דאמר שם מרבה להם בתי דינים, ושם דף מ"ו ע"א כתב רש"י דגבי כישוף באוב או ידעוני הוו שני דינים וע"ש דף ל"ו ע"א דמשמע דאף כה"ג בע"ז הוי לי' כמו מציאות אחת וכן נ"מ ג"כ בהך דסנהדר' דף פ"א ע"ב גבי כיפה דבכרת א' דווקא אם היה שבת אם היו מלאכות נפרדות אם כונסין אותו לכיפה, ועי' תוספת' דנגעים פ"א מבואר שם דגבי עיר הנדחת אין דנין שנים כאחד ג"כ אך י"ל דר"ל בבת אחת ממש עי' סוטה ד"ח ובתוספת' דסנהדרי' פ"ז ועי' בדברי רבינו בהל' שגגות פ"ח ה"ב ס"ל לרבינו דאם עשו מלאכה בשבת בשוגג אבל אינו יודע אם קצר או טחן חייב באשם תלוי כיון דמ"מ הוא שם א' אף דפסקינן גבי שבת ויו"כ כה"ג דפטור לגמרי ובאמת במשנה דכריתות די"ט פלוגת' בזה ע"א ע"ש בפי' המ' וברש"י שם ורבי' פ' דחייב באשם תלוי גבי ספק קצר ספק טחן וכה"ג בע"ז כבר כתבתי בזה די"ל דזה כוונת הספרי בסוף פ' שלח דבע"ז פטור על ספק כה"ג ספק אם עבדה בעבודתה או בעבודת הגבוה דס"ל דזה הוי שני מציאות וגבי ב"נ כבר כתבתי די"ל דאינו חייב רק על עבודתה, ועי' סנהדר' ד"מ ובדברי רבינו בהל' עדות ובירוש' סנהדר' פ"ה דזה הוי רק בגדר בדיקה ואינו יודע חייב ועי' שם בדברי רבינו בזה וכבר כתבתי בזה דשיטת הירוש' דס"ל דגבי נרצח די אם הרוצח הרג א' בדרך מטברי' לציפורי ג"כ חייב דשם מקום שרוב ישראל ב"מ דכ"ב אך רבינו לא ס"ל כן וס"ל דזה תלי' ג"כ בהך דר"א דשבועות הנ"ל ובגמ' דידן מסיק דאף לר"א כן, והנה בירוש' סוטה פ"ט גבי עגלה ערופה פסק שם בהלכה א' גבי הרוג דמתחילה הוי שלוחי ב"ד קוברים אותו והי' מציינן על קברו ואח"כ היו מודדין ואף דהמדידה צריך דווקא בדקדוק כמ"ש בפ"ט ה"ד וכמבו' בעירובין דנ"ח ובתו"כ פ' בהר דהמודד מקרי דיין ור"ל דזה לא הוי גדר בירור רק דין ורק הדיינים עצמם כמבו' בסוטה דמ"ה ולא הוי כמו הך דיבמות דצ"ב גבי הורו ב"ד ששקעה חמה דזה לא הוי רק בירור ור"ל דהיינו שמתחילה הורו כר' יהוד' ואח"כ כר' יוסי בשבת דל"ה ומ"מ כיון שזה נוגע רק בגדר טיבעית לא חל על זה גדר הוראה שיהי' פטור מן הקרבן וכבר כתבתי בזה בהך מחלוקת דב"ק ד"צ ע"ב גבי באגרוף אם רק מסור לעדה או אף לעדים ונ"מ להך דסנהדרין דע"ח היכי דב"ד אמדוהו לחיים ומת ע"ש ברש"י דאמרינן שאח"כ נתקלקל ויצא מב"ד זכאי וע"ש בתוס' אם הטעות באומד הוי ג"כ טעות ב"ד, ועי' ב"ק דצ"א משמי' רחימי עלי' ודפ"ה ע"א ע"ש וכן נ"מ לגבי הך דחולין דנ"ט ע"ב גבי עיזי כרכוז אם חלבו מותר או אסור ואמר דשמואל ברי' דר' אבוה אכל מיני' אף דר' אחאי אסור ולא שייך כאן גדר חכם שאסר ע"ש דמ"ד וכ"מ דהפלוגתא רק בטבע אם חי' או בהמה וכבר כתבתי בזה דזה ר"ל מפרי פי איש כו' עכ"פ גדר של מדידת עגלה ערופה הוי דין, ודין צריך שיהי' דבר ברור כמ"ש ומ"מ ס"ל להירוש' והתוספתא דדי במדידה לאחר קבורה עד שזה רק מאומד וכבר כתבתי בדברי התוספת' סנהדר' היכי דהאבן שהרג בו נתערב באחרים ובמ"ש רבי' בה' שאלה פ"ו הל' ד' דאין עדות על אומד, ובאמת הנה בתוספתא שקלים פ"ב הוי מחלוקת דר"ע ור"י אם שייך ישר בעיני ד' ע"ש ור"ל דר"ע סבר דכל המצוות וההזהרות הכתובים בתורה הוי הכוונה הדבר בעצמו, לא מחמת ד"א ועי' במ"ש רבינו בס' המורה גבי קרא דכל פעל ה' למענהו עי' שבת קט"ז ויומא דל"ח ור"ל דהדבר נברא בשביל שהדבר יהא וכן גבי הולכה קיי"ל בזבחים די"ג ודט"ו וכ"מ דזה גופא הוי עבודה וכן שריפת חמץ וביעור ע"ז ושארי דברים וגבי עריפת עגלה כ' ר' במורה דזה לצורך בירור דשם כ' בקרא ישר וכמו במנחת סוטה עי' כריתות דכ"ד ובתוספת' שם ודברי ר' בהל' רוצח פ"י הל"ז דאם נמצאו עדים זוממים מותרת בהנאה וכבר כתבתי בזה במה דמבואר שם במשנה דמ"ז כיפרה ספיקה והלכה לה ור"ל דנ"מ אם היכי דהרוצח נימצא בשני עדים דאז נפסקה הפעולה של העגלה ערופה כיון דהרוצח יהרג ושם אין צריך לקוברה במקומה דווקא עי' כריתות ד"ו ואבות דר"נ דאסור להזיזה ממקומה ומקום קבורתה אסורה דזה רק היכא דהיא עדיין עושה פעולתה עי' כריתות דכ"ה אבל כאן לא מה שאין כן היכא דלא נתברר הדבר ע"י שני עדים והתראה דאז א"א לקיים ההריגה וע"כ צריכים להתיקון והכפרה של העגלה הערופה לכן תיקבר במקומה ונ"מ ג"כ במאי דמבואר בזבחים ד"ע ע"ב דעריפתה מטהרתה יש לומר דהיכא שבאו עדים והכירו הרוצח לאחר עריפתה לא נטהרה וזה תלי' אם טהרת השחיטה והעריפה הוי דבר נמשך או נפסק, עי' בהך דחולין דל"ב גבי שהה במיעוט סימנים לשיטת רש"י ושיטת רבינו גבי בן פקוע שהפריס ע"ג קרקע מוכח בהל' אבוה"ט דאם אח"כ מת יש בו גדר טומאה עי"ש בפ"ב הל"ז וכ"ד בע"ה וכבר כתבתי בזה במ"א דשיטת רבינו דשחיטה הוי דבר הנמשך לא נפסק ולכך פסק בהל' מאכא"ס דתולעים הנולדים מבשר השחוטה אסורים, ורק לגבי או"ב אינו לוקה ב"פ משמע דאסור מה"ת אך מ"מ שם בנו לא חל עליו כיון דזה נעשה לאחר שחיטה ובגדר בכור, ואכמ"ל. וכן נ"מ לגבי מליקה אם נמצא הכהן לאחר המליקה בן גרושה אף דהקרבן כשר לשיטת רבינו מ"מ יש לומר דלאכילה ולטהרה מידי נבילה לא, ועי' זבחים דס"ט ומנחות דמ"ה וכבר כתבתי בזה. עכ"פ ס"ל לרבינו דגבי מדידת עגלה ערופה צריך דווקא דין ברור, נחזור לענינו דיש לומר דגבי מסית צריך דווקא עבודות גבוה דכן משמע לשון הספרי הנ"ל ואפשר דזה ר"ל הירוש' דסנהדרין כך דמסית בלשון גבוה ומדיח בל' נמוך, ואפשר דזה דווקא בעבודת גבוה וזה בעבודתם אך רבינו לא ס"ל כן ובאמת עיי' רש"י סנהדר' דס"א דמפרש הך דנקט האומר כו' במשנה דס"ז דזה קאי אניסת ולא די במה שיאמר הניסת הן ע"ש בד"ה העונה ובד"ה ר' יהודא וכבר כתבתי בזה במקום אחר גבי הך דהוריות ד"ג ע"ב גבי הוראה למ"ד דצריך דווקא שכולם יורו אם די שיאמר הן או צריך דווקא שיאמר הדבר ההוראה, ועי' בסנהדרי' ד"ס גבי עדות ובהך דשבועות דכ"ט ע"ב גבי העונה אמן כו' וע"ש בדברי רבינו פ"ב מהל' שבועות דלא דווקא אמן וכן סבירא לי' לרבינו בהל' סוטה פ"ג דלא דווקא אמן, ועי"ש בהל' ז' ולא כדמשמע מדברי הירושל' בסוטה שם דגבי סוטה דווקא אמן משום דאצלה מעכבא רק שתאמר אמן על שבועת הכהן ועיי' שבועות דף ל"ו ע"א ברש"י שם ובספרי פ' נשא, ועיי' במכילתא פר' משפטים פר' כ' כת' שם גם כן דשבועת הדיינים בלא אמן הוי שבועת שוא ודלא כמ"ש התוס' דף ל"ח ע"ב ד"ה לאתפוסי, ולכך מבואר במכילתא שם פ' ט"ז דאין משביעין בע"כ מחמת דבלא עניית אמן הוי שוא ועי' נדרים ד"י ר"ש כו' בת"י יומא דל"ט ע"א רק בב"ד לא מחיוב כמ"ש הר"ן דכ"ז ע"ב ולכך רק מדעת ובאמת זה תלי' אם שבועה הוי רק גדר בירור או דין עי' תוס' ב"ב דל"ד ע"א וסנהדרי' ד"ל גבי עד א' אינו בא רק לשבועה ושבועות דל"ב מחלוקת וירוש' שבועות רפ"ז נשבע ולא ישלם כו' הא לא נשבע ישלם והשבועה רק פטור מממון ועי' במ"ש רבינו בהלכ' שכירות פ"ב הל"ט והל' י"א ובהל' שאלה פ"ו הל' ב' ג' ובהשגות שם וזה ר"ל הך דשבועות דמ"ה ע"ב דיכול לומר להד"מ ור"ל שלא קיבל עליו שמירה כלל או בבעלים וזה תלי' בהך מחלוקת בירוש' שבועות פ"ח אם בבעלים פטור גם משבועת שומר דהתורה פטרה אותו מכל השמירה כמו דקיי"ל שפטור אף מפשיעה כמו דמבואר ב"מ דצ"ה ועי' תוס' ב"ק דנ"ז ובדברי רבינו פ"ב מהל' שאלה הל' ח' דגבי פשיעה היכי דהוי ספק אם הוי בבעלים חייב וזה ג"כ הנ"מ בין גמר' דילן שבועות דמ"ח דשביעית משמטת שבועה דיליף שם מקרא וזה דבר השמיטה ובירוש' שם יליף מן בעל דברים ור"ל אם השביעית משמט השבועה או התביעה שיש מהשבועה וזה ר"ל רבינו בהל' שמיטה ועיי' בירוש' ב"מ פ"ג בהך דר"י לא חייבה שבועה אלא להקל ופ"ז דשבועות ע"ש. אך י"ל דכיון דזה הוי ע"י ב"ד הוי עליו גם גדר מושבע מפי אחרים, ונ"מ לגבי כפל כמבואר בב"ק דף ק"ו וכן לגבי הך דרב דאמר שבועה קונה דזה רק ע"י ב"ד, ועיי' תוס' ב"ק דק"ג ד"ה הגוזל דגבי חומש גם בלא ב"ד חייב ור"ל מהך דמבואר דק"ט ע"ב גבי גזל הגר דגם בקטן יש זה בגזל קטן וכמ"ש התוס' סנהדרין דס"ח ע"ב ורק בקרקע או בעבדים אף בקפץ ונשבע זה מחלוקת בשבועות דל"ז ובירוש' שם אם יש קרבן וחומש וכן ע"י גלגול ואכ"מ. עי' תוס' ב"ק דס"ב ע"ב. עכ"פ היכי דענה אמן בשבועה בב"ד למ"ד שבועה קונה י"ל דזה ג"כ הוי כמו שבועת עצמו וקנה לרב כיון דעשה כן עפ"י דין זהו גופו הוי קנין וכמו דס"ל לרב בסנהד' ע"ב בדמים קנינהו, עכ"פ זה ג"כ רק באמן ולא בהסכם בלבד כמו הן וכמו בשיטת הירוש' גבי סוטה, והנה מל' רבינו מוכח בהל' ה' מה דמחלק שם בין מסית לעבדו כו' הך דנקט אם עבדוהו נסקל זה רק אמסית אבל העובדים פטורים ומה דמבואר בגמ' סנהדרין ס"א ושבת גבי נעבד כהמן דשם כבר הי' ע"ז אבל המסית עצמו חייב אף בזה ורק אם עבדו ובסיפא דווקא אם הסית למי שעובדין אותו ומ"מ בהן בלבד שניהם אינם חייבים רק אם אמר הן אלך כו' אז חייבים שניהם דזה גופא הוי כמו עבודה, וזה ר"ל המשנה ד"ס ע"ב המקבלו כו' והאומר כו' ע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה מנין ועיי' ברש"י כריתות ד"ג ע"ב ד"ה הואיל דאילו הי' כו' לא מחייב ור"ל לא שזה עבודה וזה רק בגדר הך דמנחות דק"ט ע"ב הודה כו' ועי' בדברי רבינו בפי' המשניות בהקדמה מה דאמר שם גבי מתפלל כו' דרק בע"ז שדרכה כן, ומה ר"ל אם שעבודתה בכך, או שמחויב על התפילה לע"ז, ועי' בדברי רבינו בפ"ג הל' ו' גבי מגפף ומנשק דייק שם רבינו אם הייתה עבודתה בכך וצריך לכוין לעבדה, ור"ל כך דגבי פעור ומרקוליס אע"ג דמכוין לבזותה חייב כמבו' בסנהד' דס"ד וע"ש בתוס' ד"ה אף ושבת דע"ב ע"ב, אך רבינו מחלק, דבר דעבודתה בבזיון אין נ"מ וחייב אבל גבי כבוד אז צריך דווקא במפרש לשם עבודה אבל גבי תפלה י"ל דזה הוי בגדר כעין פנים ולכך חייב אף אם אין זה דרך עבודה רק אם אין עושין כן פטור זהו כוונת הרמב"ם בהקדמה והארכתי בזה בהך דסנהדרי' דס"ד וכריתות ד"ז גבי מזמר כו' דדוקא בשדרך עבודתה בכך ולמה גם כאן לא נימא כעין פנים ועיי' סנהדר' דס"ה גבי מקטר לשד דהוי דין עובד ע"ז מחמת דזה מד' העבודות דכעין פנים ועי' בספרי פ' האזינו גבי יזבחו לשדים כו' ותרגום שם דלית בהון צרוך, ור"ל דלא שייך בהן עובד מאהבה, ורק בד' עבודות, ועי' ע"ז דמ"ז וחולין דמ"א גבי לבבואה ותוס' יומא דנ"ד ע"ב ובמכילת' פ' יתרו ע"ש עכ"פ חזינן דעבודה של כעין פנים חייב אף בדבר שאין בו ממש ומציאות, אך כל זה רק אם הי' זה ע"ז אבל אם הוא עושה אותה אז לע"ז רק צריך דבר שיש בו מציאות, ועי' במ"ש רבינו בפ"ג ה"ד הגביה כו' ולכך גבי מסית לעבדו ואף שעבדו דרק המסית חייב אבל העובדו פטור כ"ה שיטת רבינו ובאמת בירוש' מפרש הך משנה דס"ז ע"ב גבי אלך כו' דהחיוב הוא בגדר מסית לעצמו וזה מה דאמר אלך כו' ר"ל דאמר זה לעצמו וחייב משום מסית בלבד, ועי' דס"א ע"א ועי' שם בתוספת' סנהדרי' פי"א גבי התראה אי מהני כשהוא מתרה לעצמו, ובמכות ד"ו ע"ב דשם אמר דמהני מפי עצמו לפיר' רבי' פי"ב מהל' סנהדרין ובתוספת' שבועות פ"ד אם שייך לומר גדר שמיעה היכא דהוא עצמו שמע מפי עצמו, ובסנהדר' ד"ס ע"א גבי קריעה על ברכת השם ועי"ש דקי"ב ע"א גבי הודחו מפי עצמן, עכ"פ הירוש' נראה שם דהיכי דאמר הוא לעצמו לעבוד זהו גופא הוי גדר מסית דאם הוי בל' הסתה חייב אף שלא עבד. והנה בגמר' דס"ז נראה דגם נביא שהדיח אף יחיד ג"כ חייב וגם ר"ל אם רק בשמע לו או קבל ממנו עכ"פ או גם בלא קבלה חייב ועי' בספרי פרש' שופטים פסקא קמ"ח לכאור' משמע שם דאם נעשה עיר הנדחת ע"י אחד אף שאינו נביא נדון המדיח אף דאין על העיר שם עיר הנדחת, אך מ"מ רק בעבדו אך י"ל דשם קאי אנידחים ועי' יבמות ד"ט ע"א עי"ש גבי חלק הכ' בין יחיד לרבים וסנהד' ס"ח ע"ב וכפי הנר' מדברי ר' דמסית אינו חייב רק עד שיאמר באיזו עבודה יעבוד אבל לא סתם וכן הוא בספרי בזה עי"ש או בארבע עבודות שחייבים בכל ע"ז ובירושלמי פ"ז דסנהדרין מבואר דרק אם הסית בלשון קודש אבל מדיח אימא סתם ומדברי רבינו בהלכה ה' נרא' דאם הסית למי שעובדים אותה אף שלא אמר באיזו עבוד' אז אם קבל ממנו אף שעדיין לא עבדה חייבים שניהם, ובמסית לעצמו נקט שם אם עבדוהו נסקל בלשון יחיד ומי הוא הנסקל העובד או הנעבד ובתוספתא דע"ז פ"ז נראה דאדם הנעבד העובדו בסקילה אבל הוא עצמו אינו מבואר מה עונשו ועיי' מגילה ד"י ע"ב ודי"ט דהמן נתלה משום דהיה עבד כמבואר שם דט"ו ודט"ז והוי דינו כישראל ובע"ז קיי"ל דהנסקל נתלה אך מסית לא מצינו דנתלה ועיי' בירושלמי נזיר פ"ז דגבי בן נח ליכא מיתה בתלייה ובאמת הך מחלוקת דר' מאיר ור' יהודה בסנהדרי' דס"א עי"ש בתוספות י"ל דפליגי אם הוי בגדר עושה ע"ז דקיי"ל דלקי כמבואר בדברי רבינו לעיל פ"ג גם י"ל דכבר כתבו התוספות בע"ז דמ"ה ובחולין ד"מ דבעלי חיים אין עליהם שם ע"ז רק גדר גזרת הכתוב מה שהעובדים חייבים סקילה ואם כן י"ל דהנעבדים אין להם גדר מסית ועיי' בירושלמי פ"ד דע"ז גבי מחובר דהעושה ע"ז ממחובר כל זמן שלא נתלש אינו לוקה וכן בדבר שיש בו רוח חיים כך ועיי' בהך דסנהדרי' דצ"ג ע"א דלכאורה לא משמע כן גבי דניאל וכבר כתבתי בזה בח"ג אם אדם הנעבד אם היה כהן אין מחלל עבודה כדמוכח בספרי פרשת שופטים פסקא קמ"ז גבי רובע ונרבע דר"ש אומר הוא בזבח דברתי ולא בזובח וה"נ גבי עבד ועי' בגמרא דסנהדרי' שם דס"א ע"ב במה דאמר אחד יחיד הניסת ואחד רבים ומה שייכי להדי הדדי הא כה"ג גבי רבים לא הוי כלל עיר הנדחת רק כמו יחידים וצ"ל דסבירא לגמרא דידן דאף דלגבי המסית נ"מ בין אם אמר בלשון גבוה ובלשון קודש דאז אף אם לא שמע לו ואף יחיד חייב סקילה ואין צריך התראה רק די בהכמנה וכל הדיני' בסנהדרי' דכ"ט ע"א גבי זכות ודל"ג ע"ב ודל"ו ע"ב זה רק במסית ובתוספתא דסנהדרי' פליגי בזה תנאי בפ"ז דר' יהושע בן קרחה ס"ל אף המדיח עי"ש וזהו ג"כ כונת הגמרא דסנהדרי' דס"ז ע"א דרב פפא אמר כי קתני כו' הכמנה ר"ל דרק גבי מסית די הכמנה אבל בנביא שהדיח אז בעי דוקא התראה גמורה וזה ר"ל הגמ' שם ולא כרש"י, אבל לגבי הניסתים אם ניסתו רוב העיר והמסיתים הוי שנים אין נ"מ וחל עליה שם עיר הנדחת כן ר"ל הגמרא שם וגבי נביא שהדיח משמע מדברי רבינו ועיי' רש"י סנהדרי' דפ"ד דרק אם הדיח רוב העיר אז מיתתו בסקילה אבל בלא זה או שלא קבלו עליהם אז הוי רק בגדר נביא השקר ומיתתו בחנק אך מלשון הספרי פרש' ראה לא משמע כן רק דלדידן חייב הנביא סקילה אף ביחיד ואף שלא שמעו לו, והנה גבי נביא שהדיח דאינו חייב סקילה רק אם שמעו לו כמבואר כאן בהל' ב' והנה באמת לר' שמעון דס"ל סנהדרי' דפ"ד ודפ"ט דגם כה"ג רק בחנק לכאורה קשה הא לא גרע מנביא שקר ופשיטא, ונביא השקר ג"כ בחנק וגם מה שייך גדר הדחה בשאר מצוות עי' בגמר' ד"צ ע"א וצ"ל כך דכבר כתבתי דיש שני גדרי נביא וזהו הנ"מ בין חוזה לנביא, דחוזה ר"ל שכעת איננו מתנבא רק שאומר שזה ראה בנבואה ואז בנביא שאיננו מוחזק עדיין לנביא צריך אות ומופת, ובנביא המוחזק מאמינים לו, והיכא שאומרים שנים שכך בא להם בנבואה הוי בזה מחלוקת בירוש' אם צריכים ליתן אות ומופת, אית דס"ל דזה הוי בגדר עדות, אך באמת לפי הנראה בהך דזבחים דס"ב ע"א דכל היכא דיהי' זה נ"מ לדינא אז לא מהני רק אם אומר שראה זה בגדר מראה הנבואה, וזה מחלוקת שם בזבחים ועי' בירוש' תענית פ"ד גבי שבירת הלוחות דמשה רבינו דלא שברם עד שראה, דאין דן מאומד אף דידע בנבואה, חזינן דכל היכא דנ"מ לדינא א"א לעשות על סמך הנבואה. וכבר כתבתי בזה דנ"מ ג"כ אם דור המדבר ששמעו כל התור' כולה מפי משרע"ה עצמו ואז ג"כ הי' מרע"ה מתנבא דמרע"ה הי' לו הנבואה ג' פעמים בזמן שנתגלה לו הנבואה בעצמו ואח"כ בזמן שהי' מוסרם לישראל הדברים כמו שהשיגם לא בגדר לימוד, דהך דעירובין דנ"ה ונדרים דל"ז ובירוש' ע"ז פ"ב, ואח"כ בעת הכתיבה, עיי' בהך דגיטין ד"ס ועי' רש"י פסחים דנ"ד ובירוש' סוטה פ"ח ע"ש וזה שני גדרים, ובזה המחלוקת במגילה ד"ז ע"א ר' יהושע ור' אלעזר המודעי אם שייך לומר על משנה תורה גדר זכרון ור"ל דכל מקום שנאמר זכרון הוי במה שעבר ואינו הווה ועי' בתו"כ פ' בחוקתי דלכך לא נאמר ביצחק זכרון מחמת דאפרו של יצחק ישנו בהווה והוי לי' ראי' ולא זכירה, ובאמת זה תלי' אם שיעורים הוו כפי הזמן בזמן סנהדרין גדולה או כפי שהי' בזמן של משה רבינו ועיי' קידושין דף י"ב גבי פרוטה וזבחים דף ס"ב גבי עצי מערכה, ועי' ברכות דף ס"ג ע"ב גבי תורה כאילו היום ניתנה ועי' בהך מחלוקת דקלוט בן פרה בכורות דף ו' וכ"מ וכן איך הדין לחלק גבי חיה שילדה כמין בהמה ועי' במ"ש רבינו בהל' מא"ס פ"ז הי"א ע"ש בזה והגדר אם זה בגדר לדורות או הזמן הוה נקודה ועי' בתוס' עדיות פ"א שכל הימים כו', וכ"כ בזה. ועי' בהך מחלוקת דברכות דס"ב ע"ב ובהשחית כו' ראה וינחם דהוי מחלוקת שם על מה קאי ראה אם על בית המקדש או על אפרו של יצחק או על כסף כפורים וזה תלי' במ"ש אם השקלים שנותנין כיון שאח"כ נעשו של צבור אם יש בהם חלק הפרטים, עי' ירוש' שקלים פ"א דהוי זה מחלוקת תנאים גבי כהנים אם שוקלים וכבר כתבתי בזה מהך דזבחים דף ד' גבי קרבן ציבור בענין שינוי בעלים ע"ש ברש"י ותוס', ותוספ' מנחות דף ע"ח ע"ב ד"ה או וברמב"ם הל' תמורה פ"א גבי ממיר בקרבן ציבור, ובאמת זה מחלוקת תנאים בהך דברכות דמ"ט ודף נון אם יש נ"מ גבי ציבור בין רב למעט, ועי' בהוריות ד"י ובתו' ישנים יומא דף נ"א, עכ"פ זה מחלוקת שם אם שייך בזה חלק יחיד בציבור, וזה תלי' אם הוי ראי' או זכירה ואין כאן מקום להאריך, ועי' רש"י סנהדר' דנ"ו ע"ב וד"ס ע"ב גבי לא תשתחווה ודס"ג ע"א גבי לא תשתחוה ועי' מגילה דף לא ע"ב ובגדר הך דב"ק דף נ"ד ודף נ"ה ע"א גבי כי טוב ור"ל אם זהו בגדר ס"ת אש שחורה כו' דרש"י פסחים וירוש' שקלים או בגדר כתב לוחות דפסחים שם, ועי' בהך מחלוקת בחגיגה דף ויו וכ"מ גבי כללות ופרטות ובמה דמבואר בספרי פר' מטות ובתורת כהנים פר' אחרי גבי שחוטי חוץ גבי כה וזה ע"ש, עכ"פ נ"מ אם לדור המדבר על כל דבר ודבר של תורה מלבד האזהר' של הדבר יהיו חייבים בגדר עובר על דברי נביא וכבר כתבתי בזה בהך דיומא דס"ו ע"ב גבי גיפוף ונשוק ותוספת' סנהדרי' שם ויש שם שיטה דמגפף ומנשק יש מיתה ביד"ש אך אנן לא קיי"ל כן אך כבר כתבתי דאז הוי ג"כ בגדר העובר על דברי נביא כיון שכל ישראל שמעו מפי מרע"ה וזה רק אם שמעו מפי הנביא עצמו אבל לא מפי המתורגמן כמבואר בספרי פ' שופטים ולא השומע מפי שומע, ועי' בירוש' סוטה פ"ז דגם בסוטה צריכה האשה לשמוע מפי הכהן ולא כמו הך דמכות ד"ו ע"ב ע"ש ודי אם הדיינים מבינים דזה ג"כ הוי גדר נבואה ולכך מבואר בסוטה ד"ו אם לא בדקו אותה המים נקט שם איגלאי מילתא למפרע דסהדי שקרי, ור"ל ג"כ דאף דכבר כתבתי דגם ע"י טבע יכולים לבטל העדות, עי' ר"ה ד"כ ובכורות דכ"ח, ועי' ב"ב דצ"ב ע"ב, אך שם גם זה לא הוי עדות רק אומד בעלמא ועי' ב"ק דע"ד ע"ב דגם שם משום דהוי שני עדים כנגדן ואז לוקין אם נתברר ע"י מציאות ובמ"א אבאר זה. אבל גבי עדות סוטה לא הוי בירור גמור כיון דזה רק גדר מופתי רק אמרינן איגלאי מלתא למפרע. עכ"פ גם שם צריך שתשמע דווקא מפי הכהן ממש כמו גבי נבואה ולכך היו חייבים מיתה בידי שמים, ובזה יש לומר דלכך הי' מרע"ה כבד פה דעי"ז הי' פרעה שומע מפי המתורגמן ולא נתחייב פרעה מיתה דאזהרתן כו' בגדר עובר על דברי נביא, עכ"פ כך דהא דקיי"ל דהמתנבא מה שלא שמע חייב חנק זה רק אם בשעה שהוא אומר לנו הי' מתנבא וא"כ הנבואה הי' שקר אבל נביא אף שהי' מוחזק לנביא מכבר ואח"כ אמר לנו דבר שזה ראה כבר בנבואה לא שהוא מתנבא כעת אז רק בהדיח ושמעו לו אז חייב ועמ"ש רבינו בס' המורה ח"ג דגם אם בד"א מה"ת נדחו קהל מישראל ח"ו נוהג בהם ג"כ דין הריגה הנ"ל ע"ש לפי המחלוקת בסנהדרין דף צ' ובירושלמי שם אבל בלא זה מבואר בירושל' לאו דלא תענה כו' ע"ש כן ר"ל רבינו כאן. עכ"פ י"ל לרבינו דמסית לעצמו אף אם שמע לו ועבדו אינו חייב רק העובד ולא הנעבד ואינו נסקל רק העובדו ולא הנעבד ואם הסית לאחרי' אם קבל ממנו אף אם שלא אמר לו בלשון הסתה רק בגדר הדחה אז חייבי' שניהם סקילה וזה ר"ל התוספתא רפ"א דכריתות לך עבוד ע"ז ואז בעי התראה גמורה לדידן וכמו במדיחי עיר הנדחת, ועיי' סנהדרי' דס"ג ע"ב גבי אזהרה למדיח ולמסית עי"ש ולמה לא אמר כה"ג. ע"כ ממהדורא תניינא4ואין המסית כו'. ע' סנהדרין דפ"ח ע"ב ותוס' שם ד"ח ע"ב, אך הדין כך דאם מסית לשנים דאז הן עדיו אין צריך כלל התראה אבל לאחד דאז צריך גדר עדות וקבלה בב"ד אז צריך הכמנה והתראה ולכך אין היחיד מצטרף עם השנים והוי כגדר רודף כמבואר בסנהדרין דע"ב ע"ב היכא דבעי לאתויי בבי דינא אך לגבי ושפטו העדה והצילו העדה אין נ"מ דגבי מסית לא בעי ולכך די בהכמנה אף דהוי בגדר ידיעה בלא ראיה ע' בירושלמי כאן מה דמחלק בין אמר אני בין לא אמר וע' שבועות דל"ד ע"א מי לא בעי מודע כו' וחולין דצ"ו:5ואסור למוסת ללמד עליו זכות. סנהדרין דכ"ט ודל"ב ע"ב ודל"ו ע"ב ע"ש:6ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה. ר"ל דהוה כמו נשבע דשבועות דכ"א ע"ש, עיין בראב"ד מה שהקשה פה דזה לא אמרו אלא אליבא דרבי יהודה ואנן לא פסקינן כוותיה וכו', עיין שבת דקי"ט ע"ב אר"א מנין שהדיבור כמעשה ע"ש וע' תמורה דף ד' ע"ב ע"ש היכי ס"ל לר"א וע' תוס' יבמות דק"ה ע"א ותוס' סוטה דל"ג ע"ש דרבי יהודה סבירא ליה דקריאה מעכב גבי חליצה ור"י לשיטתיה ועיין בריש פ' ארבע מיתות ומ"ש ברבינו ז"ל בהלכות עדות פ"כ:
