צפנת פענח על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה 22 פרקים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ז

מהדורה: צפנת פענח, וורשא תרס"ג-תרס"ח

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ט״ז:י״ב » « צפנת פענח על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ח:א׳

1 תוספות על יבמות פתח ↗

והא כוליה פירקין לא תעשה הוא - פי' בקונטרס כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן ואין נראה דבחללה נמי איכא עשה דקדושים יהיו אלא אאיסור ממזרות קאי שנזכר בכמה בבות:

1 תוספות על יומא פתח ↗

כהן גדול משום איבה - הקשה ר"י מדקאמר טעמא משום איבה מכלל דמן הדין ראוי להיות כהן גדול מדאורייתא אלא גזרו ביה רבנן משום איבה ותימה אם כן מאי איצטריך לפרושי טעמא דכהן הדיוט משום מעלין בקדש וכו' תיפוק ליה מדילפינן מקרא בפרק שני דזבחים דף יח. דכהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה משום מחוסר בגדים וליכא למימר דהא דקאמר דלא חזי להיות כהן גדול משום איבה היינו לאחר מיתת הראשון דהא מודה רבי יוסי דאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו וי"ל דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירושלמי דריש ליה מקרא ומסתברא שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים כדאמר בפרק הבא על יבמתו יבמות דף סא. דינאי מלכא אוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ואמר בתוספתא פ"א ובירושלמי ביוסף בן אלם מציפורי שאירע פסול בכהן גדול ושימש תחתיו ולאחר שיצא אמר אדוני המלך פר ושעיר שקרבין היום משל מי משלי או משל כהן גדול אמר לו המלך לא דייך ששימשת שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם וכו' עד וידע שהוסע מן הכהונה:

1 רש"י על נדרים פתח ↗

ואין נשאלין על ההפר - אם הפר לה אחד מהן והלך חבירו ונשאל לחכם על חלקו אין זה שאלה לפי שאין נשאלין על נדר שאינו נדר כגון זה שמופר במקצת הוי נדר ואין נדר:

2 תוספות על קידושין פתח ↗

הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר פי' בקונטרס ביבמות דף מט - נדה משום דכתיב תהיה בנדתה דמשמע יש לה הויה ואע"ג דקיימא בכרת מ"מ לא הוי ממזר ובא על הסוטה כו' כגון אשתו שזינתה דאסורה לבעלה דנפקא לן ביבמות פ"ק דף יא: מייתורא דאחרי אשר הוטמאה דכתיב גבי מחזיר גרושתו ואע"ג דחייבי לאוין הוא שהרי הויא עליו בלאו דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה ואם כן הוה לן למימר דהולד ממזר אליבא דר"ע מ"מ מודה הכא בסוטה דאין הולד ממזר שהרי עדיין קידושין תופסין בה משמע מתוך לשון הקונטרס שאינו מודה אלא בסוטה שלא יצאת מתחת בעלה דהכי משמע לישנא שהרי עדיין קידושין תופסין בה כלומר הקידושין שנתקדשה בהן כבר אבל מחזיר סוטתו כלומר שגרשה וחזר וכנסה לא מיירי דבהא לא מודה ר"ע דודאי הולד ממזר וקשה דהא בפרק יש מותרות יבמות דף פה: משמע בהדיא דאפילו מחזיר סוטתו שאין הולד ממזר דקאמר התם מחזיר סוטתו איכא בינייהו וא"כ לא שייך בה טעמא דפירש בקונטרס שפירש הטעם דמשום הכי לאו ממזר משום דעדיין קידושין תופסין בה לכך אומר ר"י דידעינן בסוטה דתפסי בה קידושין אף במחזיר סוטתו ואין הולד ממזר ממשמעות דהאי קרא דמפיק מיניה שם דף יא: דסוטה אסור להחזיר דהיינו מלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה וכתיב להיות לו לאשה דמשמע שאם החזירה איכא הויה וכיון דתפסי בה קידושין אין הולד ממזר מיהו קשה דהא עיקר קרא במחזיר גרושתו הוא דכתיב ואפ"ה אמר ר"ע דמחזיר גרושתו לא תפסי בה קידושין וגם הולד ממזר כדאמר פרק החולץ יבמות מד. ולא דרשי' להיות לו לאשה לשון הויה ובמחזיר סוטתו דלא אתיא אלא מדרשא אמר דתפסי בה קידושי ודרשינן להיות לו לאשה לשון הויה ואין סברא לומר כן לכך אומר ה"ר שלמה מדריו"ש דיש ליישב פי' הקונט' דכיון דכל זמן דלא גרשה לא יהא הולד ממזר כדפי' אין לומר דמשום שגרשה יהא איסור נוסף דמה גריעותא יש בה אחר הגירושין יותר מלפני הגירושין וכיון דסברא הוי לומר דלאחר גירושין נמי אין הולד ממזר הכי נמי איכא למימר דתפסי בה קידושין דהא בהא תליא מילתא:

2 תוספות על כתובות פתח ↗

ועל הכותית - פירש בקונטרס דקסבר כותים גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן וזהו לפי שיטתו כדסלקא דעתין מעיקרא בהערל יבמות דף עו. ושם דבנכרותן אית להו איסור חתנות ומה שפי' דקסבר כותים גירי אריות הן ל"נ לרבינו יצחק בן רבינו מאיר דא"כ עובדת כוכבים היא ועובדת כוכבים אין לה קנס כדפריך בפ"ק לעיל כתובות יא. יהבינן לה קנס ואזלה ואכלה בנכריותה ועוד דבגמרא מוקי מתני' כר"מ ור"מ אית ליה דגירי אמת הן ואע"ג דכולה מתניתין לא אתיא כר"מ דהא בתו אמר בגמרא דלא אתיא כוותיה מ"מ בהא דסבר דגירי אמת הן אתיא כוותיה דהא בשור שנגח ד' וה' ב"ק דף לח: ושם מסקינן דשור ישראל שנגח שור של כותי פטור משום דקנס הוא דקניס רבי מאיר בממונם אע"ג דמן הדין חייב דגירי אמת הם ופריך ממתני' דהכא דכותית יש לה קנס ואי ס"ד דקנס הוא שקנס ר"מ בממונם ה"נ לקנוס כו' אלמא דמתניתין דהכא סברה דגירי אמת הן וא"ת אם כן מאי קמ"ל פשיטא דיש לה קנס דישראלית גמורה היא וי"ל דס"ד דלא יהבינן לה קנס שלא יטמעו בהן וא"ת למ"ד בפרק עשרה יוחסין קדושין דף עו. דפסול כותים משום דעבד ושפחה נטמעו בהן אמאי יש לה קנס נימא לה אייתי ראיה דלאו שפחה את ושקילי לשמואל דאמר ב"ק דף מו: אין הולכין בממון אחר הרוב ואפילו לרב אי דאזיל איהו גבה ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ויש לומר דכל אחת מוקמינן לה אחזקת אבהתא שהיו כותים אע"ג דלענין פסול לא מוקמינן לה אחזקתה לענין קנס מוקמינן להו שלא יהא חוטא נשכר ואם תאמר ואמאי לא חשיב נמי אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וי"ל דבפסול כהונה לא קמיירי והא דלא תני מצרי ואדומי משום שיש להם היתר א"נ לא חשיב אלא חייבי לאוין אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה ואע"ג דאמרי' בפ' עשרה יוחסין קדושין עח. הכל מודים שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה מ"מ לר"ע דאמר אין קדושין תופסין במחזיר גרושתו ליתני ועוד הוה מצי למיתני יבמה לשוק ועבד הבא על הכותית הולד ממזר ויש לה קנס. ת"י וי"ל דתנא ושייר ואע"ג דבפ"ק דקדושין דף טז: דייק תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר הכא דתני בסיפא ואלו שאין להם קנס לא שייך למידק הכי כדאשכחן בפרק המזבח מקדש זבחים דף פד. דקתני ואלו פסולן בקדש ואלו שאין פסולן בקדש ומשייר ברישא ובסיפא ועי"ל דהכא לא חשיב אלא פסולי קהל:

4 יבמות פתח ↗

וְאֵימָא מִשְּׁעַת הֲוָיָה! דּוּמְיָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה: מָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה בְּבִיאָה, אַף הַאי נָמֵי בְּבִיאָה.

7 תוספות על יבמות פתח ↗

וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן - הקשה הר"ר משה ברבי יעקב מפיה"ם דאמר בהחולץ לקמן יבמות דף לו: מת בתוך ל' יום אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת ולמה לא תחלוץ כיון דספק חלוצה מותרת לכהן וי"ל דהתם שחולצת לאחר נשואין יאמרו קמו רבנן במילתא דנפל הוה ולכך הוצרכו חליצה ואתי למישרי חלוצה לכהן אבל הכא כל אחד כשכונס אמרי' קים ליה להאי דלאו חלוצה היא ולכך כנסה:

13 זבחים פתח ↗

וְאַף עַל גַּב דְּמוּסָפִין קַדִּישִׁי! אַטּוּ שַׁבָּת לְמוּסָפִין אַהֲנַאי, לִתְמִידִין לָא אַהֲנַאי?! תָּא שְׁמַע: מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ! אַטּוּ רֹאשׁ חוֹדֶשׁ לְמוּסָפִין דִּידֵיהּ אַהֲנִי, לְמוּסְפֵי שַׁבָּת לָא אַהֲנִי?! תָּא שְׁמַע: מוּסְפֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אַף עַל גַּב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה קַדִּשָׁה! אַטּוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמוּסְפֵי דִּידֵיהּ אַהֲנִי, לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ לָא אַהֲנִי?! תָּא שְׁמַע: דָּבָר אַחֵר – בִּרְכַּת הַיַּיִן תְּדִירָה וּבִרְכַּת הַיּוֹם אֵינָהּ תְּדִירָה, וְתָדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר – תָּדִיר קוֹדֵם. אַף עַל גַּב דְּבִרְכַּת הַיּוֹם קַדִּישָׁה! אַטּוּ שַׁבָּת לְבִרְכַּת הַיּוֹם אַהֲנַאי, לְבִרְכַּת הַיַּיִן לָא אַהֲנַאי?! תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה – מִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁל מִנְחָה, וְאַחַר כָּךְ שֶׁל מוּסָפִין! אַטּוּ שַׁבָּת לִתְפִלַּת מוּסָפִין אַהֲנַאי, לִתְפִלַּת מִנְחָה לָא אַהֲנַאי?! תָּא שְׁמַע: שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ, חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל יוֹם – שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין. הָא אִידֵּי וְאִידֵּי דְּיוֹם – חַטָּאת וְאָשָׁם קָדְמִי, וְאַף עַל גַּב דִּשְׁלָמִים תְּדִירִי! אָמַר רָבָא: מָצוּי קָאָמְרַתְּ?! תָּדִיר קָמִיבַּעְיָא לַן, מָצוּי לָא קָמִיבַּעְיָא לַן. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה לְרָבָא: אַטּוּ מָצוּי לָאו תָּדִיר?! וְהָתַנְיָא: אוֹצִיא אֶת הַפֶּסַח שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַמִּילָה שֶׁהִיא תְּדִירָה! מַאי תְּדִירָה – תְּדִירָה בְּמִצְוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִילָה לְגַבֵּי פֶּסַח – כִּי תָדִיר דָּמְיָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: תָּדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר, וּקְדֵים וּשְׁחַט לְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר, מַאי? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּשַׁחְטֵיהּ – מַקְרֵיב לֵיהּ; אוֹ דִלְמָא, יָהֵיב לְאַחֵר דִּמְמָרֵס בְּדָמוֹ עַד דְּמַקְרֵיב לֵיהּ לְתָדִיר, וַהֲדַר מַקְרֵיב לְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר? אָמַר רַב הוּנָא מִסּוּרָא, תָּא שְׁמַע: שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ, חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל יוֹם – שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדֵם לְשֶׁל יוֹם. הָא דְּיוֹם דּוּמְיָא דְּאֶמֶשׁ – וְהֵיכִי דָּמֵי, דִּקְדֵים שַׁחְטֵיהּ לִשְׁלָמִים – חַטָּאת וְאָשָׁם קָדְמִי! דִּלְמָא שְׁלָמִים דְּאֶמֶשׁ וְחַטָּאת וְאָשָׁם דְּיוֹם הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ – דְּשַׁחְטִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ; אֲבָל לָא שַׁחְטִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ – תִּיבְּעֵי לָךְ. תָּא שְׁמַע: דָּבָר אַחֵר – בִּרְכַּת הַיַּיִן תְּדִירָה וּבִרְכַּת הַיּוֹם אֵינָהּ תְּדִירָה, וְתָדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר – תָּדִיר קוֹדֵם! הָכָא נָמֵי, דְּכֵיוָן דְּאָתְיָין דַּאֲתָא יַיִן – כְּמַאן דִּשְׁחִיטִי תַּרְוַיְיהוּ דָּמֵי. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה, מִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁל מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ שֶׁל מוּסָפִין! הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּמָטֵי זְמַן תְּפִלַּת מִנְחָה – כְּמַאן דִּשְׁחִיטִי תַּרְוַיְיהוּ דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְרָבִינָא: שְׁחָטוֹ קוֹדֶם חֲצוֹת – פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״. קוֹדֶם לַתָּמִיד – כָּשֵׁר, וִיהֵא מְמָרֵס בְּדָמוֹ עַד שֶׁיִּזְרוֹק הַדָּם! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דִּקְדֵים שַׁחְטֵיהּ לְתָמִיד בְּרֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא סָבָא לְרַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא – דְּקָתָנֵי ״עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם״ תָּמִיד, וְלָא קָתָנֵי ״עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט וְיִזְרֹק דָּם״. שְׁמַע מִינַּהּ. וּבְכוּלָּן כֹּהֲנִים רַשָּׁאִין כּוּ׳. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא ״לְמׇשְׁחָה״ – לִגְדוּלָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְּלָכִים אוֹכְלִין. מַתְנִי׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא מִתְחַלֵּק בַּעֲזָרָה – אֵין צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַהוּ; אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מְנָחוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע. אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא נִיתָּן עַל גַּבֵּי הָאִישִּׁים – אֵין צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַהוּ; אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן.

13 תלמוד ירושלמי נזיר פתח ↗

תַּמָּן תַּנִּינָן. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בִּתְמוּרָה. וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בְּמוּקְדָּשִׁין. חִזְקִיָּה אָמַר. לְשׁוֹגֵג בְּלֹא תַעֲשֶׂה וּלְמֵמִיר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר חוּלִין וְאָמַר עוֹלָה. קָדְשָׁה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. בָּא לוֹמַר חוּלִין וְאָמַר עוֹלָה. קָדְשָׁה. אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר עוֹלָה וְאָמַר חוּלִין לֹא קָדְשָׁה. וַתְיָיא דְּרִבִּי יוֹחָנָן כְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי יוּדָה בִּתְמוּרָה כפרתה דְּרִבִּי יִרְמְיָה עַל דְּבֵית שַׁמַּי בְּמוּקְדָּשִׁין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא. עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בִּתְמוּרָה. וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בְּמוּקְדָּשִׁין. בְּמַקְדִּישׁ בְּכוֹר. וּמִי קָדַשׁ. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי חִיָיה וְרִבִּי אָחָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הִקְדִּישׁ בְּכוֹר וְעָלָה לַמִּזְבֵּחַ אֲפִילוּ לְדָמִים לֹא קָדַשׁ. הִקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ אֲפִילוּ בִתְמוּרָה לֹא קָדְשָׁה. אֶלָּא הַמַּקְדִּישׁ בַּעַל מוּם עוֹבֵר. וּמְחוּבָּר הוּא לְמַכּוֹת. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דְּרִבִּי מַתַּנְיָה. תִּיפְתָּר בִּמְקַדֵּשׁ תְּמִימִין לְבֶדֶק הַבַּיִת.

13 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן: הָא מִילְּתָא אִיבַּעְיָא לַן, וּשְׁלַחוּ מִתָּם: רִאשׁוֹן קָנָה. רַב הוּנָא אָמַר: יַחְלוֹקוּ. וְכֵן תָּנֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: יַחְלוֹקוּ. אָמַר רָבִינָא: מַהְדּוּרָא קַמָּא דְּרַב אָשֵׁי, אָמַר לַן: רִאשׁוֹן קָנָה. מַהְדּוּרָא בָּתְרָא דְּרַב אָשֵׁי, אָמַר לַן: יַחְלוֹקוּ. וְהִלְכְתָא: יַחְלוֹקוּ.

14 תוספות על פסחים פתח ↗

אכל כזית נא לוקה שתים משום נא ומשום כי אם צלי אש דהוי כאילו כתיב אל תאכלו כי אם צלי אש - הקשה הרר"י דאורלינ"ש אמאי חשבי' בריש אלו נערות כתובות דף ל. בעולה לכהן גדול בעשה גרידא דכי אם בתולה מעמיו כתיב הא כי היכי דחשבינן הכא כי אם צלי אש בלאו ה"נ ה"ל לאיחשובי בעולה לכהן גדול בלאו דהוי כאילו כתיב לא יקח כי אם בתולה וי"ל דכי אם בתולה לא חשיב לאו משום דסיפא דקרא מוכח עליו דהוי עשה דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה:

18 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

אַחַת גְּרוּשָׁה מִן הָאֵרוּסִין אוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין. אֲבָל הַמְמָאֶנֶת אֲפִלּוּ גֵּרְשָׁהּ בְּגֵט וְהֶחֱזִירָהּ וּמֵאֲנָה בּוֹ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. וְכָל מִי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַחֲלִיצָה אִם נֶחְלְצָה לֹא נִפְסְלָה לִכְהֻנָּה:

18 כתובות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: עֲרָיוֹת וּשְׁנִיּוֹת לַעֲרָיוֹת — אֵין לָהֶן לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי. הַמְמָאֶנֶת — אֵין לָהּ לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי. אַיְילוֹנִית — אֵין לָהּ לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי, וְהַיּוֹצֵאת מִשּׁוּם שֵׁם רָע — אֵין לָהּ לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי.

19 רש"י על יבמות פתח ↗

אלא לאו כה"ג - דנשאת תחלה לאחד מעדיה ואח"כ באו עדים שהיה חי באותה שעה ומת ולא רצה להוציא משום זונה:

20 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה וְנִתְגָּרְשָׁה מִן הַקִּדּוּשִׁין חוֹשְׁשִׁין לָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. אֲבָל אִם יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא חֲלוּצָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ:

21 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

יָצָא קוֹל עַל הַבְּתוּלָה שֶׁהִיא בְּעוּלָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ וְתִנָּשֵׂא לְכֹהֵן גָּדוֹל. יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא שִׁפְחָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ וְתִנָּשֵׂא אֲפִלּוּ לְכֹהֵן. יָצָא לָהּ שֵׁם מְזַנָּה בָּעִיר אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וַאֲפִלּוּ הוֹצִיאָהּ בַּעְלָהּ מִשּׁוּם שֶׁעָבְרָה עַל דַּת יְהוּדִית אוֹ בְּעֵדֵי דָּבָר מְכֹעָר וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לָהּ גֵּט הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן. שֶׁאֵין אוֹסְרִין אִשָּׁה מֵאֵלּוּ אֶלָּא בְּעֵדוּת בְּרוּרָה אוֹ בִּהוֹדָאַת פִּיהָ:

1 שלש נשים כו'. ואם גבי גרושה יש גם עשה דקדושים עי' תוס' ב"מ דף צ' ע"א ד"ה הא ותוס' יבמות ד' פ"ד ע"א ד"ה והא, ועי' תוס' מכות ד' ט"ז ע"א דמבואר שם דגבי גרושה יש גם עשה:

2 אחד כה"ג כו'. עי' בקדושין ד' ע"ז ע"ב לא יאמר גרושה כו'. והנה באמת י"ל דנ"מ דאם נעשה כה"ג עובר משום שני לאוין אחד משום כה"ג ואחד משום כהן הדיוט ועי' מש"כ התוס' נזיר דמ"ט ע"ב כה"ג גבי כה"ג ברחוקים ע"ש בד"ה על דס"ל דחייב שנים, ועי' שם דף מ' ע"א ד"ה רבי ע"ש ובירושלמי שם פ' ו' גבי אכל חרצן שיש בו כזית חייב שתים אך עי' בס' המצות לרבינו מצות ל"ת ק"ע מבואר שם להיפך ועי' בהך דמנחות ד' ע"ח ע"א גבי מנחת חינוך דהיכא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט צריך ג' מנחות ע"ש ועיין בהך דפסחים ד' ק"ה ע"א אמרי כהנים לוים כו':

3 ואחד כה"ג כו'. ואף אם עבר מחמת מומין כמבואר בהוריות ד' י"ב ע"ב ע"ש והנה בגמ' שם נקט רק משוח ומשמע אבל מרובה בגדים כיון שמסתלק בפה אין עליו שם כה"ג לאחר שמסלקין אותו עיין תוס' יומא ד' י"ב ע"ב וכ"מ וכן משמע בפה"מ לרבינו בהוריות שם שכתב לפי ששמן המשחה שנמשח אינו מבטל כו' משמע דהמשיחה פועל בו לעולם קדושת הגוף וכן משמע לשון המשנה מכות ד' י"א ע"א וכן בכ"מ דנקט רק משוח שעבר אך מדברי הרמב"ם בהל' רוצח פ"ז לא משמע כן ע"ש ועיין תוס' נזיר ד' מ"ז ע"א, וכן כתבו כה"ג התוס' יומא ד' מ"ד ע"א לחלק בין משכן למקדש דגבי משכן אף אם נתפרק אסור לטמא ליגע בו ועיין מש"כ רבינו פ"א מהל' כלי המקדש הי"ג ובהך דנדרים דף ס"ב ע"א דאמר שם דשייך בה פריצים וחללוה אף בכלי שרת ועיין במלחמות בע"ז פ"ד על הך דד' נ"ב ע"ב ובמאור שם דמחלקים בין מזבח לכלי שרת ע"ש ועיין בזבחים ד' כ"ז ע"ב דמזבח לא הוה רק רצפה רק זה אותו שלא נמשח כמש"כ רש"י שם וע"ש ד' נ"ט ע"א וד' ס' ע"א דנין כלי מכלי ושם ד' פ"ז ועיין בתוספתא מנחות פי"א מנורה של משה לא היתה צריכה כו', ועיין בהך דסוטה ד' ט' ע"א לא שלטה שונאיהם במעשיהם ר"ל דהקדושה לא נסתלקה מהם דשמן המשחה יש עליו שם קודש לעולם כמבואר בהך דכריתות ד' ז' ע"א שמן משחת קדש כו', ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ב מה אני בקדושתי כו' והך דנדרים ד' ס"ב הנ"ל קאי על אותם שהיה עבודתם מחנכתם ועיין ברש"י ע"ז ד' נ"ב ע"ב דמשמע דע"י ע"ז פקעה קדושת שמן המשחה וצריך שמן אחר ועיין בהך דמנחות ד' ק"א ע"א דלא משמע כן רק דדי בטבילה אך באמת כך דהנה עיין ברש"י הוריות שם ד' י"ב ע"ב ד"ה עבר כתב שם וכי נצטרע כו' אין לך כו' והלשון אינו מדוייק. והנה עיין מו"ק ד' י"ד ע"ב מבואר שם דגם גבי כה"ג בעל מום אמרינן כולא שתא גביה כרגל דמי, ועיין בכורות ד' מ"ה ע"ב דגם בעלי נגעים טהורים הוה בעל מום אך לא מחללי עבודה, אך כך דהנה עיין בירושלמי בפ"א דיומא ופ"ג דהוריות מבואר שם דיש ג' מיני כה"ג אחד בריבוי בגדים ואחד במשיחה ואחד בפה ועיין בהך דיומא ד' ה' ע"א ובמה דפליגי רבינו עם הר"א בהל' כלי המקדש פ"ד הי"ג אם קודם ריבוי בגדים ז' מותר לכתחלה לעבוד, ועיין בתוספתא שקלים פ"ג דמשמע כשיטת רבינו ע"ש. והנה הא צריך להביא גם מנחת חינוך, ועיין במנחות ד' ע"ח ובדברי רבינו ספ"ה מהל' כלי המקדש דעל מנחת כהן הדיוט מבואר שם דמקריב בידו ובשל כה"ג לא כתב ומקריב בידו והטעם משום דעדיין אינו כה"ג דלא נתרבה שבעה לכך מקריבה אחר כמו המשוח וכדומה וא"כ כך כיון שנתמנה בפה נעשה שם כה"ג לענין איסור ואח"כ כשנתרבה נעשה עליו שם קדושת כה"ג לענין קרבנות וכדומה ואח"כ כשנמשח נעשה עליו קדושת הגוף לעולם. והנה עיין במנחות ד' מ"ז דהיכא דאינו קדוש גמור אין בו גדר פדיון ועיין רש"י נדרים ד' ע"ט גבי אין נשאלין על הפר דהיכא דקליש הדבר אין בו כח לסלקו ועיין גיטין ד' מ' גבי המפקיר עבדו אין לו תקנה ג"כ כזה דהיכא דיש איסור וממון מיגו דמועיל הפקעה לממון מועיל נמי להאיסור אבל היכא שיש איסור לבד לא מהני, ועיין בהך דב"ק ד' קי"ז דכיון דהראה תחלה אף אם אח"כ נשא ונתן ביד פטור דמקלי קליא והנה גבי כה"ג ג"כ אם רוצים ב"ד לסלק המרובה בגדים מיגו דמהני לסלק הקדושה מהני נמי לסלק האיסור אבל כיון שנצטרע אף קודם ההורדה מיד נעשה בעל מום ושוב לא מהני ההורדה של ב"ד וזהו כונת רש"י כאן:

4 כל כהן כו' ואם בא עליה דרך כו'. עיין לעיל פט"ו ה"ב ע"ש רק דכאן דייק רבינו וכתב דרך זנות משמע דלא דהפטור הוא מטעם שהקדושין ג"כ לא היה בעבירה רק משום דהביאה הוה רק דרך זנות ולכך פסק לעיל פ"א הכ"ב דאשת כהן שזנתה אם אח"כ בא עליה בעלה חייב משום זונה אף דהנשואין היו בהיתר מ"מ לוקה משום דלא הוה ביאת זנות רק ביאת בעל משא"כ במחזיר גרושתו אז חייב משום שגם הקדושין היו בעבירה ונ"מ ללאו דסוטה גבי ישראל דאינו לוקה רק אם גירשה וקידשה אח"כ עוד הפעם עיין לעיל פי"א מהל' גירושין הי"ד ע"ש בכס"מ. ובזה א"ש הך דקדושין ד' ע"ח ע"א גבי דרך ליקוחין ע"ש בתוס' וזה ר"ל דגם הנשואין יהיו באיסור וגם יהיה נ"מ אם הקדושין היו בשוגג עמש"כ התוס' ב"מ ד' י' ע"ב ד"ה דאמר ע"ש. וגם עיין מש"כ רבינו לעיל פי"ב ה"ג דהיכא דלא הוה בת קדושין אז לוקה משום חייבי לאוין אף בלא קדושין אך י"ל דזה רק בכותית דאינה בת קדושין לכו"ע אבל גבי ישראלית לא ובזה מדוייק לשון הגמ' בקדושין דף ע"ז ע"ב פרט לכה"ג שבא על אחותו אלמנה ולמה לא נקט כהן הדיוט שבא על אחותו גרושה משום דכהן הדיוט אינו עובר רק בקדושין ואין קדושין תופסין באחותו ולא שייך בזה לאו דגרושה כלל ולכך נקט כה"ג באלמנה דא"צ קדושין ועיין בתוס' קדושין ד' ס"ח ע"א ד"ה הכל, ובדברי רבינו לקמן בפ' י"ט ה"ה דלכאורה לא משמע כן דהא יבמה הוה רק ספק קדושין ומ"מ פסק דהוה זונה. אך י"ל דלכך לא כתב רבינו שעובר עליה משום חללה רק כתב דנ"מ לענין ולדה ולא כמש"כ רש"י שם וא"ש וכ"כ בזה, ועיין תוס' כתובות ד' כ"ט ע"א ד"ה ועל גבי מחזיר גרושתו לר"ע ע"ש:

5 אינו לוקה כו'. ואף דלקמן פי"ט ה"ג ולעיל בהלכות אישות ובהל' נ"ב פוסק דנשואין לבד הוה כבעולה לכל דבר מה"ת ע"ש צ"ל דזה רק לגופה דמקרי נשתנה אבל ללקות לא לקי עד דבעל ממש וכ"כ בזה וזהו דר"ל בהך דיבמות ד' ס"ט ע"א ואימא משעת הויה לא ר"ל בקדושין לבד רק בנשואין בלא ביאה. אך רבינו לא ס"ל כן כמש"כ:

6 כהן שנשא ספק כו'. הנה רבינו דייק דוקא נשא אבל קידש לא, ועיין בירושלמי פ"ב דיבמות ה"י ע"ש. ובזה יש ליישב מ"ש התוס' בהך דיבמות ד' כ"ד ע"א מהך דשם ד' ל"ו ע"ב דמשמע שם דאם חלצו אסורה לכהן ע"ש משום דשם לא נקט רק נתקדשה וכ"כ בזה:

7 מצות עשה כו' לא קטנה כו'. הנה מלשון רבינו כאן משמע דקטנה לא דהוה איסור רק שעובר על המצוה ובוגרת הוה גדר איסור גם נ"מ בזה דלקדש את הקטנה בלא נשואין שרי אבל לקדש את הבוגרת אסור והטעם דקטנה יכול להמתין עד שתגדיל, ועיין לקמן בהל' י"ז משמע כן וכעין זה מבואר בירושלמי פ"ה דנזיר דאף דקיי"ל דגבי הקרבה אין נ"מ בין מום קבוע למום עובר ולוקה וכן פסק רבינו בהל' אסמ"ז פ"א מ"מ על הקדישו על בעל מום קבוע הוא דלקי אבל לא על בעל מום עובר משום דהא יכול להמתין עד שיתרפא וכן דייק שם לשון רבינו פ"א ה"ה דנקט אם הקריבו דוקא וא"ש:

8 ואינו נושא שתי נשים כו'. עיין בה"ה, ועיין מש"כ רבינו בהל' כלי המקדש פ"ה ה"י דאין כופין אותו להוציא ע"ש. כבר ידוע הקושיא על דברי רבינו מהך דקדושין ד' ס"ח ע"א דכיון דמוקי לה בכה"ג וא"כ למה ליה לאוקמא בבעילה תיפוק ליה דהא אסור לישא ב' נשים וא"כ הראשונה אהובה והשניה שנואה וצ"ל דלא שהאיסור לישא שתי נשים רק במה שיש לו שתי נשים וא"כ לאחר שנשא השניה גם הראשונה נקראת שנואה והוי כהך דאמרינן בזבחים ד' צ"א ע"א כמאן דשחיטין תרווייהו דמי ע"ש, ועיין ב"ב ד' קנ"ז ע"ב למהדורא בתרא דרב אשי דפסק שם יחלוקו ושניהם שוים, ועיין בהך דשבועות ד' כ"ח ע"א מי גרם לשניה שלא כו' ע"ש ברש"י ועיין מש"כ רבינו בהל' פסולי המוקדשין פ"ג הי"ג דמשמע שם דאף אם העלה אימורים של הך שאח"כ יזרוק דמה יוריד ע"ש בהשגות והוא ג"כ מחמת זה דאז כל אחד הוה כמו גוף אחר, ועיין בירושלמי קדושין פ"ב ה"ז ע"ש, ועיין בהך דמנחות ד' מ' ע"ב גבי הטיל למוטלת, ובדברי רבינו שם בהל' ציצית פ"א הט"ו דאם נתכון להוסיף גם הראשונה נתבטלה העשיה שלה ע"ש:

9 כה"ג לא ישא כו'. עיין בירושלמי כאן דס"ל דכ"ע מודו בזה ולא כרש"י ותוס' ד' נ"ט ע"ב ד"ה כשרה, ועיין שם ד' ס' ע"א וע"ב מכלל דבמוכת עץ כר"מ ס"ל. אך י"ל דר"מ לשיטתיה בכתובות ד' י"א דמוכת עץ יש לה כתובה מאתים. והנה עיין בפי"ח ה"א גבי נרבעת לבהמה לא כתב רבינו אם הוה מוכת עץ או לא, ובגמ' מבואר דיש עליה שם מוכת עץ, וע"ש ברש"י ד"ה כשרה. אך י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דרב ושמואל בכתובות ד' י"א ע"ב אם יש מוכת עץ בבשר ע"ש ור"י קאמר שם בגמ' ביבמות זה אליבא דרב ורב לשיטתיה והא דכשרה לכה"ג זה אמר שמואל ושמואל ג"כ לשיטתיה וא"ש, ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה"ג דמקשה שם ממוכת עץ ע"ש:

10 נבעלה כו'. עיין בגמ' כאן דמבואר דמ"ד נבעלה שלא כדרכה פסולה פליג אבוגרת וס"ל דבוגרת כשרה ע"ש ורבינו פסק לתרווייהו. ונראה כך דהנה יש ב' מצות גבי כה"ג אחד שישא בתולה והב' שלא ישא שאינה בתולה שלא כדרכה לא מקריא שאינה בתולה וגם לא מקריא בתולה נמצא דלא עבר על שנשא שאינה בתולה רק על שלא נשא בתולה וכן גבי בעולת עצמו ג"כ כן ועיין במש"כ רבינו ז"ל לקמן פי"ט ה"ד דאם בעל כה"ג בלא נשואין בעולה לא חיללה ואף דרבינו ס"ל דכל חייבי לאוין לא יעברו רק בקדושין ומ"מ פסלי בביאה לבד כמבואר בגמ' בכ"מ וצ"ל דכאן רק הנשואין משוי לה שם איסור עליה וזה רק מה דעבר בנשואין דהיינו שנשא שאינה בתולה אבל מה שלא נשא בתולה בזה לא שייך חילול, ועיין תוס' פסחים ד' מ"א ע"ב ד"ה אכל כזית, לכך י"ל דגם גבי בעולת עצמו וכן גבי נבעלה שלא כדרכה אם בא עליה אף דמוציאה בגט מ"מ לא חיללה, אך מ"מ זה לא שייך לומר סופה להיות בעולה תחתיו דזה לא שייך רק היכא שהאיסור הוא מה שיש בה חסרון אבל היכא שהאיסור הוא מחמת שאין בה המעלה הרי מ"מ המעלה לא היה בה, וכעין זה י"ל בהך דסוכה ד' י"ז וד' י"ח גבי פסול אויר אם מה שאין כאן הסכך כשר או זה בעצם הוי פסול ונ"מ להך דלבוד דזה לא שייך לומר רק אם זה פסול אבל מה שאין כאן סכך ע"י לבוד לא יהיה סכך אחר ועיין בירושלמי דעירובין פ"א ופ"ב מוכח בכ"מ דר"מ ס"ל כרשב"ג דפחות מד' הוי לבוד ומ"מ מוכח דס"ל דאויר ג' פוסל ע"ש ד' י"ד ע"א בהך מחלוקת דנסרים משמע מלשון הגמ' להיפך וע"ש ד' י"ג ע"ב גבי ירקות דפוסלים משום אויר ע"ש ועיין תוס' ב"ב ד' קס"ב ע"ב וכ"כ בזה, ובירושלמי דסוכה פ"א, וגבי בוגרת ומוכת עץ הטעם הוא דנשא שאינה בתולה ומ"מ הך דאשה בתולה קיים כיון דלא איתעביד בה מעשה בידי אדם ולכך שייך לומר זה הטעם דסופה להיות בוגרת תחתיו כמש"כ וא"ש:

11 אבל הממאנת כו'. ואם לא נבעלה מותרת אף לכה"ג כו' כמבואר בגמ' ובירושלמי אך זה צריך עיון למ"ד דבעילה שלא כדרכה כשרה לכה"ג ואנן קיי"ל בכ"מ דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כמבואר בקדושין ד' ט' ע"ב וכ"מ כה"ג מאי דאם בא עליה בעל שלא כדרכה ואח"כ מיאנה בו אם משוי לה כמו שלא היה בעלה מעולם וא"כ מותרת לכה"ג או לא וכ"כ די"ל דזהו פי' הירושלמי ביבמות פי"ג ה"ב מהו שתמאן בבעלה ותיטול קנס מאחר ועיין בכתובות ד' ל"ה ע"ב הממאנת ע"ש ברש"י ותוס' וכ"כ בזה:

12 יצא עליה קול כו'. עיין לקמן בהל' כ"א גבי יצא עליה שם מזנה דאף אם מת בעלה מותרת להנשא לכהן, והטעם דהנה רבינו פי' שם דמיירי בא"א והטעם כך דאף דגבי כהונה חיישינן אף לקלא זה רק היכא דאין נ"מ רק לכהן אבל אם ע"י זה אסורה גם לבעלה ישראל מותרת אף לכהן ועיין בהך דיבמות ד' פ"ח ע"ב בהך דדפנו וע"ש ברש"י ד"ה אלא דרק אם העדים העידו שכבר מת דאז אין נ"מ מה"ת רק לכהן ועיין בהך דסוטה ד' כ"ז ע"א גבי דומה ולעיל פט"ו ה"כ, אך שם משמע דהקול יצא אחר שמת בעלה דאז אין נ"מ רק לגבי כהן ועיין בירושלמי סוטה פ"א ה"ז ע"ש ובתוספתא פי"ב דיבמות האשה שיצא עליה שם רע ולדותיה כשרים משום דקיימי בחזקת הבעל. אך באמת למה לגמ' ולתוספתא לומר טעם אחר היה להם לומר משום דגבי ולדות נ"מ גם לישראלים. אך י"ל דר"ל דלא חיישינן לולדות כגון אם הוא כהן ויצא עליה שם רע דאז אף הבנות שהם שלו אסורות לכהנים ולכך נקט לשון הגמ' בת ובתוספ' נקט רק ולדותיה ולכך לא הביא הגמ' דברי התוספ' דשם י"ל דקאי על בנים, ועיין בהך דכתובות ד' י"ג ע"ב בתוס' ד"ה השבתנו דכ' שם דשבויה בחזקת בעולה ר"ל דהתקנה הוא לכהן דסתם שבויה הויא בעולה אך זה רק לכהן אבל לישראל י"ל שלא זנתה כלל ועיין כתובות ד' נ"א ע"ב מה דמקשה שם משבויה ואמר שם דהקילו אך שם כיון דהוה א"א ונ"מ גם לישראל שוב לא הוה שבויה אף לכהן בחזקת ודאי בעולה ועיין שם ד' כ"ז ע"ב גבי הך דר' זכריה בן הקצב ובר"ן שם ולקמן אבאר ועיין בהך דנדרים ד' צ' ע"ב אך שם נ"מ ג"כ רק לכהן דמיירי בנאנסה ועיין לקמן פי"ח ה"ט, ועיין מש"כ לקמן ספי"ט:

13 אבל אם יצא כו'. עיין כאן ד' פ"ט דאמר שם עיינו בה רבנן ולא הוה ש"פ ואף דמדרבנן גם בפחות מש"פ חיישינן לקדושין וע"כ צ"ל כשיטת רבינו דלרבנן לא חיישינן לקלא:

14 יצא קול כו'. עיין בהשגות והנה רבינו לא ס"ל החילוק של הראב"ד וא"כ למה גבי בעולה לכה"ג לא חייש לקול וצ"ל דכיון דרבינו ז"ל פסק לקמן בפי"ט ה"ד דאין שם איסור על בעולה כל זמן שלא נשאה וא"כ הוה כמו קול שלא הוחזק דכיון דבעצמה אין שום איסור כ"ז שלא נישאת ולא שייך בזה גדר קול עליה ולכך ס"ל להתוס' בחגיגה ד' י"ד ע"ב דהיא אינה מוזהרת משום דהוא גורם האיסור וכעין זה הסברא י"ל בתוס' שבת ד' צ"ד ע"א בד"ה ר"ש דגבי הוצאה די שיהא צריך לגופו של העושה ולא לגופו של המלאכה ולא כשאר מלאכות והטעם משום דשם בלא המוציא אין שם מלאכה עליה כלל ואימתי יש עליה שם מלאכה בזמן שעושין אותה ולכך די במה שהוא צריך הדבר משא"כ שאר מלאכות ולכך כתבו התוס' בכ"מ דהוצאה הוה מלאכה גרועה:

1 תוספות על נזיר פתח ↗

על כל לאפוקי רחוקים - הנך לאפוקי הוי פירושא כמו נפקא ליה מהאי קרא כלומר שמפסוק זה יוצאה הדרשא שלהם משמע דמעל כל לחודיה דריש רחוקים מדדריש בסמוך נפשות לרביעית דם הבאה משני מתים ודוחק הוא דהא גבי נזיר נמי כתיב על כל נפש ואפ"ה לא דריש מיניה רחוקים כי אם מנפש לכך נראה דהכא נמי דריש רחוקים מעל כל נפשות ומ"מ דריש נמי מיניה רביעית דם משני מתים מדכתיב נפשות לשון רבים ולא נפש ויש לתמוה למה ליה לר"ע גבי כ"ג קרא דרחוקים תיפוק ליה מק"ו מכהן הדיוט כמו לתנא דריש פרקין או משום איסור שהיה עליו בהדיוטותו להיכא אזל כדפרישית לעיל דזה עיקר הטעם לעיל ופי' בתוס' לעבור עליו בשני לאוין ותימה קצת דהש"ס לא הזכירו כלל וצריך עיון לשון מהר"ף:

1 רש"י על עבודה זרה פתח ↗

והקדשנום דאקדישננהו - שחזרו ומשחום בשמן המשחה. אלמא כיון דמדאורייתא לא מתסרי דהא הקדש נינהו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינהו נמי לא גזרו עלייהו הואיל ולאו בני דעה נינהו:

1 רש"י על זבחים פתח ↗

האי רצפה - בבנין אבנים שלא נמשח לפיכך אין קדושתו בזה חמורה:

2 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה - וא"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין קדושין דף עח. קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה דף ה. ושם א"נ י"ל דאף לרבא נפקא מינה דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין:

4 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

קִדֵּשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל אַלְמָנָה וּבְעָלָהּ לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם ויקרא כא יד "אַלְמָנָה לֹא יִקָּח". וְאַחַת מִשּׁוּם ויקרא כא טו "לֹא יְחַלֵּל". וּבֵין כֹּהֵן גָּדוֹל וּבֵין כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה מִן הָאַרְבַּע וְלֹא בָּעַל אֵינוֹ לוֹקֶה:

13 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיִּשָּׂא נַעֲרָה בְּתוּלָה. וּמִשֶּׁתִּבְגֹּר תֵּאָסֵר עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא יג "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח". אִשָּׁה לֹא קְטַנָּה. בִּבְתוּלֶיהָ וְלֹא בּוֹגֶרֶת. הָא כֵּיצַד. יָצָאת מִכְּלַל קַטְנוּת וְלִכְלַל בַּגְרוּת לֹא בָּאָה זוֹ נַעֲרָה. וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁתֵּי נָשִׁים לְעוֹלָם כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר אִשָּׁה אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם:

13 משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

הִפְרִישׁ שְׁנֵי אֲשָׁמוֹת לְאַחֲרָיוּת וְשָׁחַט אֶת שְׁנֵיהֶם וְקָדַם וְהֶעֱלָה אֵימוּרִים שֶׁל אֶחָד מֵהֶם קֹדֶם זְרִיקָה הֲרֵי אֵלּוּ יֵרְדוּ:

13 שבועות פתח ↗

וְהָתַנְיָא: גִּלַּח! אָמַר רַב אָשֵׁי: נְזִירוֹת קָא רָמֵית? מִי גָּרַם לַשְּׁנִיָּה שֶׁלֹּא תָּחוּל – רִאשׁוֹנָה; וְאֵינָהּ.

14 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

ואל תתמה שהרי אויר פוסל בשלשה. וא"ת אמאי לא מייתי ראיה מגט קרח. שאויר פוסל וקרוב משלים וי"ל משום דההיא גופא תקנתא דרבנן היא והיא גופא צריכה ראיה ממילתא דאורייתא וא"ת מה שייך טעם פסול אויר הגט לפסול אויר סוכה וי"ל ה"ק מלאהו בקרובים כשר ואע"ג דאויר פסול אין לגזור מילוי קרובים אטו אויר שהרי אויר פסול בשלשה ופסול לא פוסל אלא בארבעה אבל בשלשה לא פסלי ולא גזרינן אטו שלשה דאויר פסול ועוד י"ל דלא מייתי ראיה מגט קרח דלא גזרינן השלמת קרובים אטו אויר משום דהתם דין הוא דלא גזרינן דטעמא דאויר פסול לא הוי אלא משום דקשריו מרובין מעדיו ולא משום שיוכל לזייף אפי' איכא ארבעה שיטין חלקים בין עדים לעדים כשר בטיוט בעלמא דתו ליכא למיחש לזיוף ולא אמר סהדי אטיוט חתימו כיון שאין השטר מצד שהעדים חתומין כדאמרי' במשנה ולכן לא גזרי קרובים אטו אויר שני שיטין דאפילו יש בו אויר בטיוטא בעלמא סגי אבל הכא דטיוטא לא מהני מידי לפי שהעדים בצד השטר כתובים ואי טייט ליה אמרי אטיוטא חתימי ולכך נגזור מילוי קרובים אטו אויר משום דבאויר אין לו תקנה ולהכי מייתי ראיה מסוכה שאויר פוסל בה ואין לו תקנה ופסול כשר ולא פסלינן ליה אטו אויר:

18 תלמוד ירושלמי יבמות פתח ↗

עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לִיעֶזֶר. מַהוּ שֶׁתְּמֵאֵן בּוֹ וְתִיטּוֹל קְנָס מִמֶנּוּ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מַהוּ שֶׁתְּמֵאֵן בּוֹ וְתִיטּוֹל קְנָס מֵאַחֵר. מַהוּ שֶׁתְּמֵאֵן בּוֹ וְתַעֲקוֹר גִּיטָּהּ חֲלָלָה וּמַמְזֶרֶת. רִבִי יִצְחָק שָׁאַל. מַהוּ שֶׁתְּמֵאֵן בּוֹ וְתַחֲזִיר לִמְזוֹנוֹת אָבִיהָ. פְּשִׁיטָא שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְזוֹנוֹת בַּעֲלָהּ. שֶׁכֵּן הוּא כוֹתֵב לָהּ. וְאַתְּ תְּהַוְיָין יָתְבָא בְבֵיתִי וּמִיתְזַנָה מִן נִיכְסַיי. וְלֵית הוּא בֵיתָהּ. לֹא צוּרְכָא דְלֹא. מַהוּ שֶׁתְּמֵאֵן בּוֹ וְתַחֲזוֹר לִמְזוֹנוֹת אָבִיהָ.

18 קידושין פתח ↗

יְצִיאָה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ – אַף הֲוָיָיה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ, אוֹ דִלְמָא הֲוָיוֹת לַהֲדָדֵי מַקְּשִׁינַן, מָה הֲוָיָיה דְכֶסֶף לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ – אַף הֲוָיָיה דִשְׁטָר לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ? בָּתַר דְּבַעְיָא הֲדַר פַּשְׁטַהּ: הֲוָיָיה לִיצִיאָה מַקְּשִׁינַן, דְּאָמַר קְרָא ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״. אִיתְּמַר: כְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ, וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ – רָבָא וְרָבִינָא אָמְרִי: מְקוּדֶּשֶׁת. רַב פָּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא אָמְרִי: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רַב פָּפָּא: אֵימָא טַעְמָא דִידְהוּ וְאֵימָא טַעְמָא דִידִי. אֵימָא טַעְמָא דִידְהוּ – דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָיה לִיצִיאָה, מָה יְצִיאָה לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, אַף הֲוָיָיה נָמֵי לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ. וְאֵימָא טַעְמָא דִידִי: ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָיה לִיצִיאָה, מָה יְצִיאָה בָּעֵינַן דַּעַת מַקְנֶה, אַף הֲוָיָיה בָּעֵינַן דַּעַת מַקְנֶה. מֵיתִיבִי: אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן. מַאי לָאו שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין מַמָּשׁ! לָא, שְׁטָרֵי פְּסִיקָתָא. וְכִדְרַב גִּידֵּל אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: ״כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ״? – ״כָּךְ וְכָךְ״, ״לְבִתְּךָ״? – ״כָּךְ וְכָךְ״, עָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ – קָנוּ, הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה. וּבְבִיאָה. מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא ״בְּעֻלַת בַּעַל״ – מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשֶׂה לָהּ בַּעַל עַל יְדֵי בְעִילָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אֲבָהוּ וְאָמְרִי לַהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּעוּרָה זוֹ שֶׁשָּׁנָה רַבִּי ״וּבְעָלָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה? אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא עַד דִּמְקַדֵּשׁ וַהֲדַר בָּעֵיל, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: אִם כֵּן, נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דְּאָמַר רַחֲמָנָא בִּסְקִילָה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי דְּאקַדֵּישׁ וַהֲדַר בְּעֵיל בְּעוּלָה הִיא, אִי דְּאקַדֵּישׁ וְלָא בְּעֵיל לָאו כְּלוּם הוּא! אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כְּגוֹן שֶׁבָּא עָלֶיהָ אָרוּס שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבִּי וְרַבָּנַן אֶלָּא בְּאַחֵר, אֲבָל בַּעַל – דִּבְרֵי הַכֹּל אִם בָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – עֲשָׂאָהּ בְּעוּלָה! מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, וַעֲדַיִין הִיא בְּתוּלָה – כּוּלָּן בִּסְקִילָה. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְכוּלָּן בְּחֶנֶק. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, הוֹאִיל וְגוֹמֵר וּמוֹצִיא, גּוֹמֵר וּמַכְנִיס. וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״וּבְעָלָהּ״, מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ – זוֹ נִקְנֵית בְּבִיאָה, וְאֵין אָמָה הָעִבְרִיָּה נִקְנֵית בְּבִיאָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא תֵּיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִיבָמָה: וּמָה יְבָמָהּ שֶׁאֵין נִקְנֵית בְּכֶסֶף, נִקְנֵית בְּבִיאָה, זוֹ, שֶׁנִּקְנֵית בְּכֶסֶף, אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה? מָה לִיבָמָה, שֶׁכֵּן זְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִב ״אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ״, הִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לְאַחֶרֶת. מָה אַחֶרֶת מִיקַּנְיָא בְּבִיאָה – אַף אָמָה הָעִבְרִיָּה מִיקַּנְיָא בְּבִיאָה, קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי, הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וּבָעַל״, מַאי ״וּבְעָלָהּ״ – שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וּלְרָבָא דְּאָמַר: בַּר אֲהִינָא אַסְבְּרַהּ לִי: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ״ – קִידּוּשִׁין הַמְסוּרִין לְבִיאָה הָווּ קִידּוּשִׁין, קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה לָא הָווּ קִידּוּשִׁין. מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״אוֹ בְעָלָהּ״, מַאי ״וּבְעָלָהּ״ – שְׁמַע מִינַּהּ כּוּלְּהוּ. וְרַבִּי, הַאי ״בְּעֻלַת בַּעַל״, מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ – בַּעַל עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּעוּלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאֵין אַחֵר עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּעוּלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי הַאי סְבָרָא? וְהָתַנְיָא: בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וַעֲדַיִין הִיא בְּתוּלָה – כּוּלָּם בִּסְקִילָה. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְכוּלָּם בְּחֶנֶק!

19 תוספות על כתובות פתח ↗

השבתנו על המעוברת - פי' לדידן ניחא דאשה מזנה בודקת ומזנה ולא דמיא לשבויה אלא לדידך דלית לך הך סברא תינח מעוברת אבל מדברת אפילו לפי דבריך יש הפרש דלזו יש עדים ולזו אין עדים ואיכא מיגו אמר להם מדברת היינו שבויה וכמו ששבויה אין נאמנת לומר לא נבעלתי ה"נ מדברת כדמסיק לפי שאין אפוטרופוס לעריות ומיהו פי' זה לא יתכן למאי דפרישית לעיל דלר' יהושע נאמנת לומר לא נבעלתי ופר"י בדוחק מדברת היינו שבויה דכמו ששבויה בחזקת בעולה כך מדברת בחזקת בעולה לענין שאם אמרה לכשר נבעלתי שאינה נאמנת במיגו לפי שיראה לומר לא נבעלתי ולהכי אהני דאין אפוטרופוס לעריות דלא חשבינן ליה מיגו:

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ט״ז:י״ב » « צפנת פענח על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ח:א׳