צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים 10 פרקים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים ט׳:א׳

מהדורה: צפנת פענח, וורשא תרס"ג-תרס"ח

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים ח׳:י״ג » « צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים ט׳:ב׳

1 משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

הַמַּרְכִּיב זָכָר עַל נְקֵבָה שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בֵּין בִּבְהֵמָה בֵּין בְּחַיָּה וּבְעוֹף וַאֲפִלּוּ בְּמִינֵי חַיָּה שֶׁבַּיָּם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יט "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם". וְאֶחָד בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיַּכְנִיס בְּיָדוֹ כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת. אֲבָל אִם הֶעֱלָם זֶה עַל זֶה בִּלְבַד אוֹ שֶׁעוֹרְרָן בְּקוֹל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

1 מועד קטן פתח ↗

אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת, בְּתוֹךְ הַתְּחוּם — אָסוּר. חוּץ לַתְּחוּם — מוּתָּר. אָמַר רַב פָּפָּא: וַאֲפִילּוּ חוּץ לַתְּחוּם, לֹא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם, אֲבָל אִיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם — אָסוּר. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: וְכִי לֵיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם נָמֵי, לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים, דְּלָא שְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּאָזְלִי לְהָתָם, אֲבָל בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, דִּשְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּאָזְלִי וְאָתוּ לְהָתָם — אָסוּר. מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בְּנוּ לֵיהּ אַפַּדְנָא מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת חוּץ לַתְּחוּם. אִיקְּלַע רַב סָפְרָא וְרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא, וְלָא עַלּוּ לְגַבֵּיהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הוּא נָמֵי לָא עָל בְּגַוֵּויהּ. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת — בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אָסוּר, חוּץ לַתְּחוּם מוּתָּר! אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: סַיּוֹעֵי סַיַּיע בְּתִיבְנָא בַּהֲדַיְיהוּ. רַב חָמָא שְׁרָא לְהוּ לְאַבְוָנְגָּרֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא לְמֶיעְבַּד לְהוּ עֲבִידְתָּא בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא, אֲמַר: כֵּיוָן דַּאֲגַר לָא קָא שָׁקְלִי, שַׁרְשׁוֹיֵי הוּא דְּקָא מְשָׁרְשׁוּ לֵיהּ, וְלֵית לַן בַּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מְקַבְּלִין קִיבּוֹלֶת בַּמּוֹעֵד לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, וּבַמּוֹעֵד אָסוּר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כֹּל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה — אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה — אֵינוֹ אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה. תַּנְיָא אִידַּךְ: מְקַבְּלִין קִיבּוֹלֶת בַּמּוֹעֵד לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְדּוֹד וְשֶׁלֹּא יִשְׁקוֹל וְשֶׁלֹּא יִמְנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַרְבִּיעִין בְּהֵמָה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: אֵין מַרְבִּיעִין בִּבְכוֹר וְלֹא בִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. תַּנְיָא אִידַּךְ: אֵין מַרְבִּיעִין בְּהֵמָה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמוֹרָה שֶׁתָּבְעָה — מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ זָכָר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִּצְטַנֵּן, וּשְׁאָר כׇּל הַבְּהֵמוֹת — מַכְנִיסִין אוֹתָן לְבַקְרוּת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְדַיְּירִין לֹא בְּשַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּיָמִים טוֹבִים וְלֹא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְאִם בָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן — מוּתָּר. וְאֵין מְסַיְּיעִין אוֹתָן, וְאֵין מוֹסְרִין לָהֶם שׁוֹמֵר לְנַעֵר אֶת צֹאנָם. הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ — מְסַיְּיעִין אוֹתָן, וּמוֹסְרִין לָהֶם שׁוֹמֵר לְנַעֵר אֶת צֹאנָם. רַבִּי אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת — בְּטוֹבָה, בְּיוֹם טוֹב — בִּמְזוֹנוֹת, בַּמּוֹעֵד — בְּשָׂכָר. אָמַר רַב יוֹסֵף: הִלְכְתָא כְּרַבִּי. מַתְנִי׳ וְכֵן מִי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר וְאֵירְעוֹ אֵבֶל אוֹ אוֹנֶס אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ — זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹשֶׂה לוֹ לִימּוּדִים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחְמִיץ. גְּמָ׳ וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי — מִשּׁוּם דְּמִישְׁחָא נְפִישׁ פְּסֵידֵיהּ, אֲבָל חַמְרָא דְּלָא נְפִישׁ פְּסֵידֵיהּ — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בָּתְרָיְיתָא, בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֶה לְרַבִּי יוֹסֵי. צְרִיכָא. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבָּא: מַאן תַּנָּא שִׁינּוּי בַּמּוֹעֵד בְּדָבָר הָאָבֵד — דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַהוּ לְמֵישַׁע חָבִיתָא דְשִׁיכְרָא בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא? אֲמַר לְהוּ: סִינַי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אֵימוֹר דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּחַמְרָא, בְּשִׁיכְרָא מִי אָמַר! חַמְרָא טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ פְּסֵידֵיהּ, שִׁיכְרָא נָמֵי אִית בֵּהּ פְּסֵידָא. דְּאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: בַּר שֵׁית סָאוֵי וּשְׁיִיעַ, מִבַּר תַּמְנֵי וְלָא שְׁיִיעַ. אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הִלְכוֹת מוֹעֵד כְּהִלְכוֹת כּוּתִים בַּהֲלָכָה. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב דָּנִיאֵל בַּר קַטִּינָא אָמַר רַב: לוֹמַר שֶׁהֵן עֲקוּרוֹת וְאֵין לְמֵידוֹת זוֹ מִזּוֹ. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹפְתִין כּוּזְתָּא וְאֵין זוֹפְתִין חָבִיתָא. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: זוֹפְתִין חָבִיתָא וְאֵין זוֹפְתִין כּוּזְתָּא. מָר חָיֵישׁ לִפְסֵידָא, וּמָר חָיֵישׁ לְטִירְחָא. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן הִלְכוֹת מוֹעֵד כְּהִלְכוֹת שַׁבָּת;

2 תוספות על כתובות פתח ↗

צער דמאי - קשה לר"י דמאי קא מיבעיא ליה וכי לא ידע הש"ס שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה וכמה קטנות חולות מזה וכ"ת דמאותו צער פשיטא ליה להש"ס דפטור שהרי סופה להצטער בכך תחת בעלה והא איכא כמה תנאי בהכונס ב"ק דף נט. ושם דלא חיישי לכחש גופנא פירוש דבר שסופו להיות כן ונראה לר"י דצער בעילה משום תאות תשמיש אינו בא בשעת תשמיש אלא אחר כך וכל צער החבלה דמחייב היינו אותו צער הבא לו בשעת חבלה אבל מה שבא לו אחר כך מיפטר דגרמא בעלמא הוא הלכך בעי צער דמאי ורשב"א מפרש דפשיטא דצער של בתולים ליכא למימר דע"כ תנא דמתני' חייש לכחש גופנא מדמפתה פטור:

2 תוספות על בבא קמא פתח ↗

לא משום דאמרי' איהו דאבעית אנפשיה - תימה א"כ אמאי נקט על עינו ועל אזנו אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו ועוד תניא בתוספתא פ"ט הכהו כנגד אזנו ועינו לא יצא בן חורין שנאמר והכה עד שיעשה בו מעשה משמע דטעם משום גזירת הכתוב היא ולא משום דאיבעית אנפשיה:

2 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

חסום פרתי ודוש בה - פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לנכרי דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבלה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לנכרי בשבת הילך בשר ובשל לצרכך. כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותה אמירה כלום ומיהו אמר ר"י דלא דמי לאומר לנכרי אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לנכרי שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לנכרי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום ומירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לה מינך בתר שביעית אומר ר"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש מפני דרכי שלום:

1 המרכיב זכר כו'. והנה אם הרכיב זכר ע"ג זכר אם שייך בזה גדר מרכיב עיין בתו"כ פ' ויקרא בפי' הראב"ד במה דאמר שם הזכר בין במינו כו' ור"ל כך דהזכר חייב ובבהמה גבי כלאי הרבעה לא הוה ועי' מכות דף כ"ב ע"א ובדברי רבינו לקמן בהלכה י"א גבי המרביע שור פסוהמו"ק דבגמרא נקט חייב שתים גבי מרביע וצ"ל דזה הוה כמו עבודה בקדשים וכמבואר במו"ק דף י"ב ע"א ובדברי רבינו בהל' מעילה פ"א ה"ט אך רבינו השמיט זה ונקט רק משום כלאים ובהל' מעילה נקט רק אסור וי"ל דנ"מ לענין זכר ולקמן אבאר זה:

2 או. שעוררן בקול כו'. והנה לקמן בה"ז מבואר דאם הנהיגן בקול לוקה וכן גבי חסימה פסק כן ולכאורה י"ל דכמו דאמרינן בירושלמי כאן פ"ח ה"ב דהיכא דהדבר להנאתה ולדעתה אזלא הוה מעשה ומחלק שם בין בעלים הקורא אותה דלא הוה מעשה ובין אחר דאז שפיר הוה מעשה ע"י קול וכעין הך דקדושין דף כ"ב ע"ב גבי קנין וע"ש דף כ"ד ע"ב דמחלק בין בהמה לאדם. ואף דהא מבואר ב"ק דף נ"ג ובתוספתא שם פ"ו וברשב"ם ב"ב דף צ"ג ע"א דגם גבי בהמה אם הבעיתה פטור ע"ש ועיין בע"ז דף ט"ו ע"א דגבי שבת מה שגורם לה ע"י שמיעת קולו הוה מחמר אף שהיא הולכת לדעתה ולא כמו גבי תחומין כמבואר בירושלמי בכלאים הנ"ל ועיין במרדכי בקדושין אף י"ל דגבי מחמר שאני דכן הוא המלאכה וכעין דמבואר ב"ק דף ס' ע"א וב"ב דף כ"ו גבי זורה ועיין מש"כ רבינו בהל' שבת פ"י הכ"ב גבי צידה כה"ג ובפ"כ גבי חרישה ויהיה נ"מ גבי חרישה אם אינו חייב רק כשהוא מוליך כלי המחרישה בידו או גם ע"י קול חייב. ובזה יש לבאר דברי הגמרא דפסחים דף מ"ז ע"ב מה דאמר שם גבי יו"ט דאחרישה לא מחייב וס"ל שם דמיירי דאינו נושא כלי המחרישה והאיסור הוה רק בגדר מחמר בשבת ומכל מקום אכלאים והקדש מחייב והעשה למען יניח לא שייך שם דהבהמה של הקדש ואינו שלו והעשה של שביתה ג"כ לא שייך כיון שהוא אינו עושה כלום וא"כ לא הוה אלא לאו לחודא ודחי לה עשה וא"ש. משא"כ גבי חיוב תשלומין דאז דוקא מה שהוא עושה הפעולה אז הוא חייב ולא אם נעשה ע"י אחר ואף דאחר לא הוה בר דעת ואף דגבי קנין מהני כמבואר בקדושין דף כ"ב ע"ב וזה ודאי אם הבעית קטן או עבד קטן אינו יוצא לחירות ועיין מש"כ התוס' ב"ק דף צ"א ע"א בשם תוספ'. והנה עוד יהיה נ"מ לפי מש"כ התוס' קדושין דף כ"ו ע"א וב"ק דף צ"ח ע"א דהיכא דהוא גרם שיהי' הגבהה הוה הגבהה לענין קנין וא"כ אם אמר לקטן שיגביה לו דבר הוה כמו שהוא הגביה כיון דהקטן עביד אדעתי' דידי' ובזה יש לבאר מה דאמרינן בתוספתא דב"ב פ"ה גבי צלוחית ביד התינוק שאם הטה חייב והא מבואר ב"מ דף מ"ד דהטה לא הוה הגבהה ולא נתחייב ע"י זה צ"ל דהוא הטה ועי"ז הגביה התינוק לצורכו והוה כמו שהגביה הוא וחייב וכן י"ל כונת הגמרא ב"מ דף י"ב ע"א במה דאמר שמואל גבי מציאת קטן לאביו שבשעה כו' ר"ל וא"כ הוא גרם שיגביה. אבל גבי שן ועין צריך שהוא יעשה הדבר וכמש"כ התוס' בשם התוספ' ובאמת זה תליא אם היציאה לחירות הוא מחמת החסרון שעשה בו או מחמת שנעשה ע"י בטל ממלאכתו עיין בקדושין שם ובמש"כ רבינו בהלכות עבדים פ"ה ה"ה ו' וע"ש בהלכה י' גבי זקן דכתב הטעם משום דביטל את השינים ממלאכתן וצ"ל כך דבאמת שן ועין דכתיב בקרא בהדיא לאו משום גדר בעל מום רק משום ביטול מלאכה ועיין מ"ש התוס' בכורות דף ל"ז ע"א דמחמת זקנה נופלין השינים דבשינים לא הוה מחמת ראשי אברים שאינם חוזרים רק מחמת שנתבטל המלאכה של האבר וכן גבי עין משום דנתבטל שם עין מעליו ונ"מ למה דס"ל להמכריעים דגבי שאר ראשי אברים דהיינו רק מום ולא ביטול מלאכה אז התורה חייבה אותו לשחרר משא"כ היכא דיש ביטול מלאכה אז התורה שחררו. ונ"מ דאם היתה עינו סמוי' וחטטה דאז צריך גט שחרור דשוב אינו יוצא מחמת שאבד ממנו הראי' רק מחמת שנחסר ממנו האבר ובזה א"ש מ"ש התוס' ד"ה ותנא דהא גבי עבד היה בו מתחילה דבר הראוי לצאת כו' דשם רק מחמת הראי' לא מחמת העין בעצמו וגבי קרבן עוף אין הפסול מחמת דאין כאן האבר רק מחמת דחסר האבר וזהו כונת הירושלמי ע"ז פ"א קריא אמר שמקריבין חסר כו' ר"ל דאף שע"י שהוא עיור חסר ממנו שם העין מ"מ אינו פסול בב"נ וה"ה נמי גבי אצבע קטוע כיון דאין הרגל חסר רק יש חסרון ברגל לא איכפת לן וכן גבי חרש לא הוה חסרון באוזן רק מחמת טיפתא דדמא דנפל לי' נסתלקה ממנו השמיעה לכך לגבי כהנים לא הוה זה מום וא"ש מ"ש התוס' בכורות דף ל"ז ועיין תוס' ב"ק דף צ"ח ע"א ותוס' מעילה דף ח' ע"ב אם חצי אבר הוה מחוסר אבר וגם נ"מ אם הפסול הוא מחמת שחסר ממנו האבר או מחמת שהבהמה חסרה ועיין בכורות דף מ"ד ע"א גבי ניטלה קרנים וזכרותן עמן ונעקרו אם המום הוה משום שהקרנים חסרים או משום שנשאר עי"ז גומא בבהמה דפליגי בזה רש"י עם רבינו ז"ל וע"ש דף מ"ה ע"א גבי היתה לה אצבע יתירה וחתכה אם הפסול הוא דהוה חסר אצבע ע"ש ברש"י או משום דהוה כמו יבלת שיש בו עצם דמבואר בתוספתא בכורות פ"ד דאף אם חתכה הוה מום וכן נראה דס"ל לרבינו בהל' ביאת מקדש פ"ח ע"ש ועיין במנחות דף י"א ע"ב גבי שני קמצים ע"ש ומהך דזבחים דף ל"ה ע"ב ברש"י ד"ה דוקן ותוס' שם ועיין רש"י מנחות דף ע"ט ע"א ד"ה בדוקן דכתב שם דהוה כמו מום עובר ואינו ניכר ר"ל כמבואר בבכורות דף כ"ח ע"א דלאחר מיתה הם משתנים ע"ש ברש"י. וא"כ משמע דהטעם רק דהבהמה חסרה ועיין חולין דף ק"ב ע"ב גבי אכלו כולו ובירושלמי ב"ק פ"ד אם יש נזקין בכולו ע"ש ור"ל דהחיוב הוא רק על מה שנשאר משא"כ גבי שחרור דהטעם ג"כ משום ביטול מלאכה. משא"כ לדידן דאין שום נ"מ בין בעל מום לבוטל ממלאכה דשניהם צריך גט שחרור וא"כ י"ל כך דהיכא דלא נעשה שינוי בעצם האבר רק שע"י פעולתו נשתנה פעולת האבר אז צריך דוקא שהוא יעשה זה ולכך מבעית פטור ולכך בגמ' דילן לא נקט זה רק גבי עין ואוזן דשם לא נעשה שינוי בגוף האבר משא"כ בשאר אברים י"ל דשפיר חייב היכא דלא שייך לומר הטעם דהוא הבעית עצמו ועיין בתוספ' דב"ק פ"ט דאף אם הכהו במקום אחר ועי"ז נעשה פעולה בעין שאינו רואה יוצא לחירות וכמש"כ רבינו גבי עצם בזקנו לענין שינים ועיין ב"ק דף מ"ט ע"א דמצריך שם קרא למעט היכא דהכתה במקום שאינו שייך להולד וזה תליא בהך דירושלמי סנהדרין רפי"א אם צריך שיחסר בהניזק דבר ובמש"כ רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ב ה"ו שהעור אינו חוזר כו' ע"ש וב"ק דף צ"ח ע"ב ואם מחמת המכה חייב ר"ל מחמת ההכאה וזהו ג"כ כונת הגמרא שם דף פ"ו ע"א עלו בו צמחים מחמת המכה ר"ל ג"כ מחמת ההכאה וא"ש דברי רבינו פ"ב שם הי"ט לפי גירסתינו דגם שלא מחמת המכה חייב דר"ל מחמת המכה ולא מחמת ההכאה ואף שכבר חיתה המכה חייב וזה תליא אם שייך כאן יצא מב"ד זכאי עיין ב"ק דף צ"א משמיא רחימא עלי' ועיין סנהדרין דף ע"ח בפלוגתא דר"נ ורבנן ועיין תוס' כתובות דף ל"ט ע"א גבי צער וברא"ש ב"ק פ' הכונס ע"ש. והנה כאן גבי הרבעה הפעולה דקול הוא רק שע"י זה נכנס בו תאוה ורובעה והוה הגרם רק להרצון לא להפעולה וכמש"כ התוס' ב"ק דף מ"א ע"א ד"ה כגון ופסחים דף ע"ה ע"א בשם הירושלמי גבי מה דמסייע התנור לגחלים דלא הוה הפעולה בעצם הצליה משא"כ גבי הנהגה ומחמר דעושה פעולה בהדבר בעצמו גם י"ל דגבי כלאים וחסימה הפעולה והאיסור הם ב' דברים ונ"מ ג"כ אם גבי חסימה האיסור הוא משום הפעולה או משום הדישה בהתבואה ותליא במה דפליגי רש"י ותוס' ב"מ דף צ' ע"א גבי חסום פרתי ודוש בה אם קאי על דישה שלו או על דישה של גוי וע"ש בתוס' ד"ה הדשות ורש"י שם דף צ"ב ע"ב ד"ה שאין ע"ש ועיין מש"כ התוס' חולין דף קט"ו ע"א גבי הך לאו דלא תאכל כל תועבה משא"כ גבי הרבעה עיקר שם כלאים הוא בשעה שרובעה וקודם לכן לאו כלום הוא ולכך פטור הגורם לזה ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' פ"א פ"א גבי מעוברת ע"ש:

1 מכות פתח ↗

מִשּׁוּם הַבְעָרָה. וְאִם אִיתָא, מִשּׁוּם הַבְעָרָה לָא מִחַיַּיב, דְּהָא אִיחַיַּיב לֵיהּ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלוֹ! אַפֵּיק הַבְעָרָה וְעַיֵּיל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל נְבֵילָה. וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לוֹקֶה שְׁתַּיִם עַל אֲכִילָתוֹ וְשָׁלֹשׁ עַל בִּשּׁוּלוֹ. וְאִי אִיתָא, שָׁלֹשׁ עַל אֲכִילָתוֹ הוּא חַיָּיב! אֶלָּא: אַפֵּיק הַבְעָרָה וְעַיֵּיל עֲצֵי אֲשֵׁירָה, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְלִילְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם ״לֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ״! אֶלָּא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁבִּישְּׁלוֹ בַּעֲצֵי הֶקְדֵּשׁ, וְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. סִימָן. שנבא״י שנ״ז מַתְקֵיף לַהּ רַב הוֹשַׁעְיָא: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַזּוֹרֵעַ בְּנַחַל אֵיתָן, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ״! מַתְקֵיף לַהּ רַב חֲנַנְיָא: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַמּוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם בַּהֲלִיכָתוֹ, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם וְגוֹ׳ וְלֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״! מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אֲבָהוּ: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַקּוֹצֵץ אֶת בַּהַרְתּוֹ, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת״! מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַמֵּזִיחַ הַחוֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד, וְהַמֵּסִיר בַּדֵּי אָרוֹן, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״וְלֹא יָסֻרוּ״, ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״! מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַחוֹרֵשׁ בַּעֲצֵי אֲשֵׁירָה, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה וְגוֹ״! מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַקּוֹצֵץ אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זְעֵירָא לְרַבִּי מָנִי: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי כְּגוֹן דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶחְרוֹשׁ בְּיוֹם טוֹב״! הָתָם לָא קָא חָלָה שְׁבוּעָה, מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא. אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶחְרוֹשׁ בֵּין בַּחוֹל בֵּין בְּיוֹם טוֹב״, דְּמִגּוֹ דְּחָלָה עֲלֵיהּ שְׁבוּעָה בְּחוֹל – חָלָה עֲלֵיהּ נָמֵי בְּיוֹם טוֹב! מִידֵּי דְּאִיתֵיהּ בִּשְׁאֵילָה לָא קָתָנֵי. וְלָא? וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ! בִּבְכוֹר. וַהֲרֵי נָזִיר! בִּנְזִיר שִׁמְשׁוֹן. נְזִיר שִׁמְשׁוֹן בַּר אִיטַּמּוֹיֵי לְמֵתִים הוּא? אֶלָּא, הַאי תַּנָּא אִיסּוּר כּוֹלֵל לֵית לֵיהּ. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הַמַּרְבִּיעַ שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים – לוֹקֶה שְׁנַיִם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הַמַּנְהִיג בְּשׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים – לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי גּוּף אֶחָד הוּא, וַעֲשָׂאוֹ הַכָּתוּב כִּשְׁנֵי גּוּפִים. מַתְנִי׳ כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ – אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים״ – מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעִים שְׁלֵימוֹת הוּא לוֹקֶה, וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְּתֵירָה – בֵּין כְּתֵפָיו. אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ, אֶלָּא בְּמַכּוֹת רְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, וְלוֹקֶה מִקְצָת,

1 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם וְנִפְדַּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֵינָהּ מֻתֶּרֶת בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה וַהֲרֵי הִיא בְּאִסּוּרָהּ עַד שֶׁתִּשָּׁחֵט. נִשְׁחֲטָה אַחַר פִּדְיוֹנָהּ הֻתְּרָה בַּאֲכִילָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן אוֹ קָדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ לַמִּזְבֵּחַ אֵינָהּ אֲסוּרָה בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. נִפְדַּת הֲרֵי זוֹ כְּחֻלִּין לְכָל דָּבָר וְתֵצֵא לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל גּוּפָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין מִתְּחִלָּתָן. וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד לְעוֹלָם. וְאָסוּר לְהַרְבִּיעַ בִּבְכוֹר אוֹ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

2 תוספות על בכורות פתח ↗

מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין - כה"ג דרשינן בפ"ק דקדושין דף כד: גבי שן ועין וא"ת ומ"ט לא הוי הכא מומא כשנפלה שינו כיון דחשיב מום שבגלוי ואינו חוזר דלקמן בפרק מומין אלו בכורות דף מד. לא פסלינן ניטלו שיניו גבי אדם אלא משום מראית העין דאינו שוה בזרעו של אהרן מכלל דבבהמה כשר ואפי' גבי אדם לא מיפסל בשן אחד ודוקא בחוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו ובפנימיות שנעקרו ינציב"ש בלע"ז כדפירש בקונטרס קאמר בסמוך גבי בהמה דהוי מום אבל ניטלו שינים לא וי"ל דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור ומיהו צריך טעם אחר דה"נ עיניו מחמת זקנה וא"ת מאי שנא דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר ולקמן בפרק אלו מומין בכורות דף מה: תנן חרש שוטה וקטן פסולין באדם וכשרין בבהמה באדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כדמפרש לקמן בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים וי"ל דגבי עבד גלי רחמנא דבדבר קל חשיב מום לצאת בו לחירות שמשתחרר בשינו:

2 תוספות על חולין פתח ↗

מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי - וא"ת ודלמא איצטריך קרא להקדישה ואח"כ הרביעה כלאים כדאמר פרק כל האסורים תמורה כט. גבי טרפה דאיצטריך לאסור לגבוה היכא דהקדישה ואח"כ נטרפה וי"ל דמ"מ הכא אי אתינן למיסר של הדיוט מכל שתעבתי לך כ"ש דלגבוה אסירא מכל שתעבתי לך אע"ג דהוקדש תחלה וכן י"ל גבי אותו ואת בנו בסמוך אי נמי מדגלי לך בטרפה שאין חילוק ה"ה בכלאים ומחוסר זמן:

2 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

ומשני התם משום דמספקא לן כו' - כלומר לעולם בממון הלך אחר הרוב והתם היינו טעמא דחשיב ליה ממון המוטל בספק משום דכי נמי אזלינן בתר רובא אכתי איכא ספיקא בהך נגיחת שור למפטריה דאיכא למימר מקמה כנגד פניה אתא השור ונגחה ומחמת ביעתותא קודם נגיחה הפילה שכך דרך להפיל מחמת פחד כמו מחמת נגיחה ממש וקי"ל ב"ק דף נו. המבעית חבירו פטור מדיני אדם וכ"ש בהמתו המבעתת לבהמת חבירו דגרמא בניזקין פטור:

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים ח׳:י״ג » « צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים ט׳:ב׳