טור, יורה דעה ר״מ-רמ״ד

1 הלכות כיבוד אב ואם מצות עשה שיכבד אדם אביו ואמו ויירא מפניהם וצריך ליזהר מאד בכבודם ובמוראם שהוקש כבודם לכבוד המקום דכתיב כבד את אביך ואת אמך וכתיב כבד את ה' מהונך ובמוראם כתי' איש אמו ואביו תיראו ובמורא המקום נאמר את ה' אלהיך תירא ואמרו חכמים ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אומר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני ובכבוד הקדים אב לאם דכתיב כבד את אביך ואת אמך ובמורא הקדים אם לאב דכתיב איש אמו ואביו תיראו ללמד ששניהם שוים בין לכיבוד בין למורא ואיזהו מורא ואיזהו כיבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו פירוש מקום המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו לעצה והרמ"ה כתב דה"ה במקום המיוחד לו להסב בביתו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ופירש"י אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני והרמ"ה כתב זה אין צריך דהיינו סותר את דבריו אלא אפי' נראין לו דברי אביו אין לו לומר נראין דברי אבא שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקין ישיב כתב הרמב"ם לא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מרי היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם ויראה לי שאין ליזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו אבל השמות שקורין בו כל העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן וכיוצא בהם בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים ואין בכך כלום ע"כ ותימה על מה שכתב שאפי' אחרים ששמם כשם אביו שאין לקרותם בשמם ועד היכן מוראם אפי' היה לבוש בגדי חמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו לא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך שאילו בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יותר מזה לא היה לו לפרכס בדבר ק"ו במלך מלכי המלכים הקב"ה ואיזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ויתננו לו בסבר פנים יפות ואל יראה לו פנים זועפות שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות נענש עליו וזה שמאכילהו ומשקהו היינו משל האב אם יש לו אבל הבן אינו חייב ליתן לו משלו ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן את אביו כפי מה שהוא יכול ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל לאביו אבל חייב לכבדו בגופו אף ע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים וכתב הרמ"ה דוקא דאית ליה לבן ממונא לאתזוני ביה ההוא יומא אבל אי לית ליה לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים וישמשו בשאר דברים שהשמש משמש בהן את רבו: וחייב לכבדו בשאר דרכיו במשאו ובמתנו ועשיית חפצו כיצד היה צריך לבקש על שום דבר בעיר ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו אף ע"פ שיודע שישלימו ג"כ הדבר בשבילו אעפ"כ לא יאמר עשו לי דבר אחד בשביל עצמי אלא בשביל אבא כדי לתלות הכבוד באביו וכן כל כיוצא בזה יכלול ככל דבריו שהוא חושש לכיבוד אביו ולמוראו אבל אם יודע שלא ישלימו לו חפצו בשביל אביו יבקש בשביל עצמו ולא בשביל אביו שאינו אלא גנאי לו כיון שלא יעשו בשבילו וחייב לעמוד מפניו כתב הרמב"ם האב שהיה תלמיד לבנו אין האב עומד לפני הבן ולא עוד אלא הבן עומד מפני אביו אף ע"פ שהוא תלמידו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שכל אחד עומד בפני השני ועד היכן הוא כיבוד אפי' נטל כיס מלא מעות ומשליכהו לים בפניו אל יכלימהו וכתב הרמב"ם אפי' זרק כיס של הבן לים ור"י פירש למאי דפסקינן שא"צ לכבדו משלו ודאי אם זרק כיס של הבן יכול למונעו אלא מיירי בכיסו של אביו אינו יכול להכלימו כדי למונעו אע"פ שעתיד ליורשו כתב הרמ"ה הא דבארנקי של בן מצי לאכלומיה דוקא מקמיה דשדייה לים דאפשר דממנע ולא שדייה ליה אבל בתר דשדייה אסור לאכלומיה דמאי דהוה הוה והשתא כי שתיק כיבוד שאין בו חסרון כיס הוא ומיחייב בגויה ודוקא לאכלומיה אבל למתבעיה בדינא שרי לאתבועיה: חייב לכבדו אפי' לאחר מותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא מרי אלא יאמר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו בד"א תוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש בזוכרו אומר ז"ל: כתב הרמב"ם מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם ואם א"א לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר יניחם לו וילך לו ויצוה לאחרים לנהגם כראוי וכתב הראב"ד אין זו הוראה נכונה אם הוא יניחם וילך לו למי יצוה לשומרם: ראה לאביו שעבר על ד"ת לא יאמר לו עברת על דברי תורה אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך ומתוך שיזכירו יבין מעצמו ולא יתבייש אמר לו אביו השקני מים ומצוה לפניו לעשות אם אפשר למצוה שתעשה ע"י אחרים יניח לאחרים לעשותה ויעסוק בכיבוד אביו ואם אין שם אחרים לעשותה יעסוק במצוה ויניח כיבוד אביו שהוא ואביו חייבין במצוה גדול ת"ת מכיבוד אב ואם אמר לו אביו השקני מים ואמו אומרת לו השקני מים מניח את אמו ועוסק בכיבוד אביו שגם אמו חייבת בכבוד אביו ואם נתגרשה שאינה חייבת בכבודו אז שניהם שוין לכבדם זה בזה אמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאומר לו לעבור על מצוה לא תעשה או שאומר לו לבטל מצות עשה אפי' מצוה של דבריהם לא ישמע לו וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה האב שצוה לבנו שלא ידבר עם פלוני שלא ימחול לו על מה שיעשה לו עד זמן קצוב והבן היה רוצה להתפייס עמו אלא שחושש לצואת אביו אין לו לחוש לצוואתו שאסור לשנוא לשום אדם אם לא שיראהו עובר עבירה והאב שצוהו לו לשנוא לאו כל כמיניה להעבירו על דברי תורה ואחד האיש ואחד האשה שוין בכיבוד ובמורא של אב ואם אלא שהאיש יש בידו לעשות ואשה אין בידה לעשות שרשות אחרים עליה לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה שניהם שוים. כתב הרמב"ם ממזר חייב בכיבוד אביו ואמו ומוראן אף ע"פ שהוא פטור על מכתן וקללתן עד שיעשו תשובה אפי' היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו ונ"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן ב"ק צד: גבי הניח להן אביהן פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פי' ואין חייבין בכבודו ומשני כשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אין חייבין בכבודו. אע"פ שאדם חייב לירא מפני אביו ואמו מאד ולכבדן אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול אלא ימחול ויתעלם עיניו מהם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול והמכה לבנו גדול היו מנדין אותו שהרי עובר על ולפני עור לא תתן מכשול חייב אדם לכבד אשת אביו אע"פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים וחייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת אבל לאחר מיתה אינו חייב בכבודם ומ"מ מצוה לכבדם אפי' לאחר מיתה חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו וחייב לכבד חמיו דכתיב אבי ראה גם ראה:

1 המקלל אביו או אמו חייב סקילה אם הוא בעדים והתראה אחד האיש ואחד האשה שקללו ואפי' קללום לאחר מיתה בד"א שקללום בשם מן השמות המיוחדין אבל קללום בכינוי אינו אלא בלאו כמי שמקלל אחד מישראל ואחד האיש ואחד האשה שהכו את אביהם או אמם חייבין מיתה ומיתתן בחנק אם הוא בעדים והתראה ודוקא בחייהם אבל לא לאחר מיתה ודוקא שעשו בהם חבורה אבל לא עשו בהם חבורה אינו אלא בלאו כמו מי שמכה אחד מישראל הכהו על אזנו וחרשו נהרג שא"א שיעשה חרש בלא חבורה שטיפת דם יוצא מבפנים באזן וע"י זה נתחרש לפיכך היה לאביו קוץ תחוב בבשרו לא יוציאנו שמא יבא לעשות בו חבורה וכן אם הוא מקיז דם או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אע"פ שמכוין לרפואה ואם עשאו פטור בד"א כשיש שם אחר לעשות אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער ה"ז מקיז וחותך כפי מה שירשוהו לעשות היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה אפי' נגמר דינן להריגה ויוצאים ליהרג אסור לו להכותן ולקללן ואם הכה אותן או קללן פטור ואם עשו תשובה ה"ז חייב ונהרג עליהן אע"פ שיוצאין ליהרג בד"א בבנו אבל באחר שבא והכהו וקללו אחר שנגמר דינו אע"פ שעשה תשובה פטור הואיל והולך למיתה ואם ביישו חייב בקנס המבייש: עבר אביו או אמו עבירה שלוקין עליה והיה הבן שליח לדיינין לא יכה אותן וכן אם נתחייבו נידוי לא יהא שליח לנדותן ולא ירדוף ולא יכה אותן בשליחות ב"ד אע"פ שראויין לכך ולא עשו תשובה ולא על הכאה וקללה הקפידה תורה לבד אלא אף על הביזיון שכל המבזה אביו או אמו אפי' בדברים אפי' ברמיזה ה"ז בכלל ארור מפי הגבורה שנא' ארור מקלה אביו ואמו ועל הבית דין היה להכות על זה מכות מרדות ולענוש כפי מה שראוי. כתב הרמב"ם מי שנתחייב שבועה לבנו כך ראינו בו תמיד שאינו משביעו בשבועת האלה שהרי זה בא לקלל אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה שתוקי חייב על הכאת וקללת אמו ואינו חייב על אביו אע"פ שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נענש על פיה אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו חייב לא על אביו ולא על אמו וכן גר שהיתה הורתו שלא בקדושה אע"פ שלידתו בקדושה כתב הרמב"ם שאינו חייב על מכת אביו וקללתו וכיון שאינו חייב על אביו גם אינו חייב על אמו שנאמר ומקלל אביו ואמו את שחייב על אביו חייב על אמו שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו: גר אסור לקלל אביו הנכרי ולהכותו ולא יבזהו שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה את אביו ואינו נוהג בו מנהג כבוד אבל עבד שנשתחרר אין לו יחס והרי הוא כמי שאינו אביו לכל דבר:

1 הלכות כבוד רבו ות"ח כשם שאדם מצווה בכיבוד אביו ויראתו כך הוא מצווה בכבוד רבו ויראתו ורבו יותר מאביו שאביו הביאו לחיי העה"ז ורבו מביאו לחיי העה"ב ואין לך כבוד ככבוד רבו ומורא כמוראו ואמרו חכמים ומורא רבך כמורא שמים וכל החולק על רבו כחולק על השכינה וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה וכל המתרעם עליו כאילו מתרעם על השכינה וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה: ואיזהו חולק על רבו כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אע"פ שרבו במדינה אחרת: ואסור לו לאדם להורות בפני רבו לעולם וכל המורה לפניו חייב מיתה וכתב הרמב"ם אם הוא רחוק מרבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה בדרך מקרה יכול להשיב אבל לקבוע בעצמו להוראה לישב ולהורות אפילו הוא בסוף העולם אסור לו להורות עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתלמיד גמור תוך י"ב מיל חייב מיתה אם הוא מורה וחוץ לשנים עשר מיל פטור אבל אסור תלמיד חבר תוך שנים עשר מיל פטור אבל אסור וחוץ לשנים עשר מיל מותר. ולא מקרי הוראה אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו אבל שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי יכול לומר מה שבדעתו כיון שאינו מורה על מעשה שבא לפניו ולא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חדוש לשואל אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל כגון נותן טעם לפגם או איסור שנתערב בהיתר לבטלו בס' וכיוצא באלו שכשמתירין לו אינו נראה לו דבר חידוש שכבר שמע הוראה זו ופשוטה לכל שרי. ולאפרושי מאיסורא כגון שרואה לאדם עובר על עבירה מפני שאינו יודע שהוא אסור או מפני רשעו מותר להפרישו ולומר לו שהוא אסור אפילו בפני רבו שבכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקים כבוד לרב ואסור לתלמיד לראות סכין לצורך שחיטה בפני רבו שנראה כנוטל שררה בפניו אבל לצורך עצמו שרוצה לשחוט בו יכול לראותו בפניו אבל שאר כל הוראה אפילו לצרכו אסור להורות בפניו כתב הרמב"ם ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות אא"כ הוא תלמיד שהגיע להוראה וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ה"ז שוטה רשע וגס רוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וכל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה ה"ז מונע תורה ונותן מכשולות לפני רבים ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה ואלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי ומבקשים להתגדל לפני עם הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדון ולהורות בישראל הם המרבים את המחלוקת והם המחריבים את העולם ומכבין נרה של תורה מחבלים כרם ה' צבאות ועליהם אמר שלמה שועלים קטנים מחבלים כרמים אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע יודע שהוא פלוני ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו אסור אלא ישנה שמם אפי' לאחר מותם ולא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום כדרך שאר העם שנותנים שלום זה לזה אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום אומר לו שלום עליך מורי ורבי ולא יחלוץ תפילין לפני רבו ולא יסב לפניו אלא כיושב לפני המלך ולא יתפלל לפניו ולא לאחריו ולא מצדו ואצ"ל שאסור לילך בצדו וכיצד יעשה כשמתפלל עם רבו יתרחק לאחריו ולא יהא מכוין כנגד אחוריו אלא יצדד עצמו לצד אחר וכן כשילך עמו היו שנים הולכין עמו הגדול שבשנים הולך לצד ימינו מאחוריו ומצדד עצמו לצדדין והקטן לצד שמאלו וחוץ לד' אמות הכל מותר ולא יכנס עמו במרחץ ואם היה צריך לו לשמשו מותר ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב ולא יעמוד עד שיאמר לו עמוד או עד שיטול רשות לעמוד וכשיפטר לפניו לא יחזור לו לאחוריו אלא נרתע לאחוריו פניו כנגד פני רבו ולא ישב במקומו ולא יכריע דבריו בפניו ולא יסתור את דבריו וחייב לעמוד בפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיכסה ממנו שלא יראה קומתו ואח"כ ישב ואפי' היה רוכב חשוב כמהלך וצריך לעמוד מפניו כתב הרמב"ם תלמיד היושב לפני רבו תמיד אינו רשאי לעמוד מלפניו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שכינה והם דברי רבי אבהו דאמר אין ת"ח רשאי לעמוד לפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים וא"א הרא"ש ז"ל כתב כרב אלפס ולא הביא דברי רבי אבהו וס"ל לרב אלפס דהלכה כר"א שלא נתן קצבה לדבר וגם ר' עקיבא השוה מוראם למורא המקום דדריש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים ואם אדם מקבל שכינה כמה פעמים ביום צריך לעמוד באימה ובמורא. כל המלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו ואם הוא במקום שאין מכירין אותו ואין לו תפילין בראשו וחושש שמא יאמרו עליו שהוא עבד אינו נועל לו מנעל ולא חולצו וכל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים וכל תלמיד שמזלזל מכל דבר מכבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל אין חולקין כבוד לתלמיד לפני רבו אא"כ רבו חולק לו כבוד ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתני רבינו כך וכך ולא יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכור שם אומרו וכשימות רבו י"א שקורע כל בגדיו עד שמגלה את לבו ואינו מאחה לעולם והרמב"ן כתב שאינו קורע אלא טפח ונוהג עליו כל דין אבילות מקצת יום א' וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ובכל אלו הדברים שצריך לכבד בהם את רבו לא אמרו אלא ברבו מובהק שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא אם משנה משנה ואם תלמוד תלמוד אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו ה"ז כתלמיד חבר ואינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים אבל עומד מלפניו משיגיע לארבע אמותיו וקורע עליו ואינה מאחה לעולם כמו על רבו מובהק ואפי' לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול כל ת"ח שדעותיו מכוונות אין מדבר בפני מי שגדול הימנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו כלום הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהם לכל תלמידיו או לאחד מהם הרשות בידו ואע"פ שמחל הרב מצוה על התלמיד להדרו: כשם שהתלמידים חייבים בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד תלמידיו ולקרבן שכך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וצריך אדם ליזהר בתלמידיו ולאוהבן שהם הבנים המהנים בעוה"ז ובעה"ב התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין את לבו אמרו חכמים הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם שכשם שעץ קטן מדליק הגדול כך תלמיד קטן מחדד הרב בשאלותיו עד שיוצא ממנו חכמה מפוארה: אבדת אביו ואבדת רבו המובהק לפניו להשיב משיב של רבו קודם של אביו היו שניהם נושאים משאוי מניח של רבו ואח"כ מניח של אביו היו שניהם שבוים פודה את רבו ואח"כ פודה את אביו ואם היה אביו חכם פודה את אביו תחלה וכתב הרמב"ם וכן אם היה אביו חכם אף ע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבדתו ואח"כ אבדת רבו וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלענין לפדותו ולפרק משאו אם אביו חכם היא קודם אפי' אינו שקול כרבו אבל לענין השבת אבדתו אינו קודם אא"כ הוא שקול כרבו אבדתו קודמת לשל אביו או של רבו:

1 תלמידי חכמים לא היו יוצאין בעצמן עם שאר העם לעשות בבנין וחפירות של המדינה וכיוצא בהם כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ בד"א כשכל אחד יוצא בעצמו אבל אם אין יוצאין בעצמן אלא שוכרים אחרים במקומן או גובין ממון מבני העיר לעשותו אם הוא דבר שצדיך לחיי האדם כגון בארות המים וביוצא בהם חייבים לתת חלקם אבל דבר שצורך לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים לא היו חייבים לתת בהם כלום שאין צריכים שמירה שתורתן שמירתן ולכן היו פטורים מכל מיני מסים ותשחוריות בין מסים הקצובין על כל בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו בין הקבועים בין שאינן קבועים וחייבים היו בני העיר לפרוע בשבילן אותן הקצובין על כל איש ואיש כתב א"א הרא"ש ז"ל ודוקא ת"ח שתורתן אומנותן אבל אם אין תורתן אומנותן חייבים ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו ת"ח שהיתה לו סחורה למכור לא היו מניחין לשום אדם למכור מאותה סחורה עד שימכור הוא תחלה את שלו ואם היה לו דין עם אחר ועומד לפני הדיין ויש שם בעלי דינים אחרים לפניו אפי' קדמו לבא לפניו תחלה מקדימין דינו של ת"ח ומושיבין אותו כתב הרמב"ם עון גדול לבזות את החכמים או לשנאותן ולא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו בלומר בוזים לומדי דבריו וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעה"ב והוא בכלל כי דבר ה' בזה ואם באו עדים שבזהו ואפי' בדברים חייב המבזה נדוי ובית דין היו מנדין אותו ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכ"מ ונותנין אותו לחכם והמבזה את החכם אפי' לאחר מותו היו בית דין מנדין אותו והן מתירין לו משיחזור בתשובה אבל אם בזה את החכם חי אין מתירין אותו עד שירצה זה את החכם שנידוהו בשבילו ות"ח המנדה לכבודו יתבאר בהלכות נדוי בעזרת השם:

1 מפני שיבה תקום והדרת פני זקן שמצות עשה לקום מפני כל חכם אפי' אינו זקן אלא יניק וחכים אפי' אינו רבו וכן מפני שיבה שהוא מופלג בזקנה דהיינו בן שבעים מצוה לקום מפניו ומאימתי חייב לקום מפניהם משיגיע לתוך ארבע אמותיו עד שיעברו מכנגד פניו ורכוב חשוב כמהלך. ואסור להעצים עיניו ממנו קודם שיגיע לתוך ד' אמותיו כדי שלא יצטרך לקום מפניו כשיגיע לתוך ד' אמותיו אין עומדין מפניהם לא בבהכ"ס ולא בבית המרחץ דכתיב תקום והדרת קימה שיש בה הידור אין בעלי אומנות חייבים לעמוד ממלאכתן בפני ת"ח ואם הוא עוסק במלאכת אחרים ורוצה להחמיר על עצמו ולעמוד מפניו אינו רשאי אין ראוי לחכם שיטריח על הציבור לכוין לעבור לפניהם כדי שיעמדו מפניו אלא ילך בדרך קצרה כדי שלא ירבו לעמוד ואם יכול להקיף בדרך כדי שלא יעבור לפניהם זכות הוא לו ואפי' זקני נכרים מצוה להדרם לקום קצת מפניהם ולסומכן בידו ל' הרמב"ם מי שהוא זקן מופלג בזקנה אע"פ שאינו חכם עומד לפניו ואפי' חכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה ואינו חייב לעמוד כדי קומתו אלא כדי להדרו ואפי' זקן נכרי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו ע"כ ואיני יודע למה כתב שאינו חייב לקום מפני הזקן כדי קומתו. דהא מהך קרא ילפינן זקן וחכם וכמו שצריך לקום מפני חכם מלא קומתו כך צריך מפני הזקן ואפשר שלא אמר שא"צ לעמוד לפני הזקן מלא קומתו אלא ילד חכם שכיון שצריכין לנהוג בו ג"כ כבוד אין לו להתבזות לקום מפני הזקן אלא שיעשה לו הידור אבל כל אדם צריך לקום מפני הזקן מלא קומתו והכי מסתבר נמי בשני חכמים או בשני זקנים שאין אחד צריך לקום מפני חבירו אלא יעשה לו הידור הרואה חכם עובר ברשות הרבים אינו עומד מלפניו עד שיגיע לתוך ד' אמותיו וכיון שעובר מלפניו ישב ומיירי כשאינו רבו או רבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק עומ' מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שיתכסה מעיניו או עד שישב במקומו כדפרישי' לעיל ואפי' אם הוא עוסק בתורה צריך לעמוד דליתא לדר"א דאמר אין ת"ח רשאי לעמוד לפני רבו בשעה שעוסק בתורה וה"ר פרץ כת' שאם הוא מופלג בחכמה אפי' אינו רבו דינו כרבו מובהק וכן רבו מובהק ואפי' אינו מופלג בחכמה ואם אינו רבו כלל וגם אינו מובהק ומופלג בחכמה פטור ומיהו כיון שהוא חכם קצת נכון לעשות לו הידור והרמב"ם כתב מי שגדול ממנו בחכמה וראוי ללמוד ממנו אפי' לא למדו כלום צריך לקום מפניו ולנהוג עמו כתלמיד עם רבו ואם אינו גדול ממנו ולא למדו כלום אין צריך לקום מפניו אבל צריך לעשות לו הידור: ומי שהוא חסיד ובעל מעשים הכל צריכים לעמוד מפניו אפי' הגדולים ממנו בחכמה הרבה ראה אב ב"ד עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיעבור מלפניו ד' אמות ראה את הנשיא עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו וכולם שמחלו על כבודם כבודם מחול אלא שאפילו הכי מצוה לכבדם ולקום מפניהם קצת וכשיושבין שורות שורות בב"ה נוהגים עמהם בזה הסדר כשהנשיא נכנס עומדין כל העם ואינן יושבין עד שיאמר להם שבו כשאב ב"ד נכנס עושין לו שורות עומדין מכאן ומכאן עד שיכנס ויושב במקומו ושאר העם יושבין במקומן חכם שנכנס כל שיגיע לו בד' אמותיו עומד מלפניו אחד עומד ואחד יושב עד שנכנס במקומו בני חכמים ות"ח בזמן שהרבים צריכין להם מפסיעין על ראשי העם ונכנסים למקומן ואין שבח לת"ח שיכנס באחרונה יצא לצרכיו נכנס וחוזר למקומו ודוקא שיצא לצורך קטנים אבל יצא לצורך גדולים לא יחזור שהיה לו לבדוק עצמו תחלה בני חכמים שהיו אבותיהם ממונין פרנסין על הצבור בזמן שיש בהם דעת לשמוע נכנסים ויושבין לפני אביהם והופכים את פניהם כנגד אביהם ואם אין בהם דעת לשמוע הופכים את פניהם כלפי העם היו ביחד חכם שמופלג בחכמה והוא בחור וזקן שמופלג בזקנה והוא חכם קצת אבל לא כבחור בישיבה של דין או של תורה הולכין אחר החכמה להושיב החכם ובחור בראש ולדבר תחלה ובמסיבה של משתה או של נישואין הולכים אחר הזקנה להושיבו בראש ואם החכם מופלג בחכמה והזקן אינו מופלג בזקנה בכ"מ הולכין אחר החכמה ואם הזקן מופלג בזקנה והחכם אינו מופלג בחכמה בכ"מ הולכין אחר הזקנה והוא שיהא זקן חכם קצת אפי' אם הבחור חכם ממנו ואם אין שום אחד מהן מופלג לא זה בחכמה ולא זה בזקנה הזקן קודם בכל מקום: