טור, חושן משפט ס״ד

מהדורה: חושן משפט, וילנה תרכ"ג

« טור Choshen Mishpat 63 טור Choshen Mishpat 65 »

1 בית יוסף פתח ↗

מי שהפקידו בידו שטרות וכו' עובדא פרק הכותב כתובות פה. ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי ואמרה מחיים תפיסנא להו ואמר רב נחמן אי אית לך סהדי דתבעינהו מינך מחיים ולא יהבת הוי תפיסה דמחיים ואי לא הוי תפיסה דאחר מיתה ולא כלום הוא. וכתב הרמב"ם דין זה פי"א מהל' מלוה. וכתבו הרי"ף והרא"ש מחיים תפיסנא להו בתורת משכון דלענין מיגבא הנהו חובות לא מהניא תפיסה דאין אותיות נקנית במסירה ואפילו לדעת הרמב"ם שנתבאר סימן ס"ב לא מהניא תפיסה דהב"ע בשראו עדים שהפקידם בידה הא לאו הכי מהימנא לומר לקוחים הם בידי לדעתו ז"ל ויגבה בהם אם ירצה הלוה לפורעו: ומ"ש ומיירי שיש עדים שהפקידם בידו כך כתב הרא"ש והר"ן כתב וא"ת וליהמנה במגו דלקוחים הם בידי ומהימנא לגוף השטרות שגופן ממון לצור על פי צלוחיתו. י"ל דאי טענה. הקנה לי גוף השטרות לא מהימנא דאין אדם עשוי למכור שטרי ראיה שלו לצור ע"פ צלוחית ואי אמרה מכרן לי בין לגופן בין לשיעבודן ושטר הקנאה היה לי ואבד כיון דלא מהימנינן לשיעבוד שבהן אף לגוף השטרות אינה נאמנת. ואחרים פירשו דהב"ע בדאיכא עדים וראיה ודינא דתפיסה אתא לאשמועינן עכ"ל:

1 דרישה פתח ↗

אם יש עדים כו' בפרישה דס"ס זה כתבתי והוכחתי דהיינו בידוע שאביהן נשאר ח"ל בזה קאמר דוקא דמהני תפיסה ע"ש והנה באתי להוסיף ראיה מתשובת רשב"א הביאה הב"י על ענין זה ז"ל מה שכתבת דאי הוה טוען שבתורת משכון תפיס להו הוה נאמן אע"ג דאין בידו כתובה כדכתב הרי"ף בפ' הכותב אומר אני דאגב חורפך לא עיינת בה דזה לא כתב הרי"ף ולא שום אדם בעולם דא"כ אמאי אצרכה ר"נ ראיה דמחיים תבעם מינה להימנה במיגו דאי בעי' אמרה לקוחין הן בידי אלא התם אף שהיתה טוענת לקוחים הן בידי לא היתה נאמנת דצריכה להביא ראיה על הכתובה הילכך בההיא דמלוגא דשטרי אי לא ידע שאביהן חייב לה עדיין לא מהימנא אפילו אית לה סהדי דמחיים תבעה ולא יהבינהו כדאמרינן דלא מהימנה לומר לקוחים הם בידי דמאי שנא אלא התם מיירי בידוע שהיה לה מלוה על אביהם כו' עכ"ל אלא שקצרתי הרי דמתחיל בטענת משכון וסיים בטענת לקוח משום דס"ל פשוט שתלויין זה בזה דכל היכא דראו אותו עתה בידו ואין לו טענת מגו דלקוח א"נ לומר משכון הוא בידי אם לא שידוע שח"ל דאז הוא נאמן לומר בתורת משכון בא לידו במגו דאי בעי אמר עתה אתפסנו למשכון בחובי שחייב לי וזהו שסיים הרשב"א וכתב דלא מהימנא לומר מחיים תפסתי כמו דלא מהימן לומר לקוח הוא בידו דמ"ש וק"ק מאי ענין זה לזה דבלקוח א"נ כיון דלית בידו כתיבה דקני לך כו' משא"כ כשאמר תפיסנא לה בחובי מחיים דשם מי יתן לו כתיבה ע"ו כיון דתפיס ליה בע"כ דהלוה אלא ודאי ה"ק כמו דלא הימנוהו לומר שטר כתיבה היה בידי ונאבד שאע"פ שגוף הש"ח בידו אמרינן המע"ה דכוותיה נמי כשאומר ח"ל ומחיים תפסתי בחובי א"נ אף שגוף השט"ח בידו דהמע"ה שח"ל וק"ל וזה נלע"ד ברור ומהתימה על מ"ו ר"מ דלא כ"כ בד"מ ובהגהות ש"ע שלו דבשניהן כ' דהתוספות והרא"ש ס"ל דנאמן לומר למשכון תפיסנא אפילו אין ידוע שאביהן ח"ל ושהן חולקין עם תשובת הרשב"א לא ידעתי מנין לו הא וגם הוא סותר למאי דקיי"ל דהיכא דראו אותו עתה בידו אין לו מיגו דלקוח א"נ לומר אתה ח"ל ובתורת משכון הוא בידי או תפיסנא ליה בחובי דכיון שהוא עצמו מודה שזה החפץ או השטרות הן של פ' אלא שאומר שאותו פ' ח"ל עליהן מוקמינן לה בחזקת מרא קמא ואמרינן ליה המע"ה וכמש"ר בסע"ב ור"ס קל"ג ועוד בכמה מקומות והיא גמרא ערוכה בגמרא בשבועות ובזולתן והתוס' והרא"ש בפרק הכותב ג"כ לא איירי אלא כשידוע שאביהן ח"ל וכמ"ש ע"ש. ומ"ש מור"ם בד"מ שלו דכ"כ בתשובת הר"ש כלל ק"ה ס"ח בהדיא אומר אני שאין ראיה משם כלל די"ל התשובה היכא דנמצא ביד היורשים שטר איך שראובן חייב לשמעון מנה והמלוה והלוה שניהם לפנינו ואומרים לזה שיתנהו למלוה או להיפך יעשו כמאמרם ולא אמרינן אילו היה אביהן קיים היה אומר מעות הלויתי עליו למלוה דעביד אינש להלוות לחבירו על שטר דאע"ג דאינו יכול לגבותו מ"מ בתורת משכון הוא בידו דהלוה דהמלוה צריך לפדותן לגבות בו כההיא דפרק הכותב במלוגא דשטרי כו' עד נהי דאבוהון היה יכול לטעון מעות הלויתי עליו מ"מ אנן לא טענינן ליתומים כן דלא שכיח הוא דילוה האדם מעות על שט"ח עכ"ל בקיצור והנה ראיית מור"ם הוא מדכתב סתם דאביהן היה נאמן לומר הלויתי עליהם משמע אפילו אין לו ראיה שח"ל ואני אומר דאין מזה ראיה כלל דסתימתו הוא כפירושו דזה פשוט להרא"ש מכמה דוכתי דא"נ לומר שח"ל ובתורת משכון אתא לידו היכא דאין לו מגו וכנ"ל וה"ק התם אילו היה אביהן קיים היה. מברר שח"ל והיה נאמן לומר הלויתי עליהן א"כ גם אנו נטעון ליתומים ואע"פ שהן אינן יכולין לברר שח"ל דבמילי דאבוה לא ידעי והיותר נראה דשאני התם דמיירי דלא ראו עתה בידו או לא היו עדים שבתורת פקדון ושלישות באו לידו דאז נאמן שבמשכון הן בידו במיגו דלהד"ם או נאנסו וכמש"ר וק"ל. וא"ל לשינויא קמא שכתבתי דמיירי דאביהן היה צריך לברר דעדיין ח"ל למה כתב הרא"ש דאביהן היה נאמן לומר שהלוה עליהן ולא קאמר שאביהן היה תופסם בחובו דקושיא זו ג"כ קשה לסברת מוהר"ם דס"ל דנאמן לומר אתה ח"ל ואני תופסם בחובי דקשה למה כ' הרא"ש שהיה אביהן טוען שהלוה עליהן ולא כתב דאביהן היה יכול לומר בחובי תפסתי וצ"ל בין לדידי בין למ"ו ר"ם דעדיפא מיניה פריך דטענת בתורת משכונא בא לידי בשעת הלואה עדיפא מטענת תפסתי בחובי לאחר זמן ובפרט התם דקאי אשליש דהמלוה והלוה שניהם לפנינו ואומרים שבתורת שלישות הניחוהו לידו והוא בא להכחישה ודוק כי זה נ"ל ברור וגם הב"י שהביא תשובת הרשב"א לא הביאה בל" פלוגתא אמ"ש לפני זה בשם הרי'"ף והרא"ש והתוס' והר"ן וכן עיקר דכולם שוים בזה ודעת מור"ם נעלמה ממנו בזה ואפשר דמחמת רוב חורפיה ושטפיה לא עיין בה כפי הצורך ודוק:

1 דרכי משה פתח ↗

והר"ן פרק הכותב האריך בזה בדף תקי"ד ע"ב וכ"כ המרדכי ריש המוכר את הספינה לענין אלמנה שתפסה שטרות דלא מהני תפיסתה לענין הממון וע"ש:

2 בית יוסף פתח ↗

ומ"ש רבינו וכל זה לדינא דגמרא וכו' הם דברי הרי"ף והרא"ש שם והאריך בזה הריב"ש בסימן שצ"ב להוכיח דהאידנא מהניא תפיסה לאחר מיתה. וכן כתב בהגהות מרדכי בפ"ק דב"ק וכ"נ מסידור דברי הרמב"ם בפרק הנזכר שאחר שכתב הדין הנ"ל כתב שתקנו הגאונים שיגבה ב"ח מטלטלין מן היורשים וז"ל הרשב"א בתשובה מה שכתבת יש לומר. שהוא נאמן במה שטוען דמשלו היה מגו שהיה יכול לטעון דבתורת משכון תפיס להו להני שטרי ומהימן אף ע"ג דאין בידו כתיבה כדכתב הרי"ף בפרק הכותב אומר אני דאגב חרפך לא עיינת בה כי זה לא כתב הרב מעולם ולא אדם אחר דאם כן אמאי אצרכה רב נחמן ראייה דמחיים תבעוה מינה להימנה במגו דאי בעיא אמרה לקוחים הם בידי אלא התם במלוגא דשטרי אי אמרה לקוחים הם בידי לא היתה נאמנת דהא קי"ל דאין אותיות נקנית במסירה לחוד עד שיכתוב וצריכה היתה להביא ראיה על הכתיבה והלכך ההיא דמלוגא לאו בטענת מלוה היתה לי על אביהם וכדו תפיסנא להו במשכון דבכי הא אפי' הוו לה סהדי דמחיים תבעוה מינה ולא יהבינהו ניהליה לא מהימנא כדאמרן בדלא מהימנא אי אמרה לקוחים הם בידי דמאי שנא אלא התם מילתא ידיעא הוות דמלוה יש לה על האב או מלוה בעדים ובגו זימניה אי נמי מלוה בשטר אלא דלית להו מהאב נכסים שיש להם אחריות ומטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי והילכך אי תפסינהו מחיים הויא תפיסה אבל לאחר מיתה לא הויא תפיסה דמטלטלי דיתמי נינהו ולא משתעבדי לב"ח עכ"ל: וכ"כ ר"י בנכ"ו ח"ג וכתב עוד שם שאחר התקנה אם הם שני ב"ח ותפס שטרות אחד מהם נראה דלא זכה בקדימתו מחמת אותה תפיסה ויחלוקו השטר חוב בענין מגו דאי בעיא קלתיה או מגו דאי בעי כובש לשטריה עיין בהריב"ש סימן של"ו ושמ"ג:

2 פרישה פתח ↗

אבל למאי כו' כ"כ הרי"ף והרא"ש שם ורבינו כתבו עוד לקמן סק"ז ועד"ר. ונראה פשוט דבין לדינא דגמרא ובין למאי דתיקון רבנן לא מיירי כאן אלא כשידוע שאבי היתומים היה חייב לו כגון דנקט שטרא בידו או שהלוה לו לזמן ועדיין בתוך זמנו וע"ד שיתבאר לקמן סק"ח דאל"כ קשה למה יכול לגבות משטרותיהן דילמא אינו חייב לו כלום ול"מ דאינו נאמן נגד היתומים אלא אפילו בחיי אביהן לא היה נאמן לומר הלויתי לך עליהן כך וכך דהא קיי"ל דאינו נאמן לימר משכון הוא בידו עד כדי דמיו בדבר שראו עתה בידו אלא בדבר שהיה יכול לומר לקוח הוא בידו דאז נאמן במגו דלקוח וכמש"ר סע"ב סי"א. ובשטרות דא"נ לומר לקוחים הם בידי כיון דליכא בידו שטר כתיבה ג"כ א"נ לומר משכון הוא בידי וק"ל. וזה דלא כמ"ש מ"ו ר"מ בד"מ ובש"ע ע"ש. ועד"ר מ"ש עוד מזה:

1 מי שהפקידו בידו שטרות ומת המפקיד וטוען הנפקד מחיים תפשתי אותם למשכון בשביל חוב שיש לי על מפקיד דאילו לגבותם לא היה מועיל תפיסה בלא כתיבה אם יש עדים שתבעם ממנו מחיים ולא רצה להחזירם לו אז הויא תפיסה ואי לא לא ומיירי שיש עדים שהפקידם בידו וגם יש עדים שראו אותם עתה בידו שאל"כ היה נאמן במגו דנאנסו או לא היו דברים מעולם:

2 וכל זה לדינא דגמרא אבל למאי דתקון רבנן שגובין ממטלטלי דיתמי גובין משטרותיהן אפילו לא תפש מחיים:

1 ב"ח פתח ↗

מי שהפקידו בידו שטרות ומת המפקיד וכולי. בפ' הכותב ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא וכו' הביאו ב"י: ומ"ש דאילו לגבותם לא היה מועיל תפיסה בלא כתיבה וכו' כ"כ הרי"ף והרא"ש לשם ואע"ג דלקמן כתב רבינו בסימן ס"ו סי"א י"ב דלהרמב"ם גובה בש"ח שבידו בלא כתיבה וכן לעיל בסימן ס"ב היינו דוקא בטוען שהו"ל כתיבה ואבד ויגבה בהם אם ירצה הלוה לפרעו אבל הכא דלא הו"ל כתיבה מעולם לא יועיל לו תפיסה לגבותם: ומ"ש אם יש עדים שתבעם ממנו מחיים. ה"א בגמרא וקשה דהא גבי שאר מטלטלין איתא התם דאדרבה היורש צריך להביא ראיה דלאחר מיתה תפסם ואי לא נאמן התופס דמחיים תפסם וכ"כ רבינו לקמן בסימן ק"ז סי"א וי"ל דהיינו דוקא היכא דמצי טעין לקוח הוא בידי דנאמן במגו כדאיתא התם להדיא בגמרא בעובדא דההוא בקרא אבל הכא גבי שטרות דליכא מגו דהא לא מצי טעין לקוח הוא בידי כיון דלא הו"ל כתיבה הילכך על הנפקד להביא ראיה דמחיים תפסן וכ"כ הרא"ש לשם ואזיל לטעמיה דאינו נאמן לומר שטר כתיבה הו"ל ואבד כדלקמן סימן ס"ו סי"ב אבל מפירוש רש"י משמע דבשטרות אפילו הו"ל מגו דלקוח נמי על הנפקד להביא ראיה דכיון דהיו פקדון בידו והרי הן כמונחין ברשותיה דמפקיד על הנפקד להביא ראיה שתבעם ממנו מחיים ולא רצה להחזירם וכי אמרינן תפיסה מחיים כגון שראהו קרוב למות ותפס מטלטלין לשם חובו ולא היו פקדון בידו עכ"ל רש"י ומדברי הרמב"ם פי"א ממלוה נראה דמחלק דדוקא במטלטלין שהן גופן ממון נאמן בתפיסתו לומר דמחיים תפסן במגו דלקוח אבל שטרות שאינו טוען לקנות גופם אלא לראיה שבהן אינו נאמן לומר דמחיים תפסן בלא ראיה אפילו אית ליה מגו דלקוח: ומ"ש ומיירי שיש עדים שהפקידם בידו וכו'. משמע דכי היכי דכשאין עדים שהפקידם בידו והיה טוען להד"ם לא היה נשבע אלא היסת ה"נ באין עדים שראו עתה בידו וטען נאנסו נמי אינו נשבע אלא היסת ואף על פי דנפקד במטלטלין בדטעין נאנסו שבועת שומרים היא וש"ד בעינן מכל מקום בשטרות אפילו טעין נאנסו לא מתחייב שבועת שומרים דאימעטו שטרות מלישבע עליהן כדלקמן בסימן צ"ה וסימן ש"א והלכך עכשיו נמי דטען מחיים תפסתי נאמן בשבועת היסת במגו דלהד"ם או נאנסו אבל העיקר נ"ל דאף על גב דבטענת להד"ם או נאנסו אינו נשבע אלא היסת הכא דטעין למשכון תפסתי בשביל חובי נשבע כעין דאורייתא וכדעת הרמב"ם לקמן בסימן ע"ב סי"א שהוא העיקר ע"ש. מיהו צ"ע דשמא דוקא היכא שידוע שהוא חייב לו כגון בשטר אבל בלא שטר אלא דנאמן שהוא תופסן בשביל חובו במגו דלהד"ם או נאנסו אז נשבע היסת שכך וכך חייב לו וכולל בשבועתו דמחיים תפסן ולא אמרינן איפכא דנשבע כעין דאורייתא דמחיים תפסן ויכלול בשבועתו כמה חייב לו שהרי אם אינו חייב לו צריך להחזיר לו הפקדון אם כן שבועה זו קודמת וכ"כ ב"י לקמן בסימן ק"ז סי"א אלא דקשיא לי הלא בסימן ע"ב כתב רבינו דכשחייב שתי שבועות חייב לישבע החמורה ומגלגל עליו השנייה וה"נ אפילו שטר בידו כיון דשבועת המשנה הוא דחייב לו דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה א"כ כעין דאורייתא הוא וכולל בשבועתו דמחיים תפסן ואין ספק דכך הוא האמת ומ"ש הרמב"ם בפי"א דישבע המלוה שכך וכך חייב לו שבועה כעין דאורייתא קאמר ואיכא למידק דמשמע פשוטה של שמועה דאם יש עדים שתבעם מחיים ולא רצה להחזיר לו דמועיל תפיסתו ונשבע כמה חייב לו וכן משמע מדברי הרא"ש בפסקיו שכתב בסתם דהויא תפיסה אם יש עדים שתבעם מחיים וכו' ועוד מפורש כך בתשובה כלל ק"ה סימן ח' ומביאו רבינו בסימן ס"ה ס"ז וז"ל ואם יטענו היורשים על שטר שמוציאים ברשות אביהם וכו' וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב בפי"א ממלוה בסתם ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו ותימה דא"כ מ"ש מהמלוה על המשכון דמלוה אומר סלע ולוה אומר שקל דאם אין לו מגו דלקוח ולהד"ם ונאנסו והחזרתיו לך דנשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל ופורע לו ונוטל משכונו כדכתב רבינו גופיה בסימן ע"ב סעיף י"ג ונראה דשאני הכא דמת המפקיד והיורש טוען שמא הילכך אם יש עדים שתבעם מחיים ולא רצה להחזירם לו מועיל לו תפיסתו במאי דטעין בברי דכך וכך חייב לו אף על גב דלית ליה מגו אבל בסימן ע"ב הלוה חי וטוען ברי שלא הלוהו אלא שקל הילכך אם אין למלוה מגו כיון דגוף המשכון של לוה הוא נשבע הלוה ונוטל משכונו והא דתשובת הרא"ש ודברי רבינו בסימן ס"ה דהיורש מצי טעין דאביהן הלוה עליו וכו' כי היכי דאביהן הוה מצי טעין הלויתי לך עליו היינו דוקא היכא דאיכא מגו אי נמי אפילו ליכא מגו נמי מצי טעין בברי כנגד היורש דטעין שמא ובא להוציא כך נראה לפרש דברי רבינו והרא"ש מיהו בתשובת הרשב"א הביאו ב"י כאן מבואר דאפילו כנגד היורש דטעין שמא ובא להוציא אפ"ה אין התופס בשטר נאמן דתופס למשכון בשביל חוב שהיה לו על אביהם אפילו יש עדים שתבעם מחיים וכו' אם אין לו מגו אא"כ דתפיס שטרא א"נ מלוה ידוע בעדים בגו זימניה וכבר אפשר לפרש דברי הרא"ש בפסקיו ודברי רבינו כאן נמי דאיירי בדליכא מגו ואפילו הכי נאמן התופס דאין זה אלא דוקא בדתפיס שטרא וכו' ותשובת הרא"ש ורבינו בסימן ס"ה דמיירי בדלא תפיס שטרא אלא בא בטענת מלוה ישנה לשם מיירי בדאיכא מגו ודברי הרמב"ם נמי אפשר לפרש על שני דרכים או בטענת מלוה ישנה בדלא תפיס שטרא ובדאית ליה מגו או בדלית ליה מגו אלא דתפיס שטרא ומ"ש דישבע המלוה דכך וכך הוא חייב לו אינו אלא משום דאפילו תפיס שטרא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה וכ"נ עיקר דאין לנו לפרש דפליגי כיון דאין מפורש בדבריהם דפליגי אבל הרב בהגהת ש"ע הבין דפליגי ולא נהירא. והא דכתב רבינו נמי וכל זה לדינא דגמרא וכו' היינו נמי דידוע דחייב לו כגון דתפיס שטרא דאל"כ לא מצי גבי בדלא תפיס מחיים כיון שאין לו מגו: ומ"ש רבינו דאל"כ היה נאמן במגו דנאנסו או להד"ם. איכא למידק דאמאי לא נקט במגו דהחזרתיו לך ואע"ג דלא אמרינן מגו דמעיז לשאינו מעיז היינו למיפטריה משבועה כי ההיא דרבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע יהא נאמן במגו דכופר הכל וקאמר דאין זה מגו דאין אדם מעיז לכפור הכל אבל בשבועה אמרינן מגו דמעיז לשאינו מעיז כדמוכח בעובדא דהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא דנאמן לטעון עד כדי דמיהן במגו דלקוחים הן בידי ואע"ג דבטענה זו איכא העזה והשתא ליכא העזה אפ"ה מהימן בשבועה וכ"כ הריב"ש בסימן שצ"ב וא"כ כאן דא"א להאמינו בלא שבועה נמי אית ליה מגו דהחזרתיו לך וכך הוא להדיא באשר"י וצריך לומר דרבינו חדא מהני נקט במגו דנאנסו וה"ה במגו דהחזרתיו לך:

1 פרישה פתח ↗

מי שהפקידו בידו כו' עובדא בפרק הכותב דפ"ה ופסק ר"נ הכי וכתבו רי"ף והרא"ש שם דמיירי שתפס בתורת משכון דאילו לגבות כו' ור"ל דאילו לגבות אף שטוען מסרם לי בכתיבה ומסירה לגבותם אינו נאמן ע"ז וכתב ב"י ואפילו לדעת הרמב"ם שכ"ר לעיל בשמו בס"ס ס"ב שאיש אחר מצי לגבות בשטר היוצא מתחת ידו נכתב ע"ש אחר שאני הכא דמיירי שיש עדים שהפקיד בידו כמ"ש בסמוך ומש"ה אף אם יאמר שאח"כ חזר והקנה לו בכתיבה אינו נאמן אפילו להרמב"ם ע"כ: ומיירי שיש כו' פי' בהא בעינן שיהיו לו עדים שתבעו ממנו מחיים ולא רצה להחזירם לו: שאל"כ היה נאמן כו' פי' שאילו לא ראו אותו עדים עתה בידו אף שיש עדים שהפקידו בידו נאמן במגו דנאנסו ואם לא הפקידו בידו בעדים אף שראו אותו עתה בידו היה נאמן לומר להד"ם שהפקידו בידו אלא מסר לידו מתחלה בתורת משכון וא"ת מאי זה מגו הא אי טען נאנסו לא היה רשאי להראותו ולגבות בו וי"ל דה"ק כיון דהאמינו מתחלה ולא ירא שיטעון נאנסו מידי האמינו ג"כ בהא אף שיאמר בתורת משכון כתנו לי וכדאמרינן בדין שליש בר"ס נ"ו ע"ש והאי נאמן פי' מ"ו רש"ל דהיינו בהיסת דהא גם אם היה טוען נאנסו לא משתבע כאן אלא היסת דשטרות אתמעטו מדין ש"ד ומה שלא כתב שהיה נאמן במגו דהחזרתי לפי שלזה לא היינו מצריכין עדים שראו אותן עתה בידו אלא ראו אותן בידו פעם אחת אחר מיתת המפקיד אפילו הוא זמן רב דהא תו לא היה נאמן במגו דהחזרתי ליתומים דהוה מגו דהעזה אבל משום מגו דנאנסו בעינן שראו אותן עתה בידו וק"ל:

1 פני יהושע על כתובות פתח ↗

בא"ד דאע"ג דקי"ל דאין אותיות נקנות במסירה וצריך כתיבה ומסירה ה"מ לקנות החוב כו' ותפיסה מחיים לא מהני לגבות החוב דלא עדיף ממכירה וכ"כ כל המפרשים הקדמונים והאחרונים וכ"כ בטור ח"מ סי' ס"ד ובש"ע שם דאילו לגבותם אינו מועיל בלא כתיבה ומסירה אבל קשיא לי טובא שאם נפרש הסוגיא דהכא ועיקר הדין בח"מ סי' הנ"ל דאיירי כשהחוב ידוע בעדים או בשטר כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהביא הב"י שם וכמ"ש הסמ"ע והש"ך שם אם כן אמאי פסיקא להו דבעי כתיבה ומסירה בכה"ג דהא עיקר הטעם דבעי כתיבה ומסירה כתבו הקדמונים דהוי בחד מתרי טעמי אי משום דמכירת שטרות מדרבנן אי משום דשיעבוד שיש למלוה על גוף הלוה לפרוע חובו א"א להקנות לאחר כמו שיבואר לקמן א"כ נראה דלא שייכי הנך טעמי אלא במוכר שטר חוב אבל היכא שיש לו חוב ידוע עליו אמאי בעי כתיבה לכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודי' ותיפוק ליה דבלא"ה החוב משועבד לו מדר' נתן וממילא קני לשיעבודא דאית ביה ואין צריך אלא לתפיסת השטר דאל"כ לא יפרענו הלוה השני עד שיחזיר לו שטרו וכ"ש דלשיטת הרמב"ם והר"י מיגא"ש שהובאו בח"מ סי' ס"ד דלענין קנייתו נאמן בלא כתיבה אלא שצריך עדים או כתיבה לענין תביעתו דאל"כ יאמר לו מי יאמר שבעל דברים כתב ומסר לך והכא לא מצי למימר הכי דהא משועבד לו מדר' נתן והב"ד נזקקין להוציאו מזה וליתן לזה. ואם כן שפיר מצינן לאוקמי כולה סוגיין אפילו לגבות גוף החוב היכא דאיכא סהדי דתבעינהו מחיים דאל"כ הוי תפיסה דלאחר מיתה דלא שייך הא דר' נתן כדפרישית במשנתינו בדף הקודם ובכך היא הסוגיא פשוטה דבעי סהדי דתבעינהו מחיים דאז הוי ככתיבה אבל בדליכא סהדי לא מהימן במגו דלקוח דא"כ לא מהני בלא כתיבה וכך היה נראה בעיני ברור בשיטת פי' הרי"ף ז"ל שכתב דלא מהימן במגו דלקוח דאמרינן ליה אחוי שטרך וע"כ היינו לגבותם וא"כ ע"כ דהשתא כשאומר שתפסן בתורת משכון על חוב ידוע ואייתי סהדי דתבעינהו מחיים הוי במקום כתיבה כדפרישית. וא"כ לפי זה ע"כ דהתוספות שכתבו דלגבות בעי כתיבה היינו משום דמשמע להו דאיירי כשאין החוב ידוע דלא שייך דר' נתן ומש"ה בעי כתיבה ומסירה כל זה היה נ"ל נכון וברור לולי שלא ראיתי לשום פוסק קדמון או אחרון דנחית לחלק בכך דלתורת משכון עדיף ממכירה לענין כתיבה משום דר' נתן ומל' הרי"ף ז"ל נמי אינו מוכרח שיש לפרש דבריו ג"כ אפילו באין החוב מבורר וא"כ אתי שפיר דלא מהני כלל לגבות אלא לתפיסת משכון ואפ"ה לא מהימן במגו דלקוח דכיון דא"ל אחוי שטרך לא מצי למטען נמי שלקוח הוא בידו לתפוס הנייר דלא שכיח ומ"מ בעיקר הדין אי בעי כתיבה לענין משכון לגבות לענ"ד צריך עיון מטעמא דפרישית ודוק היטב:

2 דרישה פתח ↗

אבל למאי כו' ויש רוצין לומר דאפילו אם היתומים קטנים נהי דלא נזקקים להם הב"ד לגבות מהן מ"מ יכול לתופסן עד שיגדלו וישתעי דינא בהדייהו ואף דלקמן סק"י מוכח דלא מהני תפיסה גבי יתומים קטנים כ"א היכא דיכול לטעון לקוח הוא בידי מ"מ שאני הכא הואיל שבהיתר בא לידו שאביהן בחייו הפקידו בידו מצי למתפסיה עד שישתעי דינא בהדייהו עכ"ל ואינו מוכרח ובהדיא לא משמע הכי לקמן בס"ס פ"ה ס"ד שכתב בשם הרמב"ן ז"ל ואפי' יתומים קטנים אין אומרים שהן יגבו מיד ולא יגבה מהן עד שיגדלו כיון שתפס בחיי אביהן עכ"ל והתם ג"כ איירי כשבהיתר בא לידו ואפ"ה קאמר דוקא כיון שתפס בחיי אביהן וק"ל:

2 דרכי משה פתח ↗

רק שלא ידעינן אם אלו השטרות באו לידו בתורת משכון או לא ולרבי נאמן אם תפסן מחיים אבל אם אין ידוע שהיה חייב לו אינו נאמן שבתורת משכון בא לידו ושהיה חייב לו כמו שאינו נאמן לומר לקוחים הם בידי אבל התוספות והרא"ש פ' הכותב ס"ל דנאמן הוא לומר משכון הוא בידי כ"ה בתשובת הרא"ש כלל ס"א וכ"ה לקמן בהדיא סי' ס"ה:

« טור Choshen Mishpat 63 טור Choshen Mishpat 65 »