טור, חושן משפט קפ״ו

מהדורה: חושן משפט, וילנה תרכ"ג

« טור Choshen Mishpat 185 טור Choshen Mishpat 187 »

1 בית יוסף פתח ↗

הלוקח כלים מבית האומן וכולי ברייתא פרק האומנין בבא מציעא פא. גמר' כל האומנין שומרי שכר הם ובפרק ד' נדרים נדרים לא. גמרא שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר וכולי הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו וא"ל אם מקבלין ממני אני נותן לך דמיהם ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר וכתבו הרי"ף והרא"ש בהשואל גמרא השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו וכו'. ופירש"י בהאומנין לשגרן לבית חמיו. סבלונות לארוסתו: כפי טובת הנאה. שיחזיקו לו טובה שפקדתים בסבלונות: ונאנסו בהליכה חייב. דהואיל וקצץ דמיהן ומשכן לשם לקיחה הרי הם לקוחין בידו עד שידע שאינה לקוחה וה"נ אמרינן בהספינה פז. הלוקח כלים מן האומן על מנת לבקרו ואם אין בו מום יקחנו ונאנס בידו חייב והוא דקציץ דמי: בחזרה פטור. מאונסין: מפני שהוא כנושא שכר. בחזרה ולא כשואל ומהו נשיאות שכר הואיל ונהנה בהם שנתפאר בהם. וכן פי' הרא"ש והר"ן בפרק ד' נדרים וכ"כ הרמב"ן בהספינה דמאי דתניא פטור מפני שהוא כנושא שכר אחזרה קאי דתו לא הוי שואל דפסקה הנאתו ומיהו ש"ש הוי וחייב בגניבה ואבידה וכ"כ הגהות בהלכות שלוחין פ"ב וכ"כ ס"ה וכן רבינו ירוחם וכן פירשו התוס' בהספינה גמרא השולח בנו אצל חנוני וכו' גבי הא דאמר שמואל הלוקח כלים מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב ואע"פ שהמפרש לנדרים כתב נאנסו בהליכה חייב מפני שהוא כנושא שכר בההיא הנאה דאית ליה שמניחו להוליכו לבית חמיו גמר ומקני נפשיה בחזרה פטור דלית ליה הנאה שלא נתקבלו לא חיישינן לדברי אותו מפרש דהא בהאומנין מייתי לה אשואל את הפרה והחזירה לאחר שכלו ימי שאלתה פטור ואמר אמימר מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכר תניא כוותיה דאמימר הלוקח כלים מבית האומן וכו' ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ולפירש"י והר"ן והרא"ש מייתי שפיר דהיכא שנאנסו בחזרה אע"פ שכבר כלתה הנאתו ופטור מאונסין אפ"ה קתני מפני שהוא כנושא שכר לומר דחייב בגניבה ואבידה והיינו דומיא דהחזירה לאחר שכלו ימי שאלתה הילכך אע"ג דפטור מאונסין חייב בגניבה ואבידה ואילו לדברי המפרש דמפני שהוא כנושא שכר לא קאי אחזרה אלא אהליכה א"כ בחזרה פטור לגמרי והוי תיובתא לאמימר ולא סייעתא ועוד דההוא מפרש לא חש לקמחיה דאם איתא דמפני שהוא כנושא שכר אהליכה קאי היכי קתני נאנסו בהליכה חייב הא ש"ש אינו חייב באונסין אלא ודאי ליתיה לההוא פירושא כלל והרמב"ם בפ"ב מהל' שלוחין לא כתב שבחזרה חייב בגניבה ואבידה ומ"מ כך יש להבין מתוך לשונו שכתב ואם נאנסו בחזרה פטור ויש לפרש דפטור דקתני אנאנסו קאי ואע"פ שמדברי רשב"ם בהספינה גבי הא דאמר שמואל הלוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו וכו' משמע שהוא מפרש מפני שהוא כנושא שכר דקאי אהליכה מ"מ הרי כתב שם נראה בעיני דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונס עכ"ל ועכ"פ הדין דין אמת דמאי פטור מאונסין אבל בגניבה ואבידה חייב גם בחזרה מכח ההיא דהאומנין שכתבתי ורשב"ם בהספינה גבי הא דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן ע"מ לבקרו כתב דבפרק ד' נדרים תניא כוותיה דשמואל נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר נראה בעיני דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונס וכתב עליו הרמב"ן דלא עיין בה דכי קתני מפני שהוא כנושא שכר אחזרה קאי שהוא פטור מאונסין ומיהו חייב בגניבה ואבידה מפני שהוא כנושא שכר עכ"ל. ורשב"ם כתב שם גבי נוטל מן האומן ע"מ לבקרו שאפי' חוזר בו ואומר איני חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו וא"כ גבי לוקח כלים מבית האומן אמאי בחזרה פטור הא אפילו באונס הוה לן לחיוביה ואיפשר דמשום דבנוטל כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו כשאין מקבלין ממנו נותן לו לפי טובת הנאה שנתן לא חמיר כולי האי לחיובי בחזרה וצ"ע. והנך רואה שפי' רש"י דבקצץ דמיהם עסקינן וכן כתבו הגהות בפ"ב מה' שלוחין ודין זה דומה לדין שנתבאר בדברי רבינו בסמוך. ועיין במישרים נ"ל ח"א. וכתב עוד במישרים ואע"פ שנתחייב באונסין יכול לחזור בו מן הקנייה לוקח ולא מוכר: דין הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו עיין בהרי"ף ונמ"י פרק הספינה: ב"ה וברמב"ם פ"ד דהלכות מכירה:

1 דרכי משה פתח ↗

ועי"ל ס"ס רצ"ד אי צריך לדון מחמת המכר:

2 בית יוסף פתח ↗

נטלו למכרו לאחרים וכו' שם בהאומנין גמרא כל האומנין ש"ש הם ההוא גברא דזבן ליה חמרא לחבריה אמר ליה ממטינא ליה לדוכתא פלניא אי מזדבנא מוטב אי לא מהדרנא ליה ניהלך אזל ולא אזדבנא ובהדי דאתא איתניס אתו לקמיה דרב נחמן חייביה איתיביה רבה לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור א"ל חזרה דהאי הליכה היא מ"ט סברא היא בחזרתו אילו אשכח לזבוניה מי לא זבניה ובפ"ד נדרים גמרא שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר וכולי מייתי האי עובדא גופיה בלישנא אחרינא וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בהשואל גמרא השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו וכו' וכתבו התוס' בהאומנין תימה מדלא אשכח לזבוניה משמע דלא הוי זבינא חריפא וא"כ אמאי חייביה ולא הנאת שניהם היתה דאמרינן בפרק ד' נדרים דאין לחייב הלוקח אלא בזבינא חריפא שכל הנאה שלו ויש לומר דזבינא חריפא היה ואם היה רוצה לתת בדמים שנתן לו המוכר היה מוצא הרבה אלא היה רוצה למכרו ביוקר ומה שלא מכרו כמו שהיה יכול משום דאף אבבא דבייתיה כשיחזור יתנו לו אותם דמים או יותר עכ"ל: וכתב א"א הרא"ש ז"ל בהשואל והם דברי התוספות שכתבתי בסמוך ונ"ל דהיכא שאינו זבינא חריפא בחזרה אע"פ שפטור מאונסין חייב בגניבה ואבידה כש"ש כדין הסרסור שנתבאר בסימן קפ"ה דהוי ש"ש ולא חילק רבינו שם בין היכא דהוי זבינא חריפא לאינו זבינא חריפא והכא נוטל שכר הוא שאם ימכר ביותר בדמים שקצב לו הרי הוא נוטל המותר ואע"ג דהוי ספק אם ימכר ביותר אם לאו גם כל סרסור המוליך חפץ למכור ספק הוא אם ימכור ויטול שכר או אם לא ימכור ולא יטול כלום ואפ"ה הוי ש"ש והכא נמי דכוותיה: %א והיכא שא"ל טול חפץ זה ומכור אותו ומה שתמכרנו ביותר מכן נחלוק בינינו נ"ל שאפילו הוא דבר שיש לו קונים הרבה ויכול למכרו מיד בדמים שקצב פטור מאונסין בין בהליכה בין בחזרה משום דכיון שהמוכר נוטל חצי המותר על סכום הקצוב הוי הנאת שניהם וכל היכא דהוי הנאת שניהם אין לחייב הלוקח כדמשמע בפרק ד' נדרים וכתבוהו התוספות בהאומנין וכ"ש אם הוא דבר שאין לו קונין הרבה שהלוקח פטור והא דפטרינן ללוקח דוקא מן האונסין אבל בגניבה ואבידה חייב כדין ש"ש לא שנא הוא חפץ שיש לו קונין הרבה לא שנא אין לו קונין הרבה לעולם הוא ש"ש על כל החפץ כדין הסרסור שנתבאר בסימן קפ"ח וכתבו המרדכי בהאומנין ומהרי"ק בשורש קנ"ה ואע"פ שאינו נוטל אלא חצי הנוסף על סכום הקצוב אפי' הכי נעשה ש"ש על כל החפץ דלא גרע מאילו נתן לו פרוטה בשכירותו שהיה נעשה ש"ש על כל החפץ ואין לומר דכל כה"ג דמי לעיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון והכי נמי בחצי החפץ נתחייב באונסין כדין מלוה ובחצי האחר הוי ש"ח דלא דמי לעיסקא כלל דהמקבל עיסקא אם הוזלה יפסיד המקבל חלקו כדאיתא בהזהב ובהמקבל ובנדון דידן אין המקבל מפסיד בזולא כלל הילכך אין דינו אלא כדין הסרסור: %ב וכמו שכתבתי משמע מדברי מהרי"ק שורש קנ"ה שכתב על ראובן ששלח ספר ע"י שמעון למכרו ונלקח באלכסנדריא בעלילת מכס וראובן טוען ששמעון נעשה עליו ש"ש מאחר שא"ל לשמעון שאם ימכור ביותר מל"ד דוקאטי שיהיה המותר לשמעון ושמעון שתק ומתוך אותם הדברים נשא הספר עמו למכרו ושמעון טוען כי לא נעשה ש"ש שהרי ראובן עצמו הודה שמתחלה לא שאל ולא ביקש ממנו דבר דקאמר לו אם תרצה אשרתך ואשאנו עמי ואמכרנו עבורך בסך אשר תעריך. בזה רואה אני את דברי ראובן דודאי נעשה שמעון ש"ש מחמת שבסוף אמר ראובן לשמעון שאם ימכר הספר ההוא ביותר מל"ד דוקאטי שהמותר יהיה של שמעון והאריך בראיות הרי שאפילו כשא"ל כל המותר על כך יהיה הכל שלך לא הוי אלא ש"ש וכ"ש כשאמר לו המותר על כך נחלוק דלא הוי אלא ש"ש ועוד למדנו מאותה תשובה שאפילו שהוא חפץ שאין לו קונים כשא"ל המותר על כך נחלוק או יהיה שלך הוי ש"ש וכמ"ש שם שטען שמעון שהיה ספר פסול ואינו שוה שיהיה בו שום מותר ואפ"ה כתב הרב ז"ל שא"א שלא יהיה באיפשר להמצא שום מותר רב או מעט וכיון שכן נעשה שמעון ש"ש דבקל נעשה ש"ש כמ"ש המרדכי בשם הר"ם בהאומנין. וממ"ש מהרי"ק שורש הנזכר נשמע שאם נתן ראובן חפץ לשמעון למכור וא"ל שמעון אם תרצה אשרתך ואשאנו עמי ואמכרנו עבורך בסך שתעריך ואמר ליה ראובן המוכר המותר יהיה שלך ושתק שמעון לא מצי ראובן למימר כיון שלא ענית אלא שתקת כשאמרתי המותר יהיה שלך לא זכית בו והמותר הוא שלי אלא המותר לשמעון ושמעון חייב בגניבה ואבידה אע"פ ששתק בשעה שא"ל המותר יהיה שלך וגם מתחלה לא שאל ממנו דבר אלא א"ל שישרתנו וימכרנו עבורו וכ"כ הוא ז"ל שם בהדיא וכתבתיו בסי' קפ"ה ונראה עוד מתוך דבריו שם שאפי' לא א"ל ראובן המותר על כך יהיה שלך אלא שא"ל תמכרנו בכך וכך כיון שאם ימכרנו ביותר מאותו סך הוי היותר לשמעון מאחר שא"ל אמכרנו בסך שתעריך הו"ל שמעון ש"ש על החפץ והביא ראיה מתשובת ר"מ שכתב המרדכי בפ' האומנין: ב"ה ובזה אין דבריו נראין שכבר נתבאר בסי' קפ"ה שאם נתן חפץ לסרסור למכרו בששה התוספת לבעל החפץ:

1 הלוקח כלים מבית האומן לשלוח לבית חמיו והתנה שאם יקבלוהו ממנו שיתן דמיהם ואם לאו שיתן לו כפי מה שנהנה בו שהראה בבית חמיו שהיה חפץ לשלוח להן דורון ונאנס בהליכה חייב באונסין בחזרה פטור מן האונסין וחייב בגניבה ואבידה:

2 נטלו למכרו לאחרים והתנה שאם אמכרנו במקום פלוני עד זמן פלוני אתן לך דמיו ואם לאו אחזירנו לך ונאנס בין בהליכה בין בחזרה חייב וכתב א"א הרא"ש ז"ל והוא שיהיה דבר שיש לו קונים הרבה ויכול למכרו מיד בדמים שקצב אלא שמחזר למכרו ביותר כדי שישתכר בו:

1 ב"ח פתח ↗

הלוקח כלים מבית האומן וכו'. בפרק ד' נדרים נדרים דף ל"א אמר שמואל הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב ת"כ דשמואל הלוקח כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו וא"ל אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהם ואם לאו אני נותן לך טובת הנאה שבהן נאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר והמפרש לשם פי' דהא דקאמר שמואל ונאנס בידו שנשבר כגון כלי זכוכית עכ"ל וכ"פ רשב"ם בפרק הספינה בבא בתרא ד' פ"ז נראה דק"ל דהול"ל ונאנס מידו דמשמע דלסטים מזויין לקחו מידו אבל נאנס בידו משמע דנשבר בידו דהיינו כגניבה ואבידה וחייב מדין ש"ש כיון דהנאת לוקח נמי היא אבל אין לו דין שואל כיון שאין כל הנאה שלו דהנאת מוכר נמי היא ובברייתא פי' המפרש נאנסו בהליכה חייב מפני שהוא כנושא שכר בההיא הנאה דאית ליה שמניחו להוליכו לבית חמיו גמר ומקני נפשיה בחזירה פטור דלית ליה הנאה שלא נתקבלו עכ"ל ואין זה דוחק דמפרש נאנסו על מה שהוא כעין גניבה ואבידה דהכי אשכחן טובא בתלמודא ולפי זה מפני שהוא כנושא שכר קאי ארישא דבהליכה חייב וכ"פ רשב"ם בפרק הספינה אלא דהוה ק"ל דאי בהליכה הוי כנושא שכר לא ליחייב באונס וכך הקשה בית יוסף ולא קשה מידי דהאי נאנס אין פירושו בליסטים מזויין אלא אונס דגניבה ואבידה דאונס קרינן לה בדוכתי טובא מיהו רש"י בפ' האומנין וכל הגאונים דחו פירוש זה בשתי ידים ופי' דמפני שהוא כנושא שכר לא קאי אלא אחזרה דפטור מאונסין דליסטים מזויין וחייב בגניבה ואבידה משום דאף בחזרה הוי כנושא שכר אבל בהליכה יש לו דין שואל וחייב באונסין דליסטים מזויין וכ"כ רבינו וע"ל בס"ס רי"ט בדין הנוטל כלי לבקרו ובמ"ש לשם בס"ד:

2 ב"ח פתח ↗

נטלו למכרו לאחרים וכו'. עובדא דאתיא לקמיה דרב נחמן דפסק כך לחייבו אף בחזרה ומייתי ליה בפרק האומנין ופרק ד' נדרים ולדעת המפרש בנדרים שהבאתי אינו אלא כנושא שכר אבל לדעת שאר כל הגאונים חייב באונסין כדין שואל: ומ"ש בשם הרא"ש בפ' האומנין כ"כ והוא מדברי התוס' לשם דא"ל הו"ל קונים הרבה לא היה חייב בחזרה באונסין כמו שואל כיון דהנאת שניהם היא דלא דמי לשואל דכל הנאה שלו וכתב ב"י דאפילו אין לו קונים הרבה דלא חייב באונסין אפי' הכי חייב בגניבה ואבידה דלא גרע מסרסור סתם דהוי ש"ש וע"ש כי האריך: כתב ב"י בס"ס זה ע"ש מהרי"ק בשורש קנ"ה דאם מתחלה אמר השליח אשרתך ואמכור החפץ בסך אשר תעריך ולא ביקש שום דבר וא"ל המוכר מכור בכך וכך ולא אמר המותר יהיה שלך אפילו הכי הכל לשליח מאחר שא"ל תחלה אמכרנו בסך אשר תעריך ע"כ נראה מדבריו דס"ל דכיון דלא ביקש שום דבר אלא אמר אמכרנו בסך אשר תעריך חשוב כאילו א"ל זה יהיה שכרי שמה שיהא מותר על הסך אשר תעריך יהא שלי שכר טרחי וכשא"ל שוב המוכר מכור אותו בכך וכך אלמא דהסכים לדבריו וכאילו א"ל המותר יהא שלך והו"ל ש"ש על החפץ אבל בספר ב"ה כתב על דברי מהרי"ק הללו ז"ל ובזה אין דבריו נראין שכבר נתבאר בסימן קפ"ה אם נתן חפץ לסרסור למכרו בששה התוספת לבעל החפץ עכ"ל ולפעד"נ דשגגה יצאה לפניו מתוך הקולמוס דהתם הסרסור לא א"ל מתחלה אשרתך וכולי אבל כאן דא"ל מתחלה אשרתך וכו' דחשוב כאילו אמר זה יהיה שכרי על מה שאשרתך שהמותר על מה שתעריך יהא שלי והמוכר השיבו על דבריו מכור לי בכך וכך הו"ל כאילו א"ל בפירוש המותר יהא שלך ולכן נראה דכך יש להורות בדין זה כמ"ש מהרי"ק ודלא כהרב ב"י: פסק ב"י דאם קצב לו דמים לשליח וא"ל כל מה שתמכרנו ביותר על דמים אלו נחלוק בינינו אין לו אלא דין סרסור דהוי שומר שכר ואינו חייב באונסין דהוי הנאת שניהם בין יש לו קונים הרבה בין אין לו קונים הרבה וע"ש כי האריך:

« טור Choshen Mishpat 185 טור Choshen Mishpat 187 »