הטור הארוך, במדבר ל׳:ב׳

« הטור הארוך Numbers 30:1 הטור הארוך Numbers 30:3 »

2 חגיגה פתח ↗

בְּאוֹנֶס, כָּאן בְּרָצוֹן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּאוֹנֶס, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּאֵשֶׁת כֹּהֵן, כָּאן בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל. ״וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם״, אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא אָדָם מִדְּבַר הֲלָכָה לִדְבַר מִקְרָא — שׁוּב אֵין לוֹ שָׁלוֹם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הַפּוֹרֵשׁ מִתַּלְמוּד לְמִשְׁנָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מִתַּלְמוּד לְתַלְמוּד. מַתְנִי׳ הֶיתֵּר נְדָרִים — פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר וְאֵין לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת, חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת — הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִן בִּשְׂעָרָהּ, שֶׁהֵן מִקְרָא מוּעָט וַהֲלָכוֹת מְרוּבּוֹת. הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטְּהָרוֹת וְהַטְּמָאוֹת וַעֲרָיוֹת — יֵשׁ לָהֶן עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ, וְהֵן הֵן גּוּפֵי תוֹרָה. גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יַפְלִיא״ ״כִּי יַפְלִיא״ שְׁתֵּי פְּעָמִים: אַחַת הַפְלָאָה לְאִיסּוּר, וְאַחַת הַפְלָאָה לְהֶיתֵּר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי״ — בְּאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי, וְחָזַרְתִּי בִּי. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: יֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל נְדִיב לִבּוֹ״. חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּימָה לִשְׁמוֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אִי הֲוַאי הָתָם, אָמְרִי לְהוּ: דִּידִי עֲדִיפָא מִדִּידְכוּ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ — הוּא אֵינוֹ מוֹחֵל, אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ. אָמַר רָבָא: לְכוּלְּהוּ אִית לְהוּ פִּירְכָא, לְבַר מִדִּשְׁמוּאֵל דְּלֵית לֵיהּ פִּירְכָא. דְּאִי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — דִּלְמָא כִּדְרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן: לְעוֹלָם אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר, שֶׁלֹּא נִיתְּנָה נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה. אִי מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ — דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר: בְּאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי — וְלָא הָדַרְנָא בִּי. אִי מִדְּרַבִּי יִצְחָק — דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדִּשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ — צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. אִי מִדַּחֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ — דִּלְמָא כְּרַב גִּידֵּל אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּימָה לִשְׁמוֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״. אֶלָּא דִּשְׁמוּאֵל לֵית לֵיהּ פִּירְכָא. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפְתָּא מִמְּלֵי צַנָּא דְקָרֵי. הִלְכוֹת שַׁבָּת. מִיכְתָּב כְּתִיבָן! לָא צְרִיכָא, לְכִדְרַבִּי אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא: הַחוֹפֵר גּוּמָּא בְּשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ אֶלָּא לַעֲפָרָהּ — פָּטוּר עָלֶיהָ. כְּמַאן — כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ — פָּטוּר עָלֶיהָ. אֲפִילּוּ תֵּימָא לְרַבִּי יְהוּדָה: הָתָם מְתַקֵּן, הָכָא מְקַלְקֵל הוּא. מַאי ״כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה״? מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה, וּמְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת לָא כְּתִיבָא. חֲגִיגוֹת. מִיכְתָּב כְּתִיבָן! לָא צְרִיכָא, לִכְדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מִמַּאי דְּהַאי ״וְחַגּוֹתֶם אוֹתוֹ חַג לַה׳״ — זְבִיחָה? דִּלְמָא ״חוֹגּוּ חַגָּא״ קָאָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב ״וְיָחוֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר״, הָכִי נָמֵי דְּחוֹגּוּ חַגָּא הוּא? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָכְתִיב: ״וַיֹּאמַר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵינוּ זְבָחִים וְעוֹלוֹת״. דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: ״אִכְלוּ וּשְׁתוּ וְחוֹגּוּ חַגָּא קַמַּאי״? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּחוֹגָּא הוּא, תַּרְבָּא לְחַגָּא אִית לֵיהּ?! וְדִלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: חֵלֶב הַבָּא בִּזְמַן חַג — ״לֹא יָלִין״! אֶלָּא מֵעַתָּה: הַבָּא בִּזְמַן חַג — הוּא דְּלֹא יָלִין, הָא דְּכׇל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ — יָלִין?! ״כׇּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר״, כְּתִיב! דִּלְמָא אִי מֵהָהוּא, הֲוָה אָמֵינָא: הָהוּא לַעֲשֵׂה כְּתַב רַחֲמָנָא, הַאי לְלָאו! לְלָאו כְּתַב קְרָא אַחֲרִינָא: ״וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר״. וְדִלְמָא לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין וַעֲשֵׂה! אֶלָּא: אָתְיָא ״מִדְבָּר״ ״מִדְבָּר״. כְּתִיב הָכָא: ״וְיָחוֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר״, וּכְתִיב הָתָם: ״הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַּמִּדְבָּר״, מָה לְהַלָּן זְבָחִים — אַף כָּאן זְבָחִים. וּמַאי ״כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה״ — דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָא יָלְפִינַן. מְעִילוֹת. מִיכְתָּב כְּתִיבָן! אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִכְדִתְנַן: הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ — בַּעַל הַבַּיִת מָעַל, לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ — שָׁלִיחַ מָעַל. וְכִי עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, אַמַּאי מָעַל? וְכִי זֶה חוֹטֵא וְזֶה מִתְחַיֵּיב? הַיְינוּ כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה. אָמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא שָׁאנֵי מְעִילָה דְּיָלְפָא ״חֵטְא״ ״חֵטְא״ מִתְּרוּמָה, מָה הָתָם שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ — אַף כָּאן שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְכִדְתַנְיָא: נִזְכַּר בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא נִזְכַּר שָׁלִיחַ — שָׁלִיחַ מָעַל. שָׁלִיחַ עַנְיָא מַאי קָא עָבֵיד? הַיְינוּ כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא מִידֵּי דְּהָוֵה אַמּוֹצִיא מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ לְחוּלִּין! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִכְדִתְנַן: נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ — הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ — הוּא מָעַל וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל. מִכְּדֵי מִישְׁקָל שַׁקְלַהּ, מָה לִי הוּא וּמָה לִי חֲבֵירוֹ? הַיְינוּ כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה. וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא

1 וידבר משה אל ראשי המטות. פי' הרמב"ן בשביל שהוזכר למעלה לבד מנדריכם ונדבותיכם גבי גבוה אמר עוד מלבד אלה הנדרים והנדבות יש עוד נדרי הדיוט וכל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות. וי"מ טעם הסמך שראשי המטות מזהירין על הנדרי' ונדבות ואם אינו רוצה ליתן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכתב הרמב"ן לא הקדים בכאן לומר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' כמו שאמר בפ' שחוטי חוץ ובשאר פרשיות ולכך אמר בסוף הפרשה אלה החוקים אשר צוה ה' את משה:

2 ראשי המטות לבני ישראל. הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על הדגלים אחר שמתו נחשון וחביריו. ואפשר שהם הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ או שהיו אחרים כי שם דבר הכתו' על העתי' כי בעת חילוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם. ואמר' אל ראשי המטות ולא אמרה לכל בני ישראל ביחד כי אין צורך לכל ישראל שידעו שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש. ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד להם המשפט. ורומז עוד למה שאמרו חכמים שיחיד מומחה מתיר הנדרים. והנה היתר הנדרים אינו מפורש בתורה אלא הוא הלכה למשה מסיני ותלאו הכתוב בחוט השערה כמו שאמרו היתר נדרים פורחים באויר אלא רמז לו באומרו לא יחל דברו ולא אמר לא יעבור על דברו אלא צוה שלא יחלל הנדר כי בבואו לפני ב"ד וימצאו לו פתח וניחם עליו והם ימחלו לו אינו מחלל אותו וכל הטעם להסתיר הדבר שלא יהו פרוצים בנדרים:

« הטור הארוך Numbers 30:1 הטור הארוך Numbers 30:3 »