1ויקרא אל משה. כתב הרמב"ן לאחר שסיים בענין אהל מועד וכבוד ד' מלא את המשכן צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן שיהיו הקרבנות כפרה להם ולא יגרמו העוונות לסלוק השכינה וציום בכהנים שיתקדשו ויזהרו בטומאת מקדש וקדשיו ולא יהרסו לעלות אל ה' כמו שנאמר דבר אל אהרן ואל יבא בכל עת וגו' ואחר כן הגביל המשכן בהגבלת הר סיני בעת היות שם כבוד ה'. ורוב הספר בתורת הקרבן והמקריבין ובמקום שיתקרב בו ויבואו בו קצת מצות נגררות עם אלה כי מתחלה צוה בקרבנות הנדבה ואיסור החלב והדם בעבורם ואחר כן בקרבנות החטא ונגרר אחר זה להזכיר המאכלים האסורים בעבור שהם מטמאים והאוכל או הנוגע בהם בכל קודש לא יגע ואל המקדש לא יבא והוצרך להזכיר תורת המצות המצורע? ומשפט היולדת והזב והזבה לחייב אותם בקרבן ולהזהיר עוד בטומאתם ונגרר אחר זה שיזהיר על העריות כי משכבם מטמא ועונם יקרא טומאה וגורם לסלוק השכינה ועוד כי השוגג בהם מחויב חטאת שהזכיר כבר בואם נפש אחת תחטא בשגגה ואחרי כן מצות שבת ומועדי ד' בעבור הקרבן שמקריבין בהם ורוב הפרשיות בענין זה ידבר עם הכהנים דבר אל אהרן ואל בניו. צו את אהרן ואת בניו. ובפ' קדושים קצת מצות לבני ישראל רובם נגררין על עניין הקרבנות או בדומים להם. ולא אמר ויקרא ה' אל משה משו' דקאי אלעיל דכתיב וכבוד ה' מלא וגו' ועלה קאי ויקרא. כתב הרמב"ן דר"זל דלכל האמירות והצוויין קדמה קריאה ולא כתב אותו אלא כאן שהוא תחלת הדבור שהי' אליו מאהל מועד לומר שזה היה משפטו כל הימים בכל התורה. ולדעתם מאהל מועד הוא מוקדם ופירושו ויקרא אליו מאהל מועד וידבר אליו באהל כי משה שם היה. ולפי פשוטו בעבור שכבוד ה' מלא את אהל מועד לא היה משה רשאי לבא בענן עד שקורא לו כמו בהר סיני שנאמר ויקרא אל משה ביום הז' מתוך הענן. וי"א דהיינו דאמרינן בפרק אין דורשין דכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נעשה מלאך כאדם השולח מלאכו לפניו לקרוא למי שירצה ואחר כך מדבר עמו וזהו ויקרא על ידי מלאך ואחר כך וידבר אליו:2אליו. למעט את אהרן ובכל מקום שנאמר וידבר ד' אל משה ואל אהרן פי' שיאמר אותו לאהרן להיותו שליח בדבר כמותו ובשליחות הדבור לישראל הושוו: