הטור הארוך, ויקרא י״ח:כ״א

למולך. כתב הרמב"ן ע"ז ששמה מולך והזכירה הכתוב בה"א הידיעה כי היה במצרים ידוע להם. ור' אברהם כתב כי יתכן שהוא מלכם תועבת בני עמון וגם הוא היה ידוע להם:

לא תתן להעביר למולך. כתב בו נתינה והעברה שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים והעבירו אותו באש. ופי' הרמב"ן ולא שיעבירוהו הכומרים כמו שפירש"י כי איך יתחייב הוא מיתה בהעברת הכומרים וגם לשון הפסוק מעביר בנו ובתו באש משמע הוא בעצמו אלא מוסרו לכומרים ואולי הכומרים עושין בו תנופה או הגשה ומחזירי' אותו לאב והוא מעבירו ולא היה שורפו שהרי אמרו המעביר עצמו פטור. ועם כל זה נראה בעיני מהכרע הפסוקים כי היה הבן למאכלת האש שהכתוב אומר וגם את בניהם העבירו באש לאכלה שהיו מעבירין אותו באש עד שישרף או שימות באש והיו מעבירין פעמים רבות על השלהבת והוא מת בלהב האש והנה הוא חייב מיתה משעת העברה הראשונה משתמשול בו האור באחד מאיבריו ולכך הוצרך לומר שהמעביר עצמו פטור אבל לעולם היה האש אוכלת בו כי זה היה קרבנם למולך. וכתב בו הכא חלול ובפרשה אחרת הוסיף בו לומר למען טמא את מקדשי ואולי טעמו למען טמא את העם המקודשים לשמי ולחלל את שם קדשי בעבורם על עבירה החמורה לפני כי כן יאמר בעבירות החמורות ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי. ויתכן שאומר כן מפני שהמקריב מזרעו למולך ואחר כך בא אל המקדש להקריב קרבן מטמא המקדש כי קרבנותיו טמאים ותועבה לשם והוא עצמו טמא לעולם שנטמא ברעה שעשה כמו שכתוב באוב וידעוני לטמאה בהם והזכיר בו חלול השם כי כאשר ישמעו הגוים שכבד את המולך בזרע ויקריב מבהמתו קרבן לשם הוא חלול השם: