1
אחרי מות שני בני אהרן. פי' אחר שהזכיר לבני ישראל שלא ימותו בטומאתם אמר לו הזהיר גם כן לאהרן שלא ימות. ופי' הרמב"ן לכך אמר אחרי מות כי מיד כשמתו בניו הזהיר לאהרן מן היין ומן השכר שלא ימות ועוד אמר למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני ה'. וקרוב הדבר שהיו שתי מצות אלו ביום המחרת כי בו ביום היה אונן ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבות ואזהרת היין היתה לאהרן עצמו ובאותו היום היה גם זאת המצוה למשה אלא שהקדים הכתוב האזהרות שיזהיר לישראל שלא ימותו בטומאתם והזהירם על טומאת מקדש ואגב זה פי' כל דיני הטומאות ואחרי כן חזר לעניינו להזהיר את אהרן. ורבותינו דרשו שאמר לו אל תמות כדרך שמת פלוני לזרזו באזהרתו:
2
בקרבתם לפני ה'. כתב ר' אברהם מכאן ראיה שמתו על שהכניסו הקטורת לפנים. וכתב הרמב"ן ואינו כן כי הכתוב שמזכיר תמיד עונם אמר בהקריבם אש זרה אלא פי' בקרבתם כמו או בקרבתם אל המזבח לשרת פי' בקרבם לפני ה' לשרת מתו ועל כן יזהיר לאהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצוה ובעת אשר יצוה. ויתכן שיהיה פירושו כמו שדרשו רבותינו שהיו מליזין על הקטורת שבו מתו נדב ואביהוא לכך אמר הכתוב אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' בקטורת אמר לאהרן כי הוא יקרב יותר מהם אל ה' בקטורת ולא ימות אבל אם יבא אל הקודש זולתי הקטורת ימות כי בו יכנס תחלה כמו שנאמר והביא מבית לפרוכת וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות וזה פי' כי בענן אראה על הכפורת שלא יכנס רק בקטורת שיעלה עננו שם. וי"מ שיש לדקדק מבקרבתם שעל ביאה רקנית מתו ולכך אמר בזאת יבא ולא בביאה רקנית כאשר עשו הם:
