תוספתא תענית ג׳

1 הר המוריה על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו פתח ↗

ועוד מוסיפין וכו'. כתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א איני יודע מהו שאמר והיא יתירה להן שאיני מוצאה אלא ביום שיש בו מוסף והיא יתירה לכל ישראל ואינה בכל יום והוא אומר בכל יום משבת שהוא מעמדן מתפללין ד' תפלות עכ"ל ועיין מרן מש"כ בזה ועי' תוספתא פ"ג דתענית וז"ל בשלשה פרקים נושאין כפיהן ד' פעמים ביום בשחר בחצות במנחה ובנעילה עכ"ל מבואר מזה דדעתו דבתענית ומעמדות היה תפלה יתירה וכן הוא בירושלמי וז"ל את ש"מ תלת ש"מ שמתענין במעמדות ושמתפללים ארבע ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום עכ"ל וזהו כדעת רבינו ועי' בקרבן העדה שם ועי' בתוס' יו"ט. אמנם מהתוספתא אין כ"כ ראיה די"ל דה"ק בשלשה פרקים בשנה נושאין כפיהן בכל התפלות ודומיא דמוקים למתניתין שם בש"ס אמנם מהירושלמי מבואר כרבינו. וכבר דברתי מזה בחי' לתענית.

2 באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו פתח ↗

שמואל הרואה ודוד המלך כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל תניא בפ' בשלשה פרקים כזתענית כ"ז ע"א. משה תקן להם לישראל שמונה משמרות כו'. ואיכא למידק דתנא וקרא מקדימין דוד לשמואל, ורבינו מקדים שמואל לדוד. וכ"ת משום כבוד הנביאה, הא ליתא, שגם דוד היה מדבר ברוח הקודש. כחע' רש"י שם בתענית כ"ו ע"א ד"ה נביאים ראשונים שמואל ודוד. וכ"ה בסוטה מ"ח מאן נביאים ראשונים אר"ה זה דוד ושמואל וצ"ע. ומצינו נתן הנביא שהשתחוה לדוד. וי"ל שבא ללמדנו דשמואל הרואה העמידן על ששה עשר ובא דוד והעמידן על כ"ד, והא דכתיב המה יסד דוד ושמואל הרואה. ה"ק מיסודו של דוד ושמואל הרמתי העמידים על כ"ד כלומר משה ח' ושמואל ח' ודוד ח' הרי כ"ד. ולפיכך הקדימו לשמואל שכך קדם בזמן ולהוסיף על משמרות שהעמיד משה. ועדיין צריך טעם למה לא הוזכר הכתוב משה כיון שהוא העמיד ח' משמרות. ואפשר לומר כי כאשר נלקח ארון האלהים ומתו חפני ופנחס והרג שאול נוב עיר הכהנים נתבטלו המשמרות, וחזרו שמואל ודוד ויסדום. ולפיכך תלה הכתוב בהם: ומוהרר"י קורקוס ז"ל כתב הכי איתא בתוספתא: כטתענית פ"ג. והכ"מ ציין לגמ' תענית כ"ז ע"א. אבל שם נזכר רק משמרת כהנים אבל בתוספתא שם מבואר גם ממשמרות לוים דמיירי הרמב"ם כאן.

3 תענית פתח ↗

הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן, וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי. וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת — מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת — כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וְעוֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ.

4 פני משה על תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

גמ' מתניתא דר"מ. פלוגתא דר"מ ורבנן בתוספתא פ"ג היא דגריס התם בשחרית ובמוסף דברי ר"מ וחכמים אומרים כל שיש בו מוסף קורין במוסף וכל שאין בו מוסף אין קורין בו מוסף. ואמתני' דלעיל קאי דקתני שהיו קורין בשחרית ובמוסף ויש לגרוס זה אחר מתני' דלעיל דלר"מ דהתוס' היו מתפללין שחרית וקורין במעשה בראשית ומתפללין מוסף וחוזרין וקורין ברם כרבנן לא היו קורין במוסף אלא ביום שיש בו קרבן מוסף ומתפללין שחרית וקורין וחוזרין ומתפללין תפלה יתרה שלהם והיא נקראת תפלת מוסף כדאמרינן הכא בריש פירקין שמתפללין ארבע ולא היו קוראין בתפלה זו אלא הולכין להם:

5 תענית פתח ↗

זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: לָמָּה הוּצְרְכוּ לוֹמַר זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם? אָמְרוּ: כְּשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה לֹא מָצְאוּ עֵצִים בַּלִּשְׁכָּה, וְעָמְדוּ אֵלּוּ וְהִתְנַדְּבוּ מִשֶּׁלָּהֶם.

6 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תעניות פתח ↗

כל הצומות האלו כו'. כן מבואר בתוספתא סוף תענית ע"ש:

7 תענית פתח ↗

מָה עָשׂוּ כְּשֵׁרִין וְיִרְאֵי חֵטְא שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? הֵבִיאוּ סַלֵּי בִכּוּרִים וְחִיפּוּם בִּקְצִיעוֹת וּנְטָלוּם, וֶעֱלִי עַל כִּתְפֵיהֶן. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל פְּרוֹזְדָאוֹת, אָמְרוּ לָהֶם: לְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִין? אוֹמְרִין לָהֶם: לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי עִגּוּלֵי דְבֵילָה בַּמַּכְתֶּשֶׁת שֶׁלְּפָנֵינוּ, וּבָעֱלִי שֶׁעַל כְּתֵפֵינוּ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ מֵהֶן — עִיטְּרוּם בְּסַלִּים, וֶהֱבִיאוּם לִירוּשָׁלַיִם.

7 גיטין פתח ↗

הָכָא נָמֵי – כְּשֶׁיֵּשׁ רֶיוַח מִלְּמַעְלָה. וְדִלְמָא אִימְּלוֹכֵי אִימְּלִיךְ וּכְתַב! דִּכְתִיב ״הֲרֵי אַתְּ״ מִלְּמַטָּה, וּ״מוּתֶּרֶת״ מִלְּמַעְלָה. וְדִלְמָא אִיתְרְמִי לֵיהּ? כּוּלֵּי הַאי לָא חָיְישִׁינַן. רַב אָשֵׁי אָמַר: דִּידִיעָה בֵּיהּ מְתַחְתָּא דִמְגִילְּתָא. חָתְמוּ עֵדִים בְּרֹאשׁ הַדַּף וְכוּ׳. אִינִי?! וְהָא רַב חָתֵים מִן הַצַּד! הָתָם בְּשֶׁגַּגּוֹ כְּלַפֵּי כְתָב. אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: הִקִּיף רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין; וְלִיחְזֵי הֵי מִינַּיְיהוּ כְּלַפֵּי כְתָב, וְלִיתַּכְשַׁר! הָתָם, דִּרְמֵי לֵיהּ כְּעִיבְרָא. אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע – אֶת שֶׁהָעֵדִים נִיקְרִין בְּסוֹפוֹ, כָּשֵׁר. וְאִי דִּרְמֵי כְּעִיבְרָא – לָאו בַּהֲדֵי הַאי מִיקְּרֵי, וְלָאו בַּהֲדֵי הַאי מִיקְּרֵי! אֶלָּא רַב בְּדִיסְקֵי הֲוָה חָתֵים. גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְכוּ׳ כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: ״חָתַם סוֹפֵר״ שָׁנִינוּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הִיא. הָהִיא כְּתוּבַּת חֲתָנִים דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דַּהֲווֹ יָדְעִי לֵיהּ לְטוּפְסָא, וְלַחֲתִימַת יְדָא דְּחַד סָהֲדָא. סְבַר לְאַכְשׁוֹרַהּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: ״חָתַם סוֹפֵר״ שָׁנִינוּ. כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ – כָּשֵׁר. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲנִיכַת אָבוֹת בְּגִיטִּין – עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת – כָּשֵׁר, מִכָּאן וְאֵילָךְ – פָּסוּל. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּתַב חֲנִיכַת אָבוֹת בְּגִיטִּין עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת? כְּמַאן – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָה? ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא חָרְבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁעָבְדוּ בָּהּ שִׁבְעָה בָּתֵּי דִינִים עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵלּוּ הֵן: יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט, וּבַעְשָׁא בֶּן אֲחִיָּה, וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי, וְיֵהוּא בֶּן נִמְשִׁי, וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, וּמְנַחֵם בֶּן גָּדִי, וְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוּמְלְלָה יוֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה, נָפְחָה נַפְשָׁהּ, בָּאָה שִׁמְשָׁהּ בְּעוֹד יוֹמָם, בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה״. אָמַר רַב אַמֵּי: מַאי קְרָאָה? ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים״. אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב, כְּתִיב בֵּיהּ בְּהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה: ״וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה׳, רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב: ״עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר וְגוֹ׳״? אֲמַר לְהוּ: אוֹתָן פַּרְדְּסִיאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם עַל הַדְּרָכִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, בָּא הוֹשֵׁעַ וּבִיטְּלָן, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אוֹתָן שָׁנִים שֶׁלֹּא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל – יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, דָּרֵשׁ מָרִימָר: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁקוֹד ה׳ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ, כִּי צַדִּיק ה׳ אֱלֹהֵינוּ״? מִשּׁוּם דְּ״צַדִּיק ה׳ אֱלֹהֵינוּ״ – ״וַיִּשְׁקוֹד ה׳ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ״?! אֶלָּא צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִגְלָה גָּלוּת צִדְקִיָּהוּ – וַעֲדַיִין גָּלוּת יְכָנְיָה קַיֶּימֶת; דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּגָלוּת יְכָנְיָה: ״הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף״; ״חָרָשׁ״ – שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִין, נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁין. ״מַסְגֵּר״ – כֵּיוָן שֶׁסּוֹגְרִין, שׁוּב אֵינָן פּוֹתְחִין. וְכַמָּה – אֶלֶף. עוּלָּא אָמַר: שֶׁהִקְדִּים שְׁתֵּי שָׁנִים לִ״וְנוֹשַׁנְתֶּם״.

8 שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

בני סלמיי דנתיצתי. — בבבלי הנוסח "הנתופתי" ובמג"ת פ"ה "הנטופתי" ובתוספתא פ"ג "שלמאי הנטופתי" וכן נ"ל עיקר. ונטופה שם עיר שכן מצינו שבין העולים משבי הגולה נמנו בעזרא ב' כ"ב אנשי נטופה חמשים וששה ובנחמיה ז' כ"ו אנשי בית לחם ונטופה מאה שמונים ושמונה וכתיב בדה"י א' ב' נ"ד בני שלמא בית לחם ונטופתי, יראה מזה דשלמא היה ראש משפחה גדולה אשר בניה ישבו בשתי ערים בית לחם ונטופה.

9 תענית פתח ↗

אָמְרוּ: כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּרִאשׁוֹנָה, אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה, וּמִשְׁמַרְתָּהּ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה. וְהַלְּוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים שִׁירָה, וְעוֹמְדִין עַל דּוּכָנָם. וּמָה שִׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? ״וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם״, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״יַצְמִיתֵם ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, עַד שֶׁבָּאוּ נׇכְרִים וּכְבָשׁוּם. וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה.

9 ערכין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי, וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּיב. אָמְרוּ: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה, וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה, וְהָיוּ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָן וְאוֹמְרִים שִׁירָה, וּמָה שִׁירָה אָמְרוּ? ״וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם״, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״יַצְמִיתֵם ה׳ אֱלֹהֵינוּ״ עַד שֶׁבָּאוּ גּוֹיִם וּכְבָשׁוּם, וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה.

10 סדר עולם רבה פתח ↗

ויהי בשנה התשעית למלך צדקיהו בעשירי למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדראצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויצר ויחנו עליה ויבנו עליה דיק סביב, ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו, בחדש השביעי הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ, ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה דרך שער בין החמתים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב וילכו דרך הערבה, וירדפו חיל כשדים אחרי המלך וישיגו את צדקיהו בערבת ירחו וכל חילו נפצו מעליו, ויתפשו את המלך ויעלו אתו אל מלך בבל רבלתה בארץ חמת וידבר אתו משפטים, וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו וגם את כל שרי יהודה שחט ברבלתה, ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשתים ויבאהו מלך בבל בבלה ויתנהו בית הפקדת עד יום מותו ירמיה נב, כל עשרים ושמונה יום, היה מקרקר קר ושוע אל ההר ישעיה כב ה, וכן הוא אומר ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל מלכים ב כה ח, ובמקום אחר הוא אומר בעשור לחדש ירמיה נב יב, ואומר בשנת שמונה עשרה למלך נבוכדנצר לנבוכדראצר שם נב כט, מה תלמוד לומר תשע עשרה, ומה תלמוד לומר שמונה עשרה, אלא תשע עשרה משמלך, ושמונה עשרה לכבוש יהויקים, מה תלמוד לומר בשבעה לחדש, ומה תלמוד לומר בעשור לחדש, ואם נאמר בעשור, למה נאמר בשבעה, אמור מעתה בשבעה נכנסו גוים להיכל, ונטלו את הים ואת המכונות ואת העמודים, והיו מקרקרין בו שביעי שמיני ותשיעי עד שפנה היום, שנאמר קדשו עליה מלחמה קומו ונעלה בצהרים אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב שם ו ד, עם חשכה הציתו בו את האור, והיה נשרף בעשור לחדש, ועל אותו הדור הוא אומר כי ידעתי את יצרו וגו' דברים לא כא, ואומר כי אנכי ידעתי את מריך וגו', כי ידעתי אחרי מותי כי השחת וגו' שם, וכן בצדקיהו הוא אומר, וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו וגו', גם כל שרי הכהנים והעם הרבו למעול וגו', וישלח ה' אלהי אבותינו אבותיהם וגו', ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו', ויעל עליהם את מלך בבל כשדיים וגו', וכל כלי בית האלהים וגו' דברי הימים ב ל״ו:י״ח וישרף את בית ה' ואת בית המלך וגו' מלכים ב כה ט, ויגל השארית מן החרב אל בבל וגו', לכלות דבר ה' בפי ירמיהו וגו' דברי הימים ב ל״ו:כ׳, רבי יוסי אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה, שנאמר על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר וגו' ירמיה ט ט, רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיים המקרא הזה בארץ ישראל, גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו' דברים כט כב, ויכה אותם מלך בבל וימתם וגו' ויגל יהודה מעל אדמתו וגו', נפש שמנה מאות שלשים ושנים ירמיה נב, שלש גליות ארבעת אלפים ושש מאות, ומבנימן שלשת אלפים ומשאר השבטים שבעת אלפים גולה שגלו עם יהויכין:

11 פסקי הרא"ש על תענית פתח ↗

רבי יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים דאין כופין כל עיקר. והוא הדין נמי שאינו חייב בעטיפת הראש. ואע"פ שהן מצות הנוהגות באבל ותניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב. ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל תניא. אבל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה ועטיפת הראש בהנך לא קא אמר. ואין צריך לומר בקריעה דליתא בכלל מצות הנוהגות באבל כדאמר אבילות לחוד וקריעה לחוד. ומסתברא דחייב בתפילין אע"ג דהיא מצות לא תעשה כיון דבאבל גופיה לא מיתסר אלא ביום ראשון ולא חמיר תשעה באב משבעת ימי אבילות. וברייתא מצות הנוהגות באבל כל שבעה קתני. ופירושי מפרש להו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולקרות בתורה. ותדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו. דאבילות נמי כשאין לו מה יאכל עושה לאחר שלשה בצנעה בתוך ביתו. וכן בשאילת שלום משיב שכן באבילות לאחר שלשה ימים משיב שלום לכל אדם. ורבינו מאיר כתב ונראה דבתשעה באב אין להניח תפילין כמו ביום ראשון דאבל דאין יום מר יותר ממנו יום קבוע בכיה לדורות. ואפשר שדחק למצוא סמך למנהג אשכנז. אבל לכאורה נראה כמו שכתבתי למעלה ועוד כתב רבינו מאיר ז"ל אבל ציצית נהגו קדמונינו בכל ארץ אשכנז שלא להתעטף בציצית בתשעה באב ואסמכוה אקרא דכתיב איכה ב׳:י״ז בצע אמרתו ואמרינן במדרש איכה בזע פורפרין דידיה. ואין מזה שום ראיה. ויש שאינם רוצים לשנות המנהג וגם אינם רוצים להיות בלא ציצית ומתעטפין בטלית קטן תחת בגדיהם. גם נהגו שלא להדליק נרות בבית הכנסת בתשעה באב כי אם נר אחד לקרות לאורו איכה וקינות. ונראה זה מנהג כשר כדאמר באיכה רבתי שאמר הקב"ה למלאכי השרת בשעת חורבן הבית מלך בשר ודם כשהוא אבל מהו עושה אמרו לו מכבה את הפנסים שלו אמר להן אף אני אעשה כן שנאמר שמש וירח קדרו. תוספתא פ"ג אין שאילת שלום לחברים בתשעה באב אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה והכי איתא בירושלמי פ"א הלכה ח' אין שואלים בשלום חבירים בתשעה באב אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה. ונהגו העם שלא לשחוט ולהכין סעודת מוצאי ט' באב עד אחר חצות. ולשון התוספתא שם משמע כן דתניא מתקנין בט' באב למוצאי תשעה באב פי' מסוף היום כמו ממנחה ולמעלה דומיא דיוה"כ דמותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה:

12 פסקי הרא"ש על תענית פתח ↗

משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין מלספר ומלכבס ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה אמר רב פפא הלכך האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי עובד כוכבים באב לישתמיט ליה דריע ליה מזליה. ובאדר ניזל בהדיה דתקיף מזליה. אסורין לספר ולכבס אמר רב נחמן. לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר. ורב ששת אמר אפי' לכבס ולהניח אסור. וקיימא לן הלכתא כרב ששת באיסורי ועוד דלישנא דמתניתין דקתני ומלכבס מוכח כן דלר"נ הוה ליה למימר אסור ללבוש כלים מכובסין. ולא מסתבר למימר דרב נחמן שרי למלבש כלים שנתכבסו קודם לכן ולא אסר ללבוש אלא כלים שנתכבסו ובאותה שבת דמילתא בלא טעמא היא. ועוד דתניא כוותיה אסור לכבס לפני ט' באב אפי' לכבס ולהניח אחר תשעה באב. וגיהוץ שלנו הרי הוא ככיבוס שלהם ומותר. וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ והטעם לפי שאין חוששין לגיהוץ יפה לפי שקרובים לבשר ומתלכלכים מיד מפני הזיעה. שלח רב חסדא בר יעקב בר גיורי משמיה דרב נחמן אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. ירושלמי הל' ז רבי בא בר כהן אמר קמיה דרבי יוסי בשם רבי אבהו אמר תשעה באב שחל להיות בשבת שני שבתות מותרין. כיון שנדחה התענית עד יום ראשון לא הוי שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. תוספתא פ"ג דתענית חל להיות ט"ב בשבת אוכל אדם כל צרכו ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום. כלומר שאינו נמנע מרחיצה וסיכה ותשמיש המטה ואין צריך לנהוג דברים של צנעא. ורבינו מאיר ז"ל כתב בהלכות אבלות שלו כתב ה"ר יצחק מוינ"א דתשעה באב שחל להיות בשבת אע"פ שאנו דוחין אותו עד למחר אותו היום אסור בתשמיש המטה. מידי דהוי אקובר מתו ברגל שאנו דוחין אבלות עד אחר הרגל ואפילו הכי נוהג דברים שבצנעא ברגל אם כן הכא נמי גבי שבת זו גבי תשעה באב הוא כרגל ואסור בתשמיש המטה. ותשעה באב ואבל שייכי אהדדי כדאמר רב חסדא בפרק קמא דתענית דף יג. עכ"ל מורי. הדבר יצא מפי מורי הקדוש וכל עדת ישראל יעשו אותו כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו עונה אחת בשנה. אע"פ שיש לי להשיב דתשעה באב ואבלות חלוקים בכמה דברים כדאמרי' בפרק החולץ יבמות דף מג. דשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לכבס ומותר לארס וקודם הזמן הזה מותר לספר ולכבס ואסור לישא וליתן וכל העם ממעטין בעסקים: וגבי אבילות אמרינן איפכא ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום ומשני רב אשי התם שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה בין אבילות דרבים בין אבילות דיחיד.ומפרש רבינו תם שאני בין אבילות חדשה שאסור לארס מה שאין כן באבילות ישנה.דבמילי דיחיד הקילו טפי באבילות ישנה. אבל לענין משא ומתן שאני בין אבילות דיחיד שהתירו במשא ומתן באבילות דיחיד ובאבילות דרבים אסרו כל דבר שהרבים מתעסקים בו כגון משא ומתן דאיכא פירסום ויהא נראה כאינם חוששין להתאבל על ירושלים אלמא דבמילי דצנעא וביחיד יכול להיות שאנו מחמירין באבילות טפי מתשעה באב. והא דאמרי' בפרק. קמא בפ"ד דתענית דף ל. כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב היינו ביום תענית תשעה באב ועוד קולא אחרינא איכא תשעה באב מקום שנהגו שאסור לספר ולכבס כגון שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה קתני התם ובחמישי מותר מפני כבוד שבת ובאבילות מקום שאסור לספר ולכבס לא התירו מפני כבוד שבת. ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי אפי' הוא מקיל ואני מחמיר היה לנו לעשות כדבריו וכל שכן שהוא מחמיר ואני מקיל עכ"ל רבינו מאיר ז"ל. ומיהו לשון התוספתא משמע שאין נמנע וכן עמא דבר. תניא תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו:

13 פסיקתא רבתי פתח ↗

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו וגו' תהלים קל"ז א' וב: זו היא שנאמרה על ידי ירמיהו הנביא אהלי שודד וכל מיתרי נתקו ירמיה י' כ' כנגד מי אמרו למקרא הזה לא אמרו ירמיה אלא כנגד ישראל אף על פי שאמרו כנגד ישראל חזר ואמרו על הקדוש ברוך הוא בשעה שגלו ישראל וחרב בית המקדש ונעקרה סנהדריו היה הקב"ה בוכה עליהם במר נפש והיה נושא עליהם קינה ומתמיה עליהם אמר עליהם אהלי שודד ונכנסו השונאים ובזזו את מקדשי ואני יושב ומחריש ואין אהל אלא בית המקדש שנאמר אהל שכן באדם תהלים ע"ח ס' אלא מה אעשה מדת הדין הוא לפני. וכל מיתרי נתקו זה סנהדרין שהיא דומה לאולם במיתריו לעולם כמיתרים לאהל כשם שאהל אינו יכול לעמוד אלא ע"י מיתרים כך אלמלא זקנים שיושבים בסנהדרי גדולה ומתקנים את המועדות ומעברים את השנים ואת החדשים ומתירים את המותר ואוסרים את האיסור ומיישבים את העולם אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. בני יצאוני ואינם ירמיה שם וכי אין ישראל קיימין בעולם והלא אתה מוצא שקיימים ישראל מסוף העולם ועד סופו אלא מהו שאמר בניי יצאוני ואינם שאין עושים בניי את המועדים כתיקנם כשם שנצטוו בסיני. כך הייתה כנסת ישראל אומרת לאומות העולם בשעה שגלו היו מתמהין כשהיו רואין אותם השחירו פניהם כשולי קדירה ואומרים הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ איכה ב' ט"ו אלו הן שנאמר בהן ויצא לך שם בגוים ביופיך כי כליל הוא בהדרי וגו' יחזקאל ט"ז י"ד באותה שעה צדקו עליהם את הדין ואמרו חלילה להקדוש ברוך הוא לעשות דין בלא דין לקיים מה שנא' ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת וגו' ואמרו על אשר עזבו ברית ה' וגו' דברים כ"ט כ"ג וכ"ד אמרה להם אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש שה"ש א' ו' מה אתם רואים שהשחירו פניי כשולי קדירה ששזפתני השמש מעשי גרמו לי שהנחתי להקב"ה והלכתי אחר החמה והלבנה ומי גרם לי שעשיתי כל המעשים הללו בני אמי נחרו בי שם בני אמי נביאי השקר שהיו לי כגון צדקיהו בן כנענה וחביריו הם גרמו לי שאבא ליד הצער הזה שמוני נוטרה את הכרמים שם כשנצטויתי מסיני לא נצטויתי שאשב ומשמר אלא יום אחד ועכשיו שמוני נוטרה את הכרמים יושבת ומשמרת שני ימים טובים ואיני יוצא בהם ידי חובתי כרמי שלי לא נטרתי שם. אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי ירמיה שם מהו וכי אין בית המקדש עתיד ליבנות אלא אין נוטה עוד אהלי מכם ואין מקים ידיעותי מכם אלא מקדש ראשון שבנאו בשר ודם נפל ביד שונא אבל מקדש אחרון שהקב"ה בונה אותו שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס תהלים קמ"ז ב' שוב לא יחרב לכך נאמר אהלי שודד וגו': דבר אחר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו מה ת"ל שם ישבנו מלמד שלא היתה להם ישיבה משיצאו מא"י עד שהגיעו לפרת לא היה להם מנוח לישב לפיכך נפלו עליהם בעילה אמרו אלקיהם של אלו רחמן הוא וכיון שמסבירים לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם שמא ישובו ויתחברו כולם ויקראו לאלקיהם ויחזרו ולא הועלנו כלום לפיכך היו דוחקים אותם ומריצים אותם על כרחם שנאמר על צוארינו נרדפנו וגו' איכה ה' ה' קלים היו רודפינו וגו' שם ד' י"ט. מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל א"ר יוחנן הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרגו שהרג בהם נבוכדנצר הרשע כשהיו שרוים בא"י לא היו שותים אלא מי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעיינות וכיון שגלו לבבל שתו מימי הפרת ומתים מהם הרבה לפיכך היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם ועל מיתתם שמתו בדרך ולא הניחום לקוברם ועל ההרוגים שהרגו בהם מימי פרת ולא עוד אלא שהיה נבוכדנצר הרשע יושב בספינה הוא וכל גדוליו וכל שריו ועמהם כל מיני זמר שנאמר כשדים באניות רינתם ישעיה מ"ג י"ד וכל מלכי יהודה מושלכים בשלשלאות של ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם אמר לעבדיו מפני מה הולכים הללו בלא משאוי מיד נטלו משאוי והניחו על כתיפם עד שנכפפות קומתם מפני המשאוי שכך אמרו על עצמם על צוארינו נרדפנו איכה ה' ה' באותה שעה געו כל ישראל בבכייה עד שעלתה בכייתם למרום אמר ר' אחא בר אבא באותה שעה בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את כל העולם כולו לתוהו ובוהו אמר הקדוש ברוך הוא כל מה שבראתי לא בראתי אלא בשביל אלו שנאמר גם אני אכה כפי על כפי והנחתי חמתי יחזקאל כ"א כ"ב עולם שבראתי לא בראתי אלא בשתי ידיי שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני וגו' ישעיה מ"ח י"ג אחריבנו אמר רבי תחליפא בר קרויה באותה שעה נכנסו כל מלאכי השרת ועמדו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו לפניו רבונו של עולם עולם ומלואו שלך הוא לא דייך שחרבת דירתך של מטה אלא שתחריב בית דירתך של מעלה אמר להם וכי תנחומים אני צריך או בשר ודם אני שאני צריך תנחומיך תנחומיכם הרי אני מכיר בסוף שנ' עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא שם מ"ו ד' על כן אמרתי שאו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני שם כ"ב ד' אל תוסיפו לא אמר אלא תאיצו אמר להם תנחומיך תנחומיכם הללו שאתם מנחמים אותי ניאוצים הם לפני רדו מלפני ושמו את משאוי מעל בני מיד ירדו לא מלאכי השרת בלבד אלא אף הקב"ה נשא עמהם אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו למענכם שלחתי בבלה שם מ"ג י"ד. וכל ישראל באים הגולה יצאו לקראתם בני בראי בארי ובני מדינות אחרות והיה רואה והיו רואים אותם מוטלים בשלשלאות של ברזל היו מתמהין ובוכים עליהם ואומרין עם ה' אלה ומארצו יצאו יחזקאל ל"ו כ' דבוודאי דאילו הם. מה עשו בני בארי באותה שעה הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לנבוכדנצר אמר להם על מה אתם עושים כך אמרו לו אנו אומרים שמא מלך אוהב ערומים אתה אמר להם הואיל ואינו אלא דרך בזיון לכו והלבישום לישראל מה שכרן של בני בארי נטה עליהם הקדוש ברוך הוא חסד מכל ארץ ישראל ואין לך בארץ ישראל שהיה שהיו יפים ביותר אלא בני בארי אמרו כל אדם שנכנס לשם אינו מבקש לצאת בלא עבירה. מהו גם בכינו שהם מבכים עמהם הקב"ה: דרש ר' יצחק על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו תהלים שם ב' בא וראה עפרה של ארץ ישראל לתשובה עד שיהיו שהיו בארץ ישראל היה ירמיה אומר להם עשו תשובה עד שלא יתחתם עליכם גזר דין ולא קיבלו כיון שגלו היו נוהגים קדושה במצות נטלו כינורותיהם ותלו אותם בערבות. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר וגו' שם שם ג' באותה שעה אמרו להם אומות העולם עמדו ושוררו לפני עבודה זרה כדרך שהייתם משוררים בבית המקדש אמרו להם אילו אמרנו שירה במקומינו לא גלינו מארצנו ועכשיו היאך נאמר שירה לפני עבודה זרה היה רבי יצחק בן טבלאי אומר משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא בת מלכים אמר לה עמדי והשקני כוס אחד ולא רצת להשקותו כעס עליה והוציאה מתוך ביתו הלכה ונשאת למוכה שחין אמר לה עמדי והשקני כוס אחד אמרה לו ריקה בת מלכים הייתי ונשאתי למלך ועל שאמר השקיני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עלי והוציאני מתוך ביתו שאילו השקיתיו הייתי מוסיף על כבודי כבוד והייתי במקומי עכשיו אתה אומר לי עמדי והשקיני אף כך ישראל אומרים לאומות העולם אילו אמרנו שירה לפני הקדוש ברוך הוא במקומינו על כל הניסים שעשה לנו ישבנו במקומינו ולא גלינו מארצינו ועכשיו נאמר שירה לפני עבודה זרה מיד עמדו והשליכו מהם תילי תילים של הרוגים ואע"פ שהרגו מהם הרבה היתה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עכו"ם שנאמר ותוללינו שמחה שם באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל שבועה שלימה כביכול הוציא על עצמו אם לא אעשה שבועתי שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני שם שם ה' נטל הקדוש ברוך הוא ידו והחזירה לאחוריו בשעה שגלה ישראל כעניין שנאמר השיב אחור ימינו מפני אויב איכה ב' ג' כביכול לא החזירה הקדוש ברוך הוא למקומה וכן אמר להם הקב"ה לישראל אשכח ימיני שהחזרתי לאחוריי אם לא אקים לכם שבועה זו ולא אשכח אתכם בין האומות העולם תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכיר את ירושלים אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי תהלים שם ו' שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לירושלים כל שמחתה כעניין שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ישעיה ל"ה י' וכל המתאבל על ירושלים בעולם הזה ישמח עמה לעתיד לבא שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה שם ס"ו י' אמרו משום אביי אין שמחה בא אלא בתשעה באב לפי שקבעו אבל בזמן הזה ועתיד לפני הקדוש ברוך הוא לעשותו יום טוב שנאמר והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם ירמיה ל"א י"ג:

13 בבא בתרא פתח ↗

זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר. בְּלֵילְיָא, שַׁדַּר קַצְיֵיהּ לְהָהוּא דִּידֵיהּ. לִמְחַר אֲתָא לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: זִיל קוֹץ. אָמַר לֵיהּ: הָא מָר נָמֵי אִית לֵיהּ! אָמַר לֵיהּ: זִיל חֲזִי; אִי קוּץ דִּידִי – קוֹץ דִּידָךְ, אִי לָא קוּץ דִּידִי – לָא תִּקּוֹץ אַתְּ. מֵעִיקָּרָא מַאי סְבַר וּלְבַסּוֹף מַאי סְבַר? מֵעִיקָּרָא סְבַר: נִיחָא לְהוּ לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, דְּיָתְבִי בְּטוּלֵּיהּ. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא מְעַכְּבִי, שַׁדַּר קַצְיֵיהּ. וְלֵימָא לֵיהּ: זִיל קוֹץ דִּידָךְ, וַהֲדַר אֶקּוֹץ דִּידִי! מִשּׁוּם דְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר: ״הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ״ – קְשׁוֹט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשׁוֹט אֲחֵרִים. אֲבָל אִם רָצָה – כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמוֹצִיא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כָּנַס וְלֹא הוֹצִיא, מַהוּ שֶׁיַּחֲזוֹר וְיוֹצִיא? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כָּנַס – מוֹצִיא. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כָּנַס – אֵינוֹ מוֹצִיא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא, אַסְבְּרַהּ לָךְ: לְהוֹצִיא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמוֹצִיא, כִּי פְּלִיגִי – לְהַחֲזִיר כְּתָלִים לִמְקוֹמָן; וְאִיפְּכָא אִיתְּמַר – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ מַחְזִיר, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מַחְזִיר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ מַחְזִיר – מִשּׁוּם דְּרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מֶצֶר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים, אָסוּר לְקַלְקְלוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מַחְזִיר – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא רַוְוחָא, הָכָא הָא אִיכָּא רַוְוחָא. לָקַח חָצֵר וּבָהּ זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת – הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ. אָמַר רַב הוּנָא: נָפְלָה, חוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ. מֵיתִיבִי: אֵין מְסַיְּידִין וְאֵין מְכַיְּירִין וְאֵין מְפַיְּיחִין בַּזְּמַן הַזֶּה. לָקַח חָצֵר מְסוּיֶּדֶת, מְכוּיֶּרֶת, מְפוּיַּחַת – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ. נָפְלָה – אֵינוֹ חוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ! אִיסּוּרָא שָׁאנֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יָסוּד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד. וְאִם עֵירַב בּוֹ חוֹל אוֹ תֶּבֶן – מוּתָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֵירַב בּוֹ חוֹל – הֲרֵי זֶה טְרַכְסִיד, וְאָסוּר; תֶּבֶן – מוּתָּר. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפַּל לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶן: בָּנַי, מִפְּנֵי מָה אִי אַתֶּם אוֹכְלִין בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִין יַיִן? אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר – שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל? נִשְׁתֶּה יַיִן – שֶׁמְּנַסְּכִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לֶחֶם לֹא נֹאכַל – שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת! אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת. פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל – שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִּכּוּרִים! אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת אֲחֵרִים. מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה – שֶׁכְּבָר בָּטֵל נִיסּוּךְ הַמַּיִם! שָׁתְקוּ. אָמַר לָהֶן: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאוֹמַר לָכֶם: שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כׇּל עִיקָּר אִי אֶפְשָׁר – שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה; וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי אִי אֶפְשָׁר – שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ – דִּכְתִיב: ״בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים; הַגּוֹי כֻּלּוֹ״ – אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד, וּמְשַׁיֵּיר בּוֹ דָּבָר מוּעָט; וְכַמָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף: אַמָּה עַל אַמָּה. אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּנֶגֶד הַפֶּתַח. עוֹשֶׂה אָדָם כׇּל צׇרְכֵי סְעוּדָה, וּמְשַׁיֵּיר דָּבָר מוּעָט; מַאי הִיא? אָמַר רַב פָּפָּא: כָּסָא דְהַרְסָנָא. עוֹשָׂה אִשָּׁה כׇּל תַּכְשִׁיטֶיהָ, וּמְשַׁיֶּירֶת דָּבָר מוּעָט; מַאי הִיא? אָמַר רַב: בַּת צִדְעָא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי וְגוֹ׳״. מַאי ״עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי״? אָמַר רַב יִצְחָק: זֶה אֵפֶר מִקְלֶה שֶׁבְּרֹאשׁ חֲתָנִים. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: הֵיכָא מַנַּח לֵהּ? בִּמְקוֹם תְּפִילִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר״. וְכׇל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם – זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ וְגוֹ׳״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּין הוּא שֶׁנִּגְזוֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן; אֶלָּא אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ. וּמִיּוֹם שֶׁפָּשְׁטָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, שֶׁגּוֹזֶרֶת עָלֵינוּ גְּזֵירוֹת רָעוֹת וְקָשׁוֹת, וּמְבַטֶּלֶת מִמֶּנּוּ תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְאֵין מַנַּחַת אוֹתָנוּ לִיכָּנֵס לִשְׁבוּעַ הַבֵּן, וְאָמְרִי לַהּ: לִישׁוּעַ הַבֵּן; דִּין הוּא שֶׁנִּגְזוֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לִישָּׂא אִשָּׁה וּלְהוֹלִיד בָּנִים, וְנִמְצָא זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּלֶה מֵאֵלָיו; אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל – מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין, וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין. הַדְרָן עֲלָךְ חֶזְקַת הַבָּתִּים

1 בשלשה פרקים נושאין כפיהן ד' פעמים ביום בשחר בחצות במנחה ובנעילה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים במנחה ובנעילה לא היה שם נשיאת כפים שנאמר דברים י״ח:ה׳ לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו מקיש בניו לו מה הוא מעומד ונשיאות כפים בבוקר אף בניו מעומד ונשיאות כפים בבוקר.

2 שמונה משמרות תקן משה לכהונה ושמונה ללוים משעמד דוד ושמואל הרואה עשאום כ"ד משמרות כהונה וכ"ד משמרות לויה שנאמר דברי הימים א ט׳:כ״ב המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם אלו משמרות כהונה ולויה עמדו נביאים שבירושלים וקבעו שם כ"ד מעמדות כנגד כ"ד משמרות כהונה ולויה שנאמר במדבר כ״ח:ב׳ צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי אי אפשר לומר כל ישראל אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו.

3 הגיע זמן המשמר כהנים ולוים עולים לירושלים וישראל שבאותו משמר שאין יכולים לעלות לירושלים מתכנסים לעריהן וקורין מעשה בראשית ובטלים מן המלאכה כל אותה שבת רשב"א אומר כהנים ולוים וכלי שיר והעם מעכבין את העבודה באחד בניסן אין בו מנחה ונעילה משום שיש בו קרבן מוסף וקרבן עצים.

4 פרשה גדולה קורין אותה בשנים וקטנה ביחיד בשחרית ובמוסף דברי ר"מ וחכמים אומרים כל שיש בו מוסף קורין בו מוסף וכל שאין בו מוסף אין קורין בו מוסף בשחרית ובמוסף נכנסין לבתי כנסיות וקורין במנחה קורין על פה רי"א אין היחיד קורא ע"פ אלא נכנסין לבתי כנסיות וקורין על פה כדרך שקורין את שמע.

5 מה ראו זמן עצי כהנים והעם לימנות שכשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה עמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמן ומסרו לצבור וכן התנדבו עמהן הנביאים שאפילו לשכה מלאה עצים ואפילו עצים משל צבור ועמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמן לא יהא קרבן מתקרב אלא משלהם תחלה שנאמר נחמיה י׳:ל״ה והגורלות הפלנו על קרבן עצים ואומר עזרא ו כי עזרא הכין לבבו וגו'.

6 אותן ימים אסורים בהספד ובתענית בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית רבי יוסי אומר משחרב הבית מותרין מפני שאבל הוא להם אמר רבי אלעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאב בן בנימין וחל ט' באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והיינו מתענין ולא משלימים.

7 מהו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות שבשעה שהושיבו מלכי יון פרדסאות על הדרכים שלא לעלות לירושלים כדרך שהושיב ירבעם כל מי שהוא כשר וירא חטא באותו הדור היה נוטל את הבכורים ומחפן כמין קציעות ומניחן בכלים ונטל את הסל ואת העלי על כתפו ועלה כשהגיע לאותו משמר א"ל לאן אתה הולך א"ל לעשות שתי קציעות הללו שני כפין של דבלה במכתשת הלז שבפני בעלי זה שעל כתפי כיון שעבר מאותו משמר מעטרן ומעלן לירושלים.

8 מה הוא אומר בני סלמאי הנטופתי שבשעה שהושיבו מלכי יון פרדסאות על הדרכים שלא לעלות לירושלים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט כל מי שהוא ירא חטא וכשר באותו הדור היה מביא שני גזרי עצים ועושה אותן כמין סולם ומניחן על כתפו ועולה כשהגיע לאותו משמר אמר לו לאן אתה הולך א"ל ליטול ב' גוזלות משובך הלז שבפני בסולם זה שעל כתפו כיון שעבר מאותו משמר מפרקן ומעלן לירושלים ולפי שמסרו עצמן על התורה ועל המצות לפיכך נמצא להם שם טוב וזכר טוב בעולם ועליהם הוא אומר משלי י׳:ז׳ זכר צדיק לברכה ועל ירבעם בן נבט וחביריו הוא אומר שם ושם רשעים ירקב.

9 ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב כשחרב הבית בראשונה מוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היה ומשמרתו של יהויריב היתה וט"ב היה וכן בשנייה והלוים עומדין על דוכנן ואומרים תהילים צ״ד:כ״ג וישב עליהם את אונם וגו' למחר כשיבנה הבית מה הוא אומר דברי הימים א ט״ז:ל״ו ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם תהילים ע״ב:י״ח-י״ט עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו וגו'.

10 בתשעה בחודש הובקעה העיר בשניה ובראשונה ובז' בו אם נאמר ירמיהו נ״ב:ו׳ בז' בחודש למה נאמר בט' בחודש אם נאמר בט' בחודש למה נאמר בז' בחודש אלא בז' בחודש כיבשו האומות את ההיכל ונטלו את העמודים ואת הים ואת המכונות והיו מקרקרים שביעי שמיני ותשיעי עד שפנה יום וכה"א שם אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב לעתותי ערב הציתו בו את האור ונשרף עם שקיעת החמה בעשור לחודש.

11 כל שהוא מסעודת ט' באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לאכול שני תבשילים ואסור לרחוץ ולסוך וכל שאינו מסעודת ט' באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לאכול שני תבשילין ומותר לרחוץ ולסוך רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משם אביו כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואין שאילת שלום לחברים בט"ב ולהדיוט בשפה רפה מתקנין מט"ב לט"ב עבר ט"ב מותרין בכולם.

12 ט"ב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צרכו ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו ואין מונע מעצמו כלום.

13 אותן ימים עתידין להיות ימים טובים לישראל שנאמר זכריה ח׳:י״ט כה אמר ה' צום הרביעי וגו' וכל המתאבלים עליה בעולם הזה שמחים הם עמה לעולם הבא שנאמר ישעיהו ס״ו:י׳ שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה וגו'.

2 הר המוריה על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו פתח ↗

חלקו הלוים וכו'. מרן ציין לתענית כ"ז א' ובאמת לא נזכר שם לוים אבל כן הוא בהדיא בדברי הימים א' כ"ג כ"ד יעו"ש היטיב שוב ראיתי שם בסמ"ג ומשמע שגירסתו היתה בתענית כהנים ולוים יעו"ש היטיב. וכן הוא בתוספתא דתענית פ"ג יעו"ש.

7 מועד קטן פתח ↗

מַתְנִי׳ נָשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת, אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַסְּמוּכוֹת לַמִּטָּה מְטַפְּחוֹת. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים — מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת, בְּזֶה וָזֶה — לֹא מְקוֹנְנוֹת. נִקְבַּר הַמֵּת — לֹא מְעַנּוֹת וְלֹא מְטַפְּחוֹת. אֵיזֶהוּ עִינּוּי — שֶׁכּוּלָּן עוֹנוֹת כְּאַחַת, קִינָה — שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכוּלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה״. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הוּא אוֹמֵר ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה׳ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים וְגוֹ׳״. גְּמָ׳ מַאי אֲמַרַן? אָמַר רַב: ״וַיי לְאָזְלָא, וַיי לַחֲבִילָא״. אָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְּשַׁכְנְצִיב אֲמַרַן הָכִי: ״וַיי לָאָזְלָא, וַיי לַחֲבִילָא״. וְאָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״גּוּד גַּרְמָא מִכַּכָּא וְנִמְטֵי מַיָּא לְאַנְטִיכִי״. וְאָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״עֲטוֹף וְכַסּוֹ טוּרֵי, דְּבַר רָמֵי וּבַר רַבְרְבֵי הוּא״. וְאָמַר רָבָא: נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״שְׁייוֹל אִצְטְלָא דְמֵלָתָא לְבַר חוֹרִין, דִּשְׁלִימוּ זְווֹדֵיהּ״. וְאָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״רָהֵיט וְנָפֵיל אַמַּעְבָּרָא וִיזוּפְתָּא יָזֵיף״. וְאָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״אֲחַנָא תַּגָּרֵי אַזַּבְזָגֵי מִיבַּדְקוּ״. וְאָמַר רָבָא, נְשֵׁי דְשַׁכְנְצִיב אָמְרָן: ״מוֹתָא כִּי מוֹתָא וּמַרְעִין חִיבוּלְיָא״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל וְגוֹ׳״ עַד ״וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ״ — דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה: דְּיִסְפֹּד — יִסְפְּדוּנֵיהּ, דְּיִקְבַּר — יִקְבְּרוּנֵיהּ, דְּיִטְעֹן — יִטְעֲנוּנֵיהּ, דִּידַל — יְדַלּוּנֵיהּ. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: דְּלָא יְדַל — יְדַלּוּנֵיהּ, דִּכְתִיב: ״כִּי טוֹב אֲמׇר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה וְגוֹ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁמֵּתוּ בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְנַחֲמוֹ, רַבִּי טַרְפוֹן, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן: דְּעוּ שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וּבָקִי בְּאַגָּדוֹת, אַל יִכָּנֵס אֶחָד מִכֶּם לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: וַאֲנִי אַחֲרוֹן. פָּתַח רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר: רַבּוּ עֲוֹנוֹתָיו, תְּכָפוּהוּ אֲבָלָיו, הִטְרִיחַ רַבּוֹתָיו פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: ״וַאֲחֵיכֶם כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶלָּא מִצְוָה אַחַת, דִּכְתִיב: ״וַיַּקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו״ — כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נַעֲנָה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְאָמַר: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אוֹתוֹ״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֲבִיָּה בֶּן יָרׇבְעָם שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא דָּבָר אֶחָד טוֹב, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב״ — כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מַאי דָּבָר טוֹב? רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא, חַד אָמַר: שֶׁבִּיטֵּל מִשְׁמַרְתּוֹ וְעָלָה לָרֶגֶל, וְחַד אָמַר: שֶׁבִּיטֵּל פַּרְדְּסָאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם אָבִיו עַל הַדְּרָכִים שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר: ״בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא מִצְוָה אַחַת, שֶׁהֶעֱלָה יִרְמְיָה מִן הַטִּיט — כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִימּוֹן בְּבִקְעַת מְגִידּוֹ״, וְאָמַר רַב יוֹסֵף: אִלְמָלֵא תַּרְגּוּמֵיהּ דְּהַאי קְרָא, לָא הֲוָה יָדַעְנָא מַאי קָאָמַר. בְּעִידָּנָא הָהוּא יִסְגֵּי מִסְפְּדָא בִּירוּשְׁלֶם כְּמִסְפְּדָא דְּאַחְאָב בַּר עָמְרִי דִּקְטַל יָתֵיהּ הֲדַדְרִימּוֹן בַּר טַבְרִימּוֹן, וּכְמִסְפֵּד דְּיֹאשִׁיָּה בַּר אָמוֹן דִּקְטַל יָתֵיהּ פַּרְעֹה חֲגִירָא בְּבִקְעַת מְגִידּוֹ. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא דָּבָר אֶחָד טוֹב, דִּכְתִיב: ״וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מׇעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם״ — כָּךְ, בָּנָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: כְּתִיב בֵּיהּ בְּצִדְקִיָּהוּ ״בְּשָׁלוֹם תָּמוּת״, וּכְתִיב ״וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר״! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֵּת נְבוּכַדְנֶאצַּר בְּיָמָיו. וְאָמַר רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, כְּתִיב בֵּיהּ בְּיֹאשִׁיָּהוּ: ״לָכֵן הִנְנִי אוֹסִיפְךָ עַל אֲבוֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם״, וּכְתִיב: ״וַיּוֹרוּ הַיּוֹרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁעֲשָׂאוּהוּ כִּכְבָרָה! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁלֹּא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לוֹמַר דָּבָר עַד שֶׁיִּפְתַּח אָבֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ״, וַהֲדַר: ״וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִנַּיִן לָאָבֵל שֶׁמֵּיסֵב בָּרֹאשׁ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶבֲחַר דַּרְכָּם וְאֵשֵׁב רֹאשׁ וְאֶשְׁכּוֹן כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד כַּאֲשֶׁר אֲבֵלִים יְנַחֵם״. ״יְנַחֵם״ — אַחֲרִינֵי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״יִנָּחֵם״ כְּתִיב. מָר זוּטְרָא אָמַר מֵהָכָא: ״וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים״. ״מִרְזָח״ — נַעֲשֶׂה שַׂר לִסְרוּחִים. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִנַּיִן לְחָתָן שֶׁמֵּיסֵב בָּרֹאשׁ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר״, מָה כֹּהֵן בָּרֹאשׁ — אַף חָתָן בָּרֹאשׁ. וְכֹהֵן גּוּפֵיהּ מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״, לְכׇל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה: לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִיטּוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: קָשָׁה יְצִיאַת נְשָׁמָה מִן הַגּוּף

7 בבא בתרא פתח ↗

לֹא הָיָה דִּיבּוּר עִם מֹשֶׁה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלַי לֵאמֹר״ – אֵלַי הָיָה הַדִּיבּוּר. עוּלָּא אָמַר: יוֹם שֶׁבִּיטֵּל בּוֹ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פַּרְדְּסָאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם עַל הַדְּרָכִים, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל. רַב מַתְנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתָר לִקְבוּרָה. דְּאָמַר רַב מַתְנָה: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתָר לִקְבוּרָה – תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״; ״הַטּוֹב״ – שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ – שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: יוֹם שֶׁפּוֹסְקִין בּוֹ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב – תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. אָמַר רַב מְנַשֶּׁה: וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹם תְּבַר מַגָּל״. מִכָּאן וְאֵילָךְ, דְּמוֹסִיף – יוֹסִיף, שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף – יְסִיף. מַאי ״יְסִיף״? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁבְעָה קִפְּלוּ אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ – מְתוּשֶׁלַח רָאָה אָדָם, שֵׁם רָאָה מְתוּשֶׁלַח, יַעֲקֹב רָאָה אֶת שֵׁם, עַמְרָם רָאָה אֶת יַעֲקֹב, אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי רָאָה אֶת עַמְרָם, אֵלִיָּהוּ רָאָה אֶת אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי – וַעֲדַיִין קַיָּים. וַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי רָאָה אֶת עַמְרָם? וְהָא כְּתִיב: ״וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ, כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״! אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, דִּכְתִיב: ״בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכׇל פְּקֻדֵיכֶם לְכׇל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה״ – מִי שֶׁפְּקוּדָיו מִבֶּן עֶשְׂרִים; יָצָא שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁפְּקוּדָיו מִבֶּן שְׁלֹשִׁים. וּמִשְּׁאָר שְׁבָטִים לָא עֲיֻיל? וְהָתַנְיָא: יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וּמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה נוֹלְדוּ בִּימֵי יַעֲקֹב, וְלֹא מֵתוּ עַד שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ״, וְתַנְיָא: שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מַמָּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי נֶאֱמַר ״שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה״! אֶלָּא זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, שֶׁשָּׁקוּל כְּרוּבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין! אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לֹא נִגְזְרָה גְּזֵירָה לֹא עַל פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים, וְלֹא עַל יָתֵר מִבֶּן שִׁשִּׁים. לֹא עַל פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים – דִּכְתִיב: ״מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּמַעְלָה״. וְלֹא עַל יָתֵר מִבֶּן שִׁשִּׁים – גָּמַר ״וּמַעְלָה״–״וּמַעְלָה״ מֵעֲרָכִין; מָה לְהַלָּן – יָתֵר מִבֶּן שִׁשִּׁים כְּפָחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים, אַף כָּאן – יָתֵר מִבֶּן שִׁשִּׁים כְּפָחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לִשְׁבָטִים אִיפְּלוּג, אוֹ דִּלְמָא לְקַרְקַף גַּבְרֵי אִיפְּלוּג?

9 סדר עולם רבה פתח ↗

דברי נחמיה בן חכליה וגו' נחמיה א א, שתים עשרה שנה עשה בארץ ישראל מתקן בחומה ומשיב את ישראל איש לעירו ולאחוזתו, וכן הוא אומר ובכל זה לא הייתי בירושלם כי אם בשנת שלשים ושתים לארתחשסתא המלך מלך וגו', ואבוא אל ירושלם לירושלם שם יג, משנת כ' עד ל"ב י"ב שנה, הרי הוא אומר ושבי יהודיא בנין ומצלחין וגו' עזרא ו יד, ואין אתה מוצא לפרס מלכים, אלא ב' כורש ודריוש, ולמדי ב', דריוש ואחשורוש, אלא הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא, לפי שכל המלכות נקראת ארתחשסתא, כל שני מלכי מדי ופרס חמשים ומאתים ושתים שנה, וישבו הכהנים והלוים והשוערים והמשררים ומן העם והנתינים וכל ישראל וגו' נחמיה ח עג, ויאספו כל העם כאיש אחד וגו' שם ח א, ואומר ויעשו כל הקהל הבאים השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע וגו' שם ח יז, אפשר לומר כן, אלא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה בימי יהושע נתחייבו במעשרות ובשמיטין וביובלות, וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא נתחייבו במעשרות ובשמיטין וביובלות, וקדשו ערי חומה, והיו ששין ושמחין לפני המקום ב"ה, שנאמר ותהי שמחה גדולה מאד שם, וכן הוא אומר והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה וגו' דברים ל ה, מקיש ירושתך, לירושת אבתיך, מה ירושת אבתיך, בחידוש כל הדברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו, אי יכול תהי לכם ירושה שלישית, תלמוד לומר וירשתה, ראשונה ושניה יש לכם, שלישית אין לכם, והצפיר השעיר מלך יון וגו' הוא המלך הראשון דניאל ח כא, ועמד מלך גבור וגו' וכעמדו תשבר וגו' שם יא ג, הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים משלי כב יז, שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו', להיות בה' מבטחך שם, ונאמר הלא כתבתי לך שלשים וגו', להודיעך קשט וגו' שם, וכן הוא אומר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך דברים לב ז, יכול זקני השוק, תלמוד לומר ויאמרו לך, הא למדת שזקן זה שקנה חכמה, רבי יוסי אומר מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה, מלכות יון מאה ושמונים מלכות בית חשמונאי מאה ושלש, מלכות הורודוס מאה ושלש, מכאן ואילך צא וחשוב לחרבן הבית, ובגולה כותבין בשטרות למנין יוונים אלפא, ואלו הן שמונה מלכי יון, אלכסנדרוס מקדון, פירטון, שלימון, סליקס, סנטרוק, אנטיוך, אנטיוכס, גסקלגס, מפולמוס של אסוירוס פול עד פולמוס של אספסינוס שמונים שנה, אלו בפני הבית, מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של טיטוס כ"ד, ומפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא י"ו כ"ו שנה, ומלחמת בן כוזיבא ב' שנים ומחצה כ"ב נ"ב שנה אחר חרבן הבית, היה רבי יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכות, וחובה ליום חובה, שנמצאת אומר כשחרב הבית בראשונה, אותו היום מוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, ותשעה באב היה, וכן שניה, ובזה ובזה הלוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו, וישב עליהם את אונם וגו' תהלים צד כג, בחדש הרביעי בתשעה לחדש הבקעה העיר ירמיה לט ב, בראשונה, ובשניה בשבעה עשר בו, ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללויה תהלים קו מח, ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עשה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם וגו' שם עב, והוא מהשנא עדניא וזמניא וגו' דניאל ב כא, עדניא, זו עדנה של סדם, וזמניא, זמנה של ירושלם, תבנה בקרוב, ואמרו אמן, מהעדה מלכין שם, זה יהויקים, ומהקים מלכין שם, זה נבוכדנצר מלך בבל, יהב חכמתא לחכימין שם, זה משה רבינו אבי החכמה ואבי התבונה, ומנדעא לידעי בינה שם, זה יהושע בן נון, שנאמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה דברים לד ט, דבר אחר יהב חכמתא לחכימין, זה יוסף הצדיק, שנאמר בו אין נבון וחכם כמוך בראשית מא לט, ומנדעא לידעי בינה, זה דניאל וחביריו, דכתיב אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי וגו'. הוא גלא עמיקתא ומסתרתא וגו' דניאל ב, עמיקתא, זה עומק המרכבה, ומסתרתא, זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא שם ב כב, זו מתן פורענותן של רשעים בגיהנם, ונהורא עמה שרא שם, זה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, דבר אחר יהב חכמתא לחכימין, זה יהושע בן נון, שנאמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה דברים לד ט, ומנדעא לידעי בינה, זה ירמיהו, שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' ירמיה א ה, יכול בעתו, תלמוד לומר זה ספר תולדת אדם בראשית ה א, ללמד שהראהו הקב"ה לאדם הראשון, דור דור ומנהיגיו, דור דור ונביאיו, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ושופטיו, חכמי דור דור. נביאי דור דור, צדיקי דור דור, מספר שמותיהן, מנין ימותיהן, חשבון שעותיהן, סכום פסיעותיהן, שנאמר כי עתה צעדי תספור וגו' איוב יד טז, ואומר ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלהים אדני ה' וגו' שמואל ב ז יט, ואומר גלמי ראו עיניך וגו' תהלים קלט טז, ואומר ולי מה יקרו רעיך אל וגו', אספרם מחול ירבון וגו' שם:

9 תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

תַּנֵּי. רִבִּי יּוֹסֵי אוֹמֵר. יוֹם שֶׁחָרַב הַבַּיִת הָיָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת וּמוֹצָאֵי שְׁמִיטָּה וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁלְיְהוֹיָרִיב בְּתִשְׁעָה בִאַב. וְכֵן בַּשֵּׁינִי. בָּזֶה וּבָזֶה הָיוּ הַלְוִיִּם עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן וְאוֹמְרִין וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם יי אֱלֹהֵינוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. מָהוֹ לוֹמַר שִׁיר בְּלָא נְסָכִים. אָמַר לֵיהּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא דְתַנֵּי. בָּזֶה וּבָזֶה הָיוּ הַלְוִיִּם עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן וְאוֹמְרִין וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וגו׳. רִבִּי אַבָּהוּ אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אוֹמְרִין שִׁיר בְּלָא נְסָכִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אֵין אוֹמְרִין שִׁיר בְּלָא נְסָכִים. הָתִיב רִבִּי יוֹחָנָן לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְהָתַנֵּי. בָּזֶה וּבָזֶה הָיוּ הַלְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן וְאוֹמְרִין וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מָה אַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ. אָמַר לֵיהּ. מְאַחַר שֶׁאִילּוּ נְסָכִים הָיוּ זְמַנּוֹ שֶׁלְשִׁיר הָיָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. שִׁירוֹ שֶׁל יוֹם. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. שִׁירוֹ שֶׁל אֶתְמוֹל.

10 תענית פתח ↗

מַאי שְׁנָא הַלֵּל דְּדָחֵי דִּידֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא מוּסָף דְּלָא דָּחֵי דִּידֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: הַשְׁתָּא דְּלָאו דִּידֵיהּ דָּחֵי — דִּידֵיהּ לָא כׇּל שֶׁכֵּן? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: לָא לִידְחֵי אֶלָּא דִּידֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא רַבִּי יוֹסֵי דְּקָאֵי כְּווֹתָךְ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף יֵשׁ בּוֹ מַעֲמָד. מַעֲמָד דְּמַאי? אִילֵימָא מַעֲמָד דְּשַׁחֲרִית, הָא תַּנָּא קַמָּא נָמֵי הָכִי קָאָמַר! אֶלָּא מַעֲמָד דְּמוּסָף — דִּידֵיהּ נָמֵי לָא דָּחֵי?! אֶלָּא דְּמִנְחָה — קׇרְבַּן עֵצִים דָּחֵי! אֶלָּא לָאו, דִּנְעִילָה. שְׁמַע מִינַּהּ: דִּידֵיהּ דָּחֵי, דְּלָאו דִּידֵיהּ — לָא דָּחֵי. שְׁמַע מִינַּהּ. וְלִיתְנֵי נָמֵי: בְּאֶחָד בְּנִיסָן לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַלֵּל וְקׇרְבַּן מוּסַף וְקׇרְבַּן עֵצִים! אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת הַלֵּילָא דִּבְרֵישׁ יַרְחָא לָאו דְּאוֹרָיְיתָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה יָחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל, וְאֵלּוּ הֵן: שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנוּכָּה, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת. וּבַגּוֹלָה, עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, וְאֵלּוּ הֵן: תִּשְׁעַת יְמֵי הַחַג, וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנוּכָּה, וּשְׁנֵי יָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל פֶּסַח, וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל עֲצֶרֶת. רַב אִיקְּלַע לְבָבֶל, חֲזָנְהוּ דְּקָא קָרוּ הַלֵּילָא בְּרֵישׁ יַרְחָא, סְבַר לְאַפְסוֹקִינְהוּ. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא מְדַלְּגִי דַּלּוֹגֵי, אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם. תָּנָא: יָחִיד לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל גּוֹמֵר. חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵירְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וְכוּ׳. נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, מְנָלַן? דְּתַנְיָא: בְּשִׁשָּׁה לַחֹדֶשׁ נִיתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ. מַאן דְּאָמַר בְּשִׁשָּׁה נִיתְּנוּ — בְּשִׁשָּׁה נִיתְּנוּ, וּבְשִׁבְעָה עָלָה מֹשֶׁה. מַאן דְּאָמַר בְּשִׁבְעָה — בְּשִׁבְעָה נִיתְּנוּ, וּבְשִׁבְעָה עָלָה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״, וּכְתִיב: ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה״. עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה דְּסִיוָן, וְשִׁיתְּסַר דְּתַמּוּז, מְלוֹ לְהוּ אַרְבְּעִין. בְּשִׁיבְסַר בְּתַמּוּז נְחֵית, אֲתָא וְתַבְרִינְהוּ לְלוּחוֹת, וּכְתִיב: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחוֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר״. בָּטַל הַתָּמִיד — גְּמָרָא. הוּבְקְעָה הָעִיר. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר? וְהָכְתִיב: ״בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַתִּבָּקַע הָעִיר וְגוֹ׳״! אָמַר רָבָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בָּרִאשׁוֹנָה, כָּאן — בַּשְּׁנִיָּה. דְּתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הוּבְקְעָה הָעִיר בְּתִשְׁעָה בְּתַמּוּז, בַּשְּׁנִיָּה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בּוֹ. שָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה — גְּמָרָא. הֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכׇל, מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם״. וְחַד הֲוָה? וְהָכְתִיב: ״וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם״! אָמַר רָבָא: תְּרֵי הֲווֹ, וּנְפַל חַד עַל חַבְרֵיהּ וְתַבְרֵיהּ לֵיהּ לִידֵיהּ, וְאִשְׁתְּכַח דַּהֲוָה כְּתִיב:

11 ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

נוהגים כו'. בתוספתא סוף תענית מתקנין מט"ב למוצאי ט"ב וכ' הרא"ש ומרדכי ומ' מסוף היום ועוד דאסור במלאכה אבל ממנח' ולמעלה מותר דומיא דקניבת ירק ביה"כ ומפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים וע"ל סי' תקנ"ד סכ"ב בהג"ה ולא נהגו כו':

12 ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

יט ויש אוסרין כו'. כמ"ש באבל ברגל בפ"א דכתובות ובשבת פ"ג דמ"ק. וסברא הראשונה ס"ל דבדברים שבינו לבין עצמו קל מאבילות ועתו' דיבמות מ"ג ד"ה שאני כו' ומפרש ר"ת כו' ולשון התוספתא סוף תענית ת"ב שחל להיות בשבת אוכל כו' ואין מונע מעצמו כלום בהדיא התיר הכל:

13 תענית פתח ↗

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַים וְגִילוּ בָהּ כׇּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ״, מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כׇּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּתִשְׁעָה בְּאָב — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם״.

« תוספתא תענית ב׳