תוספתא כפשוטה על סוכה ב׳:י״א

« תוספתא כפשוטה על סוכה ב׳:י׳ תוספתא כפשוטה על סוכה ג׳:א׳ »

1 סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — פְּסוּלָה. וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.

2 וְשֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְשֶׁאֵין לָהּ שְׁלֹשָׁה דְּפָנוֹת, וְשֶׁחֲמָתָהּ מְרוּבָּה מְצִלָּתָהּ — פְּסוּלָה.

3 גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — יְמַעֵט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.

4 מַאי שְׁנָא גַּבֵּי סוּכָּה דְּתָנֵי פְּסוּלָה, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי מָבוֹי דְּתָנֵי תַּקַּנְתָּא?

5 סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא, תָּנֵי פְּסוּלָה. מָבוֹי דְּרַבָּנַן, תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.

6 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּדְאוֹרָיְיתָא נָמֵי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא, מִיהוּ סוּכָּה דִּנְפִישִׁי מִילָּתַהּ — פָּסֵיק וְתָנֵי פְּסוּלָה, מָבוֹי דְּלָא נְפִישׁ מִילֵּיהּ — תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.

7 מְנָא הָנֵי מִילֵּי?

8 אָמַר רַבָּה, דְּאָמַר קְרָא: ״לְמַעַן יֵדְעוּ דוֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַסּוּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, עַד עֶשְׂרִים אַמָּה, אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא דָּר בַּסּוּכָּה, לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — אֵין אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁדָּר בַּסּוּכָּה, מִשּׁוּם דְּלָא שָׁלְטָא בַּהּ עֵינָא.

9 רַבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא: ״וְסוּכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחוֹרֶב״, עַד עֶשְׂרִים אַמָּה אָדָם יוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה, לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — אֵין אָדָם יוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה אֶלָּא בְּצֵל דְּפָנוֹת.

10 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, הָכִי נָמֵי דְּלָא הָוֵי סוּכָּה?

11 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, דַּל עַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם — אִיכָּא צֵל סוּכָּה. הָכָא, דַּל דְּפָנוֹת — לֵיכָּא צֵל סוּכָּה.

12 וְרָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״. אָמְרָה תּוֹרָה: כׇּל שִׁבְעַת הַיָּמִים צֵא מִדִּירַת קֶבַע וְשֵׁב בְּדִירַת עֲרַאי. עַד עֶשְׂרִים אַמָּה אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי, לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — אֵין אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי אֶלָּא דִּירַת קֶבַע.

13 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, עָשָׂה מְחִיצוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּן, הָכִי נָמֵי דְּלָא הָוֵי סוּכָּה?

14 אֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: עַד עֶשְׂרִים אַמָּה דְּאָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי, כִּי עָבֵיד לֵיהּ דִּירַת קֶבַע, נָמֵי נָפֵיק. לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, דְּאָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת קֶבַע, כִּי עָבֵיד לֵיהּ דִּירַת עֲרַאי, נָמֵי לָא נָפֵיק.

15 כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה לָא אָמְרִי, הָהוּא יְדִיעָה לְדוֹרוֹת הִיא.

16 כְּרַבִּי זֵירָא נָמֵי לָא אָמְרִי, הָהוּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ הוּא דִּכְתִיב.

17 וְרַבִּי זֵירָא — אִם כֵּן לֵימָא קְרָא: ״וְחוּפָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם״, וּמַאי ״וְסוּכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם״ — שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

18 כְּרָבָא נָמֵי לָא אָמְרִי, מִשּׁוּם קוּשְׁיָא דְאַבָּיֵי.

19 כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין דְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ, אֲבָל דְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ — אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה כְּשֵׁרָה. כְּמַאן?

20 כְּרַבָּה, דְּאָמַר מִשּׁוּם דְּלָא שָׁלְטָא בַּהּ עֵינָא, וְכֵיוָן דִּדְפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ, מִשְׁלָט שָׁלְטָא בַּהּ עֵינָא.

21 כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יוֹתֵר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת — אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה כְּשֵׁרָה. כְּמַאן?

22 כְּרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר: מִשּׁוּם צֵל הוּא, וְכֵיוָן דִּרְוִיחָא — אִיכָּא צֵל סוּכָּה.

23 כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב חָנָן בַּר רַבָּה אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא כְּדֵי רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ, אֲבָל מַחְזֶקֶת יוֹתֵר מִכְּדֵי רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ — אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה כְּשֵׁרָה. כְּמַאן — דְּלָא כְּחַד.

24 בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה פְּלִיגָא אַדְּרַב הוּנָא וְרַב חָנָן בַּר רַבָּה, דְּאִינְהוּ קָא יָהֲבִי שִׁעוּרָא בִּמְשָׁכָא, וְאִיהוּ לָא קָא יָהֵיב שִׁעוּרָא בִּמְשָׁכָא.

25 אֶלָּא רַב הוּנָא וְרַב חָנָן בַּר רַבָּה, נֵימָא בְּהֶכְשֵׁר סוּכָּה קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר הֶכְשֵׁר סוּכָּה בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וּמָר סָבַר הֶכְשֵׁר סוּכָּה בְּמַחְזֶקֶת רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ?

26 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֶכְשֵׁר סוּכָּה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר בְּמַחְזֶקֶת רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ פְּלִיגִי, אֲבָל יוֹתֵר מֵרֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ — דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה,

27 וּמָר סָבַר מֵרֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת פְּלִיגִי, אֲבָל יוֹתֵר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה.

28 מֵיתִיבִי: סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — פְּסוּלָה, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה.

29 אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּהֵילֶנִי הַמַּלְכָּה בְּלוֹד שֶׁהָיְתָה סוּכָּתָהּ גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, וְהָיוּ זְקֵנִים נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין לְשָׁם וְלֹא אָמְרוּ לָהּ דָּבָר. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָיה? אִשָּׁה הָיְתָה וּפְטוּרָה מִן הַסּוּכָּה. אָמַר לָהֶן: וַהֲלֹא שִׁבְעָה בָּנִים הֲווֹ לָהּ, וְעוֹד: כׇּל מַעֲשֶׂיהָ לֹא עָשְׂתָה אֶלָּא עַל פִּי חֲכָמִים.

30 לְמָה לִי לְמִיתְנֵי ״וְעוֹד כׇּל מַעֲשֶׂיהָ לֹא עָשְׂתָה אֶלָּא עַל פִּי חֲכָמִים״?

31 הָכִי קָאָמַר לְהוּ: כִּי תֹּאמְרוּ בָּנִים קְטַנִּים הָיוּ, וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה — כֵּיוָן דְּשִׁבְעָה הֲווֹ, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא הָוֵי בְּהוּ חַד שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ.

32 וְכִי תֵּימְרוּ קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ מִדְּרַבָּנַן הוּא דְּמִיחַיַּיב, וְאִיהִי בִּדְרַבָּנַן לָא מַשְׁגְּחָה, תָּא שְׁמַע: וְעוֹד, כׇּל מַעֲשֶׂיהָ לֹא עָשְׂתָה אֶלָּא עַל פִּי חֲכָמִים.

33 בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בְּשֶׁאֵין דְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ מַחְלוֹקֶת, דַּרְכָּהּ שֶׁל מַלְכָּה לֵישֵׁב בְּסוּכָּה שֶׁאֵין דְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ,

פירוש תוספתא כפשוטה על סוכה ב׳:י״א

11 66-68. יום טוב הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה. במשנתנו פ"ג מי"ג: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו וכו'. ומבארת התוספתא שאינו יוצא אלא אם כן נתנו במתנה גמורה. וכל הברייתא בבבלי מ"א ב', אלא ששם חסרה המלה "גמורה". ובפירוש אמרו שם וכן בקידושין ו' ב', ב"ב קל"ז שאפילו במתנה ע"מ להחזיר יצא. וכבר נתקשו כל הראשונים מאי שנא ממשנת נדרים ספ"ה. ובתו"כ אמור ריש פרק ט"ז, ק"ב ע"ג: מיכן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא אם כן רצה נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אפילו הן מאה וכו'. ועיין מ"ש להלן, שו' 70, ד"ה נתנו. ובירושלמי לא נזכרה כלל ברייתא זו. ובפירוש אמרו בפ"ד ה"ב, נ"ד ע"ב: רב מפקד לדבית רב אתי, רב המנונא מפקד לחברייא, כד תהוון יהבין מתנה ביומא טבא לא תהוון יהבין לה אלא לדעת גמורה. כהדא רב הונא יהב אתרוגא מתנה לבריה, אמר ליה אין יומא טבא יומא דין הרי הוא לך מתנה, ואין למחר הרי הוא לך מתנה. ועיין בס' ניר שהגיה בסיפא: אינו לך מתנה. אבל כגירסתינו כ"ה גם בראבי"ה בכי"א. בכ"י שזח"ה נשמט הסיום ח"ב סי' תרנ"ד, עמ' 373. ופירוש הירושלמי הוא שרב ורב המנונא החמירו והצריכו לתת את האתרוג, אחרי שיצאו בו, במתנה גמורה, ובדעת גמורה, שיוכל המקבל לעשות באתרוג מה שירצה. והביאו ראייה מרב הונא שיצא באתרוג ביום טוב ראשון של גליות ונתנו לבנו הגדול, ואמר לו שאפילו אם היום חול, ונמצא שעדיין לא יצא רב הונא באתרוג ויצטרך לו למחר, הרי הוא נותנו לו במתנה גמורה, וסמך על בנו שיבין בעצמו ויתן לו למחר את האתרוג. וכן לעיל שם פ"ג סהי"ב, נ"ד ע"א: כהדא תרונגייא הוו מצפצפין כלומר, היו בדוחק תמן, והוה רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא מתנה לבריה, אמר ליה לכשתזכה בו ובמצותו תחזירהו לי. ופירשו המפרשים שנתנו לו במתנה על מנת להחזיר. ברם בירושלמי גיטין פ"ב ה"ג, מ"ד ע"ב, אמרו: הרי זה גיטך כגירסת שרי"ר על מנת שתתנהו לי פסול, על מנת שתחזירהו לי כשר. ולא דא היא קדמייתא ? אמר ר' יוסי לכשתרצה. ובפירוש הדברים נראה שר' יוסי מפרש שלא אמר לה אלא שהוא רוצה שהיא תחזיר לו, אבל יש לה רשות גמורה שלא להחזיר. וכן בירושלמי דמאי פ"ו ה"ג, כ"ה ע"ב: על מנת שיהו המעשרות של זה אסור. שאטלם אני ואתנם לזה מותר. ולא דא היא קדמייתא ? אמר ר' אחא אם תירצה ביניהן. וממשיך הירושלמי בגיטין: אמ' ר' יוסי בי ר' בון לכשתזכה בו ובמצוותו תחזירהו לי, כהדא תרונגיה כגי' שרי"ר הוון מצפצפי' תמן, והוה רב נחמן בר יעקב וכו', כבירושלמי סוכה. הרי לך מפורש שהירושלמי השווה מתנת האתרוג לגט, ולפירוש הירושלמי כוונתו שהוא רוצה שתחזיר את הגט, אבל יש לה רשות גמורה שלא להחזיר אם לא תרצה, וכן באתרוג הוא מבקש אותו שיחזירהו לו, אבל יש לו רשות גמורה שלא להחזיר, ומעשה שהיה בבנו גדול היה, עיין במאירי מ"א ב' 112 ע"א מ"ש בשם קצת רבנים. סוף דבר "מתנה גמורה" בלשון התוספתא באה להוציא מתנה על מנת להחזיר, ופירושה גם מתנה בדעת גמורה, שלא יתבע אותו אם לא יחזיר. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ב, הערה 34, ומ"ש להלן ד"ה נתנו.

12 68. מעשה ברבן גמליאל וזקנים וכו'. תו"כ אמור, ק"ב ע"ג, ובבלי מ"א ב' הנ"ל, ובירושלמי ליתא.

13 68-69. ולא היה עמהן לולב לקח רבן גמליאל לולב בדינר זהב. בתו"כ הנ"ל: ולא נמצא לולב אלא ביד רבן גמליאל בלבד. ובבבלי הנ"ל מוסיף: שלקחו באלף זוז.

14 70. נתנו לחבירו וחבירו לחבירו. בד: נתנו לחברו במתנ' וחברו לחברו. ובכי"ע ובכי"ל: נתנו במתנה גמורה לחבירו וכו'. ובתו"כ ובבלי הנ"ל מעין גירסת כי"ו. אבל גם בעיטור ה' לולב ח"ד, הוצ' רמא"י, צ"ב רע"ב: ובתוספתא גרסי' נטלו ויצא בו ונתנו במתנה גמורה לחבירו וכו'. וכן מעתיק משמו בשבה"ל הקצר סי' קי"ז, ד"ו נ"א ע"ג. והוכיח בעל העיטור מכאן שאעפ"י שנתנו לו במתנה גמורה ולא התנה, סתמו בלולב כמתנה ע"מ להחזיר הוא, שהרי בתוספתא אמרו בפירוש שנתנו במתנה גמורה, ומ"מ הוכיחו בבבלי מ"א ב' הנ"ל מכאן שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, מפני שסתמו היה על מנת להחזיר, עיי"ש בעיטור. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ב, שו' 28–29, ד"ה ובפירוש פרחי ציון ואילך שם. ועיין בריטב"א ובמאירי בסוגיין ובשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רס"א. ועיין בשו"ת ר' אביגדור כ"צ בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה אות ב', ובפסקיו כאן פ"ג סי' ל'-ל"א, ובהערות לראבי"ה הנ"ל, עמ' 373.

15 70-72. ר' יוסה או' יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו. בכי"ו חסרה המלה "שחל" ובד נשמטו המלים "שחל להיות בשבת" בטעות, וישנן גם בכי"ע ובכי"ל. ולפי מקורות א"י נטלו שם לולב ביום ראשון שחל להיות בשבת בגבולין אפילו בזמן הגאונים הראשונים, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 278, ובא"י לא ידעו מגזירה דרבה. ועיין בבלי מ"ד א' ובתוספות מ"ג א' ד"ה אינהו, ומ"ש אפטוביצר בתוספות ותקונים לראבי"ה, עמ' 104 ואילך. ולעיל שו' 64, שנינו: עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו מניחו בארץ. וכן בבבלי: מניחו על גבי קרקע. ובירושלמי שם: לשאת את כפיו ולקרות בתורה. נותנו לחבירו. הניחו בארץ אסור לטלטלו. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ע"ג, ובשבה"ל השלם סי' שס"ח, קס"ה ע"ב, ובדרכי משה סוף סי' תרנ"ב, ובמגן אברהם סוף סי' תרנ"א. ובאליהו רבה או"ח סי' תרנ"ב, סוף אות ד', הביא את התוספתא כאן, ועיין בתוספות ירושלים או"ח סי' תרנ"א ס"ק ה', ובהוספות מהרש"מ בארחות חיים סי' תרנ"א ובציונים לאחרונים שבבאורי מהרש"ה לס' תניא רבתי סוף סי' פ"ה, עמ' 188, הערה מ"ה. והבינו רוב המפרשים את הירושלמי שאף ביום טוב אם לא נתן את הלולב לחבירו אלא הניחו ע"ג קרקע אסור לטלטלו. והוא קשה מאד, שהרי מצוה היא להחזיקו כל היום ולצאת בו לבקר חולים ולנחם אבלים, כמפורש לעיל, ולמה יהא אסור לטלטלו אם הניחו בארץ. ולא עוד אלא שהירושלמי בעצמו הביא שם ברייתא זו, כדי להוכיח שאף בשבת לר' יוסי מצוה להתפלל בו אם היה לולבו בבית הכנסת, עיי"ש, והפירוש הנכון הוא בהגהות יפה עינים מ"ב א' ובגליון אפרים בירושלמי במקומו. ולפיכך נראה שבירושלמי הוא קיצור מן התוספתא שלנו, ובשבת עסיקינן, ואם הניחו על הארץ, וכבר יצא ידי חובתו אסור לטלטלו, מפני שמיד שהגביהו כבר יצא בו, ואסור בהנייה אחרת, כעין שפירש בח"ד, עיי"ש. ועיין בתוספות ירושלים סי' תרנ"א הנ"ל. והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו פ"ג מי"ד: ר' יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור, מפני שהוציאו ברשות. ועיין בבלי מ"ב א', והירושלמי חולק וסובר שאפילו כבר החזיקו בידו פטור, משום שעדיין הוא טועה בדבר מצוה. אבל אם הניחו בארץ וכבר נתייאש מליטלו, חייב אף לר' יוסי. ועיי"ש בהמשך הירושלמי ובירושלמי שבת פי"ט ה"ד וה"ו, י"ז ע"ב, יבמות פ"ח ה"א, ט' ע"א. ודווקא בציצין שאין מעכבין את המילה, שמצוה לכתחילה להסירן בחול, וכן באכילת מצה שכל כזית וכזית מצוה היא, אבל בלולב אחרי שהניחו על גבי הארץ ונאסר בטלטולו, אפילו לר' יוסי חייב אם הוציאו לר"ה. ועיין בח"ד שפירש אחרת, עיי"ש. ועיין בס' ניר ספ"ג.

« תוספתא כפשוטה על סוכה ב׳:י׳ תוספתא כפשוטה על סוכה ג׳:א׳ »