תוספתא כפשוטה על שבת ח׳

« תוספתא כפשוטה על שבת ז׳:כ״ד תוספתא כפשוטה על שבת ט׳:א׳ »

1 אָמַר אַבָּיֵי: בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי כִּדְרַב חִסְדָּא, אֶלָּא הָכָא — בְּאִילָן הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְזָרַק וְנָח אַנּוֹפוֹ, דְּרַבִּי סָבַר אָמְרִינַן ״שְׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִיקָּרוֹ״. וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא אָמְרִינַן ״שְׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִיקָּרוֹ״.

2 אָמַר אַבָּיֵי: זָרַק כַּוֶּורֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וְאֵינָהּ רְחָבָה שִׁשָּׁה — חַיָּיב. רְחָבָה שִׁשָּׁה — פָּטוּר.

3 רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ אֵינָהּ רְחָבָה שִׁשָּׁה — פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? — אִי אֶפְשָׁר לִקְרוּמִיּוֹת שֶׁל קָנֶה שֶׁלֹּא יַעֲלוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה.

4 כְּפָאָהּ עַל פִּיהָ, שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ — חַיָּיב. שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה — פָּטוּר.

5 רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה — חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? — מְחִיצּוֹת לְתוֹכָן עֲשׂוּיוֹת.

6 אָמַר עוּלָּא: עַמּוּד תִּשְׁעָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְרַבִּים מְכַתְּפִין עָלָיו, וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו — חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? — פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה מִדְרָס דָּרְסִי לֵיהּ רַבִּים. מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה — לָא מִדְרָס דָּרְסִי לֵיהּ וְלָא כַּתּוֹפֵי מְכַתְּפִי. תִּשְׁעָה וַדַּאי מְכַתְּפִין עִילָּוֵיהּ.

7 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: גּוּמָּא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: וְכֵן בְּגוּמָּא. רָבָא אָמַר: בְּגוּמָּא לָא. מַאי טַעְמָא? — תַּשְׁמִישׁ עַל יְדֵי הַדְּחָק לָא שְׁמֵיהּ תַּשְׁמִישׁ.

8 אֵיתִיבֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא: הָיְתָה קוּפָּתוֹ מוּנַּחַת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה — אֵין מְטַלְטְלִין לֹא מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ. פָּחוֹת מִכֵּן — מְטַלְטְלִין. וְכֵן בְּגוּמָּא. מַאי לָאו אַסֵּיפָא: לָא, אַרֵישָׁא.

9 אֵיתִיבֵיהּ:

10 נִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִנִּיחַ עֵירוּבוֹ בְּבוֹר לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — עֵירוּבוֹ עֵירוּב. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב.

11 הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא בְּבוֹר דְּאִית בֵּיהּ עֲשָׂרָה, וּ״לְמַעְלָה״ — דְּדַלִּאי וְאוֹתְבֵיהּ, וּ״לְמַטָּה״ דְּתַתִּאי וְאוֹתְבֵיהּ, מָה לִי לְמַעְלָה וּמָה לִי לְמַטָּה. הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד, וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא.

12 אֶלָּא לָאו בְּבוֹר דְּלֵית בֵּיהּ עֲשָׂרָה, וְקָתָנֵי עֵירוּבוֹ עֵירוּב. אַלְמָא תַּשְׁמִישׁ עַל יְדֵי הַדְּחָק שְׁמֵיהּ תַּשְׁמִישׁ.

13 זִמְנִין מְשַׁנֵּי לֵיהּ הוּא וְעֵירוּבוֹ בְּכַרְמְלִית, וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ ״רְשׁוּת הָרַבִּים״ — לְפִי שֶׁאֵינָהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד.

14 וְזִמְנִין מְשַׁנֵּי לֵיהּ, הוּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְעֵירוּבוֹ בְּכַרְמְלִית. וְרַבִּי הִיא, דְּאָמַר כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

15 וְלָא תֵּימָא דַּחוֹיֵי קָא מְדַחֵינָא לָךְ, אֶלָּא דַּוְקָא קָאָמֵינָא לָךְ. דִּתְנַן: אִם הָיָה רְקָק מַיִם וּרְשׁוּת הָרַבִּים מְהַלֶּכֶת בּוֹ, הַזּוֹרֵק לְתוֹכָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת — חַיָּיב. וְכַמָּה הוּא רְקָק מַיִם — פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. וּרְקָק מַיִם שֶׁרְשׁוּת הָרַבִּים מְהַלֶּכֶת בּוֹ, הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת — חַיָּיב.

16 בִּשְׁלָמָא ״רְקָק״ ״רְקָק״ תְּרֵי זִימְנֵי, חַד בְּימוֹת הַחַמָּה וְחַד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּימוֹת הַחַמָּה, דַּעֲבִידִי אִינָשֵׁי לְקָרוֹרֵי נַפְשַׁיְהוּ, אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אַגַּב דְּמִטְּנִיף מִקְּרֵי וְנָחֵית, אֲבָל בִּימוֹת הַחַמָּה — לָא. צְרִיכָא.

17 אֶלָּא הִילּוּךְ תְּרֵי זִימְנֵי לְמָה לִי? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ הִילּוּךְ עַל יְדֵי הַדְּחָק — שְׁמֵיהּ הִילּוּךְ, תַּשְׁמִישׁ עַל יְדֵי הַדְּחָק — לָא שְׁמֵיהּ תַּשְׁמִישׁ. שְׁמַע מִינַּהּ.

18 אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי זִירְזָא דְּקָנֵי, רְמָא וְזַקְפֵיהּ רְמָא וְזַקְפֵיהּ — לָא מִיחַיַּיב עַד דְּעָקַר לֵיהּ.

19 אָמַר מָר: אָדָם עוֹמֵד עַל הָאִסְקוּפָּה, נוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, נוֹטֵל מֵעָנִי וְנוֹתֵן לוֹ. הַאי אִסְקוּפָּה מַאי?

20 אִילֵּימָא אִסְקוּפַּת רְשׁוּת הָרַבִּים — נוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת? הָא מַפֵּיק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים!

21 וְאֶלָּא אִסְקוּפַּת רְשׁוּת הַיָּחִיד — נוֹטֵל מִן הֶעָנִי? הָא קָא מְעַיֵּיל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד!

22 אֶלָּא אִסְקוּפַּת כַּרְמְלִית — נוֹטֵל וְנוֹתֵן לְכַתְּחִלָּה, סוֹף סוֹף אִיסּוּרָא מִיהָא אִיתָא!

23 אֶלָּא אִסְקוּפָּה מְקוֹם פָּטוּר בְּעָלְמָא הוּא — כְּגוֹן דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. וְכִי הָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים — מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד וְלִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים לְכַתֵּף עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ.

24 אָמַר מָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּוֹל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לְעָנִי, מֵעָנִי וְנוֹתֵן לְבַעַל הַבַּיִת. וְאִם נָטַל וְנָתַן — שְׁלָשְׁתָּן פְּטוּרִין. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: הַמַּעֲבִיר חֵפֶץ מִתְּחִילַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִירוֹ

פירוש תוספתא כפשוטה על שבת ח׳

1 1. הגוזז מן הבהמה מן החיה ומן העופות וכו'. רמב"ן כאן ע"ד ב' ד"ה הא, בכורות פ"ג סי' מ"א, ד' ליוורנו, נ"ז ע"א, רא"ש שם פ"ג סי' ה', המיוחס להריטב"א כאן ע"ד ב' ד"ה התולש, פירוש תלמיד הרמב"ן לביצה ח' א', עמ' 27, ר"ן פ"ז סי' שצ"ב ומגיד משנה להר"מ פ"ט מה' שבת ה"ז, כולם בשם התוספתא כגירסא שלפנינו. והר"מ הנ"ל השמיט את המלים "ומן העופות", אלא שהביא להלן שם ע"פ הבבלי: התולש כנף מן העוף וכו'. ועיין במנחת חינוך מצוה ל"ב, אות י"ב, ומה שהאריך בס' אגלי טל, מלאכת גוזז, קל"ב ע"ג ואילך, ומ"ש בס' מנחת סולת להגרד"צ מדוקלא, קט"ז ע"ג ואילך. ועיין בהערות לס' יריאים השלם, קל"ה ע"ב, הערה נ"ז. ובמאירי ע"ד ד"ה זה: וכן התבאר בתוספתא, ר"ל שהגוזז אף לאחר מיתה חייב, והוא שישנו שם הגוזז את הצמר או את השער בין מין בהמה בין מין חיה, כגון צ"ל: בין מין החי בין מן המת אפי' מן השלח שלהם חייב. וברור שהעתיק את לשון הר"מ, ולא את לשון התוספתא, ולפיכך השמיט "ומן העופות". ועיין גם בבית הבחירה למאירי ביצה ל"ד א', עמ' 205.

2 אפי' מן השלח. כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בראשונים הנ"ל, וכן ברמב"ן בה' בכורות הנ"ל גם בהמשך דבריו: וכדתניא גבי בהמה אפילו מן השלח. ובכי"ו בטעות באשגרה מלהלן: אפי' מלא השלח.

3 1-2. מלוא הסיט כפול. וכ"ה בראשונים הנ"ל ובר"מ פ"א מה' מעילה ה"ז. ובר"מ ה' שבת הנ"ל: כמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול, וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת. ועיין מ"ש בפיה"מ פי"ג מ"ד בשם גאון, ועיין במלא"ש שם. ועיין בפיה"ג לטהרות, עמ' 30, ובהערות שם, ומ"ש בערך מלין לרח"י שעפטיל ערך סיט, ובאוה"ג, התשובות, עמ' 73. ובסורית סיטא הוא זרת, σπιθαμή, ובמלה זו מתרגמים השבעים זרת שבמקרא, ואף גמד שופטים ג', ט"ז. ובס' הפרדס לרש"י ה' ציצית, ה' ע"א: והזרת בפשיטת יד באלכסון מאצבע זרת, הוא אצבע הקטן, עד הגודל. וכ"ה אות באות בכמה ליקסיקונים יוניים. ועיין תוספתא כלים פ"ו הי"ב, וערוך ערך גרמד. ובמנחת סולת, קי"ז רע"ג, העיר על דברי האו"ז ה' שבת ח"ב סי' ס"ג אות ב', ט"ו ע"ג: ולא הוזכר במשנה שיעור הגוזז, מיהו נראה בעיני דשיעור גוזז נמי כדי לארוג מלא רוחב הסיט וכו', וכ"כ הר"ר משה מיימון הגוזז צמר וכו'. וכע"ז אף בחידושים המיוחסים להר"ן בשם ר' יהונתן אלא שלא הביא את הר"מ, עיי"ש ע"ג א' ד"ה הגוזז. ותמה שלא הזכירו את התוספתא. ועיין במלא"ש פי"ג מ"ד. ועיין במנחת חינוך מצוה ל"ב אות י"ב ומ"ש עליו בס' מנחת סולת הנ"ל, קי"ה ע"א.

4 2. בין חטרתו לשאר גופו. בד: בין חטטרתו, והנכון כלפנינו, וכ"ה בכי"ע ובכי"ל. וכ"ה בקביעות בתוספתא, בירושלמי ובמשנה חולין פ"ט מ"ב ובכורות פ"ז מ"א בנוסחאות מטיפוס א"י, ואף בבבלי כאן נ"ד א'. ועיין ערוך ערך חטר ב'. ועיין לעיל פ"ד, שו' 6, ולהלן פ"ט סה"ב, שו' 3, ומש"ש. וברש"י צ' ב': מקשה של חזיר. נימין קשין שבשדרה של חזיר. אחת, דחזיא לאושכפי לרצענים לתת בראש המשיחה של תפירה. ואף כאן חייב אפילו גזז פחות ממלוא היסט הכפול, אם יש בו כדי לתת בראש המשיחה, כפירוש המפרשים.

5 2-3. המיסיך שלשה חוטין כתחילה וכו'. כלומר, המסדר שלשה חוטין של שתי למסכת אחת, עיין מ"ש הרשברג בספרו הארג ותעשית הארג, עמ' קס"ד ואילך. ובמשנתנו פ"ז מ"ב: והמיסך, והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין וכו'. ועיי"ש בתוספ' ע"ג א' ד"ה והעושה. ובר"מ פ"ט מה' שבת הי"ח השוה שיעור מיסך לשיעור אורג. ובמשנתנו רפי"ג: ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחילה ואחת על האריג חייב, וחכ"א בין בתחילה בין בסוף שיעורו ב' חוטין, ולפ"ז הברייתא שלנו כר' אליעזר, ועיין גם להלן פי"ב, שו' 4–5, ומש"ש. ושמא אף בבא זו היא מדברי ר' יהודה ששנה את משנת ר' אליעזר. ועיין בירושלמי רפי"ג, י"ד ע"א, ובמקבילה בסוף כלאים, ל"ב ע"ד, ומ"ש הר"ש סיריליאו שם, קס"ב ע"א. ושמא אף במיסך מסתתר הוא בפחות משלשה חוטין.

6 3. אף השוביט והמדקדק וכו'. בד בטעות: השרביט, וצ"ל: השוביט =השובט כלפנינו, וכ"ה "השובט" בירושלמי פי"ב סה"א וסה"ג, י"ג ע"ג וע"ד, פסחים פ"ו ה"א, ל"ג ע"ב, ובבלי כאן ע"ה ב', וצ"ז ב'. ובשני התלמודים לא נזכר שר' יהודה מחייב כאן בכל שהוא, ועיין מ"ש להלן. ופירשו המפרשים ששובט הוא מכה בשבט בכרכד על חוטי השתי כדי לצפפן, ומדקדק הוא המרתק על חוטי הערב כדי להדחיקם ולהלחימם. אבל בירושלמי הנ"ל מסיים: מפני שהוא כמיישב בידו, ואמרו שם שר' יהודה סובר כר"ש בן גמליאל המחייב במכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה משום מכה בפטיש, מפני שהוא כמיישב בידו. ולהלן פי"א ה"ב שו' 6, ד"ה ואין ספק הוכחנו שהירושלמי מפרש שהחיוב הוא מפני שמאמן את ידו לאותה מלאכה וכן פירשו הגאונים את דברי רשב"ג אף בבבלי, עיין מש"ש, ולפי זה הרי אין הבדל אם האריג הוא גדול או קטן, וחייב משום מכה בפטיש ששעורו בכל שהוא עיין במשנתנו רפי"ב ומ"ש להלן פי"א, שו' 4–5, ד"ה אחד, והתוספתא עומדת בשיטת הירושלמי, ולפיכך מחייבת בכל שהוא. ובבבלי הנ"ל: ארבעים חסר אחת, לאפוקי מדר' יהודה, דתניא ר' יהודה מוסיף את השובט והמדקדק. אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך, מדקדק הרי הוא בכלל אורג, ועיי"ש צ"ז ב', ומוכח מתוך הסוגיא שר' יהודה מונה אותן כשני אבות מלאכות, ומוסיף על משנתנו ששנתה ל"ט מלאכות גרידא. ונראה שהיתה מסורת בידם שלר' יהודה שנו ארבעים אבות מלאכות, כשיטתו לעניין מלקות במשנת מכות פ"ג מ"י, עיין מ"ש להלן. ובירושלמי פי"א סה"א, י"ג ע"א: ר' יודה עבד ארבע אמות ברשות הרבים מלאכה בפני עצמה, על דעתיה דר' יודה ארבעים מלאכות אינון. והירושלמי כשיטתו שמדקדק ומקטקט על האריג אינן מלאכות בפני עצמן, אלא חייב עליהן משום מכה בפטיש. וכבר העירותי על דברי בעל יחוסי תנאים ואמוראים כת"י ערך ר' יונתן בן אלעזר שכתב: "שמעתי כי בירושלמי דמס' מכות אההיא דהלוקין, דתנן וכמה מלקין מ' חסר אחת, ר' יהודה אומר מ' שלימות, ולוקה את היתירה בין כתיפיו, ומסיק הירושלמי כמה דר' יהודה פליג במלקות פליג באבות מלאכות, דאמר מ' מלאכות שלימות אבות מלאכות הן" וכו'. ואעפ"י שרבינו אמר מפורש שלא בדק בירושלמי מכות אלא שמע שכך הוא שם, ואף לפנינו אינו במכות, מ"מ ברור שיש כאן מסורת עתיקה. ברם בבבלי צ"ז ב' מוכח שלר' יהודה אין העברה אב מלאכה, וכנראה שלשיטת הבבלי סובר ר' יהודה שמבעיר ללאו יצא, והשלים ר' יהודה שובט ומדקדק לארבעים מלאכות. ועיין מ"ש ביפה עינים ע"ה ב'.

7 4-5. הצד חלזון והפוצעו הרי זה חייב שתי חטאות. בבבלי ע"ה א': ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת. ר' יהודה אומר חייב שתים, שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה, אמרו לו אין פציעה בכלל דישה. ולפ"ז אף הבבא שלנו מדברי ר' יהודה ח"ד. ובירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"ג: הצד חלזון ופצעו. אית תניי תני חייב שתים, אית תניי תני אינו חייב אלא אחת. מאן דאמר שתים, אחת משום צד ואחת משום נטילת נשמ'. ומאן דאמר אחת, היידה היא? משום נטילת נשמה. ולית לה צידה? לית לה צידה. ועיין בבבלי הנ"ל, ובתוספ' שם ד"ה הצד ובאהצו"י, עמ' 103.

8 5. כל אבות מלאכות שבתורה וכו'. במשנתנו רפ"ז: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. ועיין תו"כ, חובה, פ"א ה"ז, ט"ז ע"ב, משנת כריתות פ"ג מ"י, ירושלמי כאן פ"א ה"א, ט' ע"א וע"ב ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 121 ואילך, בבלי ו' ב', ס"ט א', ע' ב', ע"ג ב', צ"ו ב', כריתות ב' ב'. ועיין יבמות נ"ה א', מכות י"ד א'.

9 6. כל המקלקלין פטורין חוץ מן החובל וכו'. ירושלמי פ"ב ה"ה, ה' ע"א: עירובין פ"י הי"ב, כ"ו ע"ג; פסחים פ"ו סה"א, ל"ג ע"א. ובבבלי כאן ק"ו א' וב"ק ל"ד ב' בשם: תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן. ונחלקו שם בירושלמי ובבבלי אם חייב בחובל ומבעיר דווקא בצריך לדם ולאפר, או אפילו מקלקל גמור חייב. ועיין בתוספ' שבת שם ד"ה חוץ וד"ה בחובל. ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קצ"ח. ובמשנתנו פי"ג מ"ג: וכל המקלקלין פטורין, ולא נזכר שם חובל ומבעיר.

10 7. גר שנתגייר בין הגוים וכו'. בבבלי ס"ח ב': כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, כיצד, תינוק שנשבה לבין הגויים וגר שנתגייר בין הגויים וכו', וחייב על הדם אחת, ועל החלב אחת, ועל ע"ז אחת, ומונבז פוטר, וכך היה מונבז דן לפני ר' עקיבא וכו'. ובמשנתנו רפ"ז: כלל גדול אמרו בשבת כל השכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת. ובירושלמי שם: אי זהו שאינו יודע עיקר שבת קטן שנשבה בין הגוים וכו', עיי"ש. ועיין בבלי ס"ח א' ואילך.

11 9. עד שיבא לכלל ידיעה וכו'. כלומר, שהרי אין מזיד אלא שידע את דין התורה, אף שוגג אינו חייב חטאת אלא דווקא אם כבר ידע את ההלכה.

12 11. עד שיבא לכלל ידיעה בשעת מעשה. כלומר, אם אתה מקיש שוגג למזיד, הרי אף שוגג צריך שידע שהוא עובר על איסור בשעת מעשה.

13 12. אמ' לו כל שכן שהוספת, אם בא לכלל ידיעה וכו'. וכע"ז בכל הנוסחאות של התוספתא. אבל בבבלי הנ"ל: אמר לו הן. וכל שכן שהוספת. אמר לו לדבריך אין זה קרוי שוגג וכו'. ונתפרש בבבלי שם שמונבז קבל את דין ר"ע ואמר לו שכן הדבר שאף שוגג צריך לבוא לכלל ידיעה בשעת מעשה, דומיא דמזיד, אלא שאינו יודע שהוא חייב קרבן. ור"ע הוא שאמר לו שאין זה קרוי שוגג. ברם כבר העיר פינלס דרכה של תורה, עמ' 88, שאנו מוצאים דיון כזה ממש בין ר"ע ומונבז בתו"כ ריש מצורע, ע' ע"א: ביום טהרתו והובא. שלא ישהא. כשהיה מונבז דן לפני ר' עקיבא, אם משפטרתיו בעמידתו אחזתיו בהליכתו שבעה, משאחזתיו בעמידתו שבעח, אינו דין שיאחזינו בהליכתו שבעה. א"ל ר' עקיבא מוסיף אני על דבריך, וכי במה החמירה תורה, בימי גמר, או בימי ספר? חמורים ימי גמר מימי ספר וכו', ואם לימי ספר הקלים נתנה לו שבעה, לימי גמר החמורים אינו דין שאתן לו שבעה, א"ל, רבי, כל שכן הוספת וכשנתת לימי גמר שבעה, נעשו אף הם ימי ספר, ונמצאו אלו ואלו ארבעה עשר וכו'. הרי לך אף שם ממש כסיגנון התוספתא כאן, ואין להגיה. ולולא דברי כל המפרשים שם היה נראה שיש הבדל בין הק"ו של מונבז, ובין הק"ו של ר"ע, שמונבז מעולם לא הצריך למוחלט ז' ימים אחרי טהרתו, אלא דן ק"ו מימי הסגר שהם לכל הפחות ז' ימים, אעפ"י שאחריהם הוא פטור לגמרי, ואינו צריך ספירת שבעה, מכל שכן שהמוחלט צריך להיות בהחלטו ז' ימים. וע"ז הוסיף ר"ע ואמר לו שידון ק"ו שהמוחלט צריך לחכות שבעה ימים אחר טהרתו, וימי ההחלט לא יעלו לו כלל. ואמר לו מונבז: רבי, כל שכן שהוספת, כלומר, א"ל דרך כבוד שאינו חולק על דבריו אלא הוא מודה לו שהוא בוודאי ובוודאי הוסיף, אלא שיש לשאול שאם יצטרך למנות ז' ימי טהרה הרי אין לדבר סוף, שאף על הימים הללו יש לדון בק"ו, וכפירוש המפרשים, ולפיכך סיימו בתו"כ שבא הכתוב להוציא מדעת מונבז המצריך למוחלט לכל הפחות ז' ימים. ולפ"ז אף לפנינו הפירוש הוא שמונבז אמר לו לר"ע: כל שכן שהוספת, כלומר, דרך כבוד, אלא שיש לשאול שאם בא לכלל ידיעה בשעת מעשה, אין כאן שוגג אלא מזיד, והכל הוא מדברי מונבז, ואינו מדבר כלל בשגגת קרבן. ועיין מ"ש פינלס הנ"ל, אלא שהוא סמך על הגירסא המשובשת שבתו"כ ד"ח, אבל אף הוא הבין שגירסת התוספתא כאן עיקרית. ועיין להלן ספ"י ומש"ש.

14 13. השוכח את התורה וכו'. כלומר, ששכח את פרטי התורה, כמו שמפרש להלן. ובירושלמי פ"ז ה"א, ט' ע"ב: אשכח תני בשם ר' אליעז' גדול שנשבה לבין הגוים חייב על כל אחת ואחת, כלומר, על כל שבת ושכת, כפירוש בעל פ"מ.

15 14. כיצד היה יודע שיש חלב וכו'. מתוך הלשון ברור שדווקא אם היה יודע שיש איסור חלב בתורה, אלא ששכח את פרטי הדברים, וסבר שלא אסרה תורה אלא חלב שע"ג הקרבים, אבל לא חלב שע"ג הכסלים והכליות, וכן סבר בדם שלא נאסר אלא דם שהנפש יוצא בו, ולא דם הכנוס בלב, או דם הקזה כשהוא מקלח, ולפיכך חייב על כל אחת ואחת. ומכאן שאם שכח את עיקר הדברים וסבר שאין לא חלב ולא דם בתורה יש לו דין אחר, והוא קשה שהרי בידע ולבסוף שכח אף מונבז מודח שחייב על חלב לחוד ועל דם לחוד. ופירש בח"ד שכאן חייב על חלב כסלים לחוד ועל חלב כליות לחוד, מפני שיש כאן שכחות מיוחדות, אבל אם שכח וחשב שאין חלב בתורה אינו חייב אלא אחת על כל מיני חלב. ובמנ"ב פירש שכאן חייב לר' יהושע על כל אכילה ואכילה, אם חלקן בתמחויים, אבל אם שכח את עיקר הדין אינו חייב אלא אחת אפילו לר' יהושע, עיין בתוספ' ס"ח ב' ד"ה וחייב. ולכל הדעות הברייתא שלנו היא מדברי מונבז, שהרי לחכמים אין הבדל בין שכוח מעיקרו, ובין ידע ולבסוף שכח. ושמא פירושו שדווקא אם יודע שיש חלב בתורה ויש דם בתורה, אבל אם שכח את כל התורה אינו חייב למונבז אלא חטאת אחת על הכל. ועיין בהגהות וחידושים להגרא"מ הורוביץ ס"ח רע"ב. ועיין תו"כ חובה פ"א סה"ז, ט"ז ע"ב.

16 16-17. כל שהוא כיוצא בו ואי איפשר לו להצניעו וכו'. וכ"ה בד, אלא שיש שם הוספה בסוף, עיין בשנו"ס. וכנראה שנתערבבו שם שתי נוסחאות. ובכי"ל: ר' שמעון בן אלעזר או' כל כיוצא בו כשר להצניע, כשר לו להצניעו, והצניעו ובא אחר והוציאו הרי זה חייב. והוא כעין גירסת ד בסיפא, והרישא שלפנינו נתקצרה שם. וכנראה, שהנכון בכי"ע: כל שאין כיוצא בו כשר להצניע, והוכשר לו להצניעו והצניעו ובא אחר והוציאו וכו'. וכ"ה בבבלי ע"ו א': דתניא כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שאינו כשר להצניע כגון דם נדה או איסורי הנאה ואין מצניעין כמוהו שאין בו שיעור הראוי להצניע והוכשר לזה והצניעו, ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה. ועיי"ש צ"א א' וזבחים מ"ז א'. ועיין בירושלמי פ"י ה"א, י"ב ע"ב, ובר"ח צ"א א' ובתוספ' ע"ח א' ד"ה אטו.

17 18. המוציא מורסן לאכילה כגרוגרת וכו'. ר"מ פי"ח מה' שבת ה"ו. ובהשגות הרמ"ך שם: לא ידעתי מאין הוציא זה. אחרי כן מצאתי בתוספתא. ובמגיד משנה שם בד"ק: תוספתא פ"ט. ובמגדל עוז שם בד"ו רפ"ד: "המוציא מורסן כו' עד ימתיקו כגרוגרת, לשון תוספתא היא פ"ח דמסכת שבת אות באות". ולעצם העניין שנינו במשנתנו ספ"ז: המוציא אוכלים כגרוגרת חייב וכו', חוץ מקליפתן וכו' וסובן ומורסנן. ובגמרא שם ע"ו ב' שאלו ממשנת חלה פ"ב ששנו שם שהסובין והמורסן מצטרפין לשיעור חלה, ועליה אמר אביי: שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כלומר, מעורבת בסובה ומורסנה. ופירש"י: הילכך לחם הארץ קרינן ביה, ומיהו לעניין שבת מידי דחשיב בעינן, וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו. ועיין בתוספ' ע"ד א' ד"ה שכן. ונראה שמדברים כאן בכפרים קטנים שדרכם לערבבו בקמח מנופה, והרי הרועים אוכלים מעיסת הכלבים שעירבו בה מורסן. וכן אמרו בירושלמי מעשרות פ"א ה"ו, מ"ד ע"א: ותורם מן הכבור על שאינו כבור. א"ר אילא שכן דרך בעלי בתים להיות מכניסין לתוך בתיהן, מאי טעמא והאלפים והעיריים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו ישעי' ל', כ"ד. ועיין בבלי ע"ח א' ומ"ש במשנה למלך רפי"ח מה' שבת, ובתכ"מ כאן.

18 18-19. לבהמה כמלוא פי הגדי. לצבוע וכו'. ר"מ הנ"ל. ופי הגדי הוא פחות מכגרוגרת, ושיעור צביעת בגד קטן הוא פחות יותר. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 552, ומבואר שם שהפטמין והצבעין היו לוקחין מורסן, עיין מש"ש. ובהשגות הרמ"ך פי"ח מה' שבת ה"ו: לצביעה. זומא של צבעין וכו'. וכוונתו לבבלי פסחים מ"ב ב' שפירשוה שם: מיא דחיזרי דצבעי בה וכו'. ובפיה"מ להר"מ פ"ג מ"א שם: מיא דחיזרי, והוא מים ששורין בהם המורסן, ומשתמשים בו צובעי הלכא.

19 19. בגד קטן. במשנתנו פ"ט מ"ה: כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה. ופירש"י פ"ט ב': בראש הסבכה שעשאה בקליעה נותן מעט בגד. וברוב הנוסחאות שם: כסבכה כשבכה, ופירש הר"מ פי"ח ה"ח ובפיה"מ שם שהוא כובע שהבנות מניחות על הראש. ועיין להלן פ"ט סה"ז, שו' 13, ומש"ש, שם הי"ט, שו' 55, ומש"ש.

20 19-20. לולבי זרדים והחרובין עד שלא ימתיקו כגרוגרת וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בר"מ הנ"ל. ולולבי זרדים הם קצוות הענפים הרכים של הזרדין שהיו אוכלים אותם ע"י כבישה בחומץ, או במי מלח. וכאן הכוונה ללולבי זרדים וללולבי חרובין, שהרי חילקו בין המתיקו ללא המתיקו, ומוכח שבלולבים עסיקינן. ועיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"ב, עמ' 724. ולעצם העניין הרי כבר הראו המפרשים על הסתירה בין הברייתא שלנו ובין התוספתא במע"ש פ"א הי"ג ששנינו שם: לולבי הזרדין והחרובין, עד שלא ימתיקו אין נקחין בכסף מעשר, משימתיקו נקחין בכסף מעשר. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' מע"ש ה"ח. והרדב"ז בלשונות הר"מ סי' נ"ב תירץ שכ"ז שלא המתיקו הם ראויים לכבישה והם מאכל אדם, אבל אם כבר המתיקו אינם ראויים לכבישה ואינם אלא מאכל בהמה, ולפיכך לעניין שבת אם דעתו לכבישה הרי הם מאכל אדם, אבל לעניין טומאת אוכלין וקנייה בכסף מעשר אזלינן בתר השתא, וכ"ז שלא המתיקו אינם ראויים לא לאדם ולא לבהמה לפני הכבישה, ומחשבתו אינה מועילה כלום בדבר שאינו פרי, אבל לאחר שהמתיקו ראויים לאכילה ע"י הדחק אפילו בלא כבישה, ולפיכך אם דעתו לאכלם ניקחין בכסף מעשר וכו', עיי"ש. ברם לעיל ח"ב, עמ' 724, הוכחנו בכמה ראייות שאין הלולבים נמתקים מאליהם, והמשנה והתוספתא מדברות בהמתקה ע"י אדם, וממילא לא הרווחנו בתירוץ הרב ז"ל שכתב שאם המתיקו אינם ראויים לכבישה וכו', שהרי המתקה עצמה כבישה היא, עיין מש"ש. ונראה שלולבי זרדים וחרובים הם מרים, ואינם ראויים לאכילה כלל לא לאדם ולא לגדיים כל זמן שלא המתיקו אותם ע"י כבישה או שליקה ולפיכך כל זמן שלא המתיקו הוא מוציא אותם לכבישה, וכשאדם מוציא לכבישה סתם, חזקה שאינו טורח לכבוש בפחות מכגרוגרת ולפיכך אינו חייב אלא בכגרוגרות, שהוא שיעור מאכל אדם. אבל אם כבר המתיקו ונתרככו הרי הם ראויים לאדם ולגדיים, והוא מצוי להוציא לשניהם, ולפיכך הולכים לחומרא וחייב כמלוא פי גדי, עיין בבלי ע"ח א'.

21 20. אבל הלוף והחרדל וכו'. כלומר, כל אילו רגילים בהם יותר למאכל אדם ממאכל בהמה. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 724. ועיין במשנתנו רפי"ח ומ"ש להלן פי"ד, שו' 35–36.

22 22. ר' שמעון בן לעזר אומ' קטן בן יומו. כלומר, ר' שמעון בן אלעזר מפרש את משנתנו פ"ח מ"א שאבר קטן פירושו אבר קטן של קטן בן יומו, ופירש"י ע"ז סע"ב: אחד מפרקי אצבע קטנה. ועיין בבלי ע"ח א' וירושלמי פ"ח ה"א, י"א ע"ב. ועיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 217. ובערוך ערך קרקר חישב ע"פ משנת כלים פ"ב מ"ב והעיר עליו במלא"ש שם ששיעור זה הוא אחד מצ"ו בלוג, עיי"ש. וכן כתב הר"ש בכלים שם מדעתו, ונמצא שהשיעור הוא שני שלישים של קורטוב.

23 22-23. חוצין כדי לעשות אוזן לקפיפה מצרית. ירושלמי פ"ח ה"ב, י"א ע"ב, ובבלי ע"ח ב'. ופירש"י: הוצא של לולבי דקל, כפיפה מצרית סל העשוי מצורי דקל. ולפ"ז ברור שמצרית פירושו העשויה מנצרים, הוצים, עלי דקלים, כפירוש הערוך ועוד. וכן בה"ג ה' שבת פכ"ג, ד"ו, כ' סע"ג ד"ב, עמ' 111: ובכפיפה מצרית, דהיינו שחלה דהוצי. ועיין פיה"ג לטהרות, עמ' 68, ובהערה 17 שם. ואין ספק שכן פירשו בבבלי, עיין מנחות ס"ט סע"א ועירובין נ"ח א'. אבל בירושלמי פירשו, כנראה, כפיפה מצרית, כפיפה של מצרים, עיין בתיו"ט סוטה פ"א מ"ו ד"ה חבל מצרי. ושמא אף בירושלמי אינו אלא טעם אגדתי ע"פ צלצול המלים גרידא, עיי"ש. ובמשנתנו פ"ח מ"ב: המוציא חבל כדי לעשות אזן לקפה. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במ"ח חס"ה 1921, עמ' 357 ואילך.

24 23. סיב אחרים אומ' וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל, ופסקה הר"מ בפי"ח מה' שבת הי"ב, ובירושלמי ליתא. ובחידושים המיוחסים להר"ן: פי' רבינו יהונתן ז"ל דהוא גמי, אבל הוא חלש שאין עושין ממנו לא חבלים ולא משיחות וכו', וכופלין אותן ומשימין אותן ע"פ הכלי שמריקין בו את היין, כדי שלא יצאו היתושין דרך פיו. ועיין במאירי.

25 24. המוציא יין כדי גמיעה. ירושלמי פ"ח ה"א, י"א ע"א, פסחים, פ"י ה"א, ל"ז ע"ג, שקלים פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ב. ומתוך הירושלמי מוכח שביין מזוג עסיקינן הראוי לגמיעה. ושיעור כדי גמיעה לא נתברר בדיוק, אבל הוא פחות מרביעית, ויותר מג' רבעי רביעית. ועיין תוספ' ע"ו ב' ד"ה חלב.

26 ר' יהודה או' כדי מזיגת הכוס. כלומר, ר' יהודה אינו מחלק בין יין חי ובין יין מזוג, ונותן בו שיעור קבוע, ואם יש בכוס יין חי כדי מזיגת הכוס, אעפ"י שאין בכל התערובת כדי גמיעה חייב. ובמשנתנו רפ"ח שנינו: המוציא יין כדי מזיגת הכוס, ולא חילקו בין יין חי ובין יין מזוג, ולפיכך העמידוה בירושלמי שם כר' יהודה שלפנינו. ונראה שלת"ק כאן שמחייב במוציא יין מזוג בכדי גמיעה, לא איכפת לנו בשיעור יין החי שבו, ובלבד ששותים אותו, ואם יש בו רק מעט יין דינו כמים, והוא סובר שאף מים שיעורו כדי גמיעה.

27 24-25. יבש כזית וכו'. וכן פסק הר"מ בפי"ח מה' שבת ה"ב. וכנראה שפירש שר' נתן אינו חולק על משנתנו, מפני שיבש אינו ראוי למזיגה, וממילא דינו ברביעית, כפירש"י ע"ז א', והרי הסיקו בירושלמי ובבבלי שרביעית יין הנקרשת עומדת על כזית. אבל בירושלמי אמרו שר' נתן סובר כר' שמעון, שכל המשקין ברביעית לרבות יין, והוא חולק איפוא על משנתנו, עיין ר"ח ע"ז א', תוספ' רי"ד ומאירי במקומו. תכ"מ. ועיין או"ז ע"ז סי' קס"ה, כ"ג ע"ד, ד"ה הנה, ומ"ש במאירי הנ"ל. ועיין תוה"ב להרשב"א בית ה' סוף שער ג', קמ"א ע"ב.

28 25. חלב כדי גמיעה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל ובמשנתנו רפ"ח. אבל בכי"ע: חלב של אשה כדי גמיעה. ר' יהודה אומ' חלב כדי גמיעה ושל אשה כדי ליתן על הקילור. ועיין לחלן.

29 25-26. ר' לעזר אומ' אם של בהמה כדי גמיעה, אם של אשה וכו'. וכע"ז בד ובכי"ל. ועיין לעיל גי' כי"ע. ובבבלי ע"ז ב': המוציא חלב של בהמה כדי גמיאה, חלב של אשה ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפה. ופי' במאירי: ר"ל כלי שנותנים כלומר, ששפים בו את הקילור וכו', והיו רגילים בזה בחלב אשה או במים או בלובן ביצה וכו'. ופליניאוס כותב: גיזת צמר ספוגה בחלב אשה מעורב עם לובן ביצה כשהוא במצב נוזל ונתונה על המצח מפסיקה את ריר העין. ועיי"ש שמציע כמח תרופות אחרות מחלב אשה למחלת עינים. ובירושלמי פ"ח ה"א, י"א ע"ב: חלב, הדא דאת אמר בחלב בהמה טהורה, אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת. ועיין במאירי ע"ו ב' שהעיר שהוא מקור הר"מ פי"ח מה' שבת ה"ב. ועיין בפיה"מ להר"מ וברע"ב פ"ח מ"א ובמלא"ש שם. אבל מסתימת לשון התוספתא והברייתא שבבבלי משמע שלא חילקו בין חלב בהמה טהורה לחלב בהמה טמאה, אלא בין חלב בהמה לחלב אדם.

30 26. מים כדי גמיעה. ירושלמי רפ"ח ומקבילות הנ"ל ועיין מ"ש לעיל, שו' 24, סד"ה ר' יהודה.

31 26-27. ר' יהודה או' כדי לשוף בהן וכו'. וכ"ה בד, וסתם משנתנו רפ"ח היא איפוא כר' יהודה. ובכי"ע ובכי"ל: ר' בכי"ל: ור' אלעזר או' כדי לשוף וכו'. ובירושלמי הנ"ל: ר' יהודה אומר כדי מזיגת הכוס. ולהלן שם י"א ע"ב למשנתנו "מים כדי לשוף את הקילורית": הדא דאת אמר באילין מיא דטלא, ברם באילין דידן כדי להדיח פני מדוכה. וכן פסק הר"מ בפי"ח מה' שבת ה"ב, ועיין מאירי ע"ו סע"ב. ובבבלי ע"ח א': אמר אביי בגלילא שנו, ועיין בתשה"ג אסף הוצ' מק"נ ירושלים תש"ב, עמ' 4, ובר"ה במקומו. ולפ"ז אפשר ש"אילין דידן" שבירושלמי כוונתו למי הגליל שהיו מדיהין בהם את פני המדוכה שדכין בה את סממני הקילור, אבל בסתם מים הולכים אחרי השימוש המצוי ביותר, והוא כדי גמיעה לת"ק וכדי למזוג בו את הכוס כר' יהודה, ולפי שיטת התוספתא נחלקו במי גליל, ומשנתנו כר' יהודה.

32 27. דם ושאר כל המשקין ברביעית. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובבבלי ע"ח א': ת"ר דם וכל מיני משקין ברביעית וכו'. ובתוספ' שם ד"ה דם: בתוספתא גרס ושאר מיני משקין, וכן נראה, דהא כל מיני משקין אינן ברביעית, דיין ושמן ודבש ומים שיעורן כדתנן במתניתין. וכנראה שכוונת התוספות היא למלה "ושאר", שהרי השינוי בין "כל" ו"מיני" אינו מעלה ואינו מוריד.

33 27-28. רבן שמעון בן גמליאל או' דם כדי לכחול עין אחת וכו'. וכ"ה בד, כי"ע וכי"ל. ובבבלי הנ"ל המחלוקת הפוכה: ר' שמעון בן אלעזר או' וכו', רשב"ג אומר וכו'. ובירושלמי פ"ח ה"א, י"א ע"ב: תני דם כדי לכחול עין אחת. ועיין להלן.

34 28. שכך כוחלין לברקית. וכ"ה בבבלי הנ"ל, ובירושלמי ליתא. ומחלת עינים זו נזכרה כמה פעמים בתלמוד, וטיבה המדוייק לא נתברר. וכנראה שצדק פרויס הנ"ל לעיל הע' 52 שהכוונה למחלה παράλαμψις, כלומר נקודות נוצצות בקרנית העין. ועיין לעיל פ"ו, שו' 17, ומש"ש. ועיין מ"ש להלן. והגאונים פירשו עיין אוה"ג התשובות, עמ' 72: רוח שאוחזת את העין, ונקרית ברקית. ובבבלי הוסיפו שהתנאים כאן אינם חולקים על הת"ק, אלא שהכוונה לדם מיוחד, לדם תרנגול ברא דוכיפת. וכנראה שדם הדוכיפת הוא כחומץ לשנים, טב לבישתא וביש לטבתא, עיין בבבלי גיטין ס"ח סע"ב.

35 29. ר' שמעון בן לעזר או' משם ר' מאיר וכו'. בבבלי הנ"ל: רשב"ג אומר וכו'.

36 29-30. שכך כוחלין לחוורוד. בד: לחרוד, בכי"ע: לחוורואר, ובכי"ל: לחודואר. ובבבלי הנ"ל: ליארוד. וברש"י שם: ובתוספתא ראיתי: לחורור, והן טיפות דקות של לובן הנולדות בעין. ובתוספות שם ד"ה שכן: דבתוספתא קתני בהך מילתא גופא שכוחלין לחורור. ולהלן בכורות פ"ד סה"ב וה"ג: וריר קבוע וכו'. ובתוספות שם ל"ח ב' ד"ה וסימניך: ובתוספתא במכילתין כתוב יאור במקום חורוור כלומר, "חורוור" שבמשנה ובברייתא שם ובתוספתא כאן. וקרוב לוודאי איפוא שלפנינו כמה שמות למחלה אחת: יארוד, חוורור, וריר. ואשר לטיבה יפה העיר פרויס הנ"ל לעיל הע' 49, עמ' 308, על האגדה בספר טוביה ב' י' שטוביה נתעוור ע"י λευκώματα. ומלה זו באמת נתרגמה ע"י הסורי הוצ' לגרד, עמ' 76: חורורא. ובמכילתא משפטים פ"ט הוצ' הורוביץ, עמ' 279: את עין עבדו, שומע אני אפילו העלת חורור בדפוסים שם: ירוד, ת"ל ושחתה, לא אמרתי אלא מכה שיש בה השחתה. ומכאן שחוורור היא מכה שאין בה השחתה. ומתוך הבבלי שבת הנ"ל מוכח שיארוד =חוורור היא מכה שוקעת בתוך העין, מה שאין כן ברקית שהיא צפה על פני העין "וסימניך גוא לגוא ברא לברא". ועיין בכורות ל"ח ב' ובתוספות שם הנ"ל. ובבבלי שבת שם הוסיפו: ומאי ניהו דמא דכרושתינא, ופירש"י עטלף. ובירושלמי פ"ח ה"א, י"ח רע"ב: תני דם כדי לכחול עין אחת. ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן בדם עטלף שנו. ועיין ר"ח ע"ח א'.

37 30. המוציא קשר המוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב וכו'. במשנתנו פ"ח מ"ב: נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין, והמוציא קשר מוכסין חייב. ומסתימת לשון המשנה משמע שלא חילקה בין אם עדיין לא הראה את הקשר למוכס, ובין אם כבר הראהו. והיא כר' יהודה להלן. וכן פסק הר"מ בפי"ח מה' שבת הט"ו. וברמב"ן למשנתנו: ויש לפרש והמוציא קשר מוכסין חייב, אפי' לאחר שהראהו למוכס. וסתמא כר' יהודה. ואשר לקשר מוכסין, הרי נשתמרו בידינו קבלות של המוכס ובהן מפורש שם המשלם וטיב המכס, וכן נמצאו כמה חותמות של מתכת שהיו מקשרים אותן לסחורה ששלמו בעדה מכס. ומתוך הסוגיא בתלמוד נראה שמדברים כאן בקשר של נייר גרידא, ומכאן שהמכס היה פעוט שלא היה כדאי לעשות קשר מקלף עיין רש"י ע"ח רע"ב ד"ה קלף, ולפיכך מסתבר שמדברים כאן במכס של גשרים, והמכס היה קטן מאד. והמוכס היה קומע וקושר הרבה קשרים בביתו והיה מוכר אותם לאנשים שהשתמשו תכופות בגשר. בפנים הנייר היה חותם בשתי אותיות גדולות majuscules ומקשרו וחותם עליו מבחוץ. בראש הגשר היה העובר מראה את הקשר למוכס העומד שם, והוא היה קורע את הקשר וסותר את החותם החיצוני, כדי שלא יוכל להשתמש בו שנית. מאידך גיסא היתה בידי העובר קבלה ששלם את המכס, וכך אפשר היה לבדוק שלא שיחד את המוכס שעמד בראש הגשר. ואעפ"י שלא מצאתי סמוכים להשערתי בשום מקום אחר, הרי רק על פיה אפשר להבין את הברייתא ואת הסוגיא בבבלי, ע"ח ב'.

38 31-32. מפני שמשמרו להראותו לבעל המכס. וכן בכי"ל: לבעל מכס. ובד ובכי"ע: לבעל המוכס. ובירושלמי פ"ח ה"ב, י"א ע"ב: שהוא ראוי להראותו למוכס אחר. ובבבלי הנ"ל: מפני שצריך לו. ונחלקו שם אמוראים למה צריך לו, ואין מכאן סתירה לאף אחד מן הפירושים שם, מפני שבעל המכס היה בוודאי ממנה איש אחר שיבדוק אם לא שחדו את הראשון שיתן לו לעבור בלי מכס ולא נתן לו קשר, והבדיקה היתה יכולה להיות או ע"י בעל המכס עצמו, או ע"י "רהיטי מוכסא", או ע"י מוכס שני. ועיין מ"ש לעיל.

39 32. המוציא שטר פרוע ויש בו וכו'. בבבלי ע"ח ב': המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש בלובן שלו וכו'. והבבלי הוסיף על משנתנו "נייר מחוק כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון", שאם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות חייב, ואעפ"י שאינו ראוי לצור ע"פ צלוחיתו, ואין הלובן בטל לגבי המחק. ובירושלמי פ"ח ה"ב, י"א ע"ב: הוציא שטר חוב עד שלא הראהו לבעל חוב חייב, משהראהו לבעל חוב פטור. ולא דבר הירושלמי אלא בהוה, שהלוה פרע לשלחני והוציא ממנו את השטר, והראה לבעל חובו שכבר שולם החוב, חייב, אבל אם הכניס אותו בחזרה לביתו, פטור, שאין השטר שוה כלום ועומד לקריעה, או לשריפה, מפני החשש שמא יאבד ממנו וימצאנו המלוה ויבוא לגבות ממנו פעם שנייה. ולפ"ז ברור שבהוציא הלוה או אדם אחר אנן קיימין, ולא בהוציא המלוה. והירושלמי חולק על האוקימתא של רב יוסף ואביי בבבלי ע"ח ב', לפרש"י שם, ועיין מ"ש להלן. ואח"כ שנו בירושלמי: נייר מחוק כלומר, פיסקא מן המשנה הנ"ל. תני אם יש בו חלק כדי לכתוב שתי אותות חייב.

40 33. ובכולו כדי לכרוך על פי צלוחית וכו'. בכי"ל ובבבלי הנ"ל: או בכולו וכו', ואף לפנינו הוא וי"ו החילוק. ומכאן הביטוי "לצור ע"פ צלוחיתו", עיין ירוש' ב"מ פ"א ה"ו, ה' ע"א, בבלי ב"ק מ"ט ב', ב"מ ז' ב' ובמסורת הש"ס שם.

41 34. שטר פרוע כל שהוא וכו'. כלומר, אפילו אין בו חלק כלל, ואפילו אינו ראוי לצור ע"פ צלוחיתו.

42 35. מפני שמשמרו להראותו לבעל חובו. מכאן מוכיחים בתוספות ע"ט א' ד"ה חזי שבמוציא הלוה עסיקינן, וכרב אשי בבבלי ע"ט א'. וכן בירושלמי הנ"ל: שהוא ראוי להראותו לבעל חוב אחר, ועיין מ"ש לעיל. ורב יוסף ואביי נדחקו לפרש במוציא מלוה, מפני לשון הברייתא שבבבלי: המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב וכו'. ומכאן משמע שבמלוה עסיקינן, עיי"ש. אבל בר"ח שם מפרש את כולם במוציא לוה.

43 36. שטרי דיתקאות הפתקאות וכו'. כלומר המוציא שטרי צוואות διαθήκαι ושטרי משכנתאות ύποθήκαι וכו' חייב אעפ"י שאין בהם כדי לצור ע"פ צלוחיתו ואין בהם מקום חלק. ובבבלי ע"ח ב': המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב, כלומר, בכל שהוא. ובר"מ פי"ח מה' שבת הט"ו: המוציא קשר מוכסין חייב, אעפ"י שכבר הראהו למוכס ונפטר בו, שהרי ראיה היא לעולם. ומכאן שכל דבר שהוא משמש לראייה שיעורו בכל שהוא.

44 36-37. קלף ודכסוסטוס כדי לכתוב עליו את המזוזה. וכ"ה "ודוכסוסטוס" בוי"ו החבור בכי"ע ובבבלי ע"ט רע"ב. אבל בד: קלף דכסטוס וכו', וכן בכי"ל: קלף דכסוסטוס וכו', ופירושו כמו שפירש במנ"ב קלף שהוא דכסוסטוס, וכן אפשר לפרש אף את הגירסא שלפנינו, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1089, וכ"ה כנראה מסקנת הבבלי, כפי שהבין לנכון ר"י בלוי בספרו שטודיען צום אלטהעבראעישען בוכוועזען בודפשט 1902, עמ' 27. ועיין מ"ש להלן. ואשר למוצא המלה, בנראה שצדק לעף ששער שהכוונה למלה היונית δίσχιστος, כלומר, עור שחלקוהו מעוביו לשנים. אלא שקראו את החלק העליון כלפי השער קלף סתם, והחלק התחתון כלפי הבשר נקרא קלף דוכסוסטוס, או בקיצור דוכסוסטוס. וצריך לכתוב בשניהם בצד הפנימי, עיין התאור באוה"ג התשובות, עמ' 74, ובר"מ פ"א מה' תפילין ה"ז וה"ח. ועיין מ"ש בלוי הנ"ל, עמ' 22 ואילך. ובמשנתנו פ"ח מ"ג: קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא שמע ישראל. ואמרו עליה בירושלמי: הדא דאת אמר בקולף פני העור כלומר, החלק העליון, עיין מ"ש לעיל, ברם בהן דוכסוסטון, כדי לכתוב שתי פרשיות שבמזוזה. אבל ברמב"ן ע"ט סע"ב וממנו בריטב"א ובר"ן פירש את הירושלמי להפך, והיינו שפני העור הוא הצד הדבוק לבשר, עיי"ש.

45 37. יריעה כדי לכתוב וכו'. במשנתנו הנ"ל: קלף וכו', וכנראה שאף כאן הכוונה לקלף, אבל עיין מ"ש להלן.

46 לכתוב עליה פרשה קטנה. כ"ה בכל הנוסחאות, אבל במשנתנו הנ"ל ובברייתא שבבבלי ע"ט ב' מפורש: פרשה קטנה שבתפילין. וכתב בס' יש סדר למשנה: י"ל דקמ"ל שיהא שיעור הקלף גדול כל כך לכתוב עליו שמע ישראל שתהיה ראויה וכשרה לפרשה שבתפילין, כלומר כתב אשורי מיושר, וגליון מלמעלה ומלמטה והצדדין שיעור הראוי, ובין אות לאות כמלוא אות, והריוח בין שיטה לשיטה כדינו, מה שאין צורך לכל אלו כשנכתב פרשת שמע ישראל רק כדי לקרות מתוכו ק"ש על מטתו וכדומה. ולפ"ז אפשר שהגירסא "יריעה" שברישא נכונה, ומדברים כאן ביריעה שאינה ראויה לתפילין, ולפיכך אמרו כאן שהמוציא יריעה, סתמה ראויה לכתוב עליה שמע לתינוק, ושיעורה יותר קטן מקלף של משנתנו שראוי לכתוב עליו שמע של תפילין.

47 38. זו שמע. עיין מ"ש לעיל, ועיין בבלי גיטין ס' א'.

48 38-39. שיער כדי לגבל בו את הטיט. טיט כדי לעשות וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. וכן מעתיקים בתוספ' פ' ב' ד"ה המוציא בשם התוספתא, וכן הגיה רש"י בבבלי שם, ויש לפנינו שתי הלכות, שיעור הוצאת שער ושיעור הוצאת טיט. אבל בכי"ל: שער כדי לגבל בו את הטיט לעשות פי כור וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל בד"י ובכתי"י, ויש לנו כאן הלכה אחת בשיעור הוצאת שער, והוא כדי לגבל בו כמות קטנה של טיט הראוי לעשות פי כור של צורפי זהב, ואילו שעור הוצאת טיט עצמו לא נשנה כאן, ושעורו בעשיית פי כור סתם והוא שעור יותר גדול מכור של צורפי זהב. וכן פסק הר"מ בפי"ח מה' שבת הי"א: טיט כדי לעשות פי כור וכו', שיער כדי לגבל טיט לעשות פי כור של צורפי זהב.

49 39. לעשות פי כור וכו'. כלומר, לסתום פי כור וכו', עיין במאירי ע"ח רע"א. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 156.

50 פחמין, כדי לעשות מהן צינירה קטנה. כלומר, קרס קטן של ברזל, או של נחשת, עיין מ"ש להלן הכ"א, שו' 50, ופ"ט ה"ה שו' 9. ובניגוד לכור של צורפי זהב שהיו משתמשים בו בסובין משנתנו פ"ח מ"ד היו צורפי ברזל ונחושת משתמשים בפחמים של עץ. ועיין מ"ש קרויס בקדמוניות התלמוד גרמנית ח"ב, סוף עמ' 654. ועיין ר"מ פי"ב מה' שבת רה"ב, ואפשר שרבינו לא חילק בין פחם ובין גחלת. ועיין בצפנת פענח על הר"מ שם. ועיין בבלי צ' א' ובמשנה הנ"ל ומ"ש להלן פ"ט, שו' 7.

51 40. מולירא קטנה. הוא כלי μιλιάριον, miliarium שהיו מחממין בו מים ע"י שהיו נותנים פחמים מבפנים בתוך כלי קיבול מיוחד ומים מבחוץ.

52 40-41. המוציא כלין מקופלין ומונחין וכו'. כל הברייתא בבבלי קמ"ב א'. ועיין לעיל פ"א ה"ט, שו' 22, ד"ה הסוחר ומש"ש.

53 41. וסנדליו וטבעותיו בקומצו וכו'. עיין דק"ס, עמ' 336, הערה ג', והשוה הסיגנון בתוספתא נגעים פ"ז ה"ח.

54 41-42. היה מלובש בהן פטור. "פטור אבל אסור דתרגומא אטבעות" רמב"ן ס"ב סע"א.

55 42-43. וטבעותיו בידיו הרי זה פטור. דבגדיו בטלי לגביה, ועליו הוא פטור, שחי נושא את עצמו. רש"י. ועיין בירושלמי פ"י ה"ו, י"ב ע"ג, ובמשנת נגעים פי"ג מ"ט.

56 43. שאילו כמות שהן חייב. שאילו היה אותו עליון אחוז בהן ולא מלובש חייב הנושא. רש"י.

57 חול עפר וכו'. במשנתנו פ"ח מ"ה: זבל וחול הדק, כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבה. וחכ"א כדי לזבל כרישה. והתוספתא הזכירה חול סתם, וכנראה שזו היא דעת ר"ע במשנה, ונקטו שם חול הדק משום דברי החכמים, עיין מ"ש להלן.

58 44. עפר כדי לכסות וכו'. בירושלמי פ"ח ה"ד, י"א ע"ב: תני שמואל עפר ואפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה. וכבר הראו בח"ד ובתוס"ב שמכאן הוא מקור הר"מ בפי"ח מה' שבת הי"א.

59 45. אי זו היא צפור קטנה זה דרור. בבא זו ליתא בירושלמי. ועיין בבלי ע"ז ל"ח ב'. ובתוספות בכורים העיר על נקודות הכסף יו"ד סי' פ"ב ומשנה למלך רפי"א מה' טומאת צרעת. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 203.

60 כדי ליתן על פי כף סיד. פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ה. ועיין במלא"ש שם.

61 46. נראין דברי ר' עקיבא בחול דק ודברי חכמים וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: נראין דברי ר' יהודה וכו'. ונראה שגירסתינו נכונה, ופירושה שרבי שנה במשנתנו אף את דברי ר' עקיבה בחול דק כדי לזבל וכו', מפני שראה את דבריו, אבל בחול גס שנה את דברי החכמים גרידא, מפני שהלכה כרבים וראה את דבריהם. וכנראה שר"ע לא חילק בין חול דק ובין חול גס ושער את שניהם בכדי לזבל, כסתם דברי התוספתא לעיל. ע"פ ח"ד. ולפי הברייתא בבבלי שבת צ' א' "והתניא הבורית והחול" אפשר שיש מי ששער חול כדי לכבס בגד קטן וכו', ועיי"ש בתוספ' ד"ה בורית. ובבבלי חולין פ"ח א': היכי דמי חול הדק וכו' כל שאין היוצר צריך לכתשו. ואיכא דמתני וכו' היכי דמי חול הגס וכו' כל שהיוצר צריך לכתשו. ובכי"ו: בחול דק ודב"ב ודברי חכמים וכו'. "ודב"ב" ליתא בשאר הנוסחאות, ובכ"י הנקודות הן סימן מחיקה ולא סימן הקיצור "ודברי בן ברוקה". ושיבוש ברור הוא, שהרי אין מכסין בחול הגס משנת חולין ספ"ו, ואף לא מצאנו שחכמים סוברים כמותו.

62 46-47. סיד כדי לסוד קטנה שבבנות וכו'. כל הברייתא עד "אנדפי" היא פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ד. ואמרו בבבלי פ' ב': תנא כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. והנשים היו משתמשים בסיד כדי להשיר את השער.

63 47. כדי לעשות כילכול. וכ"ה בכי"ע. ובד: כלכל, והיא כעין גירסת הבבלי והמשנה שבירושלמי. אבל בכי"ל כאן: כדי לעשות בנכול ונמחק ע"י קו וע"י נקודות מלמעלה כנכול. וכ"ה "כנכול" במשנה הוצ' לו. ובכ"י קויפמן, פרמה ורי"ף כת"י לפי דק"ס, עמ' 166, הערה ה': כנבול. ובפיסקא שבבבלי פ' ב' וכן בנזיר ג' א': כדי לסוד כלכול. ובתשובות הגאונים עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 80: כילכול. בת צידעא וכו', צידעא כשאשה קולעת שערה כולו, משיירת ממנו דבר מועט בין אזנה לפדחתה כנגד צידעא, ומביאה סיד טרוף שהוא חבוט וטחה את אותו שער והוא נקרא בת צידעא, ואינה קולעת אותו אלא מטילה אותו כנגד פניה וכו'. ועיין רש"י נדה נ"ב ב'.

64 48. כדי לעשות אנדפי. בכי"ל: כדי לסוד וכ"ה במשנה שבבבלי אנטופי. ובמשנה כ"י קויפמן ופרמה: כדי לעשות אנטופי. ובמשנה ד' נפולי ובהוצ' לו: אנטפי. ועיין דק"ס, עמ' 166, הערה ה'. וכבר פירשו קרויס ולעף שהכוונה למשחה ידועה, Νετώπιον. ובמלונו של היזיכיוס ערך Νέτωπον, מעיר שהיא משחה המורכבת מתערובת של הרבה סממנים. ועיין מ"ש להלן.

65 48-49. בזמן שהוא כביצה, ודברי ר' נחמיה בזמן שהוא חבוט. כ"ה בכל הנוסחאות בשינויים קלים. וכן בירושלמי פ"ח סה"ד: אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בעשוי כביצה, ודברי ר' נחמיה בחבוט. כלומר אם הסיד עשוי כבר כביצת הגיר עיין ר"ח במקומו מגלגלין אותו על בת צידעא, ואם הוא טרוף נותנים אותו במשחה. אבל בבבלי פ' ב': נראין דברי ר' יהודה בחבוט ודברי ר' נחמיה בביצת הגיר. ומסורת זו מקורה בפירוש הבבלי של אנדיפי שהסיקו שם: מאי אנדיפי אפותא, והיו מגלגלים את ביצת הגיר על המצח כדי להאדימו ולעדנו, אבל בכלכול היו נותנים סיד חבוט, ומר כאתריה ומר כאתריה.

66 49. קנה כדי לעשות קולמוס וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ה, ומוסיפה התוספתא את שיעור הקולמוס, כדי שיגיע לקשרי אצבעותיו. וכן בבבלי פ' ב': תנא קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו. ובירושלמי פ"ח ה"ה, י"א ע"ב היא מימרא של ר' חייה בשם ר' יוחנן. ונסתפקו בירושלמי ובבבלי שם אם מספיק בשהוא מגיע עד הקשר העליון, או שצריך להגיע עד הקשר התחתון. ובר"מ פי"ח מה' שבת ה"ד: קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו. ועיין בתוספ' רע"א למשנתנו. ועיין בח"ד ובספרו שושנים לדוד למשנתנו.

67 50. בילס כדי לעשות ממנו צנירה קטנה. והכוונה לבולס נסכא, βωλος של מתכת. וכן להלן פ"י ה"ה: נחשת כדי לעשות ממנו צינירא קטנה. ועיין מ"ש לעיל, שו' 39, ד"ה פחמין. אבל בכי"ע: בולס כדי לעשות ממנו צלוחית קטנה של פילייטון. וכע"ז בכי"ל. ובד: בולמס לעשו' הימנו קטנ' צלוחי' של פלטון. וכנראה שצ"ל בד: בולוס לעשו' הימנו צנורה קטנה, צלוחית של פליטון, כלומר הרכבה של שתי הנוסחאות. ולפי גירסת כי"ע וכי"ל הכוונה היא לבולוס של זכוכית, והיא חתיכה עבה של זכוכית שהיו מתיכים אותה ועושים ממנה כלים. וצלוחית של פולייטין היא כלי זכוכית הקטנה ביותר, עיין במשנתנו פ"ח סמ"ב. ועיין מ"ש לעיל ספ"ד, שו' 35.

68 51. כדי לפצע בה שתי נימין כאחת. וכ"ה בבבלי פ"א א'. ונראה בפירושו שזכוכית חדה צריך שיהא בה כדי שיוכל לחתוך שתי נימין כאחת מן האריג. ועיין בפירש"י ע"ג א' ובחידושים המיוחסים להריטב"א ובמאירי ובחידושים המיוחסים להר"ן ע"ג א' ובמלא"ש פ"ז מ"ב. ובמשנתנו פ"ח מ"ו: זכוכית כדי לגרור בו ראש הכרכד. וכבר העיר במאירי על הברייתא שלנו בבבלי: אידי ואידי חד שיעורא הוא. ולפיכך הביאה הרי"ף פ"ח סי' שצ"ז והר"מ פי"ח הי"ב. ועיין בירושלמי פ"ח ה"ו, י"א סע"ב, בירושלמי כפשוטו, עמ' 157, ועמ' 201.

69 51-52. צרור אבן ר' ליעזר בן יעקב אומ' משקל וכו'. במשנתנו פ"ח מ"ו: צרור אבן כדי לזרוק בעוף. ר' אליעזר בן יעקב אומר כדי לזרוק בבהמה. ונתפרש כאן ובבבלי פ"א א' שבפחות משעור זה אינה מרגישה. ועיין גם בירושלמי הנ"ל, י"א רע"ג. ופסקה הר"מ בפי"ח מה' שבת הי"א.

70 52. משקל עשרה דינרין. בבבלי הנ"ל: משקל עשרה זוז, וכ"ה בר"מ הנ"ל. והיא היא, וכן כתב הר"מ בפ"י מה' אישות סה"ה: והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום. ועיין מלא"ש פאה פ"ח מ"ז ובפיה"מ להר"מ שם הוצ' הרצאג, עמ' 40 ועמ' 41, ובתשב"ץ ח"ג סי' ל"ו ומ"ש רה"י שעפטיל בערך מילין שלו ערך זוז.

71 כדי לעשות מסיפס. בכי"ל: כדי לעשות פסיפס. והיא אבן קטנה ψηφος שהיו משחקים בה, ושהיו מרצפים בה את הרצפה. וכן כתב בתוסב"כ: ובירושלמי פ"ז ה"ב, י' רע"ב משמע שהוא לשון רצפת אבנים.

72 52-53. מנין למאדים בשבת וכו'. כלומר, התוספתא מפרשת שאפילו לא צבע בבישול סממנין ביורה אלא צבע בדם חייב, וכפירוש הירושלמי, עיין להלן. ובילקוט תרומה סי' שס"ד: תוספת דשבת פ' הגוזז. ועורות אלים מאודמי' הוא הפסוק שאליו מסמיך בעל הילקוט את התוספתא. מנין למאדים בשבת שהוא חייב, שנ' ועורות אלים מאדמים. ועיין בח"ד שפירש ע"פ פירש"י לתורה שמות כ"ה, ה'. ובסמ"ג לאווין ס"ה, י' ע"ד: וגרסינן בתוספתא מניין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אלים מאודמים, וגרסינן בירושלמי פ"ז ה"ב, י' רע"ג מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע. וכנראה שזו היתה להם הדרך היחידה לקיים את הצבע בקביעות. ועיין בבלי ב"מ ס' ב' וירוש' ביצה פ"ג ה"ז, ס"ב ע"ב, ומ"ש בספרי היליניסמוס בא"י אנגלית, עמ' 184 ואילך.

73 53-54. אי זו היא חבורה כל שיצא ממנה דם. כלומר, דווקא אם הדם יצא היא חבורה, וחייב משום נטילת נשמה, כי הדם הוא הנפש, כמו שפירש בתוסב"כ, ועיין להלן.

74 54. נצרר הדם אע"פ שאין יכול לצאת הרי זה חייב. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע חסרות המלים "נצרר הדם", ולפי גירסא זו משמע שהכל עניין אחד, ואעפ"י שלא יצא חייב משום "חבורה". וכן בברייתא שבבבלי ק"ז ב': ואיזו היא חבורה שאינה חוזרת נצרר הדם אעפ"י שלא יצא. וברמב"ן שם ק"ז א': והחובל בהן חייב, כבר מפורש בתוס' מאי חובל שנצרר הדם ולא יצא, וכנראה שכוונתו לברייתא שבבבלי. הנ"ל, ולא לתוספתא שלפנינו. ברם הרמב"ן עצמו להלן שם הוכיח מן הירושלמי הנ"ל שדווקא אם הוציא דם חייב משום חבורה, אבל אם נצרר הדם חייב משום צובע, וכמו שפירש"י במשנה שם רפי"ד בל"א. ועיין בירושלמי סנהדרין רפי"א, ל' ע"א, והנכון בפ"מ שם, ושלא כק"ע שפירש שבשבת חייב משום חבורה אם נצרר הדם. ועיין מ"ש בעצמו בסוגיין כאן פ"ז ה"ב ד"ה הדא, ועיין מ"ש בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ז, אות ט'. ועיין מ"ש בשו"ת אבני נזר סי' קע"ו וסי' קצ"ז, והשוה שו"ת ר"א בן הר"מ בברכת אברהם סי' י"ח, ומ"ש בח"ד כאן.

75 55. מנין לדם שהוא משקה וכו'. כל הקבוצה באה דרך אגב ע"פ הקשר של "מנין" דוגמת משנתנו פ"ט, כמו שהעיר בח"ד, ועיין מ"ש במחברתי מדרשי תימן, עמ' 8 ואילך. וכבר העירו כמה מן הראשונים שנביא להלן שהדרשות כאן הן אסמכתא בעלמא, וההלכות הן בקבלה. והברייתא שלנו הובאה בס' המפתח לר"ן גאון עירובין ל"א א' נ"ח א', בליקוטים ממנו בתרביץ ש"ב, עמ' 8, פיה"מ להר"מ, פירוש הר"ש, הרא"ש והרע"ב מכשירין פ"ו מ"ד, פי' הראב"ד ופי' רבינו הלל כת"י לתו"כ שמיני רפ"ח, נ"ד ע"ד, מדרש הגדול ויקרא, עמ' 237 בשם "תנו רבנן", או"ז ח"א ה' חלה סי' רכ"ה, ל"ד ע"ב, ובשו"ת שם סי' תשס"ח, קי"ד ע"א, מכירי תהלים פ"פ, י"ז, ח"ב כ"ב ע"א, ספר הזכרון לר"א בקראט, מ"ז ע"ג. ועיין במשנת מכשירין פ"ו מ"ד.

76 שנ' ודם חללים ישתה. בתו"כ שמיני פרש' ח' ה"ד, נ"ה ע"א: אשר ישתה זה הדם, וכן הוא אומר מנחל בדרך ישתה וכו'. ובפי' הראב"ד שם: פי' למעלה מזה הוא אומר ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש וכו', ובתוספתא שבת כבר סמכו אותו לדם חללים ישתה, ומדרשות הם, זה דורש לפי דעתו וזה דורש לפי דעתו. ועיין חולין ל"ה ב' שר"ש סובר שדם מגפתו אינו מכשיר, ולית ליה "מה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא" נדה נ"ה ב', ולפיכך מביא בתו"כ את הפסוק בתהלים "מחץ ראש", שאפילו דם מגפה מכשיר. תוספות העזרה שמיני, פ"ח ע"א, בשם ז"ר. ועיין חולין ל"ו א' וכריתות כ"ב א'.

77 56. שנ' ודם ענב תשתה חמר. עיין בס' משנה אחרונה מכשירין פ"ו מ"ד שהקשה למה לא הביאו ראייה מפסוקים הקודמים בראשית כ"ז, כ"ה, ועיי"ש י"ט, ל"ב ואילך, עיי"ש שנדחק. אבל מסתבר שנקטו פסוק זה מפני שמרומזים בו גם דבש חלב ושמן.

78 מנין לדבש שהוא משקה וכו'. ילקוט ת"ת כ"י דברים ל"ב, י"ד.

79 57. מנין לשמן שהוא משקה וכו'. עיין בחזון נחום מכשירין פ"ו מ"ד שתמה למה לא הביא את סוף הפסוק שנקט בתחילה: ושמן מחלמיש צור דברים ל"ב, י"ג. אבל מסתבר שהביאו מן הקבלה ישעי' כ"ה, ו' מפני ששם מפורשת שתייה. ועיין בליקוטים מס' המפתח הנ"ל, וכנראה שיש שם השמטה בדפוס, עיי"ש.

80 58. מנין לחלב שהוא משקה וכו'. פי' רבינו הלל לתו"כ שמיני כת"י הנ"ל. ובבבלי נדה נ"ה ב': חלב האשה דכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו. וכבר העיר ר"מ שטרשון הכרמל החדשי ש"ג חוברת ט', עמ' 493 על רמזי ההפטרות להרוקח, בשלח, ג' ע"ג: ותפתח את נאד החלב. במדרש שהוציאה לו דדיה והניקתו עיי"ש בהכרמל ח"י, עמ' 532.

81 59. מנין לטל וכו'. עיין ירושלמי תרומות פי"א סה"ב, מ"ז ע"ד.

82 60. מנין לדם נדה שהוא משקה וכו'. בפיה"מ להר"מ, במדרש הגדול, בפי' הרא"ש ובפ' הרע"ב הנ"ל חסרה בבא זו, אבל ישנה בשאר הראשונים שהבאנו לעיל. ובכי"ע: חסרה המלה "נדה", וכ"ה בפירוש הר"ש הנ"ל ובתוספ' נדה י"ט ב' ד"ה כתיב, והיא היא, כמו שמוכה מן הכתוב שהוא מביא. ועיין ר"ש מכשירין ספ"ו, והובא ברשב"א במסכתין קמ"ד א'. ובשאר הראשונים שצוינו לעיל שו' 55 הגירסא בתוספתא היא כמו שהיא לפנינו "לדם נדה". וכ"ה גם בס' הישר לר"ת, ד' ווינה, ס"ח ע"א, הוצ' מק"נ, עמ' 34, פי' הראב"ד לתו"כ שמיני סוף פרש' ג', נ' ע"ד, רמב"ן נדה י"ט ב' ד"ה ירד ותוספ' הראש שם. ועיין בתוספ' הרא"ש שם כ"ג א' ד"ה ואין דנין. ובמכירי זכריה, עמ' 118: תנחומא. מנין לנדה שהוא משקה שנ' ממקור דמיה וכו'. ובמשנת מכשירין פ"ו מ"ו: ר' אלעזר בן עזריה אומר דם הנדה אינו מכשיר. ועיין בבבלי נדה י"ט ב' ובראשונים שם שצוינו לעיל. ועיין באו"ש פ"י מה' טומאת אוכלין ה"ה.

83 62. מנין לדמעת העין וכו'. הראשונים שצוינו לעיל, שו' 55. ודרשה זו גם בבבלי נדה נ"ה ב'. ועיין במשנת מכשירין פ"ו מ"ה.

84 63. מנין למי האף שהוא משקה. וכע"ז בכל הנוסחאות ובראשונים הנ"ל. אבל בס' המפתח לר"ן הנ"ל חסר, ובמקום "שנאמר" הסמוך גורס "ואומר", ולפ"ז הפסוק שלהלן היא ראייה נוספת שדמעה היא משקה. ועיין להלן.

85 שנ' ועפעפיו יזלו מים. וכ"ה בד, בפיה"מ להר"מ ובמכירי הנ"ל, וצ"ל: ועפעפנו ועפעפינו, כמו שהוא בכי"ל ובר"ש ד"ר. ובכי"ע וכן בשאר הראשונים הנ"ל: ועפעפינו, וכ"ה במקרא. ואשר לראיה מן הפסוק למי האף כתב במלא"ש מכשירין פ"ו מ"ד: נראה דדריש ועפעפינו, ואף אפינו, בחילוף עי"ן באל"ף וכו', ועוד דברישא דקרא כתיב ותרדנה עינינו דמעה, ולמה ליה למכתב בתר הכי ועפעפינו יזלו מים, אלא למי האף איצטריך. ועיין גם בתיו"ט שם.

86 64. מנין לזרוע שהוא יד וכו'. ערוך ערך זרוע בשם תוספת שבת פרק הגוזז וערוגת הבושם ח"ב, עמ' 40. ובסמ"ג עשין כ"ב, ק"ה ע"ב: ויניה כלומר, תפילין של יד בזרוע, במקום קבוצת הבשר שיש שם הנקרא קיבורת וכו', ותניא בתוספתא מניין לזרוע שהוא קרוי יד שנאמ' ותהיינה העבותים אשר על זרועו וכו'. וכנראה שיש לפנינו כאן קטע ממדרש הלכה לפרשת תפילין סוף בוא, ולא מצאתיו במקום אחר בספרות חז"ל. ואף דרשה זו כשאר הדרשות כאן אינה אלא אסמכתא, והעיקר כקבלת רבותינו במכילתא סוף בוא ובבלי מנחות ל"ז ב' ובמקבילות. ועיין בבאור הגר"א או"ח ריש סי' כ"ז ד"ה בראש.

87 65-66. מנין למי שאחזו בולמוס וכו'. כלומר, מי שאחזו רעב חזק רעב של שור, βούλιμος ביום הכפורים, עיין במשנת יומא פ"ח מ"ו, תוספתא שם פ"ד רה"ד, ירושלמי שם ה"ד, מ"ה רע"ב, ובבלי שם פ"ג ב'. ועיין מ"ש פרויס בספרו Biblisch-talmudische Medizin, עמ' 209.

88 66. שמאכילין אותו דבילה שנ' וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובכי"ל חסרה המלה "דבילה". ובד: דבלה קעילי' שנ' וכו'. ודבלה קעילית היא דבילה מובחרת ומרוה. ובירושלמי יומא הנ"ל: מניין שמאכילין אותו דבילה וצימוקין של תרומה מן הדא ויתנו לו פלח דבילה ושני צימוקים. ועיין בבבלי הנ"ל ובקה"ר ז', י"ב, ובקה"ז שם, עמ' 112.

89 67. המוציא שני נסרים כאחד וכו'. בירושלמי פ"ח ה"ב, י"א ע"ב: הוציא כלי נצרים חייב, וצ"ל: שני נצרים וכו', כמו שהגיהו המפרשים. ובבבלי צ' ב': צורי דקל שתים, וברש"י שם: נצרים קלופים לעשות סלים. ועיין מ"ש לעיל, שו' 22–23, ובהערה 38 שם.

90 תורי דקל אחד. וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל. אבל בכי"ע ובכי"ל: תורי דקל שנים. וכן בירושלמי הנ"ל: תורי דקל שנים. ואף כאן נשתמרו לנו בכה"י השונים המסורות השונות של בני א"י ובני בבל, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 633. ואשר למלה "תור" פירשוה הגאונים אוה"ג, התשובות, עמ' 89 והר"ח במקומו שהם חוטי הדקל, הגידין שמתחת הקליפה, ואין "תור" אלא "תורא" בארמית, שורה, חוט, עיין מ"ש לעף בפלורה ח"ב, עמ' 332. ובר"מ פי"ח מה' שבת הי"ג: נצרי דקל, והן חוטי חעץ, שתים. חורי דקל, והן קליפי החריות, אחת.

91 67-68. זמורה לנטיעה אחת. כ"ה בכי"ע ובכי"ל, ובכי"ו נשמטה המלה אחת בט"ס. ובד: זמור' אחת לנטיעה שתים. וכנראה שיש כאן עירבוביא של שתי גירסאות. וכן בירושלמי פ"ח ה"ב, י"א ע"ב: זמורות לנטיעה שתים. ולפי גירסת הירושלמי צריך לפרש "זמורות לנטיעה" זמורות העומדות לנטיעה, אבל אם הוציא לנטיעה ממש חייב אפילו באחת, עיין במשנתנו פ"י מ"א, ובירושלמי שם רפ"י, י"ב ע"ב, ומ"ש בפירוש הירושלמי בירושלמי כפשוטו, עמ' 164. ועיין בבבלי צ"א א' ומ"ש בתוספות צ' ב' ד"ה אם. ולפי זה לשיטת התוספתא חייב בהוצאת זמורה העומדת לנטיעה אפילו באחת, משני שזמורה יותר חשובה מגרעין לנטיעה. ועיין מ"ש להלן, שו' 70, ד"ה גרענין.

92 68. לבהמה כמלא פי הגדי. ואעפ"י שזמורות הן מאכל פילים עיין להלן פי"ד ה"ח, ובמקבילות, הני מילי בזמורות יבשות, אבל כאן בזמורה רכה עסיקינן, שהיו מאכילין אותה לגדיים. ואף כאן פירושו "לבהמה" אם היא ראויה לבהמה, ורגילים להאכיל אותה זמורות. ועיין להלן.

93 לעצים כשיעור עיצי'. כ"ה בד ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ל: לעצים כשאר עצים. ולפנינו נשמט בט"ס. ומסתבר שכן בגי' ד היתה הגירסא אף לפני סופר כי"ע, וההשמטה מתחילה להלן, כמו שסידרנו בשנו"ס. ואף כאן פירושו שהזמורה היא יבשה ואינה ראויה אלא לעצים, ולפיכך שיעורה כשיעור עצים, והיינו כדי בישול כגרוגרת מביצה קלה.

94 68-69. חבילי אזוב הסואה והקורנית וכו'. בירושלמי ובבבלי פירשו שסיאה היא צתרא, כלומר, צתרא ורודה, ועל קורנית אמרו בבבלי שהיא חשא, קורנית מקורפפת, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 558. והמינים הללו עומדים לאכילת אדם, או לאכילת בהמה, או לעצים, כמפורש במשנת שביעית פ"ח מ"א, ועיי"ש בפירוש הריבמ"ץ ובתוספות הרא"ש נדה נ"א א' בפירוש השני למשנתנו. ועיין להלן פי"ד, שו' 44 ואילך. ואזוב סתם בלי שם לוי כשר גם להזאת טמא מת ולטהרת מצורע.

95 69. לאכילה כגרוגרת וכו'. כ"ה בד, בכי"ל, בירושלמי הנ"ל ובר"מ פי"ח ה"ז. ולפנינו נשמט בט"ס, ובכי"ע ההשמטה יותר גדולה, עיין בשנו"ס.

96 70. להזאה כשיעור הזאה. כלומר אורך האזוב לא פחות מטפח, ומצותו לכתחילה בשלשה גבעולים בהזאה על טמא מת.

97 גרענין לנטיעה שתים. וכ"ה השיעור לגרעינין גלעינים בירושלמי פ"ח ה"ב, י"א ע"ב, ובבבלי צ' ב', ועיי"ש בתוספות ד"ה אם, ובמשנתנו פ"ט מ"ז. וברש"י שם: המוציא גרעינים. גרעיני תמרה. ולפ"ז אפשר לפרש שלנטיעה פירושו שהוציא על מנת לנטוע, ומכל מקום אם הוציא פחות משנים פטור, מפני שבטלה דעתו אצל כל אדם. שהרי מגרעין אחד יצא דקל גרוע, ודרכם היה לנטוע ארבעה גרעינים, שנים על גבי שנים, שהיו מתאחדים, אבל בכל אופן לא גרעין אחד, כעדות הקדמונים. ועיין מ"ש להלן.

98 71. לבהמה כמלוא פי חזיר. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: אם לאכילה כמלא פי חזיר. וגרעיני תמרה הם מאכל בהמה, עיין בבלי כ"ט א', קמ"ג א', ביצה כ"א ב', ועיין רש"י עירובין כ"ו א' ד"ה משום פירא. ומדברים כאן בגרעינים יבשים שאינם ראויים למציצת אדם, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 463. ובחידושים המיוחסים להר"ן צ' ע"ב: והנכון דהכא כשאין לו חזירים כלל, אלא שהוא מוציא בפירוש לאכילת בהמות משערים כאכילת חזיר. ובתוספות ביצה כ"א ב' ד"ה הני סופלי כתבו: דהני גרעיני תמרה אינן ראויין לבהמה אלא ע"י תיקון גדול וכו'. אבל חזירים היו אוכלים אותם כמות שהן בלי שום תיקון. ובר"מ פי"ח מה' שבת ה"ז: המוציא גרעינין אם לאכילה חמש וכו' ועיין להלן בתוספתא. ובעל כרחינו אנו אומרים שהיתה לו גירסא אחרת בבבלי הנ"ל. ועיין שם במ"מ ובדק"ס, עמ' 196, הערה ה'. ולשיטת הר"מ שנותן שיעור באכילת אדם צריך לפרש שהגרעינים היו רטובים והיו ראויים למציצה, ולא היו מוציאים פחות מחמשת גרעיני תמרים בשביל הלחות שבהם. ואפשר שהר"מ מפרש שמדברים בגרעינים ממינים אחרים, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 463 הנ"ל.

99 כמה מלוא פי חזיר אחת. וכ"ה בירושלמי ובבבלי בהוצאות שלפנינו. ובבבלי מוסיף אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה. וכן היה דרכם להדליק ולהסיק בגרעינים, עיין ירושלמי ספ"א ד' ע"ב, בבלי כ' א', כ"ט א', ביצה כ"א ב' ועוד. ולפי הר"מ הנ"ל צריך לפרש "אם להסיק", כלומר, אם הגרעינים יבשים ואינם ראויים לאכילה, ומוציאם להסיק וכו'. אבל לפירש"י אף מקודם בגרעינים יבשים עסיקינן, והכל תלוי במחשבתו ובמנהג המקום. והמלים "כמה מלוא פי חזיר" חסרות בכי"ל, וכל בבא זו חסרה בבבלי בכ"י ובראשונים. עיין דק"ס שהבאנו לעיל. ועיין לעיל, הע' 109.

100 71-72. אחרים אומר' לחשבון חמש. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ובבבלי: אם לחשבון שתים, אחרים אומרים חמש. ופירש"י: לחשבון, כמו שנותנים סימן לכל דינר פשוט. חמש, דעד ד' כללות חשיב איניש ולא מינשי, ואין צריך לתת סימן, אבל חמש מינשי ומותיב סימנא לכולהו. ולולי דברי רש"י היה נראה שמדברים כאן בטבלה של חשבון abacus שקדמוני הקדמונים היו מניחים עליהם צרורות לשם חשבון. והיו בה חמשה קוים, עיין באנציקלופידיה של Pauly-Wissowa ח"א ערך abacus, עמ' 5 ואילך ובציורים שם, עמ' 7. ועיין בתשלום הנ"ל ח"ג 1918, עמ' 4 ואילך.

101 72. המוציא מאבני בית מנוגע מעציו ומעפרו כל שהן. וכ"ה "ומעפרו" בד ובכי"ל. ובכי"ע בטעות: מעציו ומאבניו. ופירש בח"ד שהברייתא כר"א חסמא נגעים פי"ג סמ"ג הסובר שאבניו ועציו ואפרו מטמאין במה שהן. ובקונטרס תוצאות חיים להגר"מ זעמבא זצוק"ל סי' י"ח ס"ק ז' תמה מכאן על פירוש הגר"א במשנת נגעים הנ"ל שכתב: שאם האבן שלמה היא מטמאה במה שהיא, אפי' פחות מכזית, אבל אם איננה שלמה אינה מטמאה בפחות מכזית, והרי כאן מוכח שאפילו העצים והעפר מטמאים בכל שהן. ובפי' הרא"ש שם כתב: דחשיב כל חד וחד כאבר מן המת, ועיי"ש בפי' הר"ש ועיין מ"ש בצפנת פענח פי"ח מה' שבת ה"ה. ולפי דעת המפרשים הנ"ל לת"ק של משנת נגעים חייב בכזית. ובתוספתא מעילה ספ"א: אבני בית מנוגע ועציו ועפרו מצטרפין זה עם זה. וכנראה שאף לעניין הוצאת שבת הדין כן, עיי"ש בהכ"ט. ברם אין הכרח לפרש שהברייתא היא כר' אלעזר חסמא, ואפשר שמחמת איסורי הנאה אתינן עלה, וכמו שאמרו בירושלמי פ"ט ה"ו, י"ב רע"ב ופ"י ה"ו, י"ב ע"ג: ומודה ר' שמעון באיסורי הנייה, כלומר שחייבין עליהם בכל שהוא כמו שפירש בס' ניר, כר' יהודה בפ"ט מ"ו, ויותר ממנו, שמחייב בכל איסורי הנאה בכל שהוא. ולפ"ז אין מכאן שום סתירה לדברי הגר"א הנ"ל. ועיין בתוספות בכורים שפירש שהברייתא שלנו כר' יהודה הנ"ל, ועיי"ש שהעיר על דברי המשל"מ ספי"ד מה' אבל. ובמנחת יצחק פירש שחייב בכל שהוא מפני שמצניעין אותן לשורפן, ודינם כאבני מזבח ומקק ספרים פ"ט מ"ו.

102 73. כוחל, ר' שמעון בן לעזר אומ' אם לרפואה וכו'. במשנתנו פ"ח סמ"ג: כחול, כדי לכחול עין אחת. ופירשו בירושלמי פ"ח ה"ג י"א ע"ב: שכן אשה כוחלת אחת מעיניה ומטמנת חבירתה ויוצא לשוק. וכן בבבלי פ' א', לפי פירוש הר"ח ורש"י. ובמחברת הערוך לר"ש פרחון ערך צם, נ"ז סע"ב: מנהג ארץ ישראל ובבל ואספמיא כל הנשים מכסין פניהן בסדין, וכשכורכין אותו על פניהן מניחות דרך שפת הסדין חור אחד כנגד עין אחת להסתכל בו וכו'. ולפלא שלא הזכיר מקורות חז"ל. ובס' היובל לכבוד ר"ל גינצבורג, עמ' רס"ט, הבאתי אף ממקורות חיצוניים קדומים שכן היה המנהג. ובבבלי שם הסיקו שר"ש בן אלעזר אינו חולק על משנתנו, והוא מדבר בעירניות שנוהגות לצאת גלויות פנים. ועיין בהשגות הראב"ד פי"ח מה' שבת ה"י שחלק על פירוש זה, אבל הגאונים והר"מ ידעו כן מן המציאות של זמנם, וכן נוהגות הכפריות הערביות גם בזמננו, בניגוד לבנות ערים גדולות. ובר"מ ה' שבת הנ"ל: המוציא כחול בין לרפואה בין לתכשיט כדי לכחול עין אחת, ובמקום שאין דרכן להתקשט אלא בכחילת שתי עינים והוציאו להתקשט עד שיוציא כדי לכחול שתי עינים. ולפ"ז הכל תלוי בדעתו ובכוונתו, ועיין בתוספות פ' א' ד"ה אם לרפואה.

103 74-75. המוציא מן בהמה מן חייה מן עופות וכו'. בד: המוציא מין בהמ' מן חייה וכו'. ובכי"ע ובכי"ל: המוציא בהמה חיה ועוף וכו'. וכ"ה בבבלי צ"ד א'. וכע"ז בירושלמי פסחים פ"ד ה"ג, ל"א ע"א. ובירושלמי ע"ז פ"א ה"ו, מ' ע"א: דתני הוציא מן הבהמה ומן החיה ומן העופות וכו'.

104 75-76. חיין פטורין. בבבלי הנ"ל העמידוה שלא נחלקו החכמים על ר' נתן אלא בבהמה שמכבידה את עצמה כשנושאים אותה אבל באדם אף הם מודים שהחי נושא את עצמו, ומשנתנו פ"י מ"ה "את החי במטה" היא ככולי עלמא. ועיין בתוספות שם ד"ה אבל. ובירושלמי הנ"ל מוכח שאף באדם חולקים החכמים על ר' נתן עיי"ש, ועיין בסוגיית הבבלי כאן. ומ"מ אף בירושלמי פ"י ה"ו, י"ב ע"ג אמרו על משנתנו הנ"ל "את החי במטה פטור אף על המטה": דחייא טעין גרמיה, ולא העירו שמשנת יחיד היא.

« תוספתא כפשוטה על שבת ז׳:כ״ד תוספתא כפשוטה על שבת ט׳:א׳ »