תוספתא כפשוטה על שבת ז׳:ג׳

3 3-4. האומ' דני דנו הרי זה מדרכי האמורי. בד, כי"ע, כי"ל ובילקוט המכירי לעמוס, עמ' 72: דני דני. אבל במכירי להושע ד', י"ב הוא מעתיק: תוספתא דשבת. האומר דינו דיני הרי זה וכו'. ובירושלמי שבת הנ"ל: דנו דני משום דרכי האמרי. ובשרי"ר שם, עמ' 82: דַני דַנּוי וכו'. ובבבלי כאן ס"ז ב': דונו דני יש בו וכו'. ובכ"י אוקספורד שם: דאנו דייני אין בו משום וכו'. ובבבלי פסחים ד' א': ההוא דאמר דונו דיני, אמרי שמע מינה מדן קאתי וכו'. ובפתח עינים להחיד"א שם בשם לקוטי ר' בצלאל אשכנזי ועיין גם באוה"ג פסחים, עמ' 2: כתב הרב המאירי בחידושיו, ראיתי בתשובת הגאונים שהיה אומר כך דרך לחש והשבעה המונית שיהיו כל דבריו מחוורים, ושהוא ילך בטוח בהשבעה זו לפני הדיין לזכות בדיניו, וזהו סרך ע"ז. והביאור ממ"ש במס' שבת לפי גירסתם דיינו דינאי יש בו משום דרכי האמורי וכו'. הרי לך שהגאונים פירשו שיש לפנינו לחש והשבעה. ומתוך מקורות התלמוד אנו יודעים שההמון היה רגיל להשביע בלשון אני אוסר אותך משנה שבועות פ"ד מי"ג, אני כובל אותך, וכבר הראיתי שהנוסחאות הללו מוצאם מן ההשבעות שבקמיעות. והשבעות הללו היו בין־לאומיות, והיונים השתמשו בנוסחאות עבריות והיהודים בנוסחאות יוניות, וכל המקפיד להשביע בלשון זרה דווקא הרי הוא משובח. ולפיכך אפשר מאד שהיהודים שמעו מן הקוסמים שהיו כותבים בספריהם: δένω δέννω τόν δεῖνα, אני אוסר את פלוני, ואמרו כן כשבועה שיכריחו את פלוני, עיין מ"ש על כ"ז בתרביץ שכ"ז טבת תשי"ח, עמ' 188. ופשיטא שהכל אינו יוצא מידי גדר השערה, אבל הוא נראה לי המחוור ביותר מכל הפירושים שכתבו החכמים.

4 4. על שם דן ע"ז וכו'. עיין רש"י ס"ז ב' ובמהרש"א שם ומ"ש בתכ"מ.