תוספתא כפשוטה על שבת ו׳

« תוספתא כפשוטה על שבת ה׳:י״ד תוספתא כפשוטה על שבת ז׳:א׳ »

1 מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּעֲבִיר חֵפֶץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. הָתָם, לָאו אַף עַל גַּב דְּכַמָּה דְּנָקֵיט לֵיהּ וְאָזֵיל פָּטוּר, כִּי מַנַּח לֵיהּ — חַיָּיב. הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.

2 מִי דָּמֵי?! הָתָם כׇּל הֵיכָא דְּמַנַּח לֵיהּ מְקוֹם חִיּוּב הוּא. הָכָא, אִי מַנַּח לֵיהּ בִּסְטָיו מְקוֹם פְּטוּר הוּא.

3 אֶלָּא מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּעֲבִיר חֵפֶץ מִתְּחִלַּת אַרְבַּע לְסוֹף אַרְבַּע. הָתָם לָאו אַף עַל גַּב דְּאִי מַנַּח לֵיהּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר, כִּי מַנַּח לֵיהּ בְּסוֹף אַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּיב, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.

4 מִי דָּמֵי?! הָתָם, לְגַבֵּי דְּהַאי גַּבְרָא מְקוֹם פְּטוּר הוּא, לְכוּלֵּי עָלְמָא מְקוֹם חִיּוּב הוּא. הָכָא לְכוּלֵּי עָלְמָא מְקוֹם פְּטוּר הוּא.

5 אֶלָּא מִידֵּי דְּהָוֵה אַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים דֶּרֶךְ צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים. הָתָם, לָאו אַף עַל גַּב דְּאִי מַנַּח לֵיהּ אַצִּדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים — פָּטוּר, וְכִי מַנַּח לֵיהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.

6 מַתְקִיף לַהּ רַב פָּפָּא: הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים לָאו כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי. אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּאָמַר צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

7 אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּאָמַר צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי הֵיכָא דְּלֵיכָּא חִיפּוּפֵי. אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא חִיפּוּפֵי מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? הִלְכָּךְ לְהָא דָּמְיָא.

8 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמוֹדֶה בֶּן עַזַּאי בְּזוֹרֵק. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמּוֹצִיא מֵחֲנוּת לִפְלַטְיָא דֶּרֶךְ סְטָיו — חַיָּיב. אֶחָד הַמּוֹצִיא, וְאֶחָד הַמַּכְנִיס, וְאֶחָד הַזּוֹרֵק, וְאֶחָד הַמּוֹשִׁיט. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא וְהַמַּכְנִיס פָּטוּר, הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק — חַיָּיב.

9 תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע רְשׁוּיוֹת לַשַּׁבָּת: רְשׁוּת הַיָּחִיד, וּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכַרְמְלִית, וּמְקוֹם פְּטוּר.

10 וְאֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד? — חָרִיץ שֶׁהוּא עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְכֵן גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה — זוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה.

11 וְאֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים? סְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה, וּמְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין — זוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים גְּמוּרָה. אֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ, וְאֵין מַכְנִיסִין מֵרְשׁוּת הָרַבִּים זוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד זוֹ, וְאִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס בְּשׁוֹגֵג — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְנִסְקָל.

12 אֲבָל יָם וּבִקְעָה וְאִיסְטְווֹנִית וְהַכַּרְמְלִית — אֵינָהּ לֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּתוֹכָהּ. וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בְּתוֹכָהּ — פָּטוּר. וְאֵין מוֹצִיאִין מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ. וְאֵין מַכְנִיסִין מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְתוֹכָהּ, וְלֹא מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְאִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס פָּטוּר.

13 חֲצֵרוֹת שֶׁל רַבִּים וּמְבוֹאוֹת שֶׁאֵינָן מְפוּלָּשִׁין, עֵירְבוּ — מוּתָּרִין. לֹא עֵירְבוּ — אֲסוּרִים.

14 אָדָם עוֹמֵד עַל הָאִיסְקוּפָּה, נוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, נוֹטֵל מֵעָנִי וְנוֹתֵן לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּוֹל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לְעָנִי, מֵעָנִי וְנוֹתֵן לְבַעַל הַבַּיִת. וְאִם נָטַל וְנָתַן — שְׁלָשְׁתָּן פְּטוּרִים.

15 אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אִיסְקוּפָּה מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת. בִּזְמַן שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ — כְּלִפְנִים, פֶּתַח נָעוּל — כְּלַחוּץ. וְאִם הָיְתָה אִיסְקוּפָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה — הֲרֵי זֶה רְשׁוּת לְעַצְמָהּ.

16 אָמַר מָר: ״זוֹ הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד״. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי הָא דְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה

17 לֶחִי מִכָּאן, וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ!

18 וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״גְּמוּרָה״? מַהוּ דְתֵימָא: כִּי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּלָא הָוֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד, הָנֵי מִילֵּי לְטַלְטֵל, אֲבָל לִזְרוֹק מוֹדוּ לֵיהּ — קָא מַשְׁמַע לַן.

19 אָמַר מָר: ״זוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים״. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי אִידַּךְ דְּרַבִּי יְהוּדָה. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסַקְתָּן — יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ.

20 וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״גְּמוּרָה״? אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״גְּמוּרָה״, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא ״גְּמוּרָה״.

21 וְלַחֲשׁוֹב נָמֵי מִדְבָּר, דְּהָא תַּנְיָא: אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים? — סְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה, וּמְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין, וְהַמִּדְבָּר! אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בַּמִּדְבָּר. כָּאן בִּזְמַן הַזֶּה.

22 אָמַר מָר: אִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס בְּשׁוֹגֵג — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְנִסְקָל. בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, פְּשִׁיטָא! בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת וְנִסְקָל אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.

23 הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַב, דְּאָמַר רַב: מָצָאתִי מְגִלַּת סְתָרִים בֵּי רַבִּי חִיָּיא וְכָתוּב בָּהּ: אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

24 אִינִי?! וְהָתְנַן: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. וְהָוֵינַן בַּהּ: מִנְיָנָא לְמָה לִי? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

25 אֶלָּא אֵימָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַל אַחַת מֵהֶן. וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: הָא מֵהָנָךְ דְּלָא מְסַפְּקָן.

26 אָמַר מָר: אֲבָל יָם וּבִקְעָה וְהָאִיסְטְווֹנִית וְהַכַּרְמְלִית אֵינָן לֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִקְעָה אֵינוֹ לֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים? וְהָא תְּנַן הַבִּקְעָה בִּימוֹת הַחַמָּה, רְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה. בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָאן וּלְכָאן!

27 אָמַר עוּלָּא: לְעוֹלָם כַּרְמְלִית הָוְיָא, וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד — לְפִי שֶׁאֵינָהּ רְשׁוּת הָרַבִּים.

28 רַב אָשֵׁי אָמַר:

פירוש תוספתא כפשוטה על שבת ו׳

1 1. אילו דברים מדרכי האמורי. במשנתנו ספ"ו: יוצאין בביצת החרגול וכו', אף בחול אסור משום דרכי האמורי. ובמכילתא דעריות הנספח לתו"כ: ובחקותיהם לא תלכו ויקרא, י"ח, ג'. וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו וכו', ר"מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ובבבלי כאן ס"ז א' נקראו הפרקים הללו: פרק אמוראי. וכן בערוך ערך אמר ה': תני תנא בפ' אמוראה בבמה אשה. פי' פרק הוא בתוספתא שכל משניות שלו שנויות על דרך אמוראין, דבר זה יש בו משום דרכי האמורי, ודבר זה אין בו. וכן ברש"י ס"ז סע"א: בפרק אמוראי. פרק אחד ששנו בתוספתא. ובפי' רבינו הלל כת"י לספרא שם הביא את התוספתא כאן. ובס' יראים השלם סי' שי"ג, קע"ד ע"ב: מעשיהם וחקותיהם שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם הזהירה תורה עליהם. וחכמים פירשו מה המעשים וחוקים שהורגלו לעשות לשם תורה שלהם וכו', ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים שהיו מחוקותיהם, ואין להוסיף עליהם, ואינם מסברא, כי אם בקבלה וכו'. ועיין סמ"ג לאוין נ', י' ע"ד, ומהרי"ק שורש פ"ח ד' קרימונא, ס"ד ע"ג. ועיין במפרש לתו"כ המיוחס להר"ש, פ"ב ע"ב, בדרשות ר"י אבן שועיב פ' אחרי, ד' קראקא, נ"א ע"ד, ובחידושים המיוחסים להר"ן ס"ז א'. והיתה קיימת אגדה עתיקה שעשרת השבטים מצאו את ספרי הקוסמים של האמוראים, ועיין באנציקלופידי' היחודית אנגלית ח"א, עמ' 529. והנה להלן בתוספתא נמנו דברים האסורים משום בחוקותיהם לא תלכו, ודברים האסורים משום קוסם קסמים לא תנחשו ולא תעוננו, והתוספתא כללה כולם יחד בשם דרכי האמורי, כפי שהעיר במהרי"ק הנ"ל, עיי"ש מה שדייק מלשון הסמ"ג. ועיין מ"ש להלן ד"ה המספר. ועיין מ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס סנהדרין נ"ב ב'. וחלקים גדולים מן הפרקים שלנו נעתקו בילקוט אחרי סי' תקפ"ז ובארחות חיים כ"י שד"ל תיקונים והוספות לא"ח ח"ב, עמ' 619 ואילך בשם התוספתא. וכן בברייתא דר"א בר' יוסי מדרש ל"ב מדות פט"ו, הוצ' ענעלאו, עמ' 293 ואילך, וממנו במנורת המאור הוצ' הנ"ל ח"ד, עמ' 443 ואילך.

2 המספר קומי והעושה בלרית. פירוש רבינו הלל לתו"כ כת"י הנ"ל בשם התוספתא, מכילתא דעריות בתו"כ הוצ' ווייס, פ"ו ע"א, ברייתא בבבלי סוטה מ"ט ב' וב"ק פ"ג א'. ועיין קידושין ע"ו ב', סנהדרין כ"א א', שם מ"ט א'. ובדברים רבה פ"ב, י"ח: כך שנו חכמים אלו דברים אסורים מפני דרכי האמורי המספר קומי κόμη והעושה =המגדל, והשתמש בלשון התוספתא בלורית. מהו המספר קומי, זה המספר פאת ראשו ועושה תפישה קירצי' מהו חייב? סופג את הארבעים, אבל העושה בלורית אינו מגדלה אלא לשם עבודה זרה וכו'. וברור שאין "ועושה תפישה קירציא" אלא "ומגדל תפישת שערות". וכבר פירש לנכון לעף במלונו של קרויס למלות שאולות מלשון יון וכו', עמ' 522, שקורצא היא מלשון סורית "שער", שהרי כ"ה לשונו של בר בהלול שציין לו לעף לפי מלונו של פיין סמית ללשון סורית, עמ' 3756: קורֿצתא אוכֿמתא דדמֿין לדונבא דסוסיא, שערות שחורות שדומות לזנב הסוס. ועיי"ש במלונו של פיין סמית הנ"ל דוגמאות לקורצתא=κόμη. והנה הגאונים פירשו אוה"ג ב"ק, הפירושים, עמ' 144: המספר קומי שמסתפרין לפנים כנגד המצח, ומגדלים שער לאחור כנגד העורף וכו'. ובר"ח שם: כגון מלכות יון שקוצצין שער ראשיהן מלפניהן מן האוזן עד האוזן כלפי המצח כולו, ומניחין השער שכנגד העורף נוטף ומתפזר לאחוריהם וכ"ה שיטת הר"מ בפי"א מה' ע"ז ה"א. ואין ספק שזהו הפירוש הנכון. והכוונה לדעתי לתספורת שהיתה ידועה בשם κόμη ’Εκτόρεδος, והיא בדיוק כתאור הר"ח. והוא מספר קומי, הוא מגדל ציצית שבמכילתא דעריות הנ"ל. ואשר לבלורית הרי אמרו בפירוש במדרש הנ"ל שהוא מגדלה לע"ז ועיין גם בפסיקתא דר"כ פי' ל', ק"צ ע"א תיקונים והוספות: בפי׳ הראב״ד למכילתא דעריות בתו״כ אחרי מות, סה״ט, הוצ׳ ווייס, פ״ו ע״ב: ואין צ״ל גידול בלורית, שהוא מעשה הגוים, והוא אסור, שאפי׳ לגוים עצמן ישראל מוזהרין מלעשותו כמפורש להלן ע״ז פ״ג ה״ו ובמקבילות. וכמדומה לי שהן מגדלין אותו לע״ז שנה, או שנתים, ולבסוף מגלחין אותו ומחרימין אותו לנוי ע״ז., ולפ"ז ברור שהכוונה לקווצות שמקריב לע"ז, כלומר, לגידול שער שהוא מייחד לע"ז. במכילתא דעריות שם אמרו: ר׳ יהודה בן בתירא אומר שלא תבחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי שפה. ברם למנהג "שלא תנחור" לא מצאנו מקבילה לא בדרכי האמורי שמנו בתוספתא ולא בשום מקום אחר. ואף משמעותה של המלה כאן סתומה מאד, וכבר התקשו הראב״ד והמיוחס להר״ש בפירושה. ואין מקום להגהה, שהרי אף בסה״מ להר״מ ל״ת ל' במה״ג ויקרא, עמ׳ 453, בפירוש רבינו הלל במקומו, ל״ח רע״א, בכולם הגירסא: שלא תנחור. ובסי׳ הראב״ד בטעות הדפוס: שלא תנקור, אבל מתוך פירושו מוכח שגרס: שלא תנהור, עיין במיוחס להר״ש במקומו, פ״ב ע״ב, והוא שלא תנהור הוא שלא תנחור. ונראה שלא תנחור פירושו כפשוטו שלא ישמיע קול בנחיריו, כעין נחירת אדם בשעת שנתו. ומתוך הספרות של אותו הזמן אנו יודעים שהגוים נהגו כן. והנואם Dio Chrysostomus בנאומו השלשים ושלישי מטיף מוסר לאנשי טרסוס על שמשמיעים קול זה, ומתוך דבריו מוכח שהקול הזה הוא מעין נחירה ῥέγκουσιv, עיי״ש בסי׳ 33. והוא אומר שאנשי טרסוס, גדול וקטן, בכל מקום ובכל זמן משמיעים קול זה, וכשהנך שומע קול זה מן הבית נדמה לך כאילו הנך עובר על יד בית בושת שם סי׳ 36, וקול זה כאילו קול סריסים שם סי' 39. ועיין היטב בערוך ערך קל קול ה'. C. Bonner אסף הרבה חומר בעניין זה, עיין במאמרו היפה ב-Harvard Theological Review חל״ה 1942, עמ' 1 ואילך, ומתברר משם שהנוצרים הראשונים Clement ,Tatian מאלכסנדריה ועוד, גינו נחירה זו. ומכאן שמנהג זה לא היה מיוחד לטרסוס אלא שבמקום זה הפריזו על המדה. ולא עוד אלא שהחכם הנ״ל שם עמ׳ 8 מעתיק מספרו של Sophronius מדמשק המאה השביעית שמביא בשם Porphyrius מצור המאה השלישית למניין הרגיל מנהג עובדי עבודה זרה להשמיע קול נחירה רעשני דרך החוטם בשעה שהם מקריבים קרבנות לעבודה זרה. ולפי זה קול הנחירה אינו קול מתועב של זימה גרידא, אלא גם מנהג עבודה זרה ממש. ובדרך השערה נ״ל שמנהג זה יבאר לנו מדרש סתום מאד. וכן שנינו בשמו״ר פמ״ב, ז׳: דרך הר שעיר, מה עשו מחרף ומגדף אף הם מחרפים ומגדפים לפני ע״ז כ״ה בדפוס ראשון. ובכ״י אוקספורד שם: אף הם מחרפים ומגדפים לפני הב״ה, עשו ע״ז. וקרוב לוודאי בעיני שיש כאן תיקון, שהרי לכאורה אין כאן גנאי כלל אם בני ישראל מחרפים ומגדפים לפני ע״ז. ברם בילקוט המכירי למיכה ב' ח', עמ' 9, מעתיק בשם המדרש: מה עשו מחרף ומנחר אף הם מחרפים ומנחרים לפני ע״ז. גירסא זו נראית מקורית מאד והיא מסייעת לגירסת הדפוסים, אלא שבמקום "ומנחר", "ומנחרים" תקנו הסופרים ע״פ הצרוף הרגיל: מחרף ומגדף וכו' מחרפים ומגדפים. ואשר ״למחרפים״ נראה שאין כאן אלא ציור מבטאי onomatopoeia לנחירה, דוגמת храп ברוסית, נחירה בשעת השנה, או χρεμέτισμα ביונית, צהלת הסוס, ועיין גם במלונו של בן יהודה ערך חרף ח׳, עמ׳ 1777, ובהערה 4 שם. והוא מחרף הוא מנהר, וכל הדרש מיוסד על דרך ״הר״ עשו, ודרשו ״הר״ כמו ״נחר״ חראף, חרף, ודרכו של עשו לחרף ולנהר לפני ע״ז, ואף ישראל עשו כן. ועיין בעה״ש, ערך נחר, 3.

3 1-2. והמגבה לגודגדון. וכ"ה בכי"ל. ובד: והמגבה לגורגרון, ובכי"ע: והמגבח לגודגדין. ובילקוט: והמגביה לגורגרון, ובילקוט כי"א כ"י אוקספורד: לגודגרון. ובא"ח ארחות חיים: והמכפה לגריסין. ובל"ב מדות, וכן בפירוש רבינו הלל לתו"כ הנ"ל, השמיטו בבא זו. ופירשו החכמים שעושה גבחת מגבח, כגי' כי"ע לשם האליל גד, מזל. ולפי פירוש זה דרך זו היא מעין שתי הדרכים הקודמות. אבל לא מצאנו מנהג זה כלפי האליל גד τύχη. ושמא צ"ל: המנבח לגודגדין או לגורגרין, והכוונה לגדגדניות, או לגרגרין. וכן אומר לוקנוס שהאמגושים מלחשים לפעמים בקול הנשמע כנביחת כלב, או זרידת זאב. והוא מעין "צווח לגריסין" או "מצייץ לאורז," עיין מ"ש להלן, שו' 34. ובפרקי דרבי הוצ' גרינהוט, עמ' מ"ד, הוצ' שענבלום, י"ט סע"א אמרו שגרגיר ממעט את הכשפים. ולפי פירוש זה אנו פותחים בבבא זו סגולות ולחשים של הבל. והשוה גירסת א"ח הנ"ל.

4 2. והמגוררת בנה בין המתים. וכע"ז בכל הנוסחאות ובפי' רבינו הלל הנ"ל. ובל"ב מדות: והמגרת בנה בין המתים, וכנראה שאין כאן אלא ט"ס או טעות הדפוס, שהרי במנוה"מ מעתיק: והמגררת בנה בין המתים, והוא מפרש: כדי שיהיה. ועיין לוי הנ"ל לעיל הע' 2, עמ' 25.

5 והקושר מטוטלת על יריכו. כ"ה "מטוטלת" בכל הנוסחאות, לרבות כי"ע. וכ"ה בפירוש רבינו הלל הנ"ל. ובילקוט, א"ח ול"ב מדות: מטולטלת, והיא היא עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 6, והכוונה לאבן טובה תלויה בפס החגור על יריכו. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ה מ"ג.

6 2-3. וחוט אדום על אצבעו. עיין מ"ש לעיל פ"ד ה"ה, שו' 12, ולהלן פ"ז הי"א, שו' 15, ד"ה הקושר. סגולה זו היתה נפוצה מאד בעולם העתיק, עיין בספרות המרובה שהביא לוי הנ"ל לעיל הע' 2, עמ' 26. ובעיקר שמש חוט השני κόκκινος στήμων קמיע לילדים לוי הנ"ל בשם יוחנן כריזוסטומוס. וזכורני שכן תלו לילדים חוט אדום בצואריהם בעיירתי מוטילה בשעת מגפת האדמת scarlet fever, ולא מיחו בידם, וכן נהגו אף במדינת פולין. וכנראה שאין לנו אלא מה שאסרו חכמים, ולא אמרו אלא באצבעו, אבל בשאר חלקי הגוף מותר, וכן בגיטין ס"ט סע"ב: ליתי חוטא דזהוריתא וכו' וליתלי ליה וכו'. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 16.

7 3. והמונה ומשליך צרורות לים וכו'. כ"ה בכל נוסחאות הנ"ל ובמהרי"ק שורש פ"ח, ס"ד ע"ג. ובל"ב מדות: המונה צרורות ומשליך לים ולנהר וכו', ושינה את הסדר לשם פירוש. והנכון כלפנינו, ופירושו שמונה מניין ידוע בשעה שמשליך שברי אבנים דקים לים, או לנהר, כדי לנחש מאופן שקיעתם. והכוונה לניחוש במים ύρομαντεία. וכן כתב בח"ד: שמא הוא נחש קודם שירד לים. פירוש לפירושו, שהוא מונה: אחת, שתים וכו', ומנחש ע"פ המניין שהוא מגיע לו בשעה שהצרור שוקע ונעלם.

8 4. והמספק והמטפח והמרקד לשלהבת. ובל"ב מדות מוסיף: כדי שתבוא כלומר, כדי שתתלקח. ובח"ד פירש: אפשר שזה כעין מה שעושים העכו"ם בימים ידועים שעושין מדורות גדולות ומספקין ומרקדין לפניו, ועיין מ"ש לוי, הנ"ל לעיל הערה 2, עמ' 27. ועיין מ"ש על ספוק וטפוח להלן פי"ז, שו' 61, ד"ה ובלבד. ושמא רקדו וטפחו לשלהבת שלא תתפשט ולא תזיק. וכן מעיד פליניאוס תולדות הטבע סכ"ח פ"ה, סי' כ"ה: נהוג אצל כל העמים למחות כף או לקרוץ בשפתים לברקים של קיץ. ועיין להלן, הערה 70.

9 4-5. נפלה פת ממנו אמר החזירה לי וכו'. פליניאוס הזקן בספרו תולדות הטבע הנ"ל סי' כ"ז כותב: אם נפל אוכל מן היד דייקו הקדמונים להחזירו על השולחן. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 20, ד"ה נפלה פתי.

10 5-6. הניחו נר על הארץ שיצטערו המתים וכו'. וכע"ז בכל הנוסחאות ובא"ח הנ"ל. ובל"ב מדות קיצר ודלג על בבא זו. ובילקוט הנ"ל כי"א: הניחוני על הארץ שיצטערו המתים, או תניחוני בד"ר שם: אל תניחו נר על הארץ וכו'. ובארחות חיים ח"ב ה' אבל, עמ' 576: ולמה מניחין את הנר בארץ על גבי קרקע בבית האבל, כדי שלא ללמוד מדרכי האמורי, דאמרינן בתוספתא דשבת שהיו אומרים המניח את הנר על גבי קרקע המתים מצטערים. וי"ל משום הכי היו משימין אותו דרך הפתח על הקרקע, כדי שתראה הנפש אנה תלך כשחוזרת לביתו וכו'. ובס' שבט יהודה לר"ש בן וירגא: השיב הכומר וכו' וזה ימים ראיתי שכתבו התלמודיים שראוי לשים נר בקרקע הבית שמת שם מת, ואמרו שהטעם הוא שכאשר תרצה הנשמה לשוב אל הבית שתאיר לפניה הדרך וכו'. תשובת השליח החשוב, לראשונה שאמר הכומר שכתוב בתלמוד שישימו נר בקרקע בית המת, אפשר חלום חלם, ואינו אלא מנהג קדום, והיה כדי לדחות אמונת הכשוף אשר אמרו שהשונא אשר ירצה לצער המת שישים נר בקרקע ביתו, ולכן לא ישימו נר בקרקע בית המת, ואנו לנגד אותה סברא והיא סברת עם האמורי, נשים הנר בקרקע הבית. ואנו רואים שכל העניין לקוח מס' ארחות חיים, או ממקור אחר, שממנו שאב בעל א"ח. ועיין מ"ש לוי הנ"ל לעיל הע' 2, עמ' 28, ואין לו הקבלה מדוייקת לתוספתא שלנו.

11 6-7. נפלו ממנו ניצוצות ואמר אורחין לנו וכו'. בל"ב מדות: נפלו ניצוצות מן הנר ואמר וכו'. והיא היא. ובס' חסידים ד' בולוניא סי' נ"ט: ועוד יש ניחוש ורב הוא, ונוהג ביד בני אדם, רואין אש גוחלת בוערת מעומד כלומר, שמתמרת ועולה ואינה מתפשטת לצדדין אומרים יהיה לנו אורח, אל תכבהו במים, האורח יפול במים, ואין לך ניחוש גדול מזה. ואמונה טפלה זו היתה נפוצה בין העמים בימי הבינים, עיין לוי הנ"ל לעיל הערה 2, עמ' 28.

12 8. יבוא פלוני שידיו קלות וכו'. וכן אומר פליניאוס תולדות הטבע סי"ח, פנ"ד סי' קצ"ז שישנם בני אדם שע"פ גורלם הם מביאים ברכה לתבואה.

13 9. או בעיסה יבוא פלוני שידיו קלות וכו'. צ"ל: שידיו מבורכות, כגי' ד, כי"ע וא"ח הנ"ל. וכן היתה הגירסא לפני בעל הילקוט, אלא שיש שם השמטה. ובכי"ל נשמטה כל הבבא של האומ' בחבית וכו'.

14 10. הפוקק את החלון בסירה וכו'. קרוב לוודאי שצדק לוי הנ"ל לעיל הע' 2, עמ' 29, שהכוונה לקוץ הרמנוס Rhamnus, שהקדמונים החשיבוהו כסגולה נגד השדים ונגד הרוחות המוצצים דם ילדים, וטהו בו את הבתים שיש בו יולדת, כדי להבריח את השדים. ולפעמים נתנו אותו בתוך החלון של בית יולדת עיין לוי הנ"ל. ולפ"ז "של חיה" שלהלן דבוק אף לבבא שלנו.

15 10-11. והקושר ברזל בכרעי המטה של חיה. כ"ה "של חיה" בד, כי"ע, כי"ל, ילקוט וא"ח הנ"ל. ולפנינו נשמט בט"ס. וסגולת הברזל להבריח את השדים היתה מקובלת מאד בזמן העתיק, עיין מ"ש פירליס במ"ח חי"ט, עמ' 428, לוי הנ"ל לעיל הע' 2, עמ' 29, ועמ' 35, בלוי, צאובערוועזען, עמ' 159 ואילך, גולדציהער ב־ Archiv fur Religionswissenschaft ח"י 1907, עמ' 41 ואילך, אפטוביצר בצופה מארץ הגר ח"ב 1912, עמ' 126. ועיין להלן, שו' 28, ושו' 29. ובח"ד העיר: וזה השני כלומר, המנהג לקשור ברזל עדיין הוא מרקד בינינו במקומות הללו בעונותינו הרבים. ועיין בקובץ רשומות, כרך א' אודיסה תרע"ח, עמ' 364.

16 11. והעורך לפניה שלחן וכו'. אף נוהג זה היה מקובל אצל העמים, שכן כותב Servius בבאוריו ל־ Eclogae של Virgilius ס"ד, 64: לפיכך בלידת ילדים מיוחסים וכו' עורכים שולחן להירקוליס, עיין לוי הנ"ל לעיל הע' 2, עמ' 30, שמביא פיסקא זו, עיי"ש עוד דוגמאות. ונראה שעמי המזרח ערכו את השלחן לגד עיין ישעי' ס"ה, י"א, לשם מזל טוב של התינוק הנולד.

17 12. אבל פוקקין את החלון בגלופקרין וכו'. כלומר, סותמין את החלון בכר, עיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 45, וחשבו סגולה זו לרפואה שיש בה ממש, כמפורש בבבלי ב"ק ס' ב': רבא בעידן ריתחא הוי סכר כוי, דכתיב ירמי' ט', כ' כי עלה מות בחלונינו. ואעפ"י שאמונה זו כנענית היא עיין תרביץ שי"ג, תש"ב, עמ' 208, לא אסרו אותה משום דרכי האמורי, משום שיש לה רמז במקרא.

18 ונותנין לפניה ספל של מים. ברור שכן נהגו הגויים לשם סגולה, אבל הואיל ואינו ניכר שעושים כן לשם סגולה, שהרי תוכל לשתות מהם כשתהיה לבדה, אין כאן משום דרכי האמורי.

19 13. וקושרין לה תרנגולת שתהא לה לצית. בד ובכי"ע: לצות, ובכי"ל: לצואת. ובא"ח: לצוות. ובילקוט וכ"ה גם בכ"י: שהתחילה לצאת. והנכון כבכי"י: לצות, לצוות, כלומר, לחבורה, שלא תשאר לבדה. ובבבלי ברכות נ"ד סע"ב: שלשה צריכין שימור פירש"י: מן המזיקין וכו' במתניתא תנא חולה, חיה, חתן וכלה. ואף מנהג זה היה מקובל אצל הגוים, וכן מעיד Aelianus: ועד היום תרנגול נוכח אצל היולדות.<καὶ νῦν ταῖς τικτούσαις ἀλεκρυῶν πάρεστι וכו'. והוא נותן טעם מיתולוגי לדבר שתרנגול מקל על הלידה.

20 14. שחטו תרנגול זה שקרא בערב. וכע"ז בד ובל"ב מדות. אבל בכי"ע: סקלו תרנגולת זה שקרא בערב. וכ"ה בא"ח אלא ששם: מבערב. ובכי"ל: סיקלו תרנגול זה שקורא מבערב כגי' א"ח. שחטו תרנגול זה שקורא מבערב. ובבבלי ס"ז ב': שחטו תרנגול זה שקרא ערבית. וכנראה שיש כאן שתי מסורות, ובתוספתא הגירסא הנכונה היא "סקלו", עיין מ"ש להלן, שו' 15, סד"ה הרי זה. ולפי עדות כל הנוסחאות פירושו שהתרנגול קרא בערב. ואף פליניאוס מונה בין סימני הטייר: תרנגול שקרא שלא בזמנו או בערב. לוי הנ"ל לעיל הערה 2, עמ' 31, מעיר על האניקדוטה שמספר Petronius כי בשעה שטרימלכיון דבר על גדולתו ועשרו קרא התרנגול. טרימלכיון ראה בזה סימן של שריפה, או מות של אחד מן המסובים, והוא עשה מה שעשה. אח"כ צוה לתפוס את התרנגול, לנחור ולבשל אותו.

21 שחטו תרנגולת זו שהיא קורא כזכר. וכע"ז בד, בכי"ל ובאו"ח הנ"ל. ובכי"ע חסרה המלה "שחטו", ובבא זו דבוקה למעלה, כלומר, סקלו תרנגולת זו, עיין מ"ש לעיל בסמוך בשם כי"ע. ובבבלי ס"ז ב': האומר שחטו וכו' ותרנגולת שקראה גברית כלומר, כגבר, כתרנגול. וכן נהגו אומות העולם לשחוט תרנגולת שקראה כזכר, עיין לוי הנ"ל לעיל הערה 2, עמ' 31. ועיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה הרי זה מדרכי.

22 14-15. האכילוה כרבלתא שהיא קורא כזכר. בכי"ע ובכי"ל: כרבלתה, כלומר הכרבולת של התרנגולת עצמה שקראה כזכר. ועיין מ"ש לוי הנ"ל לעיל הערה 2, עמ' 31. ובבבלי חסרה בבא זו.

23 15. הרי זה מדרכי האמורי. כ"ה בכל הנוסחאות ובל"ב מדות הנ"ל, וכן יוצא מא"ח הנ"ל. וכ"ה בבבלי ס"ז ב'. אבל בכ"י אוקספורד שם: אין בו משום דרכי האמורי, וכ"ה בכל הסוגיא שם עיין דק"ס, עמ' 146, הערה ד'. וכן גרס הרא"ה בכל הסוגייא, עיין בחידושים המיוחסים להר"ן ס"ז ב' סד"ה האומר. ועיין ערוך ערך שם א' וערך דן ב'. וכן בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"א: בשילהי פרק במה אשה יוצאה כתוב בספרינו אין בהם משום דרכי האמורי. וברור שכן היתה הגירסא לפני ר' אבא מרי בר"מ, עיין בספרו מנחת קנאות פרעסבורג תקצ"ח, עמ' 36. ובב"י טיו"ד סי' קע"ט: ומהגהת הרמ"ך שמצאתי להרמב"ן בדין זה נראה שהיה גורס בגמרא ובתוספתא מותר, ואין בו משום דרכי האמורי, ועיין מ"ש להלן פ"ז, הע' 12. אבל עיין רש"י ס"ז רע"ב סד"ה יש בו. ועיין בתכ"מ. ונראה שבתוספתא הגירסא הנכונה היא כלפנינו, משום שאמר "סקלו", אבל בבבלי הגירסא "שחטו", ואינו ניכר כל כך שעושה כן מפני דרכי האמורי. ובצוואת ר"י החסיד סי' נ"א: תרנגולת שקראה כמו תרנגול תשחט. ובשו"ת מהרי"ל סי' קי"ח שער שאף רבינו גרס בגמרא: אין בו משום דרכי האמורי. ועיין בתשובת מהרי"ל כת"י שהעתיק הרש"א ווערטהיימער בלשון חסידים, ל"ט ע"א.

24 15-16. קרא עורב ואמ' לו צרח קרא עורב ואמ' לו חזור לאחוריך וכו'. וכע"ז בד ובכי"ע. ולפי גירסא זו אפשר לפרש שאומר כן לעורב: צרח, או חזור לאחוריך. וכן בבבלי ס"ז ב': האומר לעורב צרח בכי"מ שם: צווח ולעורבתא שריקי והחזירי זנביך כ"ה בכי"מ יש בו משום דרכי האמורי. אבל בכי"ל: קרא עורב ואמר צרה, קרא עורב ואמר חזור לאחוריך. וכ"ה בילקוט בכ"י ובד"ר אלא שבד"ר בטעות: חזור לאוריך. וכן בא"ח הנ"ל: קרא עורב ואמר חזור לאחוריך והרישא חסירה שם. ולפי זה הפירוש הוא שהאדם אמר עת צרה עכשיו, ואם יצא הוא, או חבירו לדרך אומר: חזור לאחוריך מפני שלא תצליח. וקריאה משונה של עורב היתה משמשת סימן רע אף אצל אומות העולם, עיין לוי הנ"ל לעיל הערה 2, עמ' 32.

25 17. אכול תמרה חזרת זו שתהא זכרני וכו'. בכי"ע, בכי"ל ובילקוט: אכול תמרת החזרת זו וכו'. וכנראה שהאמינו שהחזרת מועילה לזכרון, וחז"ל חשבוה לאמונה טפלה מדרכי האמורי. ופליניאוס כותב שיש אומרים שהחזרת מצללת את החושים.

26 אל תאכילני פני ברקית. בכי"ע, כי"ל וילקוט: מפני ברקית, וכן צ"ל לפנינו. וברקית היא מחלת עינים שטיבה המדוייק לא נתברר. וכבר העיר לנכון ר"ע לעף על דברי פליניאוס הנ"ל שכתב: ויש אומרים שהאוכל חזרת לעתים תכופות יותר מדאי לוקה בראייתו, ועיי"ש עוד דוגמא. וכנראה, שההמון האמין שהאוכל חסא סופו לקבל ברקית מסבות חיצוניות, מחמת הכשוף שבחזרת.

27 18. השוק בארונו של מת שתראנו בלילה. בד: חשוך בארונו וכו', וכ"ה בא"ח הנ"ל. ובכי"ע: נשוק בארונו של מת כדי שתראנו והמלה "בלילה" חסרה שם. ובכי"ל: חשוק בארונו וכו'. ובילקוט הנ"ל וכ"ה בכ"י: חשוק ארונו של מת שתראנו הלילה. ובל"ב מדות: דבוק בארונו של מת וכו'. וקשה להכריע בין הנוסחאות, ועיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין ר"מ פי"א מה' ע"ז הי"ג.

28 אל תישק בארונו של מת וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד: אל תישן וכו'. ובכי"ל: אל תחשוק וכו'. ובילקוט: אל תחשקנו שלא תראנו הלילה. ובא"ח, ריש עמ' 620: לא תחשוך שלא תראנו. ובל"ב מדות הנ"ל: אל תדבק בארונו שלמת כדי שלא תראהו בלילה. ורוב הגירסאות מקיימות את הנוסח "חשוק" ומכאן: השוק, חשוך שתרגמוה נשוק, דבוק, וכדברי הבבלי ע"ז ל"ה א': ישקני מנשיקות פיהו וכו' השוק שפתיך זו בזו. לוי הנ"ל לעיל הערה 2, עמ' 33, מביא אמונה טפלה שרווחה בפורטוגל לנשק את סוליית מנעל המת, כדי שלא לחלום על המת.

29 19. שתהא חולם חלומות. כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בילקוט. אבל בד: חלומות טובות.

30 20. שלא תהא חולם וכו'. בילקוט בד"ר ובכ"י: שתהא חולם וכו', אבל בכ"י תוקן בין השורות: שלא.

31 שב על המכביד וכו'. וכן בילקוט: שב על מכבד וכו'. ובא"ח: שב על המשבר וכו'.

32 22. אל תשב על המחרישה שלא תכבד עלינו מלאכה וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע, ילקוט וא"ח: שלא תכביד וכו'. אבל בכי"ל: שלא תגבר עלינו וכו'. וכ"ה בל"ב מדות. ובמנוה"מ: אל תשבית המחרישה שלא תגרר עלינו המלאכה. ומפורסמת היא האמרה של פיתגורס שלא לשבת על הסאה, ומקורה היא כנראה באמונה הטפלה שלא יכביד את המלאכה, ואומרים לו: קום ונעשה מלאכתנו.

33 23. שלא תשבר ודיי. כלומר, שלא תשבר ממש מחמת כובדו של היושב ולא מחמת נחש רע. ועיין מ"ש בכר בערכי מדרש, אמוראים, ערך ודאי. ועיין מ"ש להלן רפי"ז שו' 1–2.

34 24. אל תפשיל ידך לאחורך שלא תאסר וכו'. לאסור כאן פירושו "לאסור בחרשין", והוא הדבור הטכני של ההשבעות והכשופים, עיין מ"ש בספרי אנגלית היונית בא"י, עמ' 120, ובהע' 34 שם. והפשלת הידים לאחור שימש נחש רע לאומות העולם, עיין לוי הנ"ל לעיל הע' 2, עמ' 33.

35 25. התוסם אור בכותל ואמ' חדא וכו'. וכ"ה בד אלא ששם: ואמר חדה. ובכי"ע: האומ' חתום אוד ואו' הדה וכו'. ובכי"ל: החוסם אוד בכותל ואמ' הדה וכו'. וכצ"ל לפנינו: החוסם וכו', כלומר המחסם והמחסן אוד ע"י שטחו בכותל, כדי להעביר ממנו את הגחלים הלוחשות ואומר בשעת מעשה חדא או: הדה ה"ז מדרכי האמורי. ובבבלי ס"ז ב' בכי"מ עיין דק"ס, עמ' 146: המבקעת עצים בכותל יש בו משום דרכי האמורי. ואשר ל"חדא" עיין מ"ש פירליס במ"ח חי"ט, 1870, עמ' 428, שראה ב"חדא" שם אליל פרסי. ועיין גם מ"ש לוי הנ"ל לעיל הע' 2, עמ' 34. ולאמיתו של דבר קשה להגיע אל האמת בפתרון הלחשים שנשתבשו מאד בפי ההמון, ויש מהם שהאמגושים המציאו בכוונה מלים זרות ומשונות כדי להשפיע על השומע, עיין להלן פ"ז, הערה 15. ואפשר שפירושו כפשוטו חדא, חדא, אחד, אחד, עיין בבלי ס"ז סע"א. ופליניאוס מוסר בשם Attalus שאפשר ל"חבר" עקרב ע"י שיאמר לו "שתים" duo, ושוב לא יעקצנו העקרב. ויתכן ג"כ שהגירסא הנכונה היא "הדא", כלומר, זו, ואף אומות העולם ייחסו כח מיוחד בלחשים למלים, ,hoc, hic זהוא. עיין מ"ש פליניאוס בספרו תולדות הטבע סכ"ח פ"ד סי' ט"ו.

36 26. אם מפני ניצוצות וכו'. כלומר, שיזהרו בני הבית מן הנצוצות מותר. וכן הדין להלן בשופך מים לרשות הרבים. ועיין בבלי פסחים קי"א א'.

37 28. הזורק ברזל לבית הקברות וכו'. בד: לבין הקברות, ובכי"ל: מן וכנראה שתוקן שם: בין הקברות. ובא"ח: בין הקברות. ולעיל ה"א, עמ' 109, שו' 31, הוכחנו שבא"י אמרו "בין הקברות" במקום "בית הקברות". ובכי"ע: מפני הקברות. ועיין מ"ש להלן.

38 ואמ' חדא. כ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ו הקריאה בספק אפשר לקרא: הדא. ובא"ח: ואמ' הוא. ועיין מ"ש לעיל, שו' 25, ד"ה ולאמיתו, על "חדא". ובכי"ע חסרות מלים אלו, וכנראה שאף לפנינו נכנסו באשגרה מלעיל, שהרי עצם זריקת הברזל לבית הקברות יש בה משום דרכי האמורי, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה והקושר ברזל.

39 28-29. ואם מפני חרשין הרי זה מותר. כלומר, כדי לבטל מעשה כשפים, מותר. וכן בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ג: וכן אפשר שמותר להתעסק באותן הדברים האסורים כדי לבטל מעשה מכשופי המכשפים, עיי"ש שהביא כמה ראייות מן הירושלמי והבבלי. וכן בשו"ת הרש"ל סוף סי' ג' הסיק: אלמא דשרי לבטל כישוף בכישוף. וכאן מפורש כדבריהם, עיין מ"ש לעיל בריש פירקין שחז"ל כללו לתוך דרכי האמורי את הנחושים ואת הלחשים.

40 29. הנותן מקל של אוד וכו'. כ"ה "אוד" בד, כי"ע, כי"ל ובילקוט כת"י. ובכי"ו הדלית אינה ברורה, ואפשר לקרא "אור". והכוונה כאן למקל שלא נחרך כולו, וחלק ממנו הוא אוד.

41 וברזל תחת ראשו וכו'. עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה והקושר ברזל.

42 31. שלא תהא מרתחת וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. וכן בכי"ע: שלא תהא מרתעת וכו'. אבל בל"ב מדות, במנוה"מ ובא"ח: שתהא מרתחת וכו'.

43 32. אבל נותנת קסמים של תות וכו'. וכ"ה בבבלי ס"ז ב'. ותות הוא morus nigra, והעץ שלו יש לו אותן התכונות של תאנה שוטה. פליניאוס מוסר: כשנותנים ענפים רכים מתאנה שוטה לתוך קדרה שמבשלים בה בשר שור יתבשל מהר. ועדיין רווחת אמונה זו בתימן הליכות תימן להר"י קפאח, עמ' 212.

44 34. המשתקת לעדשים. וכ"ה בד ובמנוה"מ הנ"ל ובבבלי ס"ז ב'. אבל בכי"ע, כי"ל וא"ח הנ"ל: השותקת לעדשים. ובל"ב מדות הנ"ל: השותקת לעדשים כשהיא נותנתן בקדירה, כדי שיבשלו במהרה. ועיין להלן הערה 70.

45 והמוצצת לאורז. בד: והמצננת לאורז. ובכי"ע: והמציצת לאוזן. ובכי"ל: והמצננת לאורז לאוזן כלומר, הסופר כתב את שתי הגירסאות בפנים. ובא"ח: והמוצצת לאזן. ובל"ב מדות כתב במקום בבא זו: והמצוחת לגריסין כלומר החליפה בדין הבבלי ס"ז ב' כשהיא נותנתן בקדירה כדי שיבשלו במהרה. ולכאורה נראה שגירסת כי"ע המקויימת ע"י א"ח נכונה, והכוונה כמו שאמרו בוי"ר פ"ו, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' קמ"ד: המצפצפים ישעי ח', י"ט אילין דמצייצין, כלומר, שמצייצין את הלחש לתוך האוזן. אבל קשה להבין מה עניינו לכאן, בין המשתקת לעדשים ומטפחת לנר. ולפיכך נראה שהעיקר "לאורז", כגי' ד והנוסח הראשון של כי"ל, ועניינו כמו מצווחת לגריסין, כמו שהבין בל"ב מדות הנ"ל, והיא עושה כן כדי שיתבשלו מהרה, כמו שמפרש שם.

46 34-35. והמטפחת לנר. וכ"ה בד, בכי"ל, בל"ב מדות ובא"ח הנ"ל. ובכי"ע: והמטפת לנר. ובל"ב מדות מפרש: כדי שידלק. ובבבלי לא נזכרה בבא זו. ולא עוד אלא שבכי"א גרס בבבלי שם בבבות שלעיל: אין בו משום דרכי האמורי, ועיין מ"ש לעיל, שו' 15, ד"ה הרי זה. ושמא סברו שכשם שהדיבור רע לעדשים כך הדיבור יפה לגריסין, עיין מנחות פ"ז א' וכריתות ו' ב'. וכנראה שלפני הבבלי היתה בקובץ שלנו כאן הברייתא: נותנין בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק, עיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 23–24.

47 35. נפל נחש על גבי מטה וכו'. בילקוט ד"ר בט"ס: נפל נפש על המיטה וכו', אבל בכ"י שם לנכון: נפל נחש על המטה וכו'. והנחש סימן נחש טוב לכמה מאומות העולם, עיין מ"ש לוי הנ"ל לעיל הע' 2, עמ' 37 ואילך. ובח"ד העיר על הבבלי ברכות נ"ז סע"א: הרואה נחש בחלום פרנסתו מזומנת לו. והנחשים הביתיים היו מצויים בחדרי הבית, עיין ירושלמי תרומות פ"ח סה"ז, מ"ו ע"א, ב"ר רפנ"ד, עמ' 575, ובהערות שם.

48 37-38. איני מושבתן אלא בבתולה, איני מושבתן אלא ערומה. עיין בשנו"ס. ובמדרש ל"ב מדות: איני מושבתן אלא בתקלה וכו', וצ"ל: אלא בתולה. וכן אמר פליניאוס בעניין נתינת תחבושת על מכות ידועות: בעלי נסיון טוענים שהוא חשוב מאד שהן ינתנו ע"י בתולות ערומות וכו'.

49 38. איני מושבתן אלא בשמאל. וכ"ה בד, בילקוט ובא"ח הנ"ל ובכי"ל ובכי"ע חסר. אבל בל"ב מדות: איני מושבתן בשמאל שלא יהוא מוזרות. וברור שיש כאן "תיקון" מפני שהסופרים חשבו את היד הימנית לבת מזל, ולפיכך השמיטו את המלה "אלא". והנכון כלפנינו, וכן מעתיק גם במנוה"מ שהשתמש כאן בל"ב מדות. וכן בבבלי ס"ו ב': כל מנייני בשמיה דאימא, וכל קטרי בשמאלא. וכן הזהירו האמגושים הרומיים שישתמשו ביד השמאלית דווקא בענייני סגולות. עיין בליקסיקונים ללשון רומי ערך sinister. ועיין מ"ש S. Eitrem בספרו Opferritus und Voropfer, עמ' 46 ואילך. ועיין מ"ש להלן יומא פ"ב, שו' 83–84, ד"ה ובמאירי.

50 38-39. איני מושבתן אלא ביתרי. כלומר, בשתי הידים. ואשה זו חששה אף לאמונה הטפלה של היונים, שיד הימין היא בת הצלחה, ולפיכך פחדה להושיב בשמאל גרידא, או בימין גרידא, והושיבה בשתיהם.

51 39. והמקדש ביתרי והמשלח ביתרי. בילקוט וכ"ה גם בכ"י שם: והמקיש בתרי, והמשלח וכו'. והנכון כלפנינו, ופירושו שהמקדש את האשה, או מגרשה, מפחד להשתמש בימין או בשמאל גרידא, ומוסר לה את הכסף או את השטר בשתי ידיו, עיין מ"ש לעיל. תיקונים והוספות: ב״פרקים״ ח״א, הוצ׳ מכון שוקן למחקר היהדות, ירושלים תשכ״ז, עמ׳ 100, העירותי על הבבלי גיטין כ״ט א׳: אלא זימנין דגיטא נמי לא הוי, דנעשה כמי שאמר לו כלומר, לשליח וכו׳ אל תגרשה אלא בימין, וגירשה בשמאל. ואין כאן ציור היפותיטי, אלא הקפדה שנהגה למעשה בזמן ההוא, כפי שמוכח מן התוספתא.

52 והאומר הוסיפו על השלחן. מנהגם היה להביא ככר שלם ודגה וקטניות בסוף הסעודה, כסימן לאורחים, שכבר גמרו את האכילה עיין לעיל ברכות פ"ד סהי"ד, ואסרו לומר "הוסיפו על השלחן", מפני שנראה כאילו עושה כן לשם סגולה. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 66, שו' 44.

53 40. הנותנת ביצים ועשבי' בכותל וטחה בפניהם וכו'. בבבלי ס"ז ב': המקבעת ביצים בכותל והטח שמא צ"ל: וטחה בפני האפרוחים וכו'. ובל"ב מדות גרס בתוספתא: הנותנת ביצים ועדשים בכותל וטחה בכי"ב שם: ושחה בפניהם וכו'. ופי' בערוך עיין הערה 77: לאחר שיצאו האפרוחין מן הקליפה, לוקחין קליפי בצים ונוקבין אותן, ונועצין אותן במקל בכותל.

54 41. ומונה שבעה ואחד. וכ"ה בד, כי"ל ול"ב מדות. ובכי"ע חסרה המלה "ואחד". ובבבלי הנ"ל: המרקדת עיין להלן והמונה שבעים ואחד אפרוחין, בשביל שלא ימותו. ובגליון כי"מ שם מיד אחרי "אפרוחים" עיין מ"ש לעיל, סוף הע' 77: ומנה שבעים ואחד, וכ"ה בילקוט ד"ר וכ"י. וכנראה, שגרסת התוספתא שלפנינו המקויימת ע"י ד, כי"ל ול"ב מדות נכונה, והיא מונה אחד ואחד, שתים ואחד, עד שבעה ואחד, כמנהג כהן גדול ביום הכפורים, לשיטת ר' אליעזר עיין להלן יומא פ"ב, שו' 132, וגומרת את המניין מתוך שבע.

55 הרי זה מדרכי האמורי. וכן היה לפני בעל ל"ב מדות, וכ"ה בבבלי. אבל בכ"י אוקספורד שם, וכן בילקוט בשם הבבלי: אין בו וכו'.

56 הכוברת אפרוחים בכברה וכו'. וכן מייעץ קולומילא: האפרוחים ניתנים בכברה וכו' ומעשנים תחתיהם וכו', עיין לוי הנ"ל לעיל, הע' 2, עמ' 39. ובבבלי שהעתקנו לעיל: המרקדת והמונה שבעים ואחד וכו'. ושמא אף שם הכוונה שהיא מרקדת כוברת את האפרוחים, ולא שמרקדת בפניהם.

57 42. והנותנת ברזל בין האפרוחים. עיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך.

58 הרי זה מדרכי האמורי. אם. וכ"ה בד. אבל בכי"ע וכי"ל חסר כ"ז. וכן חסר כ"ז בילקוט ובא"ח אלא שהם גרסו בסוף ההלכה: הרי זה מדרכי האמורי, עיין להלן.

59 42-43. מפני הרעמים ואם מפני הברק. לוי הנ"ל לעיל הע' 2, עמ' 39, העיר על דברי פליניאוס האומר שהביצים שיושבת עליהם התרנגולת מתמזרות בשעת הרעמים, והוא ממשיך שהתרופה הטובה ביותר לשמור אותן מקלקול זה הוא ליתן מסמרים של ברזל תחת מקום מושב הביצים. וכע"ז אומר קולומילא שנוהגים לתת ראשי שום עם מסמרים של ברזל תחת מקום מושב הביצים, וחושבים שהיא תרופה בדוקה שלא יתקלקלו ע"י הרעמים. ובד ובכי"ע לשיטתם: ומפני הברק.

60 43. הרי זה מותר. וכ"ה בד. וכן "מותר" בכי"ע ובכי"ל, אלא שלפי גירסת שני כת"י הללו מותר לכבור אפרוחים בכברה, ולא נזכרה כלל ההלכה של נתינת ברזל בין האפרוחים שלא מפני הרעמים. אבל בילקוט, א"ח, ול"ב מדות: הרי זה מדרכי האמורי.

« תוספתא כפשוטה על שבת ה׳:י״ד תוספתא כפשוטה על שבת ז׳:א׳ »