מקור שבת ד׳
1 כָּאן לְחָצֵר אַחֶרֶת. כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: הָיְתָה יָדוֹ מְלֵאָה פֵּירוֹת וְהוֹצִיאָהּ לַחוּץ, מַהוּ לְהַחֲזִירָהּ לְאוֹתָהּ חָצֵר? אָמַר לֵיהּ: מוּתָּר. לְחָצֵר אַחֶרֶת מַהוּ? אָמַר לֵיהּ: אָסוּר.
2 וּמַאי שְׁנָא! לְכִי תֵּיכוּל עֲלַהּ כּוֹרָא דְּמִילְחָא. הָתָם, לָא אִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ. הָכָא, אִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ.
3 גּוּפָא. בָּעֵי רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: הִדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר הִתִּירוּ לוֹ לִרְדּוֹתָהּ קוֹדֶם שֶׁיָּבוֹא לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת, אוֹ לֹא הִתִּירוּ?
4 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר אַבָּיֵי לְרָבִינָא: הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא אִידְּכַר לֵיהּ, לְמַאן הִתִּירוּ?
5 וְאֶלָּא לָאו דְּאִיהַדַּר וְאִידְּכַר, מִי מִחַיַּיב?! וְהָתְנַן: כׇּל חַיָּיבֵי חֲטָאוֹת — אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּתָן שְׁגָגָה וְסוֹפָן שְׁגָגָה.
6 אֶלָּא בְּמֵזִיד. ״קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר סְקִילָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
7 אָמַר רַב שֵׁילָא: לְעוֹלָם בְּשׁוֹגֵג, וּלְמַאן הִתִּירוּ — לַאֲחֵרִים.
8 מַתְקִיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: וְכִי אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם ״חֲטָא כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה חֲבֵירְךָ״?!
9 אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם בְּמֵזִיד. וְאֵימָא: קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר סְקִילָה. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא. אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: הִדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר הִתִּירוּ לוֹ לִרְדּוֹתָהּ קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר סְקִילָה.
10 פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ: אַמַּאי חַיָּיב? וְהָא בָּעֵינַן עֲקִירָה וְהַנָּחָה מֵעַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, וְלֵיכָּא?
11 אָמַר רַבָּה: הָא מַנִּי? — רַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר לָא בָּעֵינַן מְקוֹם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. דִּתְנַן: הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.
12 רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר אָמְרִינַן ״קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא״. וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא אָמְרִינַן ״קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא״.
13 לְמֵימְרָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבָּה דְּבִקְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא,
14 וּבְתוֹךְ עֲשָׂרָה פְּלִיגִי? וְהָא מִיבַּעְיָא בָּעֵי לַהּ רַבָּה! דְּבָעֵי רַבָּה: לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה פְּלִיגִי — וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא, וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא אָמְרִינַן קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא. אֲבָל לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר, וּדְכוּלֵּי עָלְמָא לָא יָלְפִינַן זוֹרֵק מִמּוֹשִׁיט.
15 אוֹ דִילְמָא לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה פְּלִיגִי — וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר יָלְפִינַן זוֹרֵק מִמּוֹשִׁיט, וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא יָלְפִינַן זוֹרֵק מִמּוֹשִׁיט. אֲבָל לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב. מַאי טַעְמָא, אָמְרִינַן קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא.
16 הָא לָא קַשְׁיָא: בָּתַר דְּאִיבַּעְיָא הֲדַר אִיפְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא.
17 וְדִילְמָא הַנָּחָה הוּא דְּלָא בָּעֲיָא, הָא עֲקִירָה בָּעֲיָא!
18 אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא מַנִּי? — רַבִּי הִיא.
19 הֵי רַבִּי? אִילֵּימָא הָא רַבִּי, דְּתַנְיָא: זָרַק וְנָח עַל גַּבֵּי זִיז כׇּל שֶׁהוּא — רַבִּי מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
20 הָתָם כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר לְקַמָּן כִּדְאַבָּיֵי, דְּאָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בָּאִילָן הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְזָרַק וְנָח אַנּוֹפוֹ.
21 דְּרַבִּי סָבַר: אָמְרִינַן ״שְׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִיקָּרוֹ״. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא אָמְרִינַן ״שְׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִיקָּרוֹ״.
22 אֶלָּא הָא רַבִּי, דְּתַנְיָא: זָרַק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּרְשׁוּת הַיָּחִיד בָּאֶמְצַע — רַבִּי מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
23 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם הוֹצָאָה, וְאַחַת מִשּׁוּם הַכְנָסָה. אַלְמָא לָא בָּעֵי עֲקִירָה וְלָא הַנָּחָה עַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה.
24 הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ:
פירוש תוספתא כפשוטה על שבת ד׳:ז׳
7 שלשה דברים וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל: מדרש דברים שמנו חכמים במנין שבמנורת המאור הוצ' ענעלאו ח"ד, עמ' 584.
8 20-21. משום כלאים. עיין לעיל ח"ב, עמ' 664.
9 21. ואין מיטמאה בנגעים. מלשון זו משמע שדווקא בנגעים אינה מיטמאה, אבל בשאר טומאות טמאה, כמו שהעירו בתוספות נ"ז ב' ד"ה ואינה עיי"ש. וברא"ה פירש לפי החי' המיוחסים להר"ן שאינה מטמאה בנגעים מפני שהיא צבועה, ובגדים צבועים אינם מטמאים בנגעים נגעים פי"א מ"ג, ולפ"ז פשיטא שמטמאה בשאר טומאות.
10 21-22. ר' שמעון בן לעזר או' וכו'. בכי"ע: ר' אלעזר אומ' וכו'. אבל גירסתינו מקויימת ע"י ד, כי"ל, הירושלמי, הבבלי עיין דק"ס, עמ' 121, הע' ק' ומנוה"מ הנ"ל. וכן מוכח מן ההמשך להלן.
11 22-23. כל חפוי מלמטה משערה וכו'. וכ"ה "חיפוי" בכי"ע, בכי"ל ובמנוה"מ הנ"ל. ובד: כל נוי שלמטה וכו'. ובבבלי נ"ז ב': כל שהוא למטה מן השבכה וכו'. והטעם אחד הוא, שאם התכשיט הוא למטה מן השבכה, או תחוב למטה משערה, אינה יכולה לשלוף אותו מבלי לגלות את שערה, ובוודאי שלא תעשה כן בר"ה, ואין לחשוש שמא תעבירנו בר"ה. ולפי הגירסא שלפנינו משמע שדברי רשב"א עונים על איסטמא, והוא נותן טעם לאיסור, מפני שהאיסטמא היא למעלה משערה, ולפיכך אסור לצאת בה לר"ה. ברם מסתבר יותר פירוש בעל תוספות בכורים שהכלל מוסב על משנתנו פ"ו מ"א ששנתה: ולא בכבול לרשות הרבים, ועליה חולק ר' שמעון בן אלעזר ומתיר. וכן מפורש בירושלמי פ"ו ה"א, ז' ע"ד: לא בכבול. סכוסה. תני ר' שמעון בן אלעזר מתיר וכו'. אתיא דר' שמעון בן לעזר כרבי, כמה דרבי אמר דבר שהוא טמון מותר כן ר' שמעון בן לעזר אמר דבר שהוא טמון מותר. וכן מפורש בבבלי נ"ז ב': ר"ש בן אלעזר אומר אף בכבול לרשות הרבים. כלל אמר רשב"א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו וכו'.