תוספתא כפשוטה על שבת ד׳

1 1. הסוס והפרד והדלובקס וכו'. במשנתנו רפ"ה: במה בהמה יוצאה, ובמה אינה יוצאה? יוצא הגמל באפסר, ונאקה בחטם, ולובדקיס בפרומביא, וסוס בשיר וכו'. ופירש"י: לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא, ולא הוי משוי, ומידי דלא מינטרא ביה הוי משוי. ומתוך הכלים שנשנו במשנתנו החטם "זממא דפרזלא" הוא המשמר ביותר, ואחריו באה הפרומביא עיין בבלי נ"ב א', ואחריה בא השיר כלומר, הטבעת, עיין אוה"ג, הפירושים, עמ' 23. והאפסר היא השמירה הפחותה ביותר. ובירושלמי בריש פ"ה וכן בבבלי נ"א ב', נ"ב א' העתיקו ברייתא זו וגרסו בה "החמור" במקום "והדלובקס". ובבבלי רצו להוכיח מברייתא זו שאין גמל יוצא בחטם אלא באפסר דווקא, מפני שחטם היא נטירות מיותרת, והוא משא. ודחו שם: לא, למעוטי נאקה באפסר, מפני שנאקה נקבה לבנה של גמלים אינה משתמרת כלל באפסר. ושוב אמרו שם בבבלי: במתניתא תנא לובדקיס וגמל יוצאין באפסר. ופירש ברי"ף: באפסר אין, בחוטם לא, אלמא כל נטירותא יתירתא משוי הוא ליה ואסיר. ועיין בס' העתים, עמ' 311. ובמלחמות שם: ואפשר דהיינו כלומר, לובדקיס שבמתניתא תנא חמור דר' ישמעאל, דאפילו חמרא לובא קאמר, וכך שנויה בתוספתא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר הסוס והפרדה והלובדקיס וכו'. וכן הסיק הרשב"א בחידושיו. עיי"ש. ועיין במהרש"א ובמהר"ם בסוגיין ובשנות אליהו למשנתנו. ולפ"ז משמיעה לנו התוספתא שג' בהמות נוספות יוצאות באפסר, כלומר אף בשמירה פחותה ממה ששנינו במשנתנו. ועיין באור שיטות הראשונים בס' חלקת בנימין בסוגיין. ועיין ירושלמי פ"ה ה"א ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 96, ד"ה ר' שמואל, ובגליון הש"ס בירושלמי שם אות ב', והדברים אינם מוכרחים.

2 2. נמשכין באפסר. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל: יוצאות באפסר. ובמשנתנו: יוצאין בשיר ונמשכין בשיר. ובבבלי נ"ב א': מאי יוצאין ומאי נמשכין? אמר רב הונא או יוצאין כרוכין או נמשכין. ושמואל אמר יוצאין נמשכין ואין יוצאין כרוכין. במתניתא תנא יוצאין כרוכין לימשך. ופירש"י: כרוכין לימשך. כרוכין בריוח שיכול להכניס ידו בין הכרך לצואר וכו'.

3 כבונות למילת. וכ"ה בירושלמי פ"ה ה"ב. והתוספתא מפרשת את משנתנו פ"ה מ"ב שהרחלות הן עטופות, כדי שיעשו צמר לבן ונקי עיין בתוספות הערוך השלם, עמ' רנ"ה, ערך מל 14. ועיין בבלי נ"ד א' ובר"ח וברש"י שם. ובלקוטים מס' המליצה הוצ' בכר, עמ' 30: כבונות הוא הצמר הלבן. וכן יעשו הערביים, יכסו הכבש מיום לידתו, שלא יטונף צמרם, כדי שיהיה לבן ונקי.

4 2-3. שחוזית שיעלה עליהן וכו'. צ"ל: שחוזות, כבשאר הנוסחאות. ואף כאן מפרשת התוספתא את משנתנו הנ"ל שהרחלות יוצאות כשזנבותיהן קשורים למעלה וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 103.

5 3. כבולות וכו'. כלומר, שהזנבות שלהן קשורים למטה וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ואף כאן מוסיפה התוספתא את הפירוש למשנתנו הנ"ל.

6 לא יצא חמור באיכוף וכו'. מפני שאיכוף הוא של עץ, ומניחים אותו על המרדעת כדי למנוע את חיכוך המשא, ולפ"ז אפילו הוא קשור מערב שבת אינו אלא למשא ואסור לצאת בו, אפילו אם מתכוין לחממו. ודעה זו של הת"ק הובאה בבבלי נ"ג א'. אבל בירושלמי הובאה רק דעת רשב"ג להלן בסתם. עיין להלן.

7 4. רבן שמעון בן גמליאל אומ' וכו'. וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובבבלי הנ"ל. אבל בד בטעות: רבן גמליאל אומר וכו'.

8 4-5. בזמן שקשור בו לחממו. כלומר, אם קשר אותו מערב שבת כדי לחממו. ובירושלמי פ"ה ה"ד, ז' ע"ב: תני יוצא הוא החמור באיכוף שלו בשביל לחממו. ולפי הירושלמי אין הבדל בין מרדעת לאיכוף. וכן אמרו לעיל שם בסמוך על מרדעת שאינה קשורה: תני אבל מטייל הוא בה בחצר וכו', אף לעניין איכוף כן. ועיין בבבלי נ"ג א' ובשי"ק בירושלמי שם ד"ה תני יוצא, ודבריו קשים, שהרי ברור שהבבלי חולק על הירושלמי.

9 5. את המסורכו וכו'. פי' בערוך ערך סרך א': פי' בלע"ז פיטורל Poitrail, poitrel, וכן פירש"י כאן בכת"י, והיא הרצועה שנותנים בחזה הסוס ומפשילים אותה מתחת זנבו כדי להחזיק את המשא. עיין בעה"ש ערך סרך א'.

10 6. לא יצא גמל במטוטלת. משנתנו פ"ה מ"ג. ומפרש בירושלמי: כהדא כיפה דהיא משויא גבינה, כלומר, כאבן "אבן המשקולת" הזאת שהיא משוה את העקמימות עיין ככר לאדן וחי' הרד"ל, הרי לך שמטוטלת של גמל דומה למטוטלת של הבנין חוט המשקולת שהיא משוה את עקמימות הקיר הרי"ן אפשטין בס' היובל לדוד ילין, עמ' פ"ד. ונ"ל שהמטוטלת היתה חתיכת בגד שהיתה תלויה בדבשת הגמל ויורדת לאחוריו, כדי להגן עליו שלא תכנס בו הרוח עיין להלן, אבל לא היתה קשורה מצדה השני, שלא תפריע לתנועות רגלי הגמל. ומכאן הוא שמה מטוטלת, מפני שהיא תלויה מראשה ויורדת למטה מחמת כובדה ומכסה את עקמומיות הגמל.

11 התלויה בחטרתו. כ"ה הכתיב הנכון, ולא בחטטרתו. עיין מ"ש להלן פ"ח, שו' 2.

12 6-7. שלא יכנס בו הרוח וכו'. בכי"ע הגירסא הפוכה: שתיכנס בו הרוח, אבל יוצא הוא בזנבו הקשורה לו בחטרתו שלא תיכנס בו הרוח. וכ"ה הגירסא בר"ח נ"ד א' ובס' העתים, עמ' 313. ובכי"ל לקתה הגירסא בחסרון, עיין בשנו"ס. וקרוב לוודאי שהגירסא שלפנינו נכונה, וכשהמטוטלת תלויה בדבשת הגמל עיין מ"ש לעיל הרי היא יורדת למטה ומגינה עליו מפני הרוח, אבל כשהזנב מורם למעלה וקשור בדבשת הרוח נכנסת בו. ולפי מסורת התוספתא חילקו בין מטוטלת הקשורה לדבשתו, ובין הזנב הקשור למעלה שהוא מותר, ודינו כרחלות שהן יוצאות שחוזות. אבל בבבלי נ"ד א' שנו: תנא לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו, אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה בזנבו ובחוטרתו כלומר, הקשורה בשניהם. וכ"ה ברי"ף, וכן פסק הר"מ בפ"כ מה' שבת ה"י. ובערוך ערך מטוטלת העתיק בשם הבבלי: תנא לא יצא הגמל במטוטלת הקשורה לה בזנבה ובחוטרתה. ושמא יש לפנינו השמטה בערוך. וברוקח סי' ק"ד צ"ל: אבל אם קשורה בזנבו ובחטרתו מותר.

13 7. עקוד. במשנתנו פ"ה מ"ג: לא יצא גמל במטוטלת. לא עקוד ולא רגול.

14 7-8. שלא יכוף ידו אחת וכו'. כלומר שלא יכפוף את היד או את הרגל מלמטה למעלה ויקשור, כדי שלא יוכל הגמל לברוח. וכן בירושלמי: עקוד בידו אחת. אבל בכי"ע: עקוד שלא יכוף שתי ידיו זו לזו. ובכי"ל: עקוד שלא יכוף שתי ידיו זו לזו, שתי רגליו זו לזו ויקשור. כלומר שלא יכוף את כף היד על גבי הזרוע של היד השניה, וכן ברגל, ויקשור. ועיין להלן גירסת הבבלי.

15 8. רגול שלא יכוף שתי ידיו זו לזו וכו'. עיין מ"ש לעיל בסמוך בפירוש גירסת כי"ל. ובירושלמי: רגול בשתי רגליו. ובכי"ע וכן בכי"ל: רגול שלא יכוף ידו אחת ורגלו כלומר, או רגלו אחת ויקשרנו. ובבבלי נ"ד א': א"ר יהודה עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם, רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור. מיתיבי עקוד שתי ידים ושתי רגלים. רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור. הוא דאמר כי האי תנא דתניא עקוד עקידת יד ורגל או שתי ידים ושתי רגלים. רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור וכו'. אלא הוא דאמר כי האי תנא עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם. רגול שלא יכוף ידו על גבי זרועו ויקשור. הרי לך שלפי הבבלי כולם מודים שרגול הוא שכפפו את היד על גבי הזרוע, והוא כעין גי' כי"ע וכי"ל בתוספתא. אבל גירסת כי"ו וד מתאימה יותר למסורת הירושלמי.

16 9. הסוס יוצא בשיר וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"א עד "וטובלין במקומן".

17 10. וטובלין במקומן. ופירשו בירושלמי: "בעשויין להנחותן" ואין נחוי זה אלא נהוג, וכן פירש רב יוסף בבבלי נ"ב רע"ב, שאם לא כן הרי אין תכשיטי בהמה מקבלים טומאה.

18 ובלבד שיהו מחולחלין. בבבלי נ"ב ב': וטובלן במקומן. והאיכא חציצה? א"ר אמי בשריתכן וכו'. במתניתא תני במחוללין. ופירש"י: והאיכה חציצה. שטבעת הקבוע בשיר קבועה בו בחוזק, ואין המים נכנסים שם וכו'. וכע"ז פירש הר"ח ובפיה"מ להר"מ. אבל בתוספ' שם ד"ה והא פירשו בשם ר' פורת: והא איכא חציצה, לפי שהוא דבוק בצואר הבהמה. ולפי פירוש זה צריך לפרש בשריתכן, כלומר שרתך ופישט את השירים שירים דעלמא, "וכל בעלי השיר" לפני שהטבילן. והמים נכנסים ביניהם לבין צואר הבהמה. ובמתניתא תנא שהיו מחולחלים מתחלתם, כלומר שהיו רפים ורחבים יותר מצואר הבהמה. וכן פירש במאירי. וכן כנראה פירש גם רב שרירא, שהרי לדעתו עיין אוה"ג הפירושים, עמ' 23 אין שיר אלא טבעת אחת גדולה, וממילא אין כאן חציצה בתוך השיר עצמו. ופירוש זה יוצא ברור מתוך הירושלמי, כפי שהרגיש כבר בזה בחידושי הרשב"א, שכן שנינו שם סה"א, ז' ע"ב: תמן תנינן משנתנו להלן פ"ו מ"א לא תטבול בהן עד שתרפם, וכא הוא אומר הכן? אמר ר' מנא כאן ברפים =במחולחלין. כאן באפוצים. ובתוספתא מקוואות פ"ו ה"ח: והשירים וכו' אוצין חוצצין, רפין אין חוצצין. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 32. ובכי"ע: ובלבד שלא יהו מחולחלין. עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 567, ובתס"ר ח"ד, עמ' 96.

19 10-11. ומכניס אפי' עשרה חבלים וכו'. במשנתנו פ"ה מ"ג: לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך ופירשו בירושלמי ובבבלי מפני שנראה כאילו הולך לעשות מלאכתו בשוק, אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך. כלומר, שמכניס חבל של כל גמל וגמל לתוך ידו. ובטאו"ח סי' ש"ה: אבל אחת לבדה יכול להוציאה בחבל וכו'. ולכאורה משמע מלשונו שאינו מוציא אלא בהמה אחת גרידא, כמו שדייק בב"י שם. וכ"ה בס' צדה לדרך מאמר ד', כלל א', פ"ט. ופירש מרן וכן הגר"א בבאוריו לאו"ח שרבינו פירש כן את הבבלי נ"ד א': אבל מכניס. אמר רב אשי לא שנו אלא לעניין כלאים וכו', כלומר, דווקא לעניין כלאים מותר להכניס כמה חבלים יחד, ובלבד שלא יקשור, אבל לעניין שבת אסור אפילו להכניס. ולולא דברי רבותינו היה קשה מאד להעמיס פירוש זה בבבלי, שאם כן הדבר, מה עניינו לשבת עיין להלן. ולא עוד אלא שכאן מפורש "אפילו עשרה חבלים וכו' ", ואם בכלאים עסיקינן מה לי עשרה מה לי שנים, ואדרבה, הרי עיקר הרבותא היא "ובלבד שלא יכרוך", ואפילו בשנים אסור. ובר"ח נ"ב ב': תנא ומכניס חבילין וחסרה המלה עשרה לתוך ידו וכו', ולפ"ז היא פיסקא ממשנתנו. ומחוורתא, שאף הטור לא אמר כן אלא משום הסיפא: ובלבד שלא יצא החבל מתחת ידו טפח וכו', שאף באחת אסור, כמו שהסיק באליהו רבה או"ח סי' ש"ה אות י"ג עיי"ש.

20 11. ובלבד שלא יכרוך על גבי ידו. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. אבל בר"ח הנ"ל: ובלבד שלא יכרוך לתוך ידו, ובלבד שלא יכרוך ע"ג ידו. וכ"ה בר"ח כ"י. ואם אין כאן ט"ס הרי הפירוש הוא שלא יכרוך החבלים יחד ויכניסם לתוך ידו, וכן לא יכרוך אותם על גבי ידו. ובמשנתנו הנ"ל: ובלבד שלא יכרוך. ופירשה התוספתא שאין הכוונה שלא יכרוך את החבלים על צואר הבהמה אלא שלא יכרכם על גבי ידו. ובבבלי נ"ד א': אמר רב אסי לא שנו אלא לעניין כלאים וכו', ובלבד שלא יכרוך ויקשור. כלומר, מכיון שבשבת אסור לו לקשור גמל לגמל ולמשוך אותם בחבל אחד, כדרכו בחול, ולא התירו לו אלא להכניס את כל החבלים לתוך ידו, הרי אסרו לו לכרוך אותם על גבי ידו, משום שרגיל הוא שחבל אחד הוא של צמר והשני של פשתן, ויעבור על איסור כלאים. וכן בירושלמי: אסי אומר לכלאים נצרכה. ועיין מ"ש לעיל בשם גירסת הר"ח, ולפי גירסתו אם כורכן כולם יחד, ומכניסן לתוך ידו אסור משום שבת שנראה כאלו מושך את כולם בחבל אחד, ואם כורך את כולם על גבי ידו אסור משום כלאים. ועיין באו"ז ה' שבת סוף סי' פ"ג, ח"ב, י"ט ע"ב, ולפי שיטתו אפילו כרך את החבלים יחד והכניסם לתוך ידו אסור משום כלאים, מפני שידו מתחממת באחיזתו, עיי"ש.

21 11-12. ולא ישלשל חבלים על ידו וכו'. בד, כי"ע, כי"ל ור"ח הנ"ל: מידו. וכן בבבלי נ"ד א': אמר שמואל ובלבד שלא יצא מתחת ידו טפח. אבל בירושלמי פ"ה ה"ג, ז' ע"ב: תני טפח מידו לצואר בהמה אסור. אמר ר' זעירא מידו אסור, ומצואר בהמה אסור, טפח מידו לצואר בהמה אסור, ואי זו היא שהוא מותר? א"ר יוחנן בר מרייא מאן דעביד טבאות נגיד לה כהדין סוסיא סרקיא מושך אותה כמו שמושכים סוס ישמעאלי, כלומר, שידו סמוכה לצואר הבהמה.

22 12. לא יצא הסוס וכו'. כל הברייתא בבבלי נ"ג א'.

23 בזהורית וכו'. וכ"ה בבבלי בכ"י אוקספורד ובראשונים, עיין דק"ס, ופירושו לשון של צמר או של משי צבועה אדום, והיו תולין אותה על הסוס לשם נוי. ותכשיט כזה שאין רגילים בו לכ"ע אסור לצאת בו לר"ה, עיין ברשב"א ובמאירי. ולולא דברי רבותינו היה נראה שזהורית היא סגולה, ויגיד עליו רעו "זנב השועל", עיין ברש"י ובמשנתנו ספ"ו. ואין יוצאין בהם, משום שבהמה אסורה לצאת אפילו בקמיע מומחה, כמפורש להלן, ומתיישבת קושיית הראשונים הנ"ל.

24 13. ולא סייחין בקרטלין שלהן. בד, כי"ע וכי"ל: בקרסטלין וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל בד"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 105, הע' י', ועמ' 104, הע' ג'. ובנוסחאות החדשות שבבבלי וכן בכי"מ: בטרסקלין, ויש שגורסים שם: קלסתר, עיין דק"ס הנ"ל. ועיין בב"ר פ"ס-ח', עמ' 649, ובשנו"ס שם. ועיקר השם הוא כלפנינו κάρταλος, סל. ובבבלי הנ"ל בהוצ' שלנו: בטרסקלין שבפיהם לרה"ר. ועיין בתוספ' שם ד"ה מאי מה שדייקו מגירסא זו. אבל המלה "לר"ה" חסרה בכי"י הבבלי וכן בראשונים, כשם שחסרה בתוספתא, והתלמוד הוא שמדייק אח"כ "לרה"ר הוא דלא" מפני שבכולם ברה"ר עסיקינן. ובחצר היא מחלוקת רב ושמואל, עיין בבבלי שם. וכן בירושלמי פ"ה ה"ב, ז' ע"ב: נהיג רב בקלסטירין, דתני זכרים יוצאים בקלסטירין. וברה"י עסיקינן, ותולה את הקרסטל בשבת. ועיין בבלי נ"ג סע"א. תיקונים והוספות: עכשיו נ״ל שאין לשבש את כל הנוסחאות, והכוונה ליונית: κραστήριον, אבוס מיטלטל, כלי שנותנים לתוכו את κράστις-η, את המספוא, את החציר, לבהמה שתאכל ממנו, עיין במלונו של Liddell and Scott ערך κραστήριον בשם Pollux. והרי״ן אפשטין העתיק מספרו של Pollux את כל הערך הנ״ל בלשוננו ח״כ תמוז תשט״ז, עמ, 105. וכן בירושלמי שבת פ״ו שהעתקנו בפנים שם: נהיג רב בקלסטרין עיין בבלי שם ב״ג א׳ ובדק״ס שם, עמ׳ 104, הערה ו', דתני זכרים יוצאין בקלסטירין וכו' והא תני חבל שהוא קשור בפרה קושרין אותו באבוס, באבוס וכו'. והוא אבוס הוא קרסטלין, אלא שאבום אינו מיטלטל. ועיין גם בבבלי שם קי״ג א'. וכן בתוספתא ב״מ פ״ח ה״י: מביא קרסטלין ותולה בפיהם. ועיין בבלי שם צ' א' ובדק״ס שם, עמ׳ 268, הערה ה' ועיין במשנת תרומות פ״ט סמ״ג ומ״ש לעיל ח״א, עמ' 426. וקרסטלין לחוד וקרטלין סל לחוד.

25 14. בסנדל. בכי"ו: בסנדל מסומר. והמלה "מסומר" ליתא בשום נוסח והיא באשגרה מלהלן, שו' 24, ועוד. וכן בבבלי: ולא בהמה בסנדל שברגליה, והסנדל הוא בשביל שלא תחליק, עיין פרה פ"ב מ"ג. ובאותו זמן לא היו קובעים את סנדל הבהמה במסמרים אלא היו מלבישים אותה בסנדל וקושרים את הרצועות על רגלה.

26 ולא בקמיע אע"פ מומחה. בבבלי נ"ג ב' העמידוה בקמיע שהוא מומחה לאדם ואינו מומחה לבהמה, ולפיכך אינה יוצאה בה, ומה ששנינו אח"כ: זה חומר בבהמה וכו', עונה על שלפניה, על יציאה בסנדל, אבל בקמיע שוותה בהמה לאדם. ברם בירושלמי פ"ה ה"ד, ז' סע"ב-רע"ג: מה בין סולם לקישושות? סולם יש בו ממש, קישושות אין בהן ממש וכו', מה בין קישושות לקמיע מומחה, דתני אסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה. הרי לך שהירושלמי פירש כפשוטה של הברייתא, ואפילו במומחה לבהמה אינה יוצאה בו, ודינו כסולם שהוא מגן על המכה. ועיין מ"ש להלן.

27 14-15. זה חומר בבהמה וכו'. לפי הירושלמי חומר זה עונה אף על קמיע מומחה, ולפי הבבלי הוא עונה על סנדל, עיין מ"ש לעיל. ועיין להלן פ"ה ה"ח, שו' 21, ובהגהות מצפה איתן לבבלי נ"ג א'.

28 15. אבל יוצא היא באיגד וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: אית תניי תני אין יוצאין בקישושות. אית תניי תני יוצאין וכו' מה צ"ל: מאן דמר יוצאין בקישושות יוצאין באגד שעל גבי המכה, ומאן דמר אין יוצאין בקישושות אין יוצאין באגד שעל גבי המכה.

29 15-16. ובקשישין שעל גבי שבר וכו'. וכ"ה בד ובכ"ל ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע: ובקשקשין. וכן להלן מקוואות פ"ו ה"ח: והאגד שעל גבי המכה והקשקשים שעל גבי השבר. וכן מעתיקים משם כמה מן הראשונים, עיין תס"ר ח"ד, עמ' 31 ואילך. ובפיה"ג ריש זבים, עמ' 131: דאמ' לענין מי שנשברה זרועו או שוקו, ובאין הרופאים ומביאין כמין דפין ולוחות ומניחין על גבי השבר, ושמם גשישים, כדאמ' בתוספה במקוות והאגד שעל גבי המכה והגשישין שעל גבי השבר וכו'. ועיין בהערה 23 שם, ובדק"ס כאן, עמ' 105, הערה כ'. ועיין בעה"ש ערך גשש וערך קש האחרון. אבל כבר הבאנו לעיל בשם הירושלמי שאמרו שם: סולם יש בו ממש, קישושות אין בהן ממש. ועיין באו"ז ה' שבת סי' פ"ג, ח"ב י"ט רע"א. ומכאן משמע לכאורה שקשישין הם קשים קטנים, עשב, כפי' הראשון שבערוך. ועיין גם מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 31 ואילך, אם האגד והקשקשין כלולים בקבוצה של קרום או בקבוצה של שירים ונזמים וכו', עיי"ש. ברם כשאנו בודקים את התרופות של שבר העצם fractura לאור ספרי הרפואה הקדמונים, אנו רואים שמתחילה השתמשו בעיקר בפסים של בד שמרחו עליהם את האיספלנית וקשרו בהם את החלקים השבורים אגד שעל גבי המכה, ואח"כ בעצים דקים, ובעיקר בקנה של הכלך המצוי Νάρτηξ, כדי להחזיק את העצם במצב ישר. ולפיכך קרוב לוודאי שאין קשישין או קישושות אלא הקנים הרכים שנתקשו קשים רחבים. ואשר לירושלמי הנ"ל, פירושו שקישושות אין בהם ממש, מפני שהם דקים ודבוקים לבשר והם כמלבוש, מה שאין כן סולמות שהם מרוחקים מן הבשר ונראים כמשא. וכן יוצא מהמשך הירושלמי שם שאמרו: ויתיביניה מה בין קישושות לאגד שעל גבי המכה וכו', ומאן דמר אין יוצאין בקישושות, אין יוצאין באגד שעל גבי המכה. והטעם של נפילה וחשש שמא יעביר ד' אמות בר"ה מה שנפל מן הבהמה לא נזכר כלל בירושלמי. ועיין ברש"י נ"ד ב' ד"ה סולם ובתוספ' שם ד"ה מאי טעמא ובדק"ס, עמ' 109, הע' כ'.

30 16. ופוקקין לה זוג ומטיילת וכו'. אבל אם לא פקקו את הזוג אפילו בחצר אסור, מפני שהזוג משמיע את הקול, והוא נראה כאילו מוליכה לשוק עיין רש"י ומאירי, אבל לר"ה לא יוציאה אפילו אם הזוג פקוק כמפורש במשנתנו פ"ה מ"ד, מפני שנראה כמוליכה לשוק אעפ"י שהזוג אינו משמיע את הקול. ועיין בבלי ס"ד ב', שהקשו מכאן על רב, והסיקו שהוא סובר כר"א ור"ש, עיי"ש. אבל כבר הוכחנו להלן פט"ז שו' 54–55, שבא"י הלקו על רב, ולא הזכירו שם את שיטת ר"א ור"ש. ועיין כתכ"מ, והתירוץ הנכון הוא בחלקת בנימין, קכ"ח ע"ד.

31 17. בעיר של זהב. משנתנו פ"ו מ"א. ופירשו בירושלמי ובבבלי שעיר של זהב פירושו ירושלים דדהבא, כלומר כתר של זהב שירושלים חקוקה עליו, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 102. וכבר העירו שסתם "עיר" היא ירושלים, דוגמת אין מוסיפין על העיר סנהדרין פ"א מ"ה ובמקבילה, ונאכלין בכל העיר זבחים פ"ה מ"ו ואילך ועוד. וכן אצל הרומאים סתם עיר urbs היא רומי.

32 חייב' חטאת דברי ר' מאיר. ירושלמי פ"ו ה"א, ז' ע"ד; בבלי נ"ט ב', קל"ח א'. ועיין תנחומא וישלח ה', והדרשה שם היא כדעת ר"מ. ומשמע משם שבכל התכשיטים חולק ר"מ ומחייב חטאת, מפני שאין הם מלבוש אלא משוי, ומכיוון שדרכן של הנשים להוציא אותם בחול, הרי דרך הוצאה בכך, כמו שאמרו בירושלמי: תמן דרך הוצאה בנשים. אבל בהוצ' בובר ובקטע מן הגניזה הגירסא היא: ואם יצתה אינה חייבת וכו'. ברם המשך הסיגנון מתפרש יותר ע"פ גירסת הדפוסים. ושמא תקנו הסופרים את הגירסא כדעת החכמים במשנתנו. וצ"ע.

33 18. לא תצא וכו'. ופירשו בירושלמי ובבבלי שאנו חוששים שמא תסיר את התכשיט כדי להראותו לחברתה, ותשכח ותעבירנו ד' אמות בר"ה.

34 ר' ליעזר אומ' יוצאה וכו'. משנת עדיות פ"ב מ"ז, ירושלמי ובבלי הנ"ל. ותמהו בירושלמי ובבבלי קל"ח א' על הסברות הרחוקות שבין ר"מ שהוא מחייב חטאת ובין ר' אליעזר שמתיר לכתחילה. ועיין בתוספות שם ד"ה מי סברת ובהגהה שבסוף העמוד, ובהגהות הרש"ש שם שציין לבבלי ס"ב א'. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 702, ד"ה ואסור.

35 18-19. בעיר של זהב. ופירשו בבבלי נ"ט ב' שדווקא בעיר של זהב מתיר ר' אליעזר מפני שאשה חשובה גרידא יש לה תכשיט יקר כזה, ואין דרכה של אשה חשובה להסיר את התכשיט ולהראותו לחברתה, ואין לחשוש שמא תעביר אותו בר"ה.

36 19. בטוטפת ובסרביטין וכו'. ברור שאף היא מדברי ר' אליעזר, שאם לא כן אין להבין למה הפסיקה התוספתא בדברים המותרים בין הדברים האסורים לצאת בהם בשבת. וכנראה שבזה מודים החכמים לר' אליעזר, ולפיכך סתמה המשנה פ"ה מ"ה כר' אליעזר. ואשר לטיב החפצים הללו לא נתבררה מהותם. ובירושלמי פירשו טוטפת קובטירה, דבר שהוא נותן במקום הטוטפת. וסנבוטין כ"ה הגירסא במשניות מטיפוס א"י שאינן תפורין הם צובעין תותבן, כלומר מיני צבעונין תושבים. ובבבלי נ"ז ב': טוטפת המוקפת לה מאזן לאזן. סרביטין המגיעין לה עד לחייה. אמר רב הונא עניות עושין אותן של מיני צבעונין וכו'. וכנראה שהכוונה לרצועות של השביס, עיין בתוספתא כלים ב"ב פ"ה הט"ז.

37 לא תצא אשה באצטמא. עיין בשנו"ס ובדק"ס, עמ' 120, הערה ע'. ואצטמא איסטמא הוא זר στέμμα שנותנים על הראש. ועיין מ"ש להלן.

38 20. הרי זו חייבת. וכ"ה "חייבת" בד. והנכון היא בכי"ע ובכי"ל: הרי זו פטורה. וכן בירושלמי פ"ו ה"א, ז' ע"ד: תני אין יוצאין באיסטמא. ולא נזכר שאם יצאה חייבת חטאת. ולא עוד אלא שאמרו שם: כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר. ולפי גירסת ד וכי"ו היתה צריכה להיות אסורה לצאת באיסטמא בחצר לפי כלל הירושלמי. ובברייתא שבבבלי שנינו נ"ז ב': יוצאה אשח בכבול ובאיסטמא לחצר. תכ"מ. ועיין מ"ש להלן, שו' 22–23, ד"ה כל חפוי.

39 שלשה דברים וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל: מדרש דברים שמנו חכמים במנין שבמנורת המאור הוצ' ענעלאו ח"ד, עמ' 584.

40 20-21. משום כלאים. עיין לעיל ח"ב, עמ' 664.

41 21. ואין מיטמאה בנגעים. מלשון זו משמע שדווקא בנגעים אינה מיטמאה, אבל בשאר טומאות טמאה, כמו שהעירו בתוספות נ"ז ב' ד"ה ואינה עיי"ש. וברא"ה פירש לפי החי' המיוחסים להר"ן שאינה מטמאה בנגעים מפני שהיא צבועה, ובגדים צבועים אינם מטמאים בנגעים נגעים פי"א מ"ג, ולפ"ז פשיטא שמטמאה בשאר טומאות.

42 21-22. ר' שמעון בן לעזר או' וכו'. בכי"ע: ר' אלעזר אומ' וכו'. אבל גירסתינו מקויימת ע"י ד, כי"ל, הירושלמי, הבבלי עיין דק"ס, עמ' 121, הע' ק' ומנוה"מ הנ"ל. וכן מוכח מן ההמשך להלן.

43 22-23. כל חפוי מלמטה משערה וכו'. וכ"ה "חיפוי" בכי"ע, בכי"ל ובמנוה"מ הנ"ל. ובד: כל נוי שלמטה וכו'. ובבבלי נ"ז ב': כל שהוא למטה מן השבכה וכו'. והטעם אחד הוא, שאם התכשיט הוא למטה מן השבכה, או תחוב למטה משערה, אינה יכולה לשלוף אותו מבלי לגלות את שערה, ובוודאי שלא תעשה כן בר"ה, ואין לחשוש שמא תעבירנו בר"ה. ולפי הגירסא שלפנינו משמע שדברי רשב"א עונים על איסטמא, והוא נותן טעם לאיסור, מפני שהאיסטמא היא למעלה משערה, ולפיכך אסור לצאת בה לר"ה. ברם מסתבר יותר פירוש בעל תוספות בכורים שהכלל מוסב על משנתנו פ"ו מ"א ששנתה: ולא בכבול לרשות הרבים, ועליה חולק ר' שמעון בן אלעזר ומתיר. וכן מפורש בירושלמי פ"ו ה"א, ז' ע"ד: לא בכבול. סכוסה. תני ר' שמעון בן אלעזר מתיר וכו'. אתיא דר' שמעון בן לעזר כרבי, כמה דרבי אמר דבר שהוא טמון מותר כן ר' שמעון בן לעזר אמר דבר שהוא טמון מותר. וכן מפורש בבבלי נ"ז ב': ר"ש בן אלעזר אומר אף בכבול לרשות הרבים. כלל אמר רשב"א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו וכו'.

44 23-24. לא ינעול אדם סנדל מסומר וכו'. בבלי ס' ב'. ופירשו בירושלמי: מפני מה גזרו על סנדל המסומר במשנתנו פ"ו מ"ב. יש אומרים שהיו רואים את ראשו ומפילות. ויש אומרים שהיו שומעים את קולו ומפילות. ויש אומרים על ידי שהיו נדחקין זה בזה והורגין זה את זה וכו' מעתה אף בחול? לאו אורחא דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא. כלומר, רבותינו לא גלו את הטעם האמיתי של הגזירה מפני שהששו שמא לא יקבלו מהם, ולפיכך גזרו עליו בשבת כדי שיחשבו שמחמת איסור שבת אתינן עלה, וממילא לא יצאו בו אף בחול, מפני שלא היו להם שתי זוגות סנדלים, ולא יקנו סנדל שאסור לצאת בו בשבת. וכע"ז אמרו אף בבבלי שמחמת סכנה אתינן עלה, ושאלו: אי הכי אף בחול נמי ליתסר. מעשה כי הוה בשבת הוה. ובדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 81: מהו שיצא אדם בסנדל מסומר בשבת. כך שנו רבותינו אסור לצאת בסנדל מסומר בשבת. ולמה כן? א"ר יוחנן בשעת השמד היו הפולחין לובשין סנדלים מסומרים והיו עושים רושם בארץ והיו בנות ישראל יוצאות ורואות את סנדליהן רשומות בארץ והיו מתייראות ומפילות. ועיין ערוך ערך פלח וערך אות. ועיין איכ"ר פ"ב-ז', הוצ' בובר, עמ' 113, ומ"ש בהערות לדב"ר הנ"ל. ועיין ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ח, עמ' 23 ואילך, ומ"ש הר"ח אלבק בהשלמות ותוספות למשנה סדר מועד, עמ' 410.

45 24. אפי' ממטה למטה. כלומר, ממטה שיושב עליה למטה ששוכב עליה, עיין ב"מ קי"ג ב' יד אליהו להגר"א שולזינגר. ובמסורת הש"ס לבבלי ציינו לתוספתא יומא פ"ד ה"ה, ואינו אלא דמיון של מלים, עיין מש"ש. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, הערה 9.

46 25. ר' לעזר בי ר' שמעון אוסר. כ"ה "אוסר" בד, כי"ע, כי"ל ובבלי הנ"ל, ובכי"ו בטעות: אומ'. וטעם האיסור הוא שמא ישכח וילבשנו.

47 25-26. נשרו רוב מסמרותיו ונשתיירו בו ארבע וחמש וכו'. וכ"ה בבבלי. ומרהיטות הלשון משמע שתנא זה סובר שסנדל מסומר הוא בן אחד עשר מסמרים. אבל בבבלי שם שאלו: הא גופא קשיא אמרת נשרו רוב מסמרותיו אע"ג דנשתיירו בו טובא, והדר תני ארבע או חמש אין, טפי לא? א"ר ששת לא קשיא, כאן שנגממו כאן שנעקרו. ושוב שאלו: השתא חמש שרי ארבע מיבעי. א"ר חסדא ארבע מסנדל קטן וחמש מסנדל גדול. ועיין בתוספ' שם ד"ה השתא. ובאמת היו הרבה דעות במניין המסמרים בסנדל שהתירו לצאת בו. ואמרו בירושלמי: כמה מסמרין יהו בו? ר' יוחנן אמר חמשה וכו' שבעה וכו' תשעה. רבי היה נותן שלשה עשר בזה ואחד עשר בזה כמיניין משמרות. ובקה"ר פי"ב, י"א קרוב לסופו: ר' חייא נותן אחד עשר מכאן ושלשה עשר מכאן כנגד עשרים וארבע ספרים וכו'. ולפי פשוטו משמע שנתן עשרים וארבע על סנדל אחד. ובבבלי ס' סע"ב: א"ר חייא אי לאו דקרו לי בבלאי שרי שרינא ביה טובא. וכמה? בפומבדיתא אמרין עשרים וארבע וכו'. והטעם הוא שלכל אחד ואחד הם הם מניין המסמרים שעשו לנוי ולא לחיזוק עיין בבבלי ס' ע"ב, ולא גזרו אלא כמניין המסמרים בסנדל הרומאי כעין מאורע השמד שכבר בטל בזמנם. ועיין במ"ר פי"ד-ד'.

48 26. שחפהו בעור מלמעלה. בכי"ע "שלמטה" ובכי"ל ובבבלי: מלמטה. וכן בירושלמי: תני טלה עליו מטלית מלמטן מותר. ולפי הגירסא שלנו פירושו שכיוון שחפהו בעור מלמעלה "הוי ליה מנעל, בסנדל גזרו ביה רבנן, במנעל לא גזרו ביה רבנן" בבלי ס' ב'. וכן מפורש בירושלמי הנ"ל שלא גזרו במנעל.

49 27. או שעשה לו טס או יתד וכו'. הסנדלים הללו היו רווחים בזמן העתיק, עיין במלון לעתיקות יון ורומא שצויין לעיל, הע' 49, בציורים 6507, 6508.

50 27-28. ולא תהא הארץ אוכלתו וכו'. כלומר שלא יבלה מרוב דריסה. ועיין להלן כלים ב"מ פ"ד ה"ג.

51 28. אי זהו קמיע מומחה וכו'. במשנתנו פ"ו מ"ב: ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. ומפרשת הברייתא איזהו קמיע מומחה. והברייתא מתאימה יותר לנוסחתה בבבלי ס"א א' מאשר לירושלמי פ"ו ה"ב, ח' ע"ב, שהובאה שם רק הרישא והסיפא, עיי"ש.

52 29. יוצאין בו. ודווקא אם קשור בו, ובלבד שלא יאחזנו בידו ויעבירנו, עיין בבלי ס"ב רע"א.

53 29-30. ואין צריך לומ' שניכפה וכו'. בבבלי הסדר הפוך: אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה, לא שנכפה אלא שלא יכפה וכו'. ולפי הגירסא שלפנינו אפשר לפרש להלן שאפילו אם חושש שיבוא לידי חולי שאין בו סכנה מותר, ולאו דווקא אם כבר בא לחולי שאינה של סכנה. וכן מפורש בסמ"ג לאווין ס"ה, י"ח ע"ד: או בשביל שלא יחלה עוד אם ידאג מחולי, ואפילו מחולי שאין בו סכנה. ועיין מ"ש בגליוני הש"ס לר"י ענגיל ס"א א'. ובה"ג ד"ב, עמ' 88, הסמיך לברייתא שלנו: תנו רבנן יוצאין באבן תקומה וכו', לא שהפילה אלא שמא תפיל, ולא שעיברה, אלא שמא תתעבר ותפיל בבלי ס"ו ב'.

54 31. קושרו ומתירו בשבת. בבבלי: וקושר ומתיר אפילו ברשות הרבים. ופירש במאירי ס"א א': ואין חוששין שמא יביאנו ארבע אמות ברה"ר, שמתוך שהוא אדוק בה לא יזוז עד שיחזור ויקשור. ברם מלשון התוספתא משמע שעיקר החידוש הוא שהוא קושרו ומתירו בשבת. וכן להלן פ"ה ה"ד: יוצאין באיגד שעל גבי המכה וקושרו ומתירו בשבת, והטעם הוא, כנראה, מפני שאינו קשר של קיימא. וברוקח סי' ק"ב: בתוספתא יוצאין במוך ובספוג שעל גבי המכה וכו' וקושרו ומתירו בשבת וכו' יוצא באספלנית וברטייה וכו', ואם נפל לא יחזיר ואין צריך לומר שלא יתן לכתחילה. יוצאין בקמיע מומחה וקושרו ומתירו בשבת וכו'. ומסמיכות שתי הברייתות משמע שהוא פירש שקושרו ומתירו בשתיהן עניין אחד הוא. ובבבלי תרתי קא משמע לן. ועיין בתוספ' נ"ז א ד"ה במה ובס' התרומה ה' שבת סי' רל"ט.

55 ובלבד שלא יתננו לתוך השיר וכו'. והברייתא מפרשת שטעם האיסור הוא מפני מראית העין וכ"ה ברוקח ובבבלי הנ"ל, ולפ"ז משמע שאלמלא הטעם של מראית העין היה מותר לצאת בקמיע שבשיר ובטבעת. ור"ת הוכיח מברייתא זו שבשיר וטבעת גרידא בלי קמיע מותר לו לצאת לאיש, שלא גזרו אלא בתכשיטי אשה עיין תוספ' עירובין ס"ט א' ד"ה כיון. והרמב"ן והרשב"א דחו ראייתו, "דאלו היה מותר לקשור בשיר ובטבעת היו טפלה לקמיע ושרי" לשון הרשב"א. ועיין ברמב"ן. ולפיהם הברייתא מתפרשת כפשוטה שמן הדין מותר לקשור את הקמיע לשיר וטבעת או כלשון התוספתא: ליתננו לתוך השיר וכו', מפני שאינם אלא טפילה לקמיע, אבל מפני מראית העין אסור, מפני שנראה כאילו יוצא בשיר וטבעת גרידא, מה שאסור בשבת. ובירושלמי הובאה בבא זו וחסר שם הטעם "מפני מראית העין". ושם נראה לפרש שאסרו מפני שאין השיר והטבעת טפלים לקמיע, והם אסורים מפני תכשיטים, שאסור לצאת בהם בשבת מדינא. ולפיכך התירו לתת את הקמיע בתוך סילון צינור, מפני שסילון אינו תכשיט, ובוודאי בטל אגב קמיע, ומותר.

56 32. קמיע שאין מומחה וכו'. ר"מ פכ"ו מה' שבת הי"ד. ובתוספות בכורים כאן הראה שמקורו מכאן.

57 33. מטלטלין אותו בשבת. כ"ה בכל הנוסחאות. וכ"ה בר"מ הנ"ל. ובכי"ו בטעות: מטלטלין בו וכו'. ובתוספות בכורים העיר על שיטת רבינו יונה שקמיע שאינו מומחה אסור משום דרכי האמורי. ובתכ"מ הביא בשם הפרי מגדים שתמה למה מותר לטלטלו בשבת והרי אף בחול אסור. אבל מסתבר שלא דבר רבינו אלא בקמיעות של הבל, כשיטת בעל ס' חסידים סי' תתשי"ד, הוצ' מק"נ סי' תתרנ"ה, עמ' 352. ובירושלמי פ"ו ה"ב, ח' ע"ב שנינו: אין קורין פסוק על גבי מכה בשבת וכו'. והרי ידוע שהיו קמיעות שהיו בהם פסוקים ותפילות, ועליהן בוודאי ובוודאי שלא אמר רבינו שהן אסורות משום דרכי האמורי, ומ"מ מותר לטלטלם בשבת אעפ"י שאין קורין בהם. ועיין בשו"ע או"ח סי' ש"ה ס"ק ד'. ולשיטת רוב המפרשים מדברים בקמיע שיש בו השבעות ומ"מ מותר לטלטלו בשבת, עיין בתוספ' מ"ו ב' ד"ה ואמר עוד. ועיין בשבלי הלקט השלם סי' ק"ז, ל"ח ע"ב, בשו"ת הרש"ל סי' מ"ז ובאחרונים שציין בתכ"מ.

58 33-34. לא תצא אשה במפתח שבאצבעה וכו'. בבבלי ס"ב רע"ב: דתניא לא תצא אשה במפתח שבידה, ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר' מאיר. והלשון "שבידה" סובלת כמה פירושים עיין מאירי נ"ז א' ד"ה ומ"מ הם מפרשים, אבל בתוספתא הלשון ברורה. וכן בראבי"ה סי' רט"ו, ח"א, עמ' 306: בתוספתא גרסינן במפתח דשבא וצבע' צ"ל: שבאוצבע' והיא היא וכו'. והוא מוסיף: ובירושלמי עיין לעיל, הערה 56 משמע לאסור אפילו במפתח של כסף, או בשל זהב. וברוקח סי' ק': יוצאה אשה בעיר של זהב וכו', ובמפתח של כסף מדתניא בתוספת' ולא במופתא צ"ל: במופתח שבאצבע, ורבינו מדייק: הא בצואר מותר. וכן ברמב"ן נ"ז א': מפתח של זהב באצבעו, כדרך טבעת והוא תכשיט וכו', ותניא בגמרא דילן לא תצא אשה במפתח שבידה, ותניא לה בתוספתא באצבעה. ובראב"ן סי' שמ"ט: לא תצא אשה במפתח שבידה וכו' שמכנסת אצבעה בחור שבראש המפתח ונראו כעין טבעת וכו', ואפילו במפתח של כסף חייב חטאת וכו', אבל אם הוא של כסף שהוא לנוי ולתכשיט ויוצאה בו דרך תכשיט בחול כלומר, על צוארה, וכדומה בשבת שרי וכו'. ועיין להלן ביצה פ"א, שו' 43–44, ומש"ש.

59 34-35. ר' ליעזר פוטר בכובלת וחכמים וכו'. הנכון בכי"ע: ככוכלת וכו'. וכן במשנתנו בכל הנוסחאות מטיפוס א"י: ולא בכוכלת וכו' דברי ר' מאיר, וחכמים פוטרים בכוכלת ובצלוחית של פלייטון. ופירשו בבבלי: כובלת. חומרתא דפילון, כלומר כדורים של עלי בושם, φύλλον, עיין בהערתו היפה של לעף במלונו של קרויס למלים שאולות מיונית ורומית בתלמוד וכו', עמ' 445, ערך פילון. ולפי גירסת התוספתא סתם רבי במשנתנו כר' אליעזר בכוכלת, וכחכמים בצלוחית של פלייטון. אבל בבבלי ס"ב ב': ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פולייטון. ושאלו שם: כובלת מאן דכר שמה? חיסורי מחסרא והכי קתני, וכן בכובלת וכן בצלוחית של פלייטון לא תצא, ואם יצאה חייבת חטאת דברי ר' מאיר ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון. ועיי"ש ס"ב א', שהסיקו שלר' אליעזר יוצאת לכתחילה. ועיין מ"ש להלן, שו' 36, ד"ה כללו.

60 35. בזמן שאין בה בוסם וכו'. בד, בכי"ע ובכי"ל: בזמן שיש בה וכו' אין בה וכו'. וכן בבבלי הנ"ל: במה דברים אמורים כשיש בה בושם אבל אין בה כגי' כי"י, עיין דק"ס בושם חייבת. וכנראה שכצ"ל לפנינו.

61 36. כללו של דבר וכו'. לפי פשוטו נראה שהדברים דבוקים לרישא, ולפ"ז ברור שאף ר' אליעזר וחכמים לא התירו לצאת בכוכלת ובצלוחית של פולייטון לכתחילה, אבל לפי מסורת הבבלי הנ"ל הלכה זו אינה דבוקה לרישא והיא מסכמת את דיני התכשיטים שדרך הנשים לשלוף אותם, וכוכלת וצלוחית של פולייטון אין אשה מסירה אותם, מפני שהיא נושאת אותם כדי לבטל ריח רע, והיא מתביישת לשלפם, עיין בבבלי ס"ב א' וס"ה א'. ברם בכי"ע חסרה לגמרי בבא זו.

62 38. בספכה מוזהבת. בבלי נ"ז ב'. והכתיב "ספכה" במקום סבכה מצוי בכמה מקומות, עיין במבוא לנוה"מ להרינ"א, עמ' 1222.

63 38-39. ובטסין ובצפויין ובחליות שלה. הכוונה לטסין וכו' של הסבכה, או ביתר דיוק, של שביס הסבכה, וכן מפורש בתוספתא כלים ב"ב פ"ה הט"ו: שביס של שבכה טמא וכו', הטסין והצפויין וחליות שבו וכו'. ובתס"ר ח"ג, עמ' 87, ציינתי לפי' הר"ש כלים פכ"ח מ"י: ועל השביס משימין טסי זהב וחוליות של אבנים טובות ומרגליות.

64 39. ובקורדוקיסין המוזהבין. במגן אבות למאירי, העניין העשרים, עמ' צ"א: ובתוספתא אמרו יוצאין בקורדקוסין מזוהבים בשבת, ולא היו יוצאין בקורדיקוסין מזוהבים בבירי וכו'. ועיין מ"ש להלן סוף מו"ק, שו' 47–48, ד"ה שוב מעשה. ומלה זו קורדוקיסין, קורדיקין, קורדקין נתפרשה יפה ע"י פרנקל ששער שהכוונה ל־ corticea, נעלים עשויים מקליפות צמחים ובעיקר מקליפת האלון Quercus. ובירושלמי פ"ו ה"ד, ח' ע"ב: כתיב ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים ישעי' ג', י"ח קורדיקייה, כמה דתימר וברגליהם תעכסנה שם ט"ז. ואין ספק שאף ביוונית קראו ל־ corticea קורדיקייה κορδίκια. ובפפירוס מן המאה השניה לספירה הרגילה נמנו בין החפצים השונים: κορδικίων ζεῦγος, כלומר, זוג של קורדיקין. ושמא היתה קיימת גם צורה κορδίκιος ומכאן צורת הרבים קורדקייסין. והתירו לה לצאת במוזהבין, ואין כאן איסור משום תכשיט, שהרי לא תשלוף אותם בשוק, ואף אין לחשוש שמא ישמטו ממנה, עיין בבלי פסחים נ"א א'.

65 יוצאה באבן תקומה וכו'. פירש"י ס"ו ב': אבן שנושאות אותה נשים עוברות שלא יפילו כלומר, לשם קיום הולד. ואבן תקומה זו היתה בשימוש רב בעולם העתיק, עיין בהערתו החשובה של קרויס בקדמוניות התלמוד גרמנית ח"ב, עמ' 425, הערה 16. ועיין באוה"ג, הפירושים, עמ' 28. ובבבלי שם נוסף: משום ר"מ אמרו אף במשקל אבן תקומה פירש"י: שום דבר ששקלוהו כנגדה, ולא שהפילה אלא שמא תפיל, ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל. ועיין לעיל, שו' 30.

66 39-40. אם נפלה תחזיר. ודינה כקמיע שקושרו ומתירו בשבת, עיין לעיל, שו' 31. ובבבלי חסרה הלכה זו. ועיין מ"ש להלן פ"ה, שו' 11–12.

67 40. פורפת כתחילה בדבר הניטל בשבת. במשנתנו פ"ו מ"ז: פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע. ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. ובירושלמי שם ה"ז ח' ע"ג: תני רבן שמעון בן גמליאל אומר לא שנו כלומר, שלא תפרוף לכתחלה בשבת אלא מטבע ואבן, הא באגוז מותר, מפני שהוא מיטלטל. ועיין בירושלמי להלן שם, ושמא גרסו לעיל בברייתא זו דברי ר' מאיר עיין מ"ש לעיל שו' 39, ד"ה ובבבלי וסברו שאף בבא זו מדברי ר' מאיר. ובבבלי ס"ה ב': אמר אביי סיפא כלומר, ובלבד שלא תפרוף וכו' אתאן למטבע. ופירש"י: דלאו בר טלטול הוא, אבל אבן שהקצה לכך ראוי לטלטול. ועיין בתוספות רי"ד שם שרמז לתוספתא כאן. וברשב"א ס"ד סע"ב: סיפא אתאן למטבע, אבל שארא אפילו לכתחילה, ותמהני מאי שנא מטבע מאי שנא אבן וכו' ובירושלמי גרסינן תני רשב"ג אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא באגם כ"ה בד"ר מותר מפני שהוא מטלטל וכו', כמה דר' מאיר אמר דבר שהוא מיטלטל מותר כן רשב"ג או' דבר שהוא מטלטל מותר. ובאו"ז ה' שבת סי' פ"ד, ס"ק כ', כ"א ע"ב יישב שבירושלמי מדברים באבן שלא הקצהו מע"ש, עיי"ש.