מקור שבת ב׳
1 מַתְנִי׳ יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.
2 כֵּיצַד?
3 הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ, וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים: פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא — הֶעָנִי חַיָּיב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.
4 פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס — בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב וְהֶעָנִי פָּטוּר.
5 פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא — שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
6 פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס — שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
7 גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: שְׁבוּעוֹת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.
8 יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.
9 מַרְאוֹת נְגָעִים, שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה.
10 יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.
11 מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי ״שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּתָנֵי ״שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע״ וְתוּ לָא?
12 הָכָא דְּעִיקַּר שַׁבָּת הוּא, תָּנֵי אָבוֹת וְתָנֵי תּוֹלָדוֹת. הָתָם דְּלָאו עִיקַּר שַׁבָּת הוּא, אָבוֹת תָּנֵי, תּוֹלָדוֹת לָא תָּנֵי.
13 אָבוֹת מַאי נִיהוּ? — יְצִיאוֹת, וִיצִיאוֹת תְּרֵי הָוְיָין!
14 וְכִי תֵּימָא, מֵהֶן לְחִיּוּב וּמֵהֶן לִפְטוּר, וְהָא דּוּמְיָא דְּמַרְאוֹת נְגָעִים קָתָנֵי: מָה הָתָם כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא, אַף הָכָא נָמֵי כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא!
15 אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא דְּעִיקַּר שַׁבָּת הוּא, תָּנֵי חִיּוּבֵי וּפְטוּרֵי. הָתָם דְּלָאו עִיקָּר שַׁבָּת הוּא, חִיּוּבֵי תָּנֵי וּפְטוּרֵי לָא תָּנֵי.
16 חִיּוּבֵי מַאי נִיהוּ? — יְצִיאוֹת, יְצִיאוֹת תַּרְתֵּי הָוְיָין! — שְׁתַּיִם דְּהוֹצָאָה וּשְׁתַּיִם דְּהַכְנָסָה.
17 וְהָא ״יְצִיאוֹת״ קָתָנֵי! אָמַר רַב אָשֵׁי: תַּנָּא הַכְנָסָה נָמֵי ״הוֹצָאָה״ קָרֵי לַהּ.
18 מִמַּאי? מִדִּתְנַן: הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת — חַיָּיב. מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא מְעַיֵּיל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְקָא קָרֵי לַהּ ״הוֹצָאָה״?
19 וְטַעְמָא מַאי? — כׇּל עֲקִירַת חֵפֶץ מִמְּקוֹמוֹ תַּנָּא ״הוֹצָאָה״ קָרֵי לַהּ.
20 אָמַר רָבִינָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי ״יְצִיאוֹת״ וְקָא מְפָרֵשׁ הַכְנָסָה לְאַלְתַּר. שְׁמַע מִינַּהּ.
21 רָבָא אָמַר, ״רְשׁוּיוֹת״ קָתָנֵי: ״רְשׁוּיוֹת שַׁבָּת שְׁתַּיִם״.
22 אֲמַר לֵיהּ רַב מַתְנָה לְאַבָּיֵי: הָא תַּמְנֵי הָוְיָין? תַּרְתֵּי סְרֵי הָוְיָין!
23 וְלִיטַעְמָיךְ שִׁיתְסְרֵי הָוְיָין!
24 אָמַר לֵיהּ — הָא לָא קַשְׁיָא: בִּשְׁלָמָא
פירוש תוספתא כפשוטה על שבת ב׳:י׳
10 33-34. ר' נתן או' אף מפני נדרים וכו'. בבבלי ל"ב רע"ב: תניא ר' נתן אומר בעון נדרים מתה אשה של אדם שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ויפה העיר בח"ד שאין זו הברייתא שלנו, שהרי לפי הבבלי הנ"ל האשה מתה בחטא נדרי בעלה, ועיין ר"ה ו' א' ובתוספ' שם ד"ה אא"כ. ועיין תנחומא וישלח סי' ח' וי"ר רפל"ז. ולא עוד אלא שבבבלי לא נזכר שהיא מתה בשעת לדתה, ודברי ר' נתן יכולים להתבאר לפי המסורת: מתות ילדות, עיי"ש בבבלי ל"ב א' ובירושלמי למשנתנו, ה' רע"ב. אבל בתוספתא כאן מפורש שר' נתן מוסיף על משנתנו, ולדבריו בעון נדריה של עצמה אשה מתה כשהיא יולדת. והוא כדברי המדרש בוי"ר ובתנחומא הנ"ל "ממך נפרעין ולא מממונך" ו"מחבלתא" זו ממושכנת היא בשעת לידתה בעד נדריה. ועיין קהלת ה', ה', ובבבלי שבת ל"ב ב'.
11 34-35. שלשה הן דבקי מיתה מסורין וכו'. בכי"ע: שלשה דיבקי וכו'. ובירושלמי פ"ב סה"ו, ה' ע"ב: תני ר' יוסי אומ' שלשה דיבקי מיתה הן ושלשתן נמסרו לאשה, ואילו הן מצות נידה ומצות חלה ומצות הדלקה. אבל בבבלי כאן ל"ב א', ברכות ל"א ב': תניא ר' יוסי אומר שלשה בדקי מיתה נבראו באשה, ואמרי לה שלשה דבקי מיתה, נדה חלה והדלקת הנר. חדא כר' אלעזר, וחדא כרבנן. ברם קשה מאד לפרש את הברייתא כאן ואת הירושלמי לפי גירסת הבבלי, שהכוונה שהדבקים או הבדקים הללו נמסרו לאשה שתענש עליהם בילדותה או בלידתה. ולפי פשוטה פירושה ששלשה דברים שהם קרובים להביא לידי איסור מיתה, כולם נמסרו לנשים, והיינו נדה, חלה והדלקת הנר, ואנו סומכים על האשה שהיא יודעת את ההלכות הפשוטות במניין נדה וזבה, וכן שהיא יודעת להפריש חלה כדין, ולא תפריש מן הפטור על החיוב וכדומה, וכן שתדליק נר שבת בזמן, ובשמנים ובפתילות הכשרות, שלא יבואו לידי הטיית הנר. ו"נמסרו לנשים" היא באותה משמעות של "נמסרו לעם הארץ" שלהלן בסמוך, ועיין מש"ש.
12 35-36. הלכות הקדש וחטאות ומעשרות הן הן גופי תורה וכו'. וכן בבבלי ל"ב א': הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה וכו'. וכבר הקשו הראשונים כיצד שנינו כאן מעשרות, והרי ע"ה אינו נאמן על המעשרות, עיין רש"י ל"ב רע"ב וברמב"ן ובחידושים המיוחסים להר"ן. ובירושלמי פ"ב רה"ז, ה' ע"ב: מתני' שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו כו'. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר הילכות הקודש וחטאות והכשירות הן הן גופי הלכות, ושלשתן נמסרו לעם הארץ. הילכות הקודש, דתנינן חגיגה פ"ג מ"ד אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן. חטאות, דתנינן פרה פ"ה מ"א הכל נאמנין על חטאת. הכשירות דתנינן מכשירין פ"ו מ"ג ועל כולן עם הארץ נאמנין לומר טהורין הן. הרי לך שבירושלמי לא שנו מעשרות. ולא עוד אלא שאנו למדים ממנו ש"נמסרו לעם הארץ" פירושו שהוא נאמן עליהן. ובעל העיטור ה' שחיטה ח"א, הוצ' רמא"י, כ"ב ע"ג הגיה את הבבלי ע"פ הירושלמי ומחק את המלה מעשרות והכניס הכשרות במקומה. ברם מתוך גירסת הירושלמי אנו למדים שהמעתיקים הסמיכו את דברי רשב"ג למשנתנו "שלשה דברים צריך אדם וכו' ערב שבת עם חשיכה עשרתם וכו' ", וערב שבת עם חשיכה אפילו ע"ה נאמן על המעשרות לסעודות שבת, כמפורש בתוספתא דמאי פ"ה ה"א: היה מוכר פירות בערב שבת עם חשיכה ואמ' מתוקנין הן, הלוקח ממנו, למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ומכאן שבשבת אוכל על פיו, אפילו אם שאלו לפני השבת עם חשיכה, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 246 שו' 4, ועמ' 245 שו' 2–3. ורשב"ג הוסיף אף הלכות הקדש וחטאות נמסרו לע"ה בכל זמן, כל אחד כדינו, עיין להלן חגיגה פ"ג הכ"ב ואילך ומש"ש. ולא עוד אלא שקרוב לוודאי בעיני שלאו דווקא בע"ה חשוד עסיקינן, אלא אפילו ע"ה שהוא ירא חטא אלא שאינו ת"ח אנו סומכים עליו לפעמים בטהרת הקודש וטהרת חטאת ובהכשירות שהן גופי הלכות ויש בהם כמה דינים, ואפשר שע"ה אינו בקי בהם. ואף לעניין מעשר צריך לדעת אם הוא בקי בדיני מעשרות, ומ"מ אדם סומך על בני ביתו אם לימד אותם את עיקרי ההלכות, והם הם שמפרישים את המעשרות, וע"ה הם הם שאנו קונים מהם יינות לנסכים ולוקחים מהם כלים לחטאת וטהרות שלא הוכשרו. ו"מסורין הן לעם הארץ" הוא באותה משמעות של "מסורין לנשים" שברישא.
13 36. היו שלשתן להעשות וכו'. וכ"ה "היו" בכי"ע ובכי"ל, ובד חסרה מלה זו, והיא גרמה לדוחק של בעל תוספות בכורים, אבל בח"ד ובמנחת בכורים פרשו לנכון אף לגירסת הדפוסים. ובירושלמי שם ה"ז, ה' ע"ב: "לא צורכה דלאו, הדליקו את הנר עישרתן ועירבתן", כלומר הרי הדלקת הנר בשבת הוא איסור סקילה, ועישור של וודאי הוא שבות, ועירוב חצרות יכול לעשות אפילו בין השמשות, ולמה נקט את הקל תחילה. ולפיכך מלמדת התוספתא שאם היו שלשתן להיעשות מדליק את הנר תחילה, ואח"כ מערב אפילו עירוב תחומין, ואח"כ טומן את החמין בדבר שאינו מוסיף הבל שמותר לעשותו אפילו בין השמשות, כמשנתנו ספ"ב. ועיין בירוש' בה"ח שם ובתוספ' סנהדרין ס"ח א' ד"ה היאך. ועיין היטב באו"ז ח"ב ה' ע"ש סי' י"א, ד' ע"ב, ומ"ש בחלקת בנימין ל"ד א', ס"ד ע"ד ואילך. ועיין או"ח סי' רס"ג ס"ק י' ובפתחי תשובה שם בשם שו"ת חתם סופר סי' ס"ה.