תוספתא כפשוטה על שבת י״ג:ח׳

8 41-42. השכיח פת בתנור וכו'. בבלי קי"ז ב'. וכאן אין חשש שתשרף הפת אלא שתתפחם ותתייבש מחמת החום, עיין להלן, ובהלכות קצובות, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 70: ואם שכח פת בתנור, ואין לו מה יאכל, יוציא ממנו מזון שלש סעודות ומותר. ועיין בב"י טאו"ח סי' רנ"ד ד"ח ומ"ש אם בשוגג.

9 43. ובלבד שלא יעשה עמהן חשבון לאחר שבת. בבא זו ליתא בבבלי, אבל ישנה בה"ג שבת פט"ז, י"ח ע"ד, ד"ב, עמ' 94, מדרש שכל טוב ח"ב, עמ' 292. וכן בס' והזהיר סוף בשלח, עמ' 44: ולענין פת ששכח בתנור, כך שנו חכמים בתוספתא מי ששכח פת בתנור וכו' ובלבד שלא יעשה עמו חשבון לאהר השבת. וכבר הראינו בתשלום תוספתא, עמ' 6, שבעל ס' והזהיר קורא לברייתות שבתלמוד תוספתא, ולא מצאתי בכל הספר שם הבאה מן התוספתא ממש, ואף כאן הפיסקא היא מן הבבלי, והסיום הוא מבה"ג הנ"ל. והנה בכל הנוסחאות שלפנינו הגירסא היא: ובלבד שלא יעשה עמהן וכו'. וכ"ה גם אצל הגאונים הנ"ל, וכצ"ל גם בס' והזהיר "עמהן" במקום "עמו". ועיין באו"ש פכ"ג מה' שבת שהגיה כאן ע"פ המשנה פט"ז מ"ג: שלא יעשו עמו כו'. וקשה להגיה נגד הדפוס המקויים ע"י ארבעה כתי"י והגאונים. ונ"ל קרוב לוודאי שבנידון לפנינו יש לחשוש שלא יבוא הוא לתבוע אותם לדין, שישלמו לו לכל הפחות דמי פת מפוחמת, ואעפ"י שהזמינם להציל להם. עיין בשו"ת תרומת הדשן סי' שי"ז ובהגהת הרמ"א חו"מ סוף סי' רמ"ו. וזה בוודאי אסור מפני שמוכר להם חלק מן הפת בשבת. ואינו דומה למשנתנו פט"ז מ"ג שבדליקה עסיקינן התם, והוא אינו יכול להציל לבדו, עיין מ"ש לעיל, שו' 37–38, ד"ה לא יציל, ומהפקירא קא זכו, והוא אין להם כלל תביעה עליהם. והר"ה אלבק בהשלמות ותוספות למשנה סדר מועד, עמ' 418 רוצה לפרש גם את משנתנו בשיטת הירושלמי שאם היו פקחים ומבינים שאין הוא רוצה לתת להם מתנה עושין עמו חשבון, ומשלמים לו מה שנהנו, עיי"ש. והפירוש הנכון בירושלמי הוא בק"ע שם.

10 44-45. על גבי שידה תבה ומגדל שאחז בהן את האור וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: שאחז בהן האור. וזו היא פיסקא ממשנתנו פט"ז מ"ה, ולא הוסיפה התוספתא אלא: וחכמים לא הודו לו. ברם כבר הראה מהרי"ן אפשטין מבוא לנוה"מ, עמ' 456 שבכמה נוסחאות של המשנה חסרות המלים "שאחז בהן את האור", והן נוספו במשנתנו ע"פ הירושלמי במקומו שאמרו שם: כיני מתניתא משיאחוז האור בהן. וכן בקג"נ כאן חסרות המלים האלו. וזהו רק לעניין הגירסא, אבל לעניין הפירוש הרי אמרו מפורש בירושלמי שר' שמעון בן ננס מתיר לפרוס עליהן עור אפילו משאחז בהן האור, מפני שעור הלח מתחרך ואינו נשרף ומגין על הכלי. וע"ז לא הודו לו חכמים, וסברו שאין לפרוס עור אחרי שאחז בהן האור. ובמשנה שבבבלי בכי"מ: שלא תאחז בהן את העור. ועיין בבבלי ק"כ רע"ב ובחידושים המיוחסים להר"ן שם ומ"ש מהרי"ן אפשטין הנ"ל.