תוספתא כפשוטה על שבת י״ב:ד׳

4 10. הצד צבי חיגר וחולה וקטן פטור. כ"ה בכל הנוסחאות. ובירושלמי פי"ד ה"א, י"ד ע"ב: הצד צבי חיגר סומא חולה קטן פטור. ובבבלי ק"ו ב': היגר וזקן וחולה פטור. והר"מ פ"י מה' שבת הכ"ד הזכיר קטן ע"פ התוספתא והירושלמי. ובמאירי ק"ו ב' ד"ה הצד: וגדולי המחברים כתבו כן בקטן, ואפשר קודם שיהא יכול לרוץ כל כך, ועיין ר"מ פ"ב מה' יו"ט סה"ז. ועיין במשנת ב"ק פ"ה סמ"ו ובירושלמי שם, לפי שרי"ר, עמ' 241, שו' 27, ובבבלי שם נ"ד סע"א. וכתב במאירי בב"ק שם, עמ' 161: "ועניין הקטן בזה, כל שלא הגיע ללמוד חרישה, שמתוך ביעוטו אינו נשמר". ובשבת הנ"ל כתב: ואין הפרש בחולה שהזכרנו בין חולה מחמת עייפות לחולה מחמת שאר סיבות. ואשר לסומא שבירושלמי הבבלי חולק, עיין מ"ש להלן בסמוך.

5 הצד את הישן חייב. לכאורה משמע שאף כאן בצבי עסיקינן. וכן מפורש בבבלי הנ"ל: ת"ר הצד צבי בר"ח ק"ז א': פתי סומא וכו' סומא וישן חייב. חיגר וזקן וחולה פטור. ומפרש שם: הני בעיין דבויי, והני לא בעיין דבויי, דכמאן דכפיתי דמו, כלומר, לסומא וישן צריכים לארוב ולהתגנב להם, מפני שהם מרגישים ויברחו, אבל לחיגר ולזקן אינם צריכים לארוב, מפני שאינם יכולים לברוח. אבל בירושלמי הנ"ל: ישן חייב דו קמיץ חדא ופתח חדא, כלומר שעוצם אחת מעיניו ופותח אחת. והעיר ברד"ל שם על מדרש סוף שה"ש: מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה וכו'. וסיים ברד"ל שם שלפי זה משמע שדווקא צבי ישן חייב, אבל שאר חיות ישן כסומא ושניהם לפטור, כשיטת הירושלמי שפוטר בסומא. וכיוון בזה לאליהו רבה סי' שט"ז ס"ק ג', שהעיר על דברי הירושלמי והרוקח סי' ע"ח, והוכיח מן הבבלי הנ"ל שהוא חולק על הירושלמי, ומחייב גם בסומא, ובזה הרי בוודאי אין חילוק בין צבי לשאר חיות. ולפיכך פסק הר"מ בפ"י סהכ"א: הצד את הישן ואת הסומא חייב וכ"ה בסמ"ג לאוין ס"ה, י"ד סע"ד ולא הזכיר כלל צבי, ומוכח שכן הדין בכל החיות. ועיין בישועות יעקב או"ח סי' שט"ז, אות ג'.

6 10-11. הצד יוני שובך ויוני עליה וכו'. כל הברייתא במפתח לר"ן גאון ק"ז א' מ"ד ע"ב בשם תוספת שבת עיי"ש. והברייתא שלנו בבבלי ביצה כ"ד א'. ובארו בלשון אחד בבבלי שם שההבדל בין יוני שובך וכדומה לתרנגולין ויוני הרדסיאות הוא, שיוני שובך אין מזונותיהן עליו, ולפיכך אעפ"י שחוזרות בעצמן לכלובן בערב, מ"מ אינן נחשבות ברשותו, מה שאין כן תרנגולים וכדומה שמזונותיהם עליו, ומכיוון שהם חוזרים בעצמם למזונותיהם הרי הם כניצודים ועומדים. וכן נתבאר חילוק זה גם להלן פי"ז, שו' 56 ואילך, ובבבלי שבת קנ"ה ב', עיי"ש. ולעיל תרומות פ"י, שו' 20 ואילך, שנינו: נותן אדן כרשני תרומה לתוך שובכו ואינו חושש. ועיין מ"ש בפירושה בח"א, עמ' 469. ואפשר שהפירוש הוא, ואינו חושש להפסד תרומה, אעפ"י שיוני השובך אינן ברשותו ואין מזונותיהן עליו מ"מ מותר, שהרי סוף כל סוף הן שלו ויכול לצודן כל זמן שירצה ונהנה מאכילתן. אבל מלשון התוספתא שם משמע יותר כמו שפירשתי: שאם לא כן למה לא שנו בקיצור: מאכיל אדם כרשיני תרומה ליוני שובכו.

7 11. שקיננו בטפיחין וכו'. כלומר בקנים כמין כדים שהיו עושים בראשי הגגות. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 515, ד"ה ועושין טפחים. ועיין מ"ש להלן.

8 12. ויונים הרדסיות וכו'. בד: הרדסיו', ובכי"ע: הרדסייאות, ובכי"ל: דורסיות, ובס' המפתח הנ"ל: ויוני הרדסיות. וכן רבו הגירסאות בשאר המקומות שמנו שם מין זה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 27 ואילך. וכבר נחלקו ר' חייא ור"ש ברבי בבבלי חולין קל"ט ב' אם הן נקראות על שם הורודוס המלך שגדל אותן במגדלים בארמונו, או על שם מקומן רודסיות, מן האי רודוס. ושני הפירושים יש להם סמוכים ממקומות חיצוניים, עיין מ"ש קרויס בקדמוניות התלמוד גרמנית, עמ' 525, הערות 974–975, מהרי"ן אפשטין הנ"ל, עמ' 29. והחילוק בין העופות הללו שברשותו ובין העופות שאינן ברשותו נשנה גם בהרבה מקומות אחרים, ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 515, סד"ה ועושין.

9 וכל דבר שאין מחוסר צדה פטור. במשנתנו רפי"ד: חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. ונחלקו הראשונים ב"פטור" שבברייתא שלפנינו אם הוא פטור ומותר ואגב ששנינו לעיל חייב, נקט הכא פטור, או פטור ואסור, ככל פטורי שבת. עיין בעיטור ה' יו"ט מחלוקת ה', קמ"ג ע"ג, ובהערות ר' מאיר יונה שם, הערה כ"ו. ועיין בראבי"ה ח"א סוף סי' רל"ה.

10 12-13. הצד זבובין ויתושין חייב. בבבלי ק"ו ב': ת"ר הצד חגבין גזין צרעין ויתושין בשבת חייב דברי ר' מאיר. ופירש"י ובחידושים המיוחדים להר"ן שחגבין וגזין נאכלין, ושיעור דברי ר' מאיר הוא שבין שמינו ניצוד ובין שאין מינו ניצוד כגון צירעין ויתושין חייב, כדעת ר' אליעזר בבבלי ק"ז ב'. ובאליהו רבה סי' שט"ז אות י"א הביא ראייה מן התוספתא כאן לשיטת רש"י. אבל העיר על הירושלמי פי"ד ה"א, י"ד ע"א ששנו שם: הצד זיזין זבובין חגזין יתושין חייב. ולפ"ז ברור שאף גיזין אין במינן ניצוד, שהרי ר' יהודה פוטר בהן, עיין בשי"ק ד"ה ר"י. והר"מ בפ"י מה' שבת הכ"ד מנה אף חגבים בדברים שאין במינם צידה. ולפ"ז כל המינים שהזכיר ר"מ בבבלי הן בריות שאינן במינן ניצד, ועל כולם חולקים החכמים שם. ומן התוספתא והירושלמי משמע שלא כללו חגבים בבריות שאין מינן ניצד. ועיין בשי"ק ד"ה הצד ומה שהשיג עליו בתכ"מ כאן. ועיין מ"ש להלן.

11 13. ור' יהודה פוטר. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ומוסיף שם: וכן היה ר' יהודה אומר אין חייבין אלא על דבר שדרכו ליצוד. ובבבלי הנ"ל: וחכמים אומרים כל שבמינו ניצוד חייב, וכל שאין במינו ניצוד פטור. ורש"י במשנתנו ק"ז א' פירש: שלא לצורך פטור. דאין במינו ניצוד, והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ור' שמעון היא, כדמוקי לה בגמרא. וכבר תמה ע"ז בתוספות בכורים כאן, ובאבני נזר או"ח ח"א סי' קפ"ט אות ה', מן התוספתא שלנו שמפורש בה שר' יהודה פוטר, והרי ר' יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ועיין בתוספ' רי"ד ק"ז ב' ד"ה מ"ת שכתב: ור"מ ורבנן דפליגי בפירקן דלעיל בצידת צרעין ויתושין, אתי ר"מ דמחייב כר' יהודא כלומר, שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, וחכמים דפטרי' הן ר"ש. ולפלא שהרי כאן ובירושלמי מפורש שר' יהודה פוטר. ברם כמה מן הראשונים עיין בתוספות ק"ז א' ד"ה שלא חולקים על רש"י וסוברים שאפילו צד לצורך פטור על מינים הללו משום צידה, וכן דעת הר"מ בספ"י הנ"ל שפוטר אפילו צד חגבים, והרי חגבים מותרים באכילה, ובוודאי שלפעמים צדם לצורכו, ולא עוד אלא שהר"מ מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, עיין לעיל שם הכ"א, כפי שהעירו באחרונים הנ"ל. ועיין באבני נזר הנ"ל, אות ז'.