תוספתא כפשוטה על פסחים ד׳:א׳

1 1. הביא אשמו ולא הביא גזילו לא יהא ממרס בדמו עד שיביא גזילו וכו'. במשנתנו פ"ה סמ"ג: שחטו כלומר, לפסח קודם לתמיד כשר, ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו, עד שיזרוק דם התמיד, ואם נזרק כשר. ולמשנה זו נסמכו כאן הבבות הבאות. ובתוספות זבחים ק"ג ב': דתניא בתוספתא דפסחים הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר ממרס בדמו עד שיביא גזילו, אלא תעובר צורתו וכו'. ובמשנת ב"ק ספ"ט שנינו לעניין גזל את הגר ונשבע לו: הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא. וכן בספרי זוטא נשא, עמ' 231: אשר יכפר, פרט שיקדים איל לכסף. ועיין להלן. ובתוספתא ב"ק פ"י סהי"ח הובאה הברייתא שלנו. ברם הלכה זו אינה נמצאת בשום מקום לא בירושלמי ולא בבבלי ולא במדרשי הלכה, ואף הר"מ השמיט את שתי הבבות הראשונות שלנו. ופירש בח"ד כאן שהדין דין אמת ובכל שלש הבבות לא יהא ממרס בדמו, אלא תעובר צורתו. אבל בב"ק חזר בו ופירש שהלכה זו אינה אלא במצורע עיין מ"ש בסיפא כאן, ובשתי הבבות הראשונות אין מחוסר זמן לבו ביום, ודינו כדין הפסח שבמשנתנו. והתנא שלנו סובר שיש מחוסר זמן לבו ביום, ואינה הלכה, ולפיכך השמיטה הר"מ. וכן נקטו בפשיטות בתוספות זבחים הנ"ל ובתוספ' הרא"ש לב"ק קי"א א' לפי שטמ"ק שיכול להביא גזילו בין שחיטה לזריקה, אלא שבזבחים הקשו מן התוספתא כאן. ועיין בחידושי הראב"ד שם, עמ' ש'.

2 2. תעבר צורתו וכו'. כלומר, מחכים לו עד שנפסל בלינה כפירש"י ורוב המפרשים, ואינו נשרף מיד, מפני שהוא פסול מחמת מחוסר זמן בבעלים, ואינו פסול הגוף, עיין להלן פ"ו, שו' 39–40. ובר"ח ל"ד ב', ע"ג ב', פירש שעיבור צורה הוא סרחון הבשר עד שנפסל מאכילה. וכן פירש הר"מ בפיה"מ פ"ז מ"ט, שקלים פ"ז מ"ג, וכן משמע בחיבורו פ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"כ. ועיין בפיה"מ זבחים פ"ו מ"ד.

3 הביא אשמו ולא הביא מעילתו וכו'. וכ"ה להלן ב"ק פ"י סהי"ח בד ובכי"ו. ופירושו המועל בקדשים שהביא את קרבן האשם שלו ולא הביא את קרן המעילה וכו'. וכלשון זו גם בבבלי ב"ק ספ"ט, בהוצאות שלפנינו. אבל בתוספ' רי"ד, בחי' הראב"ד שם, ובפירושו לתו"כ, חובה פ"כ ה"ט, כ"ו סע"ב, גרס שם: מנין שאם הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו שלא יצא, ופירש מעילתו, קרבן מעילתו, ואשמו קרן האשם. ובתו"כ שם לא דברו אלא בהביא זה בלא זה, וזה בלא זה, ולא הזכירו הקדמה. ואף בבבלי אין זכר להלכה שלנו. ועיין מ"ש לעיל.

4 4. מצורע שהביא חטאתו קודם לאשמו לא יהא אחד ממרס בדמיה וכו'. וכ"ה להלן ב"ק פ"י הי"ט. וכן בתוספ' הר"ש משנץ כאן נ"ט א': דבהדיא קתני בתוספתא הביא חטאתו קודם לאשמו לא היה ממרס בדמו וכו'. והברייתא הובאה בבבלי מנחות ה' א', ופסקה הר"מ בפ"ה מה' מחוסרי כפרה ה"ג. ובתוספתא נגעים ספ"ח: שאין יכול ליכנס לעזרה עד שיזרוק עליו מדם חטאתו ואשמו, בין שהקדים חטאתו לעולתו וכו' מה שעשה עשוי וכו', הקדים חטאתו לאשמו תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. ודין זה הוא במחוסר כפרה גרידא, עיין בתוספות שם ד"ה ואי, ועיי"ש ד"ה שחיטה. ועיין מ"ש להלן, שו' 9–11 סד"ה ובירושלמי, ובהערה 10 שם, ובד"ה ומסתבר. ולפני הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א היתה כנראה ברייתא בזבחים צ"א ששנתה שאף אדם החייב חטאת ואשם על עבירה אחת עיין כריתות פ"ג מ"ד, חייב להקריב את החטאת תחילה, והיא לעיכובא. וכן הם כותבים קידושין י"ג א': וקשה דהא אמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט, לא יהא אחר ממרק בדמו עד שתשחט החטאת אלא תעבור צורתו ותצא לבית השרפה וכו'. ולפנינו בזבחים שם אין זכר לזה.