833. הנחל והשלולית וכו'. משנה רפ"ב. ופי' הר"מ במשנתנו ע"פ מאמר ר' יוחנן בבבלי ב"ק ס"א א' ששלולית היא אמת המים. ועיין בפיה"מ אהלות ספט"ז. ובירושלמי כאן: שלולית כל שהיא מושכת, נחל אף על פי שאינו מושך. ובתו"כ שמיני פרש' ג' ה"ב: ובנחלים אילו הנהרות וכו', אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים, מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים, ואין מושכים בימות החמה וכו'. ובילמדנו בלק ילקוט שם תשע"א, ס' הליקוטים לגרינהוט ח"ד ע"א ע"ב: בקש לכנותן בדבר שאין בו ממש, כנחל זה שמושך בימות הגשמים ופוסק בימות החמה וכו'. ומכאן שסתם נחל הוא אינו קבוע עיין בסוף משנתנו הנ"ל, אבל שלולית צריכה להיות קבועה, ואפשר שאם אינה קבועה אינה מפסיקה, אעפ"י שהיא מושכת בימות הגשמים, ואינה מפסיקה אלא אם היא מושכת תמיד. ובר"מ פ"ג מה' מתנ"ע ה"ב: והיה נחל בתוך השדה אעפ"י שאינו מושך, או אמת המים וכו', והוא שתהיה מושכת וקבועה. וכבר ראינו שרבינו מפרש בפיה"מ שהיא שלולית היא אמת המים. ועיין מ"ש להלן שו' 35 ד"ה ואמת המים. ובר"ש ורא"ש מוכיחים מן התוספתא כאן ששלולית ואמת המים אינן היינו הך, שהרי כאן שנינו שלולית ולהלן מנו גם אמת המים, אבל עיין מ"ש להלן שם שו' 35 ד"ה ואמת המים. והחכם עמנואל לעף פירש ששלולית היא אגטרגטא מים נופלים ממקום גבוה.9דרך היחיד וכו'. הראשונים פירשו ע"פ משנת ב"ב פ"ו מ"ז שדרך היחיד הוא ד' אמות, ודרך הרבים ט"ז אמה. ובר"מ פ"ג מה' מתנ"ע ה"ג פסק שפחות מד' אמות אצל יחיד ופחות מט"ז אצל רבים הוא שביל. אבל בהשגות שם פירש שההבדל בין דרך ושביל הוא לא ברוחב הדרך אלא במקום הדרך. ושביל הוא מקום רגלי בני אדם בין הכרמים, ואינו דרך של עוברי דרכים, ואפילו רחב ד' אמות ליחיד אינו אלא שביל. ועיין ברדב"ז שם.1033-34. ושביל היחיד ושביל הרבים הקבוע וכו'. כ"ה הגירסא בכל נוסחאות התוספתא, וכ"ה במשנה שבירושלמי, וכן במשניות כת"י פרמה, וכן מעתיק בה" ד"ו י"ד ע"ב, ד"ב 638, וכ"ה גם בבבלי ב"ב נ"ה ב' לפי כמה כתי"י וראשונים, עיין דק"ס שם עמ' 170 הע' צ', וכן סידר הר"מ בפ"ג מה' מתנ"ע ה"ג. ולפ"ז "הקבוע" הולך גם על שביל הרבים, כמו שמוכח מסוגיית הירושלמי, עיין להלן. אבל בכל שאר נוסחאות המשנה, ובבבלי הנ"ל בהוצאות שלנו ובמנחות ע"א ב' גם בכת"י ובתו"כ קדושים רפ"ב, ואצל כמה מן הראשונים הסדר הוא: ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע וכו'. וכן בריטב"א ב"ב נ"ה ב': ושביל יחיד הקבוע בין בימות החמה בין בימות הגשמים כך עיקר הגירסא וכו', ותנא שביל הרבים אע"ג דשביל בעלמא, ואינו קבוע, מפסיק, ותנא שביל היחיד דבעינן ביה קבוע וכו'. ובירושלמי כאן: מכיון דתנינן שביל היחיד, שביל הרבים מה צורכא? להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים. ואפשר שהריטב"א פירש: מכיון דתנינן בסיפא שביל היחיד, למה צרך לשנות ברישא שביל הרבים. ותירץ הירושלמי ששביל היחיד בא להוציא שאינו קבוע, מה שא"כ שביל הרבים שאפילו אינו קבוע מפסיק. ופירוש דחוק הוא.1134. והניר וזרע. בכי"ע: וזרע אחר. וכ"ה במשנתנו. ובד: והזרע והניר אחד, וצ"ל: והניר והזרע והמלה אחד היא הוספה של מתקן שרצה להוסיף "אחר" אחרי "והזרע", ונשתבש: אחד. וכן חסרה המלה "אחר" גם במשנה שבירושלמי. אבל הכונה אחת, ופירושו, זרע אחר.1234-35. וקוצר לשחת. במשנתנו פ"ב מ"א: מפסיק דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש. ואמרו בירושלמי פ"ב ה"א, ט"ז ע"ד: ר' זעירא בשם ר' אלעזר ר' מאיר ור' יהודה שניהם אמרו דבר אחד, כמה דר' מאיר אמר הקוצר לשחת מפסיק, כן ר' יהודה אומר הקוצר לשחת מפסיק. כמה דר' יודה אמר חייוב בפיאה מפסיק כן ר' מאיר אומר חייוב בפאה מפסיק וכו', עיי"ש. ולפ"ז ברור מן הירושלמי שלר' מאיר אינו מפסיק אלא כשהביאה שליש, אבל אם לא הביאה שליש, והיא עדיין פטורה מן הפאה, אף הוא מודה שאינו מפסיק אלא אם כן חרש עיין להלן שם בירושלמי. וטעמו של ר"מ מפורש להלן בירושלמי פ"ג ה"ב, י"ז ע"ג: ר' בא ר' חייא בשם ר' יוחנן אתייא דר"מ כשיטת ר' עקיבה רבו, כמו דר' עקיבה אמר לח ויבש שני מינין, כן ר' מאיר אומר לח ויבש שני מינין, ומפריש פיאה על הלח לחוד. ולפ"ז טעם ההפסק לר"מ הוא מפני שחייב בפאה על מה שקצר, ולפיכך מפסיק, אפילו לא חרש. ובבבלי מנחות ע"א ב' שיטה אחרת לגמרי. ברם ברור שלפני בעל ה"ג היו שם שינויים חשובים מאד בסוגייתנו. וכ"ה כותב ד"ו י"ד ע"ב; ד"ב עמ' 638 על המשנה כאן: ואף על גב דפליגי רבנן עליה דר' מאיר, הלכתא כר' מאיר, דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ר' מאיר בשיטת ר' שמעון אמרה, דאמר אף יקצור ויאכיל משהביאה שליש. ומסקינן מסקנא דשמעתין ר' מאיר בד"ב בטעות: ר' שמעון בשיטת ר' עקיבא אמרה, דתנן המנמר את שדהו ושייר בו קלחים לחים, ר' עקיבא אומר פאה מכל אחד ואחד כשיטת הירושלמי שהבאנו וכו', דתניא צ"ל: ותניא בבריתא אכלה חגב קרסמוה נמלים שברתה הרוח הכל מודים חרש מפסיק לא חרש אינו מפסיק, ואמרי' מאן הכל מודים ר"מ. ואוקימנה לבריתא בשלא הביא שליש, ואמרי' ר"מ בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר אף לאדם נמי, וכיון דהוו להו ר"מ ור' יהודה חדא שיטתא הלכתא כוותיהו. ואמרי' אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במנמר לקליות אבל במנמר לאוצר לא. ואע"ג דכי אתי רבין אמר ר' יוחנן מחייב היה ר' עקיבה אף במנמר לאוצר, ר"מ סבר לה כר"ע בחדא כלומר, במנמר לקליות ופליג עליה בחדא כלומר במנמר לאוצר, שלר"מ היא תחילת קצירה. ולפי סוגיא זו של מנחות שהיתה לפני בה"ג, הבבלי והירושלמי כמעט בחדא שיטתא קיימי, וקרוב לזה פירש הרש"ס בירושלמי בסוגיין, אעפ"י שלא הזכיר את הבה"ג, עיי"ש. נמצאנו למדים שלשיטת הירושלמי והבה"ג אם קצר תבואה שלא הביאה שליש, כ"ע מודים שאינו מפסיק אלא א"כ חרש, והמחלוקת בין ר"מ וחכמים היא בשהביאה שליש. והבה"ג פסק כר"מ, ואם קצר תבואה שהביאה שליש מפסיק אפילו לא חרש, מפני שר"מ ור' יהודה שניהם סוברים ששחת שהביא שליש חייב בפיאה, וחיוב פאה מפסיק, מפני שהלכה כר"ע. אבל לדעת הר"מ שפסק כחכמים דר"ע, וכחכמים דהכא, ממילא צריך חרישה בין בשהביאה שליש כחכמים ובין בשלא הביאה שליש ככ"ע, ואפילו אם לא הביאה שליש שגם לר"מ אינו מפסיק אם חרש מפסיק, כלשונו בפ"ג מה' מתנ"ע ה"ד. ובפאת השלחן סי' ו' ס"ק ה' הביא את שיטת הר"מ הנ"ל ואה"כ הביא את שיטת בה"ג כחולקת על כל הראשונים, עיי"ש. ועיין גם בצפנת פענח להגר"י ראזין על הר"מ הנ"ל במקומו וכולם סמכו על הגירסא הסתומה שבה"ג בד"ו, אבל כבר ראינו שבד"ב מפורש שהתלמוד הקים את הברייתא בלא הביאה שליש.1335. ושלשה תלמים של פתיח. כלומר, תלמים שעושים בני אדם כשהם מתחילים לפתוח את האדמה, וכדברי המדרש תנחומא דב״ר ליברמן עמ׳ 118. הובא ברש"י ישעי' כ"ח, כ"ד ובפי' ר"י קרו שם: יפתח וישדד. בתחלה הוא עושה תלמים רחבים, ולבסוף הוא עושה תלמים קטנים הם תלמי הרביעה, עיין כלאים פ"ב מ"ג ותוספתא שם פ"א הי"ז. ושיעורם קרוב לב' אמות רוחב, ואורכם, לעניין פיאה, הוא בוודאי לאורך כל השדה. ועיין להלן, שלפי הירושלמי כל רוחב השדה כאן אינו אלא ב' אמות, וממילא השיעור כאן הוא בשתים על שתים. ונראה שהברייתא שנתה בדרך לא זו אף זו, שלאו דוקא שדה בור, שלא נחרשה ולא נזרעה כלל, מפסיקה אלא אפילו שדה ניר מפסיקה, ולא סוף דבר אלו, אלא אפילו ג' תלמים של פתיח שכבר מוכנים לזריעה ג"כ מפסיקין. ועיין בירוש' להלן פ"ג סה"א. ובירושלמי כאן שנינו: רב אמר בור וניר בית רובע, וזרע אחר אפילו כל שהוא. ר' יוחנן אמר בור וזרע אחר בשלשה תלמים של פתיח וכו'. מה דאמר רב בשדה בינונית, מה דאמר ר' יוחנן בחמשים על שתים והוא קרוב לבית רובע, שהוא קצת יותר מעשר על עשר. ולפי זה הברייתא שלנו היא בשדה קטנה, ור' יוחנן סובר שאף בור וניר שיעורם כשלשה תלמים של פתיח.14ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. אחרי בבא זו יש בד ריוח של הפסק, כלומר, עד כאן הם דברי הת"ק. וכן פירשו את התוספתא הר"ש והרא"ש במשנתנו פ"ב מ"ב. ובמשנה שם: אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. ר' יהודה אומר מפסקת. ועל פיה פירש מהר"י קורקוס פ"ג מה' מתנ"ע ה"ב שאף הבבא שלנו היא מדברי ר' יהודה והיא דבוקה לדבריו שלהלן. ובירושלמי למשנתנו שנינו: הוון בעי מימר ולא פליגין. אשכח תני תו"כ קדושים פ"ב ה"ב, פ"ז רע"ד אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת. ולפי פשוטה פירושה שהיא מפסקת בכל שהוא, ובלבד שתהא קבועה, ודינה כשלולית של משנתנו "כל שהיא מושכת". וע"ז חולק ר' יהודה ומצריך שלא תוכל להקצר כאחת, ואפשר שאפילו אינה קבועה מפסקת. ועיין מ"ש להלן.1536. אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק. כלומר, אפילו אם אין בה מים, שהיא אינה קבועה עיין מ"ש לעיל, מ"מ אם אינו יכול לקצור אותה כאחת, אלא אם כן עומד באמצע מפסיק, ובירושלמי הנ"ל אמרו: הוון בעיי מימר מה דאמר ר' יודה בעומד מצד זה אחד ואינו יכול לקצור מצד השני כלומר, שגם ר' יהודה מצריך קבועה, אלא שהוא נותן שיעור גם לרוחבה, אבל באמצע אינו יכול לעמוד מפני המים שבה. אשכח תני ופליג. היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק. ומכאן שר' יהודה אינו מצריך קבועה, אלא נותן שיעור ברחבה שלא יוכל לעמוד מצד אחד ולקצור מצד השני, ואפילו אין בה מים, והוא יכול לעמוד באמצע ולקצור משני הצדדים, מ"מ מפסיק, מפני ששיעור הרוחב הוא שיוכל לעמוד בצד אחד ולקצור מצד השני, בין אם אין בה מים, בין אם יש בה מים. ועיין במהר"י קורקוס הנ"ל.16ואם לאו אין מפסיק. וכ"ה בר"ש הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: מצד אחד אינו מפסיק. ועל פיו העתיק הריבמ"ץ במשנתנו.1737-38. או בהמה הכל מודים שאם חרש מפסיק וכו'. בירושלמי פ"ב ה"א בטעות: או בהמה פטורה וזו היא אשגרה ממשנתנו פ"ב מ"ז. ובכי"ס ליתא הכל מודין וכו'. וכן ליתא המלה "פטורה" גם במנחות ע"א ב'. ופירשוה בירושלמי שאף ר"מ מצריך חרישה מפני שאין כאן חיוב פאה, ופטור פאה, אינו מפסיק. ועיין מ"ש לעיל שו' 34–35 ד"ה וקוצר לשחת.
