מקור מגילה ג׳
1 בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִין!
2 אִין, מִהְוָה הֲווֹ, וְלָא הֲווֹ יָדְעִי הֵי בְּאֶמְצַע תֵּיבָה וְהֵי בְּסוֹף תֵּיבָה, וַאֲתוֹ צוֹפִים וְתַקִּינוּ פְּתוּחִין בְּאֶמְצַע תֵּיבָה וּסְתוּמִין בְּסוֹף תֵּיבָה.
3 סוֹף סוֹף ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״, שֶׁאֵין נָבִיא עָתִיד לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! אֶלָּא שְׁכָחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם.
4 וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: תַּרְגּוּם שֶׁל תּוֹרָה — אוּנְקְלוֹס הַגֵּר אֲמָרוֹ מִפִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. תַּרְגּוּם שֶׁל נְבִיאִים — יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל אֲמָרוֹ מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִי הוּא זֶה שֶׁגִּילָּה סְתָרַיי לִבְנֵי אָדָם?
5 עָמַד יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אֲנִי הוּא שֶׁגִּלִּיתִי סְתָרֶיךָ לִבְנֵי אָדָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי, וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ עָשִׂיתִי, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקֹת בְּיִשְׂרָאֵל.
6 וְעוֹד בִּיקֵּשׁ לְגַלּוֹת תַּרְגּוּם שֶׁל כְּתוּבִים, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: דַּיֶּיךָּ! מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ קֵץ מָשִׁיחַ.
7 וְתַרְגּוּם שֶׁל תּוֹרָה, אוּנְקְלוֹס הַגֵּר אֲמָרוֹ? וְהָא אָמַר רַב אִיקָא בַּר אָבִין אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפוֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא״. ״וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים״ — זֶה מִקְרָא; ״מְפוֹרָשׁ״ — זֶה תַּרְגּוּם;
8 ״וְשׂוֹם שֶׂכֶל״ — אֵלּוּ הַפְּסוּקִין; ״וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא״ — אֵלּוּ פִּיסְקֵי טְעָמִים, וְאָמְרִי לַהּ — אֵלּוּ הַמָּסוֹרֹת! — שְׁכָחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם.
9 מַאי שְׁנָא דְּאוֹרָיְיתָא דְּלָא אִזְדַּעְזְעָה וְאַדִּנְבִיאֵי אִזְדַּעְזְעָה? דְּאוֹרָיְיתָא — מִיפָּרְשָׁא מִלְּתָא, דִּנְבִיאֵי — אִיכָּא מִילֵּי דְּמִיפָּרְשָׁן וְאִיכָּא מִילֵּי דִּמְסַתְּמָן, דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִימּוֹן בְּבִקְעַת מְגִידּוֹן״,
10 וְאָמַר רַב יוֹסֵף: אִלְמָלֵא תַּרְגּוּמָא דְּהַאי קְרָא — לָא יָדַעְנָא מַאי קָאָמַר: בְּיוֹמָא הַהוּא יִסְגֵּי מִסְפְּדָא בִּירוּשְׁלֶים כְּמִסְפְּדָא דְּאַחְאָב בַּר עָמְרִי דִּקְטַל יָתֵיהּ הֲדַדְרִימּוֹן בֶּן טַבְרִימּוֹן בְּרָמוֹת גִּלְעָד וּכְמִסְפְּדָא דְּיֹאשִׁיָּה בַּר אָמוֹן דִּקְטַל יָתֵיהּ פַּרְעֹה חֲגִירָא בְּבִקְעַת מְגִידּוֹ.
11 ״וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדוֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא״. מַאן נִינְהוּ אֲנָשִׁים? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: זֶה חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי.
12 אִינְהוּ עֲדִיפִי מִינֵּיהּ, וְאִיהוּ עֲדִיף מִינַּיְיהוּ. אִינְהוּ עֲדִיפִי מִינֵּיהּ — דְּאִינְהוּ נְבִיאֵי וְאִיהוּ לָאו נָבִיא. אִיהוּ עֲדִיף מִינַּיְיהוּ — דְּאִיהוּ חֲזָא וְאִינְהוּ לָא חֲזוֹ.
13 וְכִי מֵאַחַר דְּלָא חֲזוֹ, מַאי טַעְמָא אִיבְּעִיתוּ? אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא חֲזוֹ, מַזָּלַיְיהוּ חֲזוֹ.
14 אָמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי מַאן דְּמִיבְּעִית, אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי, מַזָּלֵיהּ חָזֵי. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לִיקְרֵי קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִי קָאֵים בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת — לִינְשׁוֹף מִדּוּכְתֵּיהּ אַרְבַּע גַּרְמִידֵי. וְאִי לָא — לֵימָא הָכִי: ״עִיזָּא דְּבֵי טַבָּחֵי שַׁמִּינָא מִינַּאי״.
15 וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ ״מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר״ — לִדְרָשָׁה, ״מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה״ לְמַאי אֲתָא? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: לְהָבִיא מִשְׁפְּחוֹת כְּהוּנָּה וּלְוִיָּה, שֶׁמְּבַטְּלִין עֲבוֹדָתָן וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מִקְרָא מְגִילָּה.
16 דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָן וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָן וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן — כּוּלָּן מְבַטְּלִין עֲבוֹדָתָן וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מִקְרָא מְגִילָּה.
17 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָן, וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָן, וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן — כּוּלָּן מְבַטְּלִין עֲבוֹדָתָן וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מִקְרָא מְגִילָּה. מִכָּאן סָמְכוּ שֶׁל בֵּית רַבִּי שֶׁמְּבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מִקְרָא מְגִילָּה, קַל וָחוֹמֶר מֵעֲבוֹדָה: וּמָה עֲבוֹדָה שֶׁהִיא חֲמוּרָה — מְבַטְּלִינַן, תַּלְמוּד תּוֹרָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.
18 וַעֲבוֹדָה חֲמוּרָה מִתַּלְמוּד תּוֹרָה? וְהָכְתִיב: ״וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְגוֹ׳ וַיִּשְׁתָּחוּ לְאַפָּיו״.
19 וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵירוֹ בַּלַּיְלָה, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא שֵׁד הוּא! שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר לֵיהּ: ״כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה׳״.
20 וְדִלְמָא מְשַׁקְּרִי? גְּמִירִי דְּלָא מַפְּקִי שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה.
21 אָמַר לוֹ: אֶמֶשׁ בִּטַּלְתֶּם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְעַכְשָׁיו בִּטַּלְתֶּם תַּלְמוּד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: עַל אֵיזֶה מֵהֶן בָּאתָ? אָמַר לוֹ: ״עַתָּה בָאתִי״, מִיָּד: ״וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
22 מְלַמֵּד שֶׁלָּן בְּעוּמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה. וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת תְּמִידִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַתָּה בָאתִי״!
23 לָא קַשְׁיָא: הָא דְּרַבִּים, וְהָא דְּיָחִיד.
24 וּדְיָחִיד קַל? וְהָתְנַן: נָשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אִם הָיוּ סְמוּכוֹת לַמִּטָּה — מְטַפְּחוֹת. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים בַּחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים, מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת בָּזֶה וּבָזֶה, אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת.
25 וְאָמַר רַבָּה בַּר הוּנָא: אֵין מוֹעֵד בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם — כׇּל שֶׁכֵּן חֲנוּכָּה וּפוּרִים.
26 כְּבוֹד תּוֹרָה קָאָמְרַתְּ. כְּבוֹד תּוֹרָה דְּיָחִיד — חָמוּר, תַּלְמוּד תּוֹרָה דְּיָחִיד — קַל.
27 אָמַר רָבָא, פְּשִׁיטָא לִי: עֲבוֹדָה וּמִקְרָא מְגִילָּה — מִקְרָא מְגִילָּה עֲדִיף, מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. תַּלְמוּד תּוֹרָה וּמִקְרָא מְגִילָּה — מִקְרָא מְגִילָּה עֲדִיף, מִדְּסָמְכוּ שֶׁל בֵּית רַבִּי.
28 תַּלְמוּד תּוֹרָה וּמֵת מִצְוָה — מֵת מִצְוָה עֲדִיף, מִדְּתַנְיָא: מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת מֵת, וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. עֲבוֹדָה וּמֵת מִצְוָה — מֵת מִצְוָה עֲדִיף, מִ״וּלְאַחוֹתוֹ״.
29 דְּתַנְיָא: ״וּלְאַחוֹתוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, יָכוֹל יִטַּמָּא —
30 אָמַרְתָּ: ״לֹא יִטַּמָּא״. יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לַאֲחוֹתוֹ, כָּךְ אֵינוֹ מִיטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְאַחוֹתוֹ״. לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה.
31 בָּעֵי רָבָא: מִקְרָא מְגִילָּה וּמֵת מִצְוָה הֵי מִינַּיְיהוּ עֲדִיף? מִקְרָא מְגִילָּה עֲדִיף מִשּׁוּם פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא, אוֹ דִּלְמָא מֵת מִצְוָה עֲדִיף מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת? בָּתַר דְּבַעְיָא הֲדַר פַּשְׁטַהּ: מֵת מִצְוָה עֲדִיף, דְּאָמַר מָר: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה.
32 גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּרַךְ, וְכׇל הַסָּמוּךְ לוֹ, וְכׇל הַנִּרְאֶה עִמּוֹ — נִדּוֹן כִּכְרַךְ. תָּנָא: סָמוּךְ — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, נִרְאֶה — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ.
33 בִּשְׁלָמָא נִרְאֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן דְּיָתְבָה בְּרֹאשׁ הָהָר. אֶלָּא סָמוּךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בַּנַּחַל.
34 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּרַךְ שֶׁיָּשַׁב וּלְבַסּוֹף הוּקַּף — נִדּוֹן כִּכְפָר. מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ כִּי יִמְכּוֹר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה״, שֶׁהוּקַּף וּלְבַסּוֹף יָשַׁב, וְלֹא שֶׁיָּשַׁב וּלְבַסּוֹף הוּקַּף.
35 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּרַךְ שֶׁאֵין בּוֹ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין — נִדּוֹן כִּכְפָר. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה — כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין. פָּחוֹת מִכָּאן, הֲרֵי זֶה כְּפָר? כְּרַךְ אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּמִיקַּלְעִי לֵיהּ מֵעָלְמָא.
36 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּרַךְ שֶׁחָרַב וּלְבַסּוֹף יָשַׁב נִדּוֹן כִּכְרַךְ. מַאי חָרַב? אִילֵּימָא חָרְבוּ חוֹמוֹתָיו: יָשַׁב — אִין, לֹא יָשַׁב — לָא? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יוֹסֵי אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר לוֹא חוֹמָה״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְהָיָה לוֹ קוֹדֶם לָכֵן.
37 אֶלָּא מַאי ״חָרַב״ — שֶׁחָרַב מֵעֲשָׂרָה בַּטְלָנִין.
38 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
פירוש תוספתא כפשוטה על מגילה ג׳:ל״ז
37 121-122. מיכן אמ' ר' שמעון בן לעזר אין אדם רשיי להשיב על הקלקלה וכו'. בבבלי כ"ה ב': תניא ר"ש בן אלעזר אומר לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו וכו'. ולפנינו הפירוש הוא שאין אדם רשאי להשיב כל עיקר כששואלין אותו על הקלקלה, ומוטב לו שישתוק לגמרי, כשם שאין משיבין ומחזירין את השליחות בקלקלה, עיין בבלי כאן ט"ו א', יומא ע"ז א', ע"ז י' ב'. ובכי"ע ובכי"ל: אין היחיד רשאי וכו'. ולפי גירסא זו הכוונה ליחיד, כלומר לחכם עיין לעיל תענית פ"א, שו' 29–31 ומש"ש שעל דבריו סומכים ומתוך דבריו למדים.
38 122. שמתשובה שהשיבו אהרן למשה פרשו המינין. כ"ה בד ובכי"ל ושם: שהשיב, ובכי"ו נשמטה המלה "שהשיבו" בטעות. ובכי"ע: שבתשובה שהשיבו משה לאהרן משם פרשו מינין. והיא בוודאי ט"ס, שהרי משה לא השיב על הקלקלה, אלא נזף על הקלקלה. ולא נתבאר בתוספתא כיצד פרשו המינין מתוך תשובת אהרן. אבל בבבלי הנ"ל: שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המינין. ופירש"י: העיזו פניהם לומר יש ממש בע"ז. וכוונתו למה שפירש במשנתנו כ"ה סע"א: שכתוב בו ויצא העגל הזה וכו', יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו. ובפסיקתא זוטרתא שמות ל"ב, כ"ד: ויצא העגל הזה כפרו המינין לומר מעצמו יצא, וכבר כתוב ויעשהו עגל מסכה, כלומר הוא עשאו כמין עגל, כאשר בקשו ממנו. ברם מצאתי בס' אילת אהבים לר"ש אלקבץ לשה"ש פ"א לפסוק עד שהמלך במסבו, ד"ו שי"ב, ט"ו ע"ב: כידוע במאמ' רז"ל בחופת אליהו זה לשונם, מפני מה בחרו ישר' בעגל יותר מכל הבהמות וכו', וכשראו ישראל דמות של שור שמהלך לשמאלו של הב"ה, הלכו ונטלו עפר מאותו מקום שדרך בו והשליכוהו באש. ויצא העגל הזה. מלמד שיצא מאליו. הזה, מהו הזה, כשיצא היה מרקד. וכן מצא ר"ל גינצבורג בקטעים מפרקי דרבי בגניזה של מצרים, ושם הגרן של הורודצקי ש"ט, ברלין תרפ"ג, עמ' 66: ואוצא לא נאמר, אלא ויצא מלמד שיצא מאליו. מהו הזה שעמד יהיה מ'... והעיר ר"ל גינצבורג שם הערה 68: "כך הוא בכ"י, ואין בידי לפרשו". אבל מתוך אילת אהבים הנ"ל ברור שצ"ל: שעמד והיה מרקד. וכן בקטעי מדרש והגדה שבגנזי שכטר של הר"ל גינצבורג ח"א, סוף עמ' 243: הזה. שיצא השור נגדן. וכן בפרקי דר"א פמ"ה, הוצ' הרד"ל, ק"ז סע"א ואילך: ויצא העגל הזה גועה, וראו אותו ישראל. רבי יהודה אומר שטן נכנס לתוכו, והיה גועה להטעות את ישראל וכו'. ואף רש"י שמות ל"ב, ה' פירש: וירא אהרן. שהיה בו רוח חיים וכו'. ואף דברי רש"י במשנתנו כ"ה סע"א הנ"ל "פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו" יש לפרש שכוונתו, כיון שיצא מאליו יטעו לומר שממש היה בו, ואין רש"י מכחיש את הדרש שיצא מאליו, אלא שאהרן מוטב היה לו שלא לספר את העניין כלל, כדי שלא לתת פתחון למינין. ובר"ן הלשון: שמא יטעו השומעין לומר ממש היה בעגל, כיון שיצא מאליו. וכ"ה בחי' המיוחסים להר"ן ובשיטת ריב"ב. ועיין גם באוצר הכבוד לר' טודרוס הלוי אבולעפיא בסוגיין, ומדבריו שם מוכח שפירש שהעגל באמת יצא מאליו, וממילא מוכרח לפרש כנ"ל. ועיין גם בחי' אגדות למהרש"א בסוגיין. אבל בפסיקתא זוטרתי הנ"ל לעיל סד"ה שמתשובה מפורש שהבאור "מעצמו יצא" הוא מכפירת המינין. ועיין בפי' הרשב"ם שמות ל"ב, כ"ד. ודברי ר"ש בן אלעזר כאן סתומים ולא נתבאר לנו לאילו מינין כיוון, ולמה פקרו או פרשו מתשובת אהרן שהעגל יצא מאליו. וכבר שערתי במקום אחר שהוא כיוון לגנוסטיים שאמרו שאדם הראשון נברא ע"י הדמיאורגוס "משום שראה את דמותו של אלקים במים", ומשום כך היה בו כח ליצר את האדם. ותשובת אהרן שנתפרשה כבר בימי התנאים שעשו את העגל בדמות שור המרכבה, שראו בים סוף או על הר סיני, נתנה להם כח לומר, שאפשר ליצור ברייה ע"פ חיקוי דמות עליונה. ועיין אבות דר"ן רפל"ט.