תוספתא כפשוטה על מגילה ג׳:י״ד

« תוספתא כפשוטה על מגילה ג׳:י״ג תוספתא כפשוטה על מגילה ג׳:ט״ו »

14 תוספות על כתובות פתח ↗

והוא שבאו פנים חדשות - אור"י דפנים חדשות אין קורא אלא בבני אדם שמרבים בשבילם השמחה יותר ושבת דחשבינן פנים חדשות דאמרינן באגדה מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן נאמר שירה התם נמי מרבין לכבוד השבת בשמחה ובסעודה:

15 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

לשבוע הבן - מילה שהיא לסוף ז':

16 מועד קטן פתח ↗

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל וְגוֹ׳״ עַד ״וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ״ — דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה: דְּיִסְפֹּד — יִסְפְּדוּנֵיהּ, דְּיִקְבַּר — יִקְבְּרוּנֵיהּ, דְּיִטְעֹן — יִטְעֲנוּנֵיהּ, דִּידַל — יְדַלּוּנֵיהּ.

16 נדרים פתח ↗

אָמְרִי: מִטּוּמְאַת מֵת נָמֵי אִית לַהּ צַעֲרָא — דִּכְתִיב: ״וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ״, וְתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַאי דִּכְתִיב ״וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ״, דְּיִסְפּוֹד — יִסְפְּדוּן לֵיהּ, דְּיִבְכּוּן — יִבְכּוּן לֵיהּ, דְּיִקְבַּר — יִקְבְּרוּנֵיהּ.

17 מסכת סופרים פתח ↗

הקורא בתורה לא יפחות מג׳ פסוקים ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד ובנביא ג' ואם שלשתן של שלש פרשיות קורא אחד אחד כגון ישעיהו נ״ב:ג׳ כי כה אמר ה׳ חנם נמכרתם וכגון וגו׳ כי כה אמר ה׳ אלהים מצרים ירד עמי בראשונה וכגון וגו׳ ועתה מה לי פה נאם ה׳. עיר שאין בה קורא אלא אחד קורא הוא הקריות ובלבד שישב בין קריאה לקריאה:

17 מגילה פתח ↗

״יְבָרְכוּךָ טוֹבִים״ — הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. ״עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״, וְ״עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״, ״מוֹדִים מוֹדִים״ — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הַמְכַנֶּה בַּעֲרָיוֹת — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר: ״׳וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמּוֹלֶךְ׳, לֹא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא״ — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא ״מוֹדִים מוֹדִים״ — דְּמִיחֲזֵי כִּשְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת. ״וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״ נָמֵי, דְּמַשְׁמַע: עַל טוֹב — אִין, וְעַל רַע — לָא, וּתְנַן: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. אֶלָּא: ״עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״ מַאי טַעְמָא? פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא: רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא, חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמֵּטִיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵירוֹת. הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, אֲמַר: אַתָּה חַסְתָּ עַל קַן צִפּוֹר — אַתָּה חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ! אַתָּה חַסְתָּ עַל ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ — אַתָּה חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ. אֲמַר רַבָּה: כַּמָּה יָדַע הַאי מֵרַבָּנַן לְרַצּוֹיֵי לְמָרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא ״מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ״ תְּנַן! וְרַבָּה, לְחַדּוֹדֵי לְאַבָּיֵי הוּא דִּבְעָא. הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר: ״הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא הָאַדִּיר וְהֶחָזָק וְהָאַמִּיץ״. אֲמַר לֵיהּ: סַיֵּימְתִּינְהוּ לִשְׁבָחֵיהּ דְּמָרָךְ? הַשְׁתָּא הָנֵי תְּלָתָא, אִי לָאו דְּכַתְבִינְהוּ מֹשֶׁה בְּאוֹרָיְיתָא, וַאֲתוֹ כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְּנִינְהוּ — אֲנַן לָא אָמְרִינַן לְהוּ. וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוּלֵּי הַאי! מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּאֶלֶף דִּינְרֵי כֶסֶף. לֹא גְּנַאי הוּא לוֹ?! אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה״. מִכְּלָל דְּיִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא?! אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְּבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ כְּלִי גָּדוֹל וְיֵשׁ לוֹ — דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי קָטָן. קָטָן וְאֵין לוֹ — דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי גָּדוֹל. אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״שְׁמַע שְׁמַע״ — כְּאוֹמֵר ״מוֹדִים מוֹדִים״ דָּמֵי. מֵיתִיבִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְכוֹפְלָהּ — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה. מְגוּנֶּה הוּא דְּהָוֵי, שַׁתּוֹקֵי לָא מְשַׁתְּקִינַן לֵיהּ?! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאָמַר מִילְּתָא מִילְּתָא וְתָנֵי לַהּ, הָא דְּאָמַר פְּסוּקָא פְּסוּקָא וְתָנֵי לֵהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: וְדִלְמָא מֵעִיקָּרָא לָא כַּוֵּין דַּעְתֵּיהּ וְהַשְׁתָּא כַּוֵּין דַּעְתֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: חַבְרוּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא? אִי לָא מְכַוֵּין דַּעְתֵּיהּ, מָחֵינָא לֵיהּ בְּאַרְזַפְתָּא דְנַפָּחָא עַד דִּמְכַוֵּין דַּעְתֵּיהּ. הַמְכַנֶּה בַּעֲרָיוֹת מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: קְלוֹן אָבִיו וּקְלוֹן אִמּוֹ. הָאוֹמֵר: ״וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר וְכוּ׳״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּיִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן לַעֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מַתְנִי׳ מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן — נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה תָמָר — נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן — נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם, וְהַשֵּׁנִי — נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, מַעֲשֵׂה דָוִד וְאַמְנוֹן — נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מַפְטִירִין בְּ״הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַםִ״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין, וְיֵשׁ נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין, וְיֵשׁ לֹא נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. אֵלּוּ נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין. בָּלַ״‎ת עָקָ״‎ן נִשְׁפֶּ״‎ה סִימָן. מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: אָתוּ לְשַׁיּוֹלֵי מָה לְמַעְלָה מָה לְמַטָּה,

17 תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

הָיְתָה הַפָּרָשָׁה שֶׁלְחֲמִשָּׁה פְסוּקִים קוֹרֵא אֶת כּוּלָּהּ. לֹא עָשָׁה כֵן אֶלָּא קָרָא שְׁלֹשָׁה. זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד תַּחְתָּיו צָרִיךְ לִקְרוֹת שְׁנֵי פְסוּקִים הַאַחֲרוֹנִים וּשְׁלֹֹשָׁה מִפָּרָשָׁה הָאַחֶרֶת לֹא עָשָׂה כֵן מָהוּ שֶׁיְּעַכֵּב. רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵה סָלְקוּן מֵיחְמֵייהּ אַפִּין לְאָחוֹי דִּיהוּדָה בַּר תַּמּוּזָה קְרִיבֵיהּ דֵּרִבִּי יוֹסֵה בֶּן חֲנִינָה בִּכְנִישְׁתָּא דְּסוֹבַנְיָיא וַהֲוָה תַּמָּן רִבִּי יִרְמְיָה וְעִכֵּב. אָמַר רִבִּי יוֹנְה לְרִבִּי יוֹסֵה. וְכוֹפִין. אָמַר לֵיהּ. וְהָא רַבָּךְ מְעַכֵּב. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי שִׁמְעוֹן שָׁרָה רִבִּי חִינְנָא בַּר אַנְדְּרֵיי בְשֵׁם רִבִּי זַכַּיי דְּכָבוּל. טָעָה בֵּין תֵּיבָה לְתֵיבָה מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה לְרִבִּי זְעוּרָה. וְעָבְדִין כֵּן. אָמַר לֵיהּ. וְאַדַּיִין אַתְּ לְזוֹ. אֲפִילוֹ טָעָה בִּין אִם לִוְאִם מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן סַפְרָא דְטֶרְבֶּנְתְ אָמְרוּן לֵיהּ בְּנֵי קַרְתֵּיהּ. קְטַע בְּדִיבִּירַיָיא דִּיקְרוּנוּן בְּנֵינָן. אֲתַא שְׁאַל לְרִבִּי חֲנִינָה. אֲמַר לֶיהּ. אִין קְטָעִין רֵישָׁךְ לָא תִשְׁמַע לוֹן. וְלָא שָׁמַע לוֹן וְשָׁרוֹן לֵיהּ מִן סַפְרוּתֵהּ. בָּתַר יוֹמִין נְחַת לְהָכָא. קָם עִימֵּיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסִינָה. אָמַר לֵיהּ. מַה אַתְּ עֲבִיד בְּהַהוּא קַרְתָּךְ. וְתַנֵּי לֵיהּ עוֹבְדָא. אָמַר לֵיהּ. וְלָמָּה לֹא שָׁמַעַת לוֹן. אָמַר לֵיהּ. וְעָבְדִין כֵּן. אָמַר לֵיהּ. וְלִינָן מְקַטְּעִין לוֹן בְּסִידְרָא. אָמַר לֵיהּ. וְלִינָן חָזְרִין וְכָלְלִין לוֹן. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. אִילּוּ הֲוָה הַהוּא סַפְרָא בְיוֹמוֹי מַנִּיתֵיהּ חֲכִים.

18 תוספות על מגילה פתח ↗

ובנביא שלשה - ועכשיו אין אנו מקרין למתורגמן אפילו בנביא אלא פסוק אחד שלא יבא לטעות רק בתחילת ההפטרה אנו מקרין ג' למתורגמן להודיע כי כן הדין אי לא דחיישינן שיטעה:

18 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

שמנה פסוקים שבסוף התורה כו' עד מותר ליחיד לקרותן. כתב הראב"ד ז"ל לא שמענו דבר זה מעולם ומה שאמרו יחיד קורא אותן לומר שאינו מפסיק בהן והכי איתא בירושלמי במגלה, ובמקומות הללו נהגו שהעולים לקרות בתורה הוא לבדו קורא ואין החזן קורא עמו, ומה שכתב הוא ענין זרות הוא מאד והצבור היכן הלכו עכ"ל:

19 תוספות על יומא פתח ↗

ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו - אין לפרש מסוף תרי עשר לתחילתו דאם כן אפילו מתחילתו לסופו נמי לא דהיינו בכדי שיפסיק התורגמן אלא מסוף הספר לצד תחילתו כלל כלל לא:

20 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד. אע"פ שא"א שלא יתן נביאים וכתובים על גבי תורה ובמגילה בפ"ב דף כז. משמע דאסור להניח ה"מ בשתי כריכות אבל כשהן מדובקין יחד אינו גנאי:

14 38. אין עושין מעמד ומושב פחות מעשרה. משנתנו פ"ד מ"ג, מס' סופרים פ"י ה"ו, הוצ' היגר, עמ' 213. ובפיה"מ להר"מ: ומעמד ומושב הוא כשהיו מתקבצים בני אדם ללוות את המת ובאין לסופדו, שהיה אדם אחד ספדן, ואומר להם בפרק מפרקי ההספד, עמדו יקרים עמדו, שבו יקרים שבו, ואין מטריחין כל זה הטורח אלא אם כן היו עשרה או יותר. ועיין בבלי כ"ג ב' וב"ב ק' ב', וירושלמי פ"ד ה"ד, ע"ה ע"א. ועשו כן דווקא במקום שנהגו לעשות מעמד ומושב, עיין לעיל פסחים פ"ג, עמ' 155, שו' 49.

15 39. ואין מעמד ומושב פחות משבעה פעמים. לעיל פסחים הנ"ל, עיין מש"ש ד"ה אין מעמד.

16 39-40. ואין אומ' ברכת אבלים פחות מעשרה. משנתנו פ"ד מ"ג. ופירשוה בבבלי כ"ג ב': מאי ברכת אבלים ? ברכת רחבה. ובירושלמי פסחים פ"ח ה"ח, ל"ו ע"ב, מו"ק פ"א ה"ה, פ' ע"ד כגירסת שרי"ר, עמ' 192, וראשונים, עיין אהצו"י שם, עמ' 85, סנהדרין פ"ו הי"א, כ"ג ע"ד: אילו הן ברכת אבלים ? מה שהן אומרין בבית הכנסת. ועיין מ"ש על כל זה לעיל ח"א, עמ' 49.

17 40. ואין אבלים מן המנין. בירושלמי פ"ד ה"ד, ע"ה ע"ב: אית תניי תני אין אבילים עולין מן המניין ואית תנויי תני אבלים עולים מן המניין. א"ר אבונה מאן דאמ' אין אבלי' עולין מן המניין באבילי אותו המת, מאן דאמר אבילים עולין מן המניין באבילי מת אחר. והא תני יוצא להתנחם, אבל לא לנחם? וכוונת הירושלמי שאעפ"י שיוצא לבית האבל אחר ג' ימים, אינו בכלל המנחמים אלא בכלל המתנחמים, כמפורש גם בבבלי מו"ק כ"א ב', והרי כל עצמו אינו עולה למניין משום שהוא אינו מנחם אלא מתנחם, ואף כשהוא אבל על מת אחר, הוא בכלל המתנחמים, ומה לי אבל בביתו, ומה לי אבל בבית אבל אחר. ובבבלי כאן כ"ג ב' וכתובות ח' א' אמרו הלכה זו אין אבלים מן המניין בשם ר' יוחנן, ולעיל שם בכתובות בשם רב, ובסנהדרין י"ט א' בשם ר' יאשיה רבה. ושאלו בכתובות שם על רב: חתנים ואבלים מן המניין, ותירצו: רב תנא הוא ופליג. ואח"כ שאלו מברייתא זו גם על ר' יוחנן, ותירצו: כי תניא ההיא בברכת המזון. ועיי"ש בתוספות ח' א' ד"ה רב. וברא"ה וביתר באור בשטמ"ק שם פירש שלא תרצו כן אליבא דרב, משום שידעו שרב סבר שאף בברכת המזון אינו מצטרף. וכבר הראינו שבא"י הזכירו נחום אבלים אפילו בברכת הזימון, וממילא נמצאת אומר שאין הבדל בין ברכות הרחבה שבבבלי שהן ברכות שבביה"כ בא"י ובין ברכת המזון, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 51 ואילך. ואעפ"י שלפי כך יוצא שרב נחמן אמר רב הוא בשיטת בני א"י, ור' יוחנן הוא בשיטת בני בבל, הרי בעל כרחינו אנו אומרים כן, שהרי ברכות אבלים לפי הירושלמי הן הברכות שבבית הכנסת, ובבבלי שם ח' ב' וכאן כ"ג ב' ייחסו לר' יוחנן את הדעה שהן ברכות הרחבה. וחילופים כאילו בין הבבלי והירושלמי מצויים מאד. ומ"מ ברור מן הבבלי שלא שנו שם את הבבא שלנו בתוספתא, שאם לא כן אין צורך לומר שרב תנא הוא ופליג, והרי בתוספתא מפורש כמותו. והנה כמה מן הראשונים הביאו את הירושלמי שהעתקנו לעיל ד"ה ואין אבלים, וכולם השמיטו את דחיית הירושלמי "והא תני יוצא וכו'". ובהערות לרי"ץ גיאת הנ"ל תמה, למה העתיק רבינו את הירושלמי, והרי לכאורה הבבלי בכתובות חולק עליו. וביותר היה לו לשאל שהרי הירושלמי בעצמו דחה חילוק זה, ואף הבבלי מו"ק כ"א ב' מקיים את דחיית הירושלמי. ברם רב"מ לוין הכניס את הפיסקא שבמדרש שכל טוב בס' מתיבות שלו, עמ' 136 ועיי"ש, עמ' 134. ושיטתו של בעל ס' מתיבות היתה להסמיך את הירושלמי לבבלי, כדי להשלים את הסוגיא, אפילו אם הוא חולק. ומתוך דברי מדרש שכל טוב שהן כנראה דברי בעל המתיבות ברור שהוא פירש שמחלוקת הברייתות בירושלמי הן לעניין ברכת המזון, שהרי כן מפורש שם: אבל בתפלה ובברכת המזון אלו ואלו מן המנין. גירסת ירושלמי בד"א דהוי מן המנין באבילי מת אחר, אבל באבילי אותו המת ליתניהו מן המנין. וכ"ה גם ברי"ץ גיאת הנ"ל. ולפיכך מסתבר מאד שגם הרי"ץ גיאת וגם הרמב"ן לקחו את הפיסקא מס' המתיבות, והמאירי העתיק מן הרמב"ן כרגיל אצלו. וכוונת רבינו היתה להוכיח שלדעת ר' אבונה בירושלמי אבילי אותו המת אין עולין למניין אפילו בברכת המזון, וע"י כך מוסבר למה לא תירץ הבבלי אליבא דרב: כי תניא ההיא לעניין ברכת המזון, משום שידעו שהיתה קיימת מסורת שאפילו בברכת המזון אין האבלים עולים. ולא היה להם עניין לרבותינו להעתיק את דחיית הירושלמי, משום שלפי המסקנא הברייתות חולקות, ואחת מהן אומרת שאף בברכת המזון האבלים אינם עולים מן המניין, והיא שלא כהלכה שבבבלי. ולא רצו אלא להראות שיש שיטה כזאת בירושלמי, כדי להשלים את הבבלי, ולמטרה זו אף תחילת דברי הירושלמי מספיקים.

18 אין אומ' ברכת חתנים פחות מעשרה. משנתנו פ"ד מ"ג. ולשיטת השאילתות חיי שרה ריש סי' ט"ז, ובה"ג ד"ו ריש ה' כתובות, ס"ז רע"ב, אף ברכת אירוסין בכלל ברכת חתנים, ואף היא צריכה עשרה, אבל ר' שמואל הנגיד חולק. עיין ברמב"ן כתובות ח' א' סד"ה והטעם, במאירי שם, עמ' 34, ברא"ש שם פ"א סי' י"ב, בר"ן בסוגיין, בס' האשכול ח"ב, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 194, ובהערה ח' שם. ועיין מ"ש ע"ז להלן ד"ה אומ' ברכת חתנים. ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה"א, כ"ה ע"א, בבבלי שם ז' א', ז' ב', בפרקי דר"א פי"ט, הוצ' הרד"ל, מ"ד ע"ב, ובראשונים הנ"ל.

19 40-41. וחתנים מן המנין. וכ"ה בשם ר' יוחנן בבבלי כאן כ"ג ב' ובכתובות ח' א', ח' ב', ובשם רב שם ח' א'. ועיי"ש בברייתא שהעתקנו לעיל. וכתבו תלמידי רבינו יונה לפי שטמ"ק ח' א' ד"ה ואין: ואין אבלים מן המנין מפני שהם אינם מנחמין אלא מתנחמין, אבל החתנים הם שמחים כשאר אנשי החופה, ולפיכך איתנהו מן המניין.

20 41-42. אומ' ברכת חתנים בין בסעודת אירוסין בין בסעודת נישואין בין בחול בין בשבת. ר' יהודה אומ' אם באו פנים חדשות אומ' ברכת חתנים וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: אומ' ברכת חתנים בין מן האירוסין בין מן הנישואין בין מן האירוסין בין בחול בין בשבת וכו'. וגירסת כי"ע לכאורה שיבוש ברור, שהרי אין מארסין בשבת, אלא שאפשר להדחק שהכוונה לברכות חתנים שבסעודת אירוסין ונישואין. ובבבלי כתובות ז' ב': תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, ר' יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה. אמר אביי וביהודה שנו, מפני שמתייחד עמה. תניא אידך מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, וברכת אירוסין בבית האירוסין וכו'. ת"ר מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. אמר רב יהודה, והוא שבאו פנים חדשות. מאי מברך אמר רב יהודה וכו'. ובח"ד כאן רצה להגיה בבבלי: אמר ר' יהודה וכו', והכוונה לר' יהודה כאן בתוספתא עיי"ש. ברם בה"ג ד"ו, ה' כתובות, ס"ז ע"ב, גורס שם: אמר רב יהודה אמר רב והוא שבאו פנים חדשות. וכן בר"ח שם אוה"ג, עמ' 5: אמר רב והוא שבאו וכו'. והנה בבבלי פירשו שאימתי מברכים ברכת חתנים בבית האירוסין ביהודה דווקא, מפני שמתייחד עמה. וכן עלינו לפרש גם את התוספתא כאן, שאם לא כן מה לה לברכת חתנים בסעודת אירוסין. ואפילו אם נניח שעשו סעודה בשעה שקידש אותה וברך ברכת אירוסין, כפי שמשמע מלשון ר' שמואל בן חפני שהביא במרדכי כתובות פ"א סי' קל"א, הרי בוודאי שלא ברכו אלא בשעת הקידושין, וכיצד מותר לקדש בשבת. ואף שלא הזכירו כאן שמדברים ביהודה, אבל כנראה שכל הברייתות מדברות ביהודה, שהרי גם ההלכה שלעיל, שאין מעמד ומושב פחות משבעה פעמים, היא לפי מנהג יהודה. והואיל ומנהגי אבילות ומנהגי בית המשתה היו מקבילים זה לזה עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 50 אמרו כאן שברכות חתנים מברכים גם בשבת, מה שאין כן ברכת אבלים שלא אמרוה בשבת, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 49, ובהערה 56 שם. ועיין רי"ץ גיאת ה' אבל, סוף עמ' ס"ו ועוד, טיו"ד סי' שע"ט. ובעשרה בוודאי אין מברכין, וכאן בעשרה עסיקינן. ומתוך התוספתא כאן אנו למדים כמה דברים: שדברי אביי "וביהודה שנו" עונים על דברי ר' יהודה גרידא, ואין כאן מחלוקת בין הת"ק ור' יהודה, והת"ק מדבר במקום שאין מייחדין את החתן, ולפיכך אין מברכין ברכת חתנים אלא בבית חתנים, ולא בבית האירוסין, כמו שפירשו רוב הראשונים, שהרי כאן הרישא היא שלא מדברי ר' יהודה, ואף הת"ק מודה שמברכין ברכת חתנים בסעודת אירוסין. ועיין בשו"ת רש"י הוצ' אלפנביין סי' קצ"א מחז"ו, עמ' 586, וכן דייק ר"ב אשכנזי בשטמ"ק שם מדברי התוספות שם ד"ה ר"י שלדעת הת"ק אפילו ביהודה, במקום שמתייחד עמה, אין מברכין ברכת חתנים בבית האירוסין, כמפורש בשו"ת רש"י הנ"ל. וכן מוכח מדברי התוספתא שביהודה היו מברכין ברכת חתנים בסעודת אירוסין כל שבעה, ודווקא ר' יהודה מצריך פנים חדשות משום שהוא שונה משנת ר' אליעזר עיין תוספתא זבחים ספ"ב ובבלי מנחות י"ח א' שמצריך פנים חדשות ירושלמי ברכות פ"ג ה"א, ה' ע"ד, ומקבילה במו"ק פ"ג, בבלי מו"ק כ"א א' לעניין חליצת תפילין. אבל בירושלמי לא נזכרו פנים חדשות כלל בין ביחס לברכות חתנים בין ביחס לברכות אבלים. ואמרו סתם ירושלמי כאן פ"ג ה"ד, ע"ה סע"א, כתובות פ"א, כ"ה ע"א: תני אומרים ברכת חתנים כל שבעה וכו' תני ר' חייה אומ' ברכת אבילים כל שבעה, ולא הזכירו בשום מקום פנים חדשות עיין בבלי כתובות ח' ב'. ומכאן שאף ברכת חתנים בבית האירוסין שביהודה מברכים כל שבעה. ועיין בהעמק שאלה לשאילתות חיי שרה סי' ט"ז אות ח' שרצה לדייק מדברי השאילתות ובה"ג שבבית האירוסין שביהודה אין מברכין כל שבעה, אלא בשעת האירוסין בלבד. וכאן מוכח שמברכין ברכת חתנים בין בסעודת נישואין ובין בסעודת אירוסין, ואפילו אם ארס וברך לפני השבת מברכין ברכת חתנים בבית האירוסין בסעודת שבת. וכן משמע מדברי התוספתא שבבית חתנים לאו דווקא, אלא בכל מקום בסעודת נישואין מברכין ברכת חתנים, ואפילו שלא בבית החופה, עיין מאירי כתובות, עמ' 34 ואילך, שו"ת או"ז ומהר"מ ב"ב, הוצ' רי"ז כהנא סי' תס"ג ובהערות שם. ועיין שו"ע אה"ע סי' ס"ב ס"ק י' ומפרשים שם. ומדברי ר' יהודה כאן שמצריך פנים חדשות משמע שהוא חולק על כל דברי הת"ק, ובין בחול ובין בשבת אינו מברך ברכת חתנים בלי פנים חדשות. וכבר העיר הרי"א איסרלין בתוספת ירושלים אה"ע סי' ס"ב ס"ק ח' על התוספתא כאן שממנה משמע שאפילו בשבת צריכים פנים חדשות. ובאמת המנהג שבשבת אין צריך פנים חדשות הוא, כנראה, מנהג שהונהג בראשונה ע"י ר"י הזקן ע"פ המדרש שנאמר שם על שבת "פנים חדשות באו לכאן". עיין בתוספות כתובות ז' ב' ד"ה והוא, במנהיג, צ"ב ע"ב, סי' קי"ב, וביתר באור בפירושו למס' כלה, עמ' ט' בשם: וקבלתי מרבותי בצרפת, ועיין בהערה ל"ז שם שציין לכמה מן הראשונים שמביאים אגדה זו. ועיין במחז"ו, ריש עמ' 591, ובשו"ת או"ז ומהר"מ ב"ב הוצ' כהנא סי' תס"ב. ועיין במאירי כתובות, ריש עמ' 37, שציין למדרש תהלים מזמור ליום השבת עיי"ש פצ"ב, ובהוצ' בובר, עמ' 404. ורב האיי גאון לא ידע כלל ממנהג זה, עיין אוה"ג, עמ' 28, סי' פ"ט. ובשבה"ל השלם ח"ב "הסגלה" של רמ"ז חסידה חמ"ח, עמ' 142 מביא את דעת החולקים על ר"י הזקן, ומעיד שראה חלוקים בדבר זה, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, ושאל את ר' אביגדור כהן צדק, והשיב לו כדברי ר"י הזקן, ומטעם המדרש הנ"ל. ובחידושי הרמב"ן כתובות ח' א' סד"ה וכתב עלה: ואינו נכון בטעם. ועיין בשו"ת הרשב"ש סי' תל"ד. וביחס לפנים חדשות, עיין בשיטות שהביא במאירי כתובות, עמ' 36, בשו"ת הר"א בן הר"מ, הוצ' הרא"ח פריימן זצוק"ל סי' פ"ו, עמ' 132, שם סי' ק"י, עמ' 198, ובהערות שם ושם. ועיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' מ' ובשו"ע אה"ע סי' ס"ב ס"ק ח'. אלא שדווקא מטעם זה שאפשר ללמוד מן התוספתא כאן כמה הלכתא גברוותא, ומ"מ לא הביאוה הראשונים, הרי שחשבוה למשבשתא, ואין ללמוד ממנה כלום הלכה למעשה, אלא לעניין פירוש גרידא.

15 רש"י על בבא קמא פתח ↗

שבוע הבן - ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים:

16 תלמוד ירושלמי כתובות פתח ↗

הלכה: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל כול׳. הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה. יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשִּׂיאָהּ שֶׁם רַע בִּשְׁכֵינוֹתֶיהָ. וְכֵן הִיא שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא לְהַשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה תֵצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַשִּׂיאָתוֹ שֶׁם רַע עַל שְׁכֵינָיו. הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תֵלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. שֶׁלְּמָחָר מֵתָהּ מוּטָּל לְפָנֶיהָ וְאֵין בִּרְיָיה מַשְׁגָּחַת עָלֶיהָ. וְכֵן הִיא שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תֵלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה תֵצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה. שֶׁלְּמָחָר מֵתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו וְאֵין בִּרְיָיה מַשְׁגָּחַת עָלָיו. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית הָאֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית הַמִּשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. אֶלָּא עֲבַד דְּיַעַבְדּוֹן סְפוֹד דְּיִסְפְּדוּן קֲבוֹר דְּיִקְבְּרוּן לְוַויי דְּיִלְווּן.

17 תענית פתח ↗

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן ״בְּרֵאשִׁית״ וִ״יהִי רָקִיעַ״. תָּנָא: ״בְּרֵאשִׁית״ בִּשְׁנַיִם, ״יְהִי רָקִיעַ״ בְּאֶחָד. בִּשְׁלָמָא ״יְהִי רָקִיעַ״ בְּאֶחָד — תְּלָתָא פְּסוּקֵי הָווּ. אֶלָּא ״בְּרֵאשִׁית״ בִּשְׁנַיִם, מַאי טַעְמָא? חַמְשָׁה פְּסוּקֵי הָוַיִין, וְתַנְיָא: הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה — אַל יִפְחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים!

17 מדרש תנחומא פתח ↗

‎וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה עַד כַּמָּה חַיָּב לִקְרוֹת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלֹשָה פְּסוּקִים, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, שֶׁבִּזְכוּתָן נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר שמות יט, ג. וּמִנַּיִן שֶׁנִּקְרְאוּ אָבוֹת הָרִים? שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מיכה ו, ב לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לִשְׁמֹר אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנַּפְשׁוֹ הוּא מְשַׁמֵּר. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בִּתִּי בְּיָדְךָ וּבִתְּךָ בְּיָדִי. בִּתִּי בְּיָדְךָ, זוֹ הַתּוֹרָה. וּבִתְּךָ בְּיָדִי, זוֹ הַנֶּפֶשׁ. וּכְתִיב: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי איוב יב, י. אִם אַתָּה מְשַׁמֵּר אֶת שֶׁלִּי, אֲנִי מְשַׁמֵּר אֶת שֶׁלָּךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ דברים ד, ט.

18 ריטב"א על מגילה פתח ↗

והא דאמרי' אם היו שלשתן ג' פרשיו' כגון כי כה אמר ה' וכו' ברוב הספרים בכל א' מהם פרשה ולפ"ז יהא פירושו ג' ענינים חלוקים ואסיקנא דבתורה מדלגין בענין א' כגון אחרי מות ואך בעשור וכמו שאנו נוהגין בתענית לומר ויחל משה ופסול לך אבל לא בב' ענינים ובנביא מדלגין אפי' בב' ענינות וכאן וכאן בכדי שלא יפסיק התורגמן ואין מדלגין מנביא לנביא דמסתמא יש בו כדי להפסיק התורגמן ובנביא של י"ב מותר שהם כשתי פרשיות בעלמא ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לראשו דה"ל כקורא למפרע:

« תוספתא כפשוטה על מגילה ג׳:י״ג תוספתא כפשוטה על מגילה ג׳:ט״ו »