תוספתא כפשוטה על מעשר שני ה׳

1 יבמות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי: וּמִי חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא פִּינָּן? וְהָתְנַן: מָצָא כְלִי וְכָתוּב עָלָיו קוֹף — קׇרְבָּן, מֵם — מַעֲשֵׂר, דָּלֶת — דִּמּוּעַ, טֵית — טֶבֶל, תָּיו — תְּרוּמָה. שֶׁבִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה הָיוּ כּוֹתְבִין תָּיו תַּחַת תְּרוּמָה!

2 מעילה פתח ↗

וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, לְבֶדֶק הַבַּיִת וְלֹא לַמִּזְבֵּחַ, לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בָּהּ. כֵּיצַד? הִקְדִּישׁ בּוֹר מָלֵא מַיִם, אַשְׁפּוֹת מְלֵאוֹת זֶבֶל, שׁוֹבָךְ מָלֵא יוֹנִים, אִילָן מָלֵא פֵּירוֹת, שָׂדֶה מְלֵאָה עֲשָׂבִים – מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ. אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ בּוֹר וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא מַיִם, אַשְׁפָּה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלָּא זֶבֶל, שׁוֹבָךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא יוֹנִים, אִילָן וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא פֵּירוֹת, שָׂדֶה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאָה עֲשָׂבִים – מוֹעֲלִין בָּהֶם, וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה וְהָאִילָן – מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְגִידּוּלָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּידּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ. וְלַד הַמְעוּשֶּׂרֶת – לֹא יִנַק מִן הַמְעוּשֶּׂרֶת, וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. וְלַד הַמּוּקְדָּשִׁין – לֹא יִנַק מִן הַמּוּקְדָּשִׁין, וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. הַפּוֹעֲלִים לֹא יֹאכְלוּ מִן גְּרוֹגְרוֹת הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן פָּרָה מִכַּרְשִׁינֵי הֶקְדֵּשׁ. גְּמָ׳ קָתָנֵי: וְלַד הַמְעוּשֶּׂרֶת לֹא יִנַק מִן הַמְעוּשֶּׂרֶת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: אָתְיָא ״הַעֲבָרָה״ ״הַעֲבָרָה״ מִבְּכוֹר, מָה בְּכוֹר מוֹעֲלִין בּוֹ – אַף חֲלֵב הַמְעוּשֶּׂרֶת מוֹעֲלִין בּוֹ. חֲלֵב הַמּוּקְדָּשׁ נָמֵי, אָתְיָא ״אִמּוֹ״ ״אִמּוֹ״ מִבְּכוֹר. הַפּוֹעֲלִין לֹא יֹאכְלוּ כּוּ׳. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״, ״דִּישׁוֹ״ – שֶׁלְּךָ, וְלֹא דִּישׁוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. הַדָּשׁ קַלְעִילִין בִּשְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ – מָעַל. וְהָא בְּתָלוּשׁ בָּעִינַן! אָמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינַּהּ אַבְקַהּ מְעַלֵּי לַהּ.

2 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כה ח "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב ט "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ': כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ הֶעֱמִידוּ הַמִּשְׁכָּן בַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁכָּבְשׁוּ וְשֶׁחִלְּקוּ. וּמִשָּׁם בָּאוּ לְשִׁילֹה וּבָנוּ שָׁם בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים וּפָרְשׂוּ יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן עָלָיו וְלֹא הָיְתָה שָׁם תִּקְרָה. וְשס"ט שָׁנָה עָמַד מִשְׁכַּן שִׁילֹה וּכְשֶׁמֵּת עֵלִי חָרַב וּבָאוּ לְנֹב וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּכְשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל חָרַב וּבָאוּ לְגִבְעוֹן וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּמִגִּבְעוֹן בָּאוּ לְבֵית הָעוֹלָמִים. וִימֵי נֹב וְגִבְעוֹן שֶׁבַע וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה: כֵּיוָן שֶׁנִּבְנָה הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ כָּל הַמְּקוֹמוֹת כֻּלָּן לִבְנוֹת בָּהֶן בַּיִת לַה' וּלְהַקְרִיב בָּהֶן קָרְבָּן. וְאֵין שָׁם בַּיִת לְדוֹרֵי הַדּוֹרוֹת אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם בִּלְבַד וּבְהַר הַמּוֹרִיָּה שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר דברי הימים א כב א "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעלָה לְיִשְׂרָאֵל" וְאוֹמֵר תהילים קלב יד "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד": בִּנְיָן שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה כְּבָר מְפֹרָשׁ בִּמְלָכִים. וְכֵן בִּנְיָן הֶעָתִיד לְהִבָּנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּתוּב בִּיחֶזְקֵאל אֵינוֹ מְפֹרָשׁ וּמְבֹאָר. וְאַנְשֵׁי בַּיִת שֵׁנִי כְּשֶׁבָּנוּ בִּימֵי עֶזְרָא בָּנוּהוּ כְּבִנְיַן שְׁלֹמֹה וּמֵעֵין דְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בִּיחֶזְקֵאל: וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן עִקָּר בְּבִנְיַן הַבַּיִת. עוֹשִׂין בּוֹ קֹדֶשׁ וְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְיִהְיֶה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ מָקוֹם אֶחָד וְהוּא הַנִּקְרָא אוּלָם. וּשְלָשְתָּן נִקְרָאִין הֵיכָל. וְעוֹשִין מְחִצָּה אַחֶרֶת סָבִיב לַהֵיכָל רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ כְּעֵין קַלְעֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר. וְכָל הַמֻּקָּף בִּמְחִיצָה זוֹ שֶׁהוּא כְּעֵין חֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד הוּא הַנִּקְרָא עֲזָרָה וְהַכּל נִקְרָא מִקְדָּשׁ: וְעוֹשִׂין בַּמִּקְדָּשׁ כֵּלִים. מִזְבֵּחַ לָעוֹלָה וְלִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֶבֶשׁ שֶׁעוֹלִים בּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. וּמְקוֹמוֹ לִפְנֵי הָאוּלָם מָשׁוּךְ לְדָרוֹם. וְכִיּוֹר וְכַנּוֹ לְקַדֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַכֹּהֲנִים יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם לָעֲבוֹדָה. וּמְקוֹמוֹ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מָשׁוּךְ לְדָרוֹם שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ. וּמִזְבֵּחַ לַקְּטֹרֶת וּמְנוֹרָה וְשֻׁלְחָן וּשְׁלָשְׁתָּן בְּתוֹךְ הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים: הַמְּנוֹרָה בַּדָּרוֹם מִשְּׂמֹאל הַנִּכְנָס וְשֻׁלְחָן מִיָּמִין שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים. וּשְׁנֵיהֶם בְּצַד קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מִבַּחוּץ וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת מָשׁוּךְ מִבֵּין שְׁנֵיהֶם לַחוּץ. וְעוֹשִׂין בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה גְּבוּלִין עַד כָּאן לְיִשְׂרָאֵל עַד כָּאן לַכֹּהֲנִים. וּבוֹנִים בָּהּ בָּתִּים לִשְׁאָר צָרְכֵי הַמִּקְדָּשׁ כָּל בַּיִת מֵהֶם נִקְרָא לִשְׁכָּה: כְּשֶׁבּוֹנִין הַהֵיכָל וְהָעֲזָרָה בּוֹנִין בַּאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת. וְאִם לֹא מָצְאוּ אֲבָנִים בּוֹנִין בִּלְבֵנִים. וְאֵין מְפַצְּלִין אֶת אַבְנֵי הַבִּנְיָן בְּהַר הַבַּיִת אֶלָּא מְפַצְּלִין אוֹתָן וּמְסַתְּתִין אוֹתָן מִבַּחוּץ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתָן לַבִּנְיָן. שֶׁנֶּאֱמַר מלכים א ה לא "אֲבָנִים גְּדלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית". וְאוֹמֵר מלכים א ו ז "וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ": וְאֵין בּוֹנִין בּוֹ עֵץ בּוֹלֵט כְּלָל אֶלָּא אוֹ בַּאֲבָנִים אוֹ בִּלְבֵנִים וְסִיד. וְאֵין עוֹשִׂין אַכְסַדְרוֹת שֶׁל עֵץ בְּכָל הָעֲזָרָה אֶלָּא שֶׁל אֲבָנִים אוֹ לְבֵנִים: וּמְרַצְּפִין אֶת כָּל הָעֲזָרָה בַּאֲבָנִים יְקָרוֹת. וְאִם נֶעֶקְרָה אֶבֶן אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ. הוֹאִיל וְנִתְקַלְקְלָה פְּסוּלָה וְאָסוּר לַכֹּהֵן הָעוֹבֵד לַעֲמֹד עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה עַד שֶׁתִּקָּבַע בָּאָרֶץ: וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְחַזֵּק אֶת הַבִּנְיָן וּלְהַגְבִּיהוֹ כְּפִי כֹּחַ הַצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר עזרא ט ט "וּלְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". וּמְפָאֲרִין אוֹתוֹ וּמְיַפִּין כְּפִי כֹּחָן אִם יְכוֹלִין לָטוּחַ אוֹתוֹ בְּזָהָב וּלְהַגְדִּיל בְּמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה מִצְוָה: אֵין בּוֹנִין אֶת הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ט טו "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" בַּיּוֹם מְקִימִין לֹא בַּלַּיְלָה. וְעוֹסְקִין בַּבִּנְיָן מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְהַכּל חַיָּבִין לִבְנוֹת וּלְסָעֵד בְּעַצְמָן וּבְמָמוֹנָם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים כְּמִקְדַּשׁ הַמִּדְבָּר. וְאֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן לַבִּנְיָן. וְאֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב: הַמִּזְבֵּחַ אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּנְיַן אֲבָנִים גָּזִית וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שמות כ כא "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" שֶׁיִּהְיֶה מְחֻבָּר בָּאֲדָמָה שֶׁלֹּא יִבְנוּהוּ לֹא עַל גַּבֵּי כֵּפִין וְלֹא עַל גַּבֵּי מְחִלּוֹת. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ כב "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת אֶלָּא חוֹבָה: כָּל אֶבֶן שֶׁנִּפְגְּמָה כְּדֵי שֶׁתַּחְגֹּר בָּהּ הַצִּפֹּרֶן כְּסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה לַכֶּבֶשׁ וְלַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר דברים כז ו "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה'". וּמֵהֵיכָן הָיוּ מְבִיאִין אַבְנֵי מִזְבֵּחַ מִן בְּתוּלַת הַקַּרְקַע חוֹפְרִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְמָקוֹם הַנִּכָּר שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם עֲבוֹדָה וּבִנְיָן וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָאֲבָנִים. אוֹ מִן הַיָּם הַגָּדוֹל. וּבוֹנִין מֵהֶן. וְכֵן אַבְנֵי הַהֵיכָל וְהָעֲזָרוֹת שְׁלֵמוֹת הָיוּ: אַבְנֵי הֵיכָל וַעֲזָרוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ פְּסוּלִין וְאֵין לָהֶן פִּדְיוֹן אֶלָּא נִגְנָזִים. כָּל אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ הַבַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִפְגְּמָה פְּסוּלָה לְבִנְיַן הַמִּזְבֵּחַ וּבִנְיַן הַכֶּבֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ כב "כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ כב "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית". וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן פָּגוּם עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה: אֶבֶן שֶׁנִּפְגְּמָה אוֹ שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל אַחַר שֶׁנִּבְנֵית בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ אוֹתָהּ הָאֶבֶן פְּסוּלָה וְהַשְּׁאָר כְּשֵׁרוֹת. וּמְלַבְּנִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה בַּפֶּסַח וּבֶחָג. וּכְשֶׁמְּלַבְּנִין אוֹתָן מְלַבְּנִין בְּמַפָּה. אֲבָל לֹא בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁמָּא יִגַּע בָּאֶבֶן וְיִפְסל: אֵין עוֹשִׂין מַדְרֵגוֹת לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ כג "לֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי". אֶלָּא בּוֹנִין כְּמוֹ תֵּל בִּדְרוֹמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ מִתְמַעֵט וְיוֹרֵד מֵרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ עַד הָאָרֶץ וְהוּא הַנִּקְרָא כֶּבֶשׁ. וְהָעוֹלֶה בְּמַעֲלוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה. וְכֵן הַנּוֹתֵץ אֶבֶן אַחַת מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִכָּל הַהֵיכָל אוֹ מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב ג "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם" וְגוֹ' דברים יב ד "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם": הַמְּנוֹרָה וְכֵלֶיהָ וְהַשֻּׁלְחָן וְכֵלָיו וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְכָל כְּלֵי שָׁרֵת אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא מִן הַמַּתֶּכֶת בִּלְבַד. וְאִם עֲשָׂאוּם שֶׁל עֵץ אוֹ עֶצֶם אוֹ אֶבֶן אוֹ שֶׁל זְכוּכִית פְּסוּלִין: הָיוּ הַקָּהָל עֲנִיִּים עוֹשִׂין אוֹתָן אֲפִלּוּ שֶׁל בְּדִיל וְאִם הֶעֱשִׁירוּ עוֹשִׂין אוֹתָן זָהָב אֲפִלּוּ הַמִּזְרָקוֹת וְהַשִּׁפּוּדִין וְהַמַּגְּרֵפוֹת שֶׁל מִזְבַּח הָעוֹלָה וְהַמִּדּוֹת אִם יֵשׁ כֹּחַ בַּצִּבּוּר עוֹשִׂין אוֹתָן שֶׁל זָהָב אֲפִלּוּ שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה מְחַפִּין אוֹתָן זָהָב אִם מָצְאָה יָדָם: אֵין עוֹשִׂין כָּל הַכֵּלִים מִתְּחִלָּתָן אֶלָּא לְשֵׁם הַקֹּדֶשׁ. וְאִם נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּתָן לְהֶדְיוֹט אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לְגָבוֹהַּ. וּכְלִי גָּבוֹהַּ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן גָּבוֹהַּ רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הֶדְיוֹט. וּמִשֶּׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן גָּבוֹהַּ אֲסוּרִין לְהֶדְיוֹט. אֲבָנִים וְקוֹרוֹת שֶׁחֲצָבָן מִתְּחִלָּה לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֵין בּוֹנִין אוֹתָן לְהַר הַבַּיִת:

3 רש"י על פסחים פתח ↗

סיבולת - תערובת סעודה של כל ימות השנה:

5 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

אָמַר לוֹ אָבִיו כִּיס מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִי בַּבַּיִת. הָלַךְ וּמָצָא שָׁם שְׁלֹשָׁה כִּיסִים. הַגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן מַעֲשֵׂר וְהַשְּׁאָר חֻלִּין. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יֹאכַל מִן הַקְּטַנִּים עַד שֶׁיְּחַלְּלֵם עַל הַגָּדוֹל:

7 תוספות על פסחים פתח ↗

חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה - פ"ה שיביא סלעים בשוה מנה ואומר כל מקום שהוא מעות מעשר שני יהיו מחוללים על מעות הללו ובחנם פירש כן דמינייהו גופייהו היה יכול ליקח שיעור מעות מעשר ואומר אם אלו מעות מעשר הרי טוב ואם לאו כל מקום שהן הרי הן מחוללין על אלו וריב"א הקשה לפרש"י דאיך יכול לחלל אסלעים ובפרק הזהב ב"מ ד' מה. אמר טיבעא אטיבעא לא מחללין ושם פי':

9 סנהדרין פתח ↗

הֲרֵי שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר עַל מָעוֹת שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו, וּבָא בַּעַל הַחֲלוֹם וְאָמַר לוֹ: ״כָּךְ וְכָךְ הֵן״, ״בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי הֵן״, ״שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן״. זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין.

9 ספר חסידים פתח ↗

אם שני בני אדם טובים בחייהם נשבעו או נתנו אמונתם יחד אם ימות אחד שיודיע לחבירו האיך באותו עולם אם בחלום או ער אם בחלום יבא הרוח וילחוש באזני החי או אצל מוחו. כמו בעל החלום. אם נשבעו שידבר עמו ער המת יבקש למלאך הממונה להלבישו דמות מלבוש והרוח המפוזר להדביק יחדו עד שידבר עם חברו את אשר עשו תנאי ביניהם להודיע. כיצד יבדוק שהוא הנראה לו ואינו שד או מזיק ישביעהו ולא יוציא שם שמים לבטלה ועוד לא יוכל המת להזכיר שם י"ה שבו נברא העולם הזה והעולם הבא לפי שאינו בענין עולמות לא יוכל להזכיר וכתיב תהלים קטו יז לא המתים יהללו יה אלא כל הנשמה תהלל יה:

11 משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה פתח ↗

כַּיּוֹצֵא בּוֹ רָאוּ אֶת אֲבִיהֶם שֶׁהִטְמִין מָעוֹת בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְאָמַר שֶׁל פְּלוֹנִי הֵן. שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן. אִם כְּמוֹסֵר דְּבָרָיו קַיָּמִין. אִם כְּמַעֲרִים לֹא אָמַר כְּלוּם:

12 משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה פתח ↗

וְכֵן אִם בָּא אֶחָד וְאָמַר לָהֶם אֲנִי רָאִיתִי אֶת אֲבִיכֶן שֶׁהִטְמִין מָעוֹת בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְאָמַר שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם. שֶׁל מַעֲשֵׂר הֵן. אִם הָיוּ טְמוּנִין בַּבַּיִת לֹא אָמַר כְּלוּם. בַּשָּׂדֶה דְּבָרָיו קַיָּמִין. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שֶׁאִלּוּ יָכוֹל לִטּל דְּבָרָיו קַיָּמִין וְאִם לָאו לֹא אָמַר כְּלוּם:

13 תוספות על עירובין פתח ↗

חגורה - פירוש מחיצה:

14 רש"י על ביצה פתח ↗

כרם רבעי - שאמרה תורה קדש הלולים ויקרא י״ט:כ״ד וגמרינן קדש קדש ממעשר שני דכתיב ביה קדש וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ וגו' שם כז שצריך להעלות הפירות לירושלים או לפדותן ולהעלות הדמים לירושלים ותקנו חכמים במהלך יום אחד לכל צד שלא יפדוהו אלא הפירות עצמן יעלם ויאכלם שם כדמפרש לקמן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות:

15 ראש השנה פתח ↗

וְתַנְיָא: אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁנֶּחֱרַב הַבַּיִת לֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין אֶלָּא מַאֲדִים. וּתְנַן: מִשֶּׁחָרַב הַבַּיִת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי! וְאִידַּךְ: אוֹתָם אַרְבָּעִים שָׁנָה דְּלָמַד — תַּלְמִיד יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ הֲוָה, וַאֲמַר מִילְּתָא וְאִסְתַּבַּר טַעְמֵיהּ.

16 רש"י על בכורות פתח ↗

וצריך אתה להתלות עליה - כלומר יכול אתה לסמוך על דבר זה:

19 תוספות על בבא קמא פתח ↗

אימא כל המתלקט - משמע דחל פדיון במחובר לקרקע שהרי קודם לקיטה היה מתחלל שהרי אחר שנלקט שבא לרשות אחרים אין לבעלים כח בהן לחלל ותימה דבתוספתא משמע דאין חילול במחובר דתניא בסוף מעשר שני כרם רבעי ב"ש אומרים אין פודין אותם ענבים אלא יין וב"ה אומרים ענבים ויין והכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע ונראה דטעמא דילפינן קדש קדש ממעשר ויש לומר דהתם לא הוי טעמא אלא משום דמחובר אין דמיו ידועין ולכך אין פודין אפילו על פי שלשה והיינו נמי טעמא דב"ש:

20 תוספות על בבא קמא פתח ↗

והצנועין מניחין את המעות כו' - אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע דאמילתיה דת"ק קאי צריך לומר דצנועין אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכים מן ההפקר לא היו יכולים לחלל:

22 מנחות פתח ↗

מֵיתִיבִי: הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים, כְּשֶׁהוּא פּוֹדָן – מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שְׁנֵי חוּמְשִׁין, אֶחָד לְהֶקְדֵּשׁ וְאֶחָד לְמַעֲשֵׂר.

24 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

אין מתודין אלא ביום וכו' עד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. א"א זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני י"י ואין לפני י"י אלא בבית:

27 רש"י על כתובות פתח ↗

מזין - בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנו' באין מן המזון וגורמין לו ברכה:

28 שמות רבה פתח ↗

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב תהלים קיב, ה: טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, אֵין בְּרִיָּה שֶׁאֵינָה חַיֶּבֶת לֵאלֹהִים, אֶלָּא שֶׁהוּא חַנּוּן וְרַחוּם וּמוֹחֵל עַל כָּל הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עט, ח: אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשׁוֹנִים, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁלָּוָה מִן דְּיוֹסְטוֹס וּשְׁכָחוֹ, לְאַחַר זְמַן בָּא וְעָמַד לְפָנָיו אָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לְךָ, אָמַר לוֹ לָמָּה הִזְכַּרְתָּ, חוֹב הָרִאשׁוֹן כְּבָר בָּטֵל הוּא מִלִּבִּי. כָּךְ אֲדוֹן הָעוֹלָם, הַבְּרִיּוֹת חוֹטְאִין לְפָנָיו וְהוּא מִסְתַּכֵּל שֶׁאֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְהוּא מַנִּיחַ לָהֶם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וּכְשֶׁהֵם שָׁבִים בָּאִין לְהַזְכִּיר הַחוֹב שֶׁעָשׂוּ בָּרִאשׁוֹנָה, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם ישעיה מג, יח: אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת. מִנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם שָׁב אָדָם וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ עֲוֹנוֹת הַרְבֵּה הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָן זְכֻיּוֹת, דִּכְתִיב יחזקאל לג, יט: וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה, כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ, לְכָךְ הוּא מַזְהִיר עַל הֶעָנִי שמות כב, כד: לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, לֹא תַעֲמִידֶנּוּ עָרוֹם, שמות כב, כו: וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי, וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר תהלים לד, יח: צָעֲקוּ וַה' שָׁמֵעַ. רַבִּי אַבָּהוּ אוֹמֵר כְּתִיב שמות כג, ד: שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַע שָׁלשׁ רְגָלִים וְהַתּוֹרָה בִּזְכוּת הָאָבוֹת שֶׁאֵינָן בָּאִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רֵיקָנִין, וְאַף בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְצֵרִים, אֵין הַתּוֹרָה זָזָה מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נט, כא: לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ וגו'. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ עֵסֶק לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְהָיוּ לוֹ סָנֵגוֹרִין מְפַיְסִין עָלָיו, כָּךְ אָדָם עוֹשֶׂה מִצְווֹת וְהוּא בֶּן תּוֹרָה וְגוֹמֵל חֲסָדִים, וְהַשָֹּׂטָן עוֹמֵד וּמְקַטְרֵג, וְסָנֵגוֹרִין עוֹמְדִין כְּנֶגְדּוֹ מְלַמְּדִין זְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר משלי יח, טז: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ, מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה עִם הָעֲנִיִּים מְסַיְּעִין אוֹתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר תהלים מא, ב: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב קהלת ה, יב יג: יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ, וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּנִסְיוֹנוֹ, שֶׁאֵין בְּרִיָּה שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אוֹתָהּ, הֶעָשִׁיר מְנַסֵּהוּ אִם תְּהֵא יָדוֹ פְּתוּחָה לָעֲנִיִּים, וּמְנַסֶּה הֶעָנִי אִם יָכוֹל לְקַבֵּל יִסּוּרִין וְאֵינוֹ כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נח, ז: וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. וְאִם עָמַד הֶעָשִׁיר בְּנִסְיוֹנוֹ וְעוֹשֶׂה צְדָקוֹת, הֲרֵי הוּא אוֹכֵל מָמוֹנוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילוֹ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים מא, ב: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'. וְאִם עָמַד הֶעָנִי בְּנִסְיוֹנוֹ וְאֵינוֹ מְבַעֵט, הֲרֵי הוּא נוֹטֵל כִּפְלַיִם לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יח, כח: כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ. מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאִיּוֹב שֶׁנִּתְיַסֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה וְשִׁלֵּם לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּפְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר איוב מב, י: וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה. אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁעֵינוֹ רָעָה הוֹלֵךְ הוּא וּמָמוֹנוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר קהלת ה, יב: וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע, שֶׁעֵינוֹ רָעָה כְּנֶגֶד גַּבָּאֵי צְדָקָה, לָמָּה שֶׁגַּלְגַּל הוּא בָּעוֹלָם, לֹא מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר הַיּוֹם עָשִׁיר לְמָחָר, וּמִי שֶׁהוּא עָנִי הַיּוֹם עָנִי לְמָחָר, אֶלָּא לָזֶה מוֹרִיד וְלָזֶה מַעֲלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עה, ח: כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים, בּוֹא וּרְאֵה יֵשׁ עשֶׁר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה רַע לִבְעָלָיו וְיֵשׁ עשֶׁר שֶׁעוֹשֶׂה טוֹב לִבְעָלָיו. עוֹשֶׂה רַע לִבְעָלָיו זֶה עָשְׁרוֹ שֶׁל קֹרַח שֶׁהוּא הָיָה עָשִׁיר מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב במדבר טז, לג: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה. דָּבָר אַחֵר, זֶה עָשְׁרוֹ שֶׁל הָמָן הָרָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר אסתר ה, יא: וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וּכְתִיב אסתר ט, כה: וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. וְשֶׁהוּא טוֹב לִבְעָלָיו זֶה עָשְׁרוֹ שֶׁל יְהוֹשָׁפָט, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים ב יח, א: וַיְהִי לִיהוֹשָׁפָט עשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב, וּמֶה הָיָה לוֹ דברי הימים ב יח, לא: וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַה' עֲזָרוֹ. וְיֵשׁ גְּבוּרָה שֶׁהִיא טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ וְיֵשׁ שֶׁהִיא רָעָה לִבְעָלֶיהָ, טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ זֶה דָּוִד, שֶׁכָּתוּב שמואל א יח, ז: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו, וּמִשָּׁם אֲהֵבוּהוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר שמואל א יח, טז: וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד. רָעָה לִבְעָלֶיהָ זוֹ גְּבוּרָתוֹ שֶׁל גָּלְיַת, שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְחָרֵף, וּמֶה הָיָה לוֹ שֶׁמֵּת כְּכֶלֶב, שֶׁנֶּאֱמַר שמואל א יז, נא: וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ. וְיֵשׁ חָכְמָה טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ וְיֵשׁ רָעָה לִבְעָלֶיהָ, טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ, זֶה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר דברים לד, ט: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְגִיפְיוֹן שֶׁמַּשְׁקֶה כָּל הַמְדִינָה וְהַכֹּל מְשַׁבְּחִין אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם אֶחָד שַׁבְּחוּ לַמַּעְיָן שֶׁמַּסְפִּיק לָזֶה. כָּךְ הָיוּ מְשַׁבְּחִים לִיהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מַשְׁקֶה כָּל יִשְׂרָאֵל מֵחָכְמָתוֹ, אָמַר לָהֶם שַׁבְּחוּ לְמשֶׁה שֶׁכָּךְ הֶעֱמִיד, שֶׁנֶּאֱמַר דברים לד, ט: כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו. רָעָה לִבְעָלֶיהָ, זֶה בִּלְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כד, טז: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, וּמֶה הָיָה לוֹ במדבר לא, ח: וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב, לְכָךְ נֶאֱמַר: עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב תהלים טו, ה: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, בּוֹא וּרְאֵה כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עשֶׁר וְנוֹתֵן צְדָקָה לָעֲנִיִּים וְאֵינוֹ מַלְוֶה בְּרִבִּית, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם, וּמִי הָיָה זֶה עוֹבַדְיָה, שֶׁהָיָה עָשִׁיר אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים א יח, ג: וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עוֹבַדְיָה אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת, וְהָיָה עָשִׁיר יוֹתֵר מִדַּאי וְהוֹצִיא כָּל מָמוֹנוֹ לִצְדָקָה, שֶׁהָיָה זָן אֶת הַנְּבִיאִים, כֵּיוָן שֶׁבָּא כָּל אוֹתוֹ הָרָעָה, הָיָה לֹוֶה בְּנֶשֶׁךְ מִן יְהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, מַה שֶּׁהָיָה מַסְפִּיק לַנְּבִיאִים, זֶה קִיֵּם כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ אֲבָל יְהוֹרָם שֶׁהִלְוָה בְּרִבִּית, אָמַר הָאֱלֹהִים עַד עַכְשָׁו זֶה קַיָּם, יָבוֹא יֵהוּא וְיַהֲרֹג אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים ב ט, כד: וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ, וְלָמָּה בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וַיֵּצֵא מִלִּבּוֹ, לְפִי שֶׁהִקְשָׁה אֶת לִבּוֹ וּפָשַׁט יָדָיו לְקַבֵּל הָרִבִּית, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר יחזקאל יח, יג: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה, לְכָךְ מַזְהִיר לָהֶם אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי. וְאַף בִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה א, כב: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים. וּמַה נַּעֲשָׂה לָהֶם ירמיה ו, ל; כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם. וְכֵן יחזקאל ז, יט: כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ, לָמָּה, עַל שֶׁעָבְרוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ויקרא כה, לז: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ. דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, כֵּיוָן שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת אָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְפִלָּתוֹ, רִבּוֹן הָעוֹלָם אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָמוֹן, וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁרַע לוֹ, אַל תִּתֵּן לוֹ. וְאִם רָאִיתָ אָדָם נָאֶה בְּעָשְׁרוֹ תֵּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים א ח, לט דברי הימים ב ו, ל: וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ הָרְשָׁעִים עֲשִׁירִים וּנְתוּנִים בְּשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וְהַצַּדִּיקִים עֲנִיִּים, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁיִּפְתַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיקִים אוֹצְרוֹת גַּן עֵדֶן, הָרְשָׁעִים שֶׁאָכְלוּ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית עֲתִידִין לִהְיוֹת נוֹשְׁכִין בְּשִׁנֵּיהֶם אֶת בְּשָׂרָם, שֶׁנֶּאֱמַר קהלת ד, ה: הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ, וְהֵם אוֹמְרִים וּלְוַאי הָיִינוּ פּוֹעֲלִים וְהָיִינוּ טוֹעֲנִין בִּכְתֵפֵנוּ, וּלְוַאי שֶׁהָיִינוּ עֲבָדִים וְיִהְיֶה לָנוּ כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר קהלת ד, ו: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ, לְכָךְ נֶאֱמַר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִי הֵם עַמְּךָ, אָמַר לָהֶם הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה מט, יג: כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּו יְרַחֵם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אִם הָיוּ לוֹ עֲנִיִּים קְרוֹבִים וְהוּא עָשִׁיר אֵינוֹ מוֹדֶה בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר משלי יט, ז: כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים א כט, יב: וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאֵינוֹ מְחוֹפֵף אֶלָּא עַל הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה יד, לב: כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמַר דָּוִד רִבּוֹן הָעוֹלָם יֵשֵׁב עוֹלָמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים סא, ח: יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֶעֱשֶׂה עוֹלָמִי שָׁוֶה, תהלים סא, ח: חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ. לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, אִם הִלְוִיתָ אוֹתוֹ לֹא תִדְחָקֶנוּ, שֶׁאִם יֵשׁ לוֹ שָׂדֶה אוֹ כָרֶם, לֹא תֹאמַר לוֹ טֹל לְךָ מָנֶה וַעֲשֵׂה מֵהֶם פְּרַקְמַטְיָא וּכְתֹב לִי אַפּוֹתִיקֵי עַל שָׂדְךָ אוֹ עַל כַּרְמֶךָ, לְמָחָר הוּא מַפְסִיד הַפְּרַקְמַטְיָא וְאַתָּה נוֹטֵל אֶת שָׂדֵהוּ אוֹ אֶת כַּרְמוֹ, לְכָךְ כְּתִיב: לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל מִי שֶׁלּוֹקֵחַ רִבִּית אֵין יָרֵא אֱלֹהִים, וְכֵן יְחֶזְקֵאל אוֹמֵר יחזקאל יח, יג: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקָח וָחָי לֹא יִחְיֶה, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה אִילוֹגִין שֶׁלּוֹ נִקְרָא לִפְנֵי הַדַּיָּן, אָמַר הַדַּיָּן עַד עַכְשָׁו הוּא קַיָּם, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וָחָי לֹא יִחְיֶה נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקָח. דָּבָר אַחֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי שֶׁחָיָה בְּרִבִּית בָּעוֹלָם הַזֶּה לֹא יִחְיֶה בָּעוֹלָם הַבָּא. וְהוֹלִיד בֵּן וְלֹא לָקַח רִבִּית, אָמְרוּ לוֹ אָבִיו הָיָה לוֹקֵחַ רִבִּית, אוֹמֵר לָהֶם מָה אִכְפַּת לִי וַאֲנִי כָּתַבְתִי יחזקאל יח, כ: בֵּן לֹא יִשָֹּׂא בַּעֲוֹן הָאָב, הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁיָּמוּת הַבֵּן, אֲפִלּוּ אָבִיו אִם רָצָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְלִטֹּל לוֹ חַיִּים אֲנִי מְקַבְּלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל יח, כא: וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב, אִם בְּכָל לְבָבוֹ הוּא שָׁב אֲנִי מְקַבְּלוֹ, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר: לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה. שמות כב, כד: לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא לֹא תָשִׂים, מַהוּ לֹא תְשִׂימוּן, אֵלּוּ הָעֵדִים וְהֶעָרֵב וְהַדַּיָּנִין וְהַסּוֹפֵר, שֶׁאִלּוּלֵי הֵם לֹא יִטֹּל כְּלוּם, לְפִיכָךְ לוֹקִים כֻּלָּם. וּמִנַּיִן שֶׁהַלֹּוֶה לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים כג, כ: לֹא תַשִׁיךְ לְאָחִיךָ. לְמָה הָרִבִּית דּוֹמָה לְמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ וְלֹא הִרְגִּישׁ מִי נְשָׁכוֹ וְלֹא יָדַע עַד שֶׁנִּתְבַּטְבֵּט עָלָיו, כָּךְ הָרִבִּית אֵין אָדָם מַרְגִּישׁ בּוֹ עַד שֶׁתִּתְבַּטְבֵּט עָלָיו. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל, אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים אִם חַיָּב הוּא לְךָ אַף אַתָּה חַיָּב לִי, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים ב ו, לו: כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא, שְׁנֵי דְבָרִים יֵשׁ כָּאן חָבֹל תַּחְבֹּל, לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁהוּא נוֹטֵל יָתֵד שֶׁל מַחֲרֵשָׁה הִשְׁכִּים הוּא הֱשִׁיבוֹ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר שמות כב, כה: עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר דברים כד, יג: כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, אֱמֹר מֵעַתָּה שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בַּמֶּה שֶׁיִּישַׁן, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, וּבַבֹּקֶר אַתָּה צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ יָתֵד שֶׁל מַחֲרֵשָׁה, וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּפֹעֵל דברים כד, טו: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, לָמָּה, דברים כד, טו: כִּי עָנִי הוּא, וְאוֹמֵר שמות כב, כו: כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, שֶׁאֵין לוֹ שמות כב, כו: בַּמֶּה יִשְׁכָּב, וְהוּא יוֹשֵׁב כָּל הַלַּיְלָה וִיהֵא צִנָּה פּוֹגַעַת בּוֹ וְהוּא צוֹעֵק אֵלַי וַאֲנִי עוֹנֶה אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב, כו: וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. שְׁנֵי דְבָרִים יֵשׁ כָּאן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, בְּשָׂכִיר כָּתוּב: בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וְהַחֲמוֹר אַחֲרָיו, מָכְרוּ לוֹ אֲלֻמָּה אַחַת וּנְתָנָהּ בִּכְתֵפוֹ וְהַחֲמוֹר בָּא בַּדֶּרֶךְ אַחַר הָאֲלֻמָּה וּמְקַוֶּה לְאָכְלָהּ, מֶה עָשָׂה לוֹ אֲדוֹנוֹ קָשַׁר לוֹ הָאֲלֻמָּה לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, אָמְרוּ לוֹ רָשָׁע כָּל הַדֶּרֶךְ רָץ בִּשְׁבִילָהּ וְלֹא נְתַתָּהּ בְּפָנָיו, כָּךְ שָׂכִיר עָמֵל וּמִצְטָעֵר כָּל הַיּוֹם שֶׁהוּא מְקַוֶּה לִשְׂכָרוֹ וּמוֹצִיאוֹ רֵיקָם, וְכֵן כָּתוּב דברים כד, טו: וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ. וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו שמות כב, כז: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל. וּמָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ דִין וּבָא אֵצֶל הַדַּיָּן וְזִכָּה אוֹתוֹ, וּבָא וְיָצָא אוֹתוֹ שֶׁנִּזְדַּכָּה וְאָמַר פְּלוֹנִי הַשּׁוֹפֵט אֵין כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם, אַחַר יָמִים הָיָה לוֹ דִּין וּבָא אֶצְלוֹ וְחִיְּבוֹ, יָצָא מִלְּפָנָיו וְאָמַר אֵין דַּיָּן שׁוֹטֶה הֵימֶנּוּ. אָמְרוּ לוֹ אֶתְמוֹל הָיָה מְשֻׁבָּח וְהַיּוֹם שׁוֹטֶה, לְכָךְ הִזְהִיר לְךָ הַכָּתוּב: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל, וְאִם קִלַּלְתָּ תְּבוּאָתְךָ אַתָּה מְקַלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב, כח: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר, לְכָךְ נִכְתְּבוּ זֶה אַחַר זֶה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁהַדַּיָּנִין מִתְקַלְּלִין הַתְּבוּאָה מִתְמַעֶטֶת, שֶׁנֶּאֱמַר רות א, א: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, לְכָךְ נֶאֱמַר: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר, לֹא תַפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹת שֶׁלֹא כְּתִקְּנָן, לֹא תַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְאַחַר כָּךְ תְּרוּמָה, וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאַחַר כָּךְ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, לְכָךְ נֶאֱמַר: לֹא תְאַחֵר. וְאִם הִפְרַשְׁתָּם כְּתִקְּנָן, בָּנִים זְכָרִים אֲנִי נוֹתֵן לְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב, כח: בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי, שֶׁבְּכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיוּ כֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כד, ה: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּכְשֶׁחָטְאוּ בָּעֵגֶל הוֹצִיאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֶעֱמִיד לְוִיִם תַּחְתָּם, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר במדבר ג, יב: וַאֲנִי לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִם תַּחַת כָּל בְּכוֹר, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ, ויקרא כב, כז: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְהָלְאָה, וְכֵן כְּתִיב שמות כב, כט: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי, וְאִם נָתַתָּ אֵין אַתָּה נוֹתֵן מִשֶּׁלְךָ אֶלָא מִשֶּׁלִּי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר דברי הימים א כט, יד: כִּי מִמְךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ, וְאִם עָשִׂיתָ כֵּן שמות כב, ל: וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וְכֵן כְּתִיב ירמיה ב, ג: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, כְּשֵׁם שֶׁהָעֲרֵמָה הַזֹּאת עוֹמֶדֶת וְהַכֹּהֵן יוֹרֵד לְתוֹכָהּ וְנוֹטֵל מִתּוֹכָהּ הַתְּרוּמָה, כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם עֲרֵמָה וְנָטַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהֵם תְּרוּמָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה. וּלְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם תְּרוּמָה אֵין לָכֶם רְשׁוּת לֶאֱכֹל טְרֵפָה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב, ל: וּבָשָׂר בַּשָֹּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, לָמָּה לַכֶּלֶב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיָּבִים אַתֶּם לַכְּלָבִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָרַגְתִּי בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם וְהָיוּ הַמִּצְרִיִּים יוֹשְׁבִין כָּל הַלַּיְלָה וְקוֹבְרִין מֵתֵיהֶם וְהַכְּלָבִים נוֹבְחִין לָהֶם וּלְיִשְׂרָאֵל אֵינָן נוֹבְחִין, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יא, ז: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְפִיכָךְ אַתֶּם חַיָּבִים לַכְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, מַה הַכְּלָבִים אֶחָד נוֹבֵחַ וְכֻלָּם מִתְקַבְּצִים וְנוֹבְחִים עַל חִנָּם, אֲבָל אַתֶּם לֹא תִהְיוּ כֵן, מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּם אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ירמיה ו, ל: כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם, בְּשָׁעָה שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם הוֹצִיאוּ אוֹתָם הַשֹּׂוֹנְאִין בְּקוֹלָרִין וְהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בָּאֻמָּה הַזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם, מַה הַכֶּסֶף הַזֶּה נִצְרָף וְנַעֲשָׂה כְּלִי וְשׁוּב נִצְרָף וְנַעֲשָׂה כְּלִי וְכֵן פְּעָמִים הַרְבֵּה וּבָאַחֲרוֹנָה הָאָדָם פּוֹרְכוֹ בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ נַעֲשָׂה עוֹד לִמְלָאכָה, כֵּן יִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָהֶם תְּקוּמָה, שֶׁמְּאָסָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע יִרְמְיָה זֶה בָּא לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ רִבּוֹן הָעוֹלָם אֱמֶת שֶׁמָּאַסְתָּ אֶת בָּנֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ירמיה יד, יט; הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מַכֶּה לְאִשְׁתּוֹ אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ עַד מָתַי אַתָּה מַכֶּה אוֹתָהּ, אִם לְגָרְשָׁהּ אַתָּה רוֹצֶה הַכֵּה אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּמוּת, וְאִם אֵין אַתָּה רוֹצֶה אוֹתָהּ לָמָּה אַתָּה מַכֶּה אוֹתָהּ, אָמַר לוֹ אֲפִלּוּ כָּל פָּלָטִין שֶׁלִּי חָרֵב לְאִשְׁתִּי אֵינִי מְגָרֵשׁ. כָּךְ אָמַר יִרְמְיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם לְגָרְשֵׁנוּ אַתָּה רוֹצֶה הַכֵּה אוֹתָנוּ עַד שֶׁנָּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר איכה ה, כב: כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד, וְאִם לָאו מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ אֲנִי מַחֲרִיב עוֹלָמִי אֵינִי מְגָרֵשׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה לא, לו: כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדוּ שָׁמַיִם מִלְּמַעְלָה, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי כֵן תְּנַאי הִתְנֵיתִי עִמָּהֶם אִם יֶחֶטְאוּ יְהֵא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִתְמַשְׁכֵּן עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כו, יא: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, אַל תְּהֵי קוֹרֵא מִשְׁכָּנִי אֶלָּא מַשְׁכּוֹנִי. וְכֵן בִּלְעָם אוֹמֵר במדבר כד, ה: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵי מַשְׁכּוֹנוֹת. וְנִקְרְאוּ אֹהָלֶיךָ כְּשֶׁהֵם בְּנוּיִים, וּמִשְׁכְּנֹתֶיךָ כְּשֶׁהֵם חֲרֵבִים, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי חַיָּב לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲנִי מְמַשְׁכֵּן לָהֶם מִשְׁכָּנִי, אֶלָּא עֲוֹנוֹתֵיהֶם גָּרְמוּ לָכֶם שֶׁאֲמַשְׁכֵּן לָהֶם מִקְדָּשִׁי, אִלּוּלֵי כֵן לָמָּה אֲנִי חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נ, א: כֹּה אָמַר ה' אֵיזֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנוֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְחָה אִמְּכֶם, וְכֵן הִתְנֵיתִי עִם משֶׁה עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, וְאִם תַּעֲבְרוּ עַל הַמִּצְווֹת הָאֵלּוּ, אֲנִי מְמַשְׁכֵּן שְׁתֵּי מַשְׁכּוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, אָמַר לוֹ משֶׁה, וּלְעוֹלָם הֵם מְמֻשְׁכָּנִים, אָמַר לוֹ לָאו, אֶלָּא עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, עַד שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר מלאכי ג, כ: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא. דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי כח, ח: מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ, יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא עָשִׁיר וּמַלְוֶה בְּרִבִּית וּמְכַנֵּס מָמוֹן הַרְבֵּה וְהוּא מֵת בְּלֹא בָנִים וְכָל הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ נִכְנַס לְטִמְיוֹן, מָה הַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה בְּאוֹתוֹ מָמוֹן, בּוֹנֶה בִּימְסָאוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת וְאִיצְטַבָּאוֹת וּבָתֵּי כִסְאוֹת, כְּדֵי שֶׁיְהֵא לְצָרְכֵי הָעֲנִיִּים, הֱוֵי: לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ. דָּבָר אַחֵר, מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁהוּא מַלְוֶה בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וּלְמִי הוּא מַכְנִיס כָּל הַמָּמוֹן, לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לְחוֹנֵן דַּלִּים, וְנֶאֱמַר יחזקאל לט, י: וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם, לְפִיכָךְ הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא יַלְווּ בְּרִבִּית כְּדֵי שֶׁלֹא יֹאכְלוּ אֲחֵרִים אֶת נִכְסֵיהֶם, הֲרֵי אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי. דָּבָר אַחֵר, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב משלי יט, יז: מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, עַד הֵיכָן משלי כב, ז: עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה. דָּבָר אַחֵר, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, אֵין בָּעוֹלָם קָשֶׁה מִן הָעֲנִיּוּת, שֶׁהוּא קָשֶׁה מִכָּל יִסּוּרִין שֶׁבָּעוֹלָם, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, כָּל הַיִּסּוּרִין לְצַד אֶחָד וְהָעֲנִיּוּת לְצַד אֶחָד. רְצוֹנְךָ לֵידַע בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁהָיָה הַשָֹּׂטָן מְקַטְרֵג אִיּוֹב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר לוֹ נָתַתָּ לוֹ מָמוֹן וּבָנִים וְאַתָּה חָס עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר איוב א, י: הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְאוֹמֵר איוב א, ט: הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים, איוב א, יא: וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אַתָּה רוֹצֶה עֲנִיּוּת אוֹ יִסּוּרִין, אָמַר לוֹ אִיּוֹב רִבּוֹן הָעוֹלָם מְקַבֵּל אֲנִי עָלַי כָּל יִסּוּרִין שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא עֲנִיּוּת, כְּשֶׁאֵצֵא לַשּׁוּק וְאֵין בְּיָדִי פְּרוּטָה לִקְנוֹת מָה אוֹכַל. כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַסֵּר מַה כְּתִיב הִתְחִיל צוֹוֵחַ כְּנֶגֶד מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר איוב כג, ג: מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ. אָמַר לוֹ אֱלִיהוּא מָה אַתָּה צוֹוֵחַ לֹא אָמַרְתָּ שֶׁאֵינְךָ מְבַקֵּשׁ הָעֲנִיּוּת אֶלָּא הַיִּסּוּרִין, לֹא אַתָּה שֶׁבָּחַרְתָּ הַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר איוב לו, כא: הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֵּפֶן אֶל אָוֶן כִּי עַל זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי, לְכָךְ קָשָׁה הָעֲנִיּוּת מִכָּל הַיִּסּוּרִין, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דַּיּוֹ עֲנִיּוּתוֹ אֶלָּא שֶׁאַתָּה נוֹטֵל הֵימֶנּוּ רִבִּית, הֱוֵי: אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ. דָּבָר אַחֵר, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא עִמָּךְ הוּא הֶעָנִי אֶלָּא עִמִּי הוּא, וְכֵן אָמַר דָּוִד תהלים יח, כח: כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ, אֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר וְיֵשׁ לוֹ קָרוֹב עָנִי אֵינוֹ מוֹדֶה בּוֹ, רוֹאֶה קְרוֹבוֹ נִטְמַן מִפָּנָיו שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ לְהָשִׂיחַ עִמּוֹ לְפִי שֶׁהוּא עָנִי, וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר משלי יט, ז: כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ, וְאוֹמֵר משלי יד, כ: גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָׂנֵא רָשׁ, וְכֵן אִיּוֹב אָמַר איוב יט, יד: חָדְלוּ קְרוֹבָי וגו'. וְאִם הָיָה עָשִׁיר הַכֹּל נִדְבָּקִים בּוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר משלי יד, כ: וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, מִי הֵם עִמּוֹ, הָעֲנִיִּים, רוֹאֶה לֶעָנִי וְנִדְבַּק בּוֹ. רְצוֹנְךָ לֵידַע רְאֵה מַה כְּתִיב ישעיה סו, ב: כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו ישעיה סו, ב: וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וגו'. וְכֵן משֶׁה אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל דברים ז, ז: לֹא מֵרֻבְּכֶם חָשַׁק ה', וּכְתִיב דברים ז, ז: כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. וּכְשֶׁיִּתְרַצֶּה לְצִיּוֹן עַל מִי הוּא מְרַחֵם תְּחִלָּה, עַל הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה יד, לב: כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ, וְכֵן ישעיה מט, יג: כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּו יְרַחֵם, הֱוֵי: אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, אֵין הֶעָנִי עִמְּךָ אֶלָּא עִמִּי, לְכָךְ נֶאֱמַר: כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ. לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ, לֹא תִנְשֹׁךְ אֶת הֶעָנִי כְּשֵׁם שֶׁנָּשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת הָאָדָם וַעֲקָרוֹ לוֹ וּלְתוֹלְדוֹתָיו, וְכֵן אַתָּה לֹא תִרְאֶה אֶת הֶעָנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּתִּים אוֹ שָׂדוֹת אוֹ כְרָמִים אוֹ עֶבֶד אוֹ אָמָּה וְאַתָּה עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלוֹ הֵימֶנּוּ, לְכָךְ כְּתִיב: לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, לֹא תִנְשְׁכֶנּוּ, לֹא תִהְיֶה כְּנָחָשׁ שֶׁהוּא עָרוּם לְרָעָה. ויקרא כה, לו: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, וְלֹא תֹאמַר לוֹ שְׁאַל לְךָ אֲנִי מַלְוֶה אוֹתְךָ וּלְמָחָר רִבִּית עוֹלָה וְאַתָּה נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ שֶׁחָבַלְתָּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, מִיכָּן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹטֵל רִבִּית מִיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ יָרֵא מִן הַמָּקוֹם. מָשָׁל לְמִי שֶׁרָצַח וֶהֱבִיאוּהוּ לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן, כֵּיוָן שֶׁקָּרָא אֶת נוֹטָרִין שֶׁלּוֹ אָמַר עַד עַכְשָׁו חָי. כָּךְ כָּל מִי שֶׁנּוֹטֵל רִבִּית מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָשָׂה אֶת כָּל הָרָעוֹת וְהָעֲבֵרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל יח, יג: בְּנֶשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר עַד עַכְשָׁו הוּא חָי. יחזקאל יח, יג: וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא מַלְוֶה בְּלֹא רִבִּית מַעֲלֶה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ עָשָׂה כָּל הַמִּצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים טו, ה: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וגו'. דָּבָר אַחֵר, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים עה, ח: כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים, לְמָה דּוֹמֶה הָעוֹלָם הַזֶּה, לְגַלְגַּל שֶׁבַּגִּנָּה כְּלֵי חֶרֶס שֶׁבּוֹ הַתַּחְתּוֹנִים עוֹלִים מְלֵאִים וְהָעֶלְיוֹנִים יוֹרְדִין רֵיקָנִין, כָּךְ לֹא כָּל מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר הַיּוֹם הוּא עָשִׁיר לְמָחָר, וְלֹא מִי שֶׁהוּא עָנִי הַיּוֹם עָנִי לְמָחָר, לָמָּה שֶׁגַּלְגַּל הוּא בָּעוֹלָם. דברים טו, י: כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, אָמַר רַבִּי אַחָא גַּלְגַּל הוּא בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר משלי כ, כו: מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן, וְאֵין אוֹפָן אֶלָּא גַּלְגַּל, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, כה: וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו. אַשְׁרָיו כָּל מִי שֶׁיָּדוֹ פְּשׁוּטָה לַעֲנִיִּים, רְאֵה מַה כְּתִיב משלי כב, ב: עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה', וְכֵן משלי כט, יג: רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה', הֶעָנִי קָנָה חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְהֶעָשִׁיר קָנָה חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְעָנִי שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לִתֵּן לוֹ עֹשֵׂה כֻלָּם ה', מִי שֶׁעָשָׂה אֶת זֶה עָשִׁיר הוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹתוֹ עָנִי, וּמִי שֶׁעָשָׂה אֶת זֶה עָנִי הוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹתוֹ עָשִׁיר, אֵין לְךָ מִדָּה קָשָׁה מִן הָעֲנִיּוּת, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְדֻקְדָּק בַּעֲנִיּוּת כְּאִלּוּ דְּבוּקִין בּוֹ כָּל יִסּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם וּכְאִלּוּ בָּאוּ עָלָיו כָּל הַקְּלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ אִלּוּ נִתְקַבְּצוּ כָּל יִסּוּרִין לְצַד אֶחָד וְהָעֲנִיּוּת לְצַד אֶחָד, הָעֲנִיּוּת מַכְרַעַת לְכֻלָּן. לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, בּוֹא וּרְאֵה כָּל מִי שֶׁהוּא מַלְוֶה בְּרִבִּית עוֹבֵר עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ מוֹצֵא מִי שֶׁיְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, כֵּיצַד אָדָם שֶׁחָטָא אַחַת מִכָּל הָעֲבֵרוֹת וְעוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּדִּין, הַמַּלְאָכִים עוֹמְדִין, אֵלּוּ מְלַמְּדִים זְכוּת וְאֵלּוּ מְלַמְּדִים חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים ב יח, יח; רָאִיתִי אֶת ה' יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עַל יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ. אֲבָל מִי שֶׁמַּלְוֶה לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית אֵין אֶחָד מֵהֶם מְלַמֵּד לוֹ זְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל יח, יג: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה. וְכָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמַּלְוֶה לַחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל רִבִּית כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הַמִּצְווֹת, שֶׁכֵּן דָּוִד אוֹמֵר תהלים טו, א: ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, וּכְתִיב תהלים טו, ה: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וגו'. דָּבָר אַחֵר, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים קיב, ה: טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, בּוֹא וּרְאֵה כָּל בְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹוִין זֶה מִזֶּה, הַיּוֹם לֹוֶה מִן הַלַּילָה וְהַלַּיְלָה מִן הַיּוֹם, וְאֵינָן דָּנִין זֶה עִם זֶה כַּבְּרִיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יט, ג: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר. הַלְּבָנָה לֹוָה מִן הַכּוֹכָבִים וְהַכּוֹכָבִים מִן הַלְּבָנָה, וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה אֵינָם יוֹצְאִים, שֶׁנֶּאֱמַר איוב ט, ז: הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם. הָאוֹר לֹוֶה מִן הַשֶּׁמֶשׁ וְהַשֶּׁמֶשׁ מִן הָאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר חבקוק ג, יא: שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה. הַחָכְמָה לֹוָה מִן הַבִּינָה וְהַבִּינָה מִן הַחָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר משלי ז, ד: אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ. הַשָּׁמַיִם לֹוִין מִן הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ מֵהַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר דברים כח, יב: יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם. הַחֶסֶד לֹוֶה מִן הַצְּדָקָה וְהַצְּדָקָה מִן הַחֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר משלי כא, כא; רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד. הַתּוֹרָה לֹוָה מִן הַמִּצְווֹת וְהַמִּצְווֹת מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר משלי ז, ב: שְׁמֹר מִצְוֹתַי, בְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹוִין זֶה מִזֶּה וְעוֹשִׂים שָׁלוֹם זֶה עִם זֶה בְּלֹא דְבָרִים, בָּשָׂר וָדָם לֹוֶה מֵחֲבֵרוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְבָלְעוֹ בְּרִבִּית וּבְגָזֵל, וְאֵלּוּ שֶׁנּוֹטְלִין רִבִּית אוֹמְרִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה אֵין אַתָּה נוֹטֵל מֵעוֹלָמְךָ שָׂכָר שֶׁהַבְּרִיּוֹת בְּתוֹכוֹ, שְׂכַר הָאָרֶץ שֶׁאַתָּה מַשְׁקֶה, שְׂכַר הַצְּמָחִים שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה, שְׂכַר הַמְּאוֹרוֹת שֶׁאַתָּה מֵאִיר, שְׂכַר הַנְּשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ, שְׂכַר הַגּוּף שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵר. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְאוּ כַּמָּה הִלְוֵיתִי וְאֵינִי נוֹטֵל רִבִּית, וּמַה הִלְוְתָה הָאָרֶץ וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת רִבִּית, אֶלָּא אֲנִי נוֹטֵל הַקֶּרֶן שֶׁהִלְוֵיתִי וְהִיא נוֹטֶלֶת אֶת שֶׁלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר קהלת יב, ז: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, אוֹי לְמִי שֶׁנּוֹטֵל רִבִּית, מַה נֶּאֱמַר בּוֹ יחזקאל יח, יג: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁפָּתַח לְאֶחָד אוֹצָרוֹ הִתְחִיל מוֹנֶה בּוֹ עֲנִיִּים, הוֹרֵג בּוֹ אַלְמָנוֹת, מְבַזֶּה בּוֹ אֶבְיוֹנִים, מַפְשִׁיט בּוֹ בְּנֵי אָדָם וְעוֹשֶׂה אוֹתָם עֲרֻמִּים, וְעָשָׂה בוֹ חָמָס וְגָזֵל וּמְמַלֵּא אוֹתוֹ שֶׁקֶר, וּמַפְסִיד אוֹצָרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אוֹצָרוֹת וְנוֹתֵן לַבְּרִיּוֹת מִכַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר חגי ב, ח; לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, הִתְחִיל עָנִי שֶׁהוּא לֹוֶה מִן הֶעָשִׁיר, נוֹטֵל הֵימֶנּוּ רִבִּית. הוֹרֵג בּוֹ אַלְמָנוֹת, אִם לָוְתָה מִמֶּנּוּ אַלְמָנָה הֲרֵי הוּא דּוֹחֲקָהּ לִטֹּל הֵימֶנָּהּ רִבִּית. מְבַזֶּה בּוֹ אֶבְיוֹנִים, אִם בִּקְשׁוּ מִמֶּנּוּ צְדָקָה הֲרֵי הוּא מְדַקְדֵּק עִמָּהֶם, וְהָאֱלֹהִים אוֹמֵר משלי יז, ה: לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ. מַפְשִׁיט בּוֹ עֲרֻמִּים, אִם חַיָּב לוֹ מָנֶה אוֹ יוֹתֵר נוֹטֵל טַלִּיתוֹ הֵימֶנּוּ וְיוֹשֵׁב עָרוֹם וּמִתְבַּיֵּשׁ. וְעוֹשֶׂה בּוֹ חָמָס וְגָזֵל, שֶׁהֵם מוֹסְרִים בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹנָם וְהוּא בּוֹלְעָם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר ישעיה לג, א: הוֹי שׁוֹדֵד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לוֹ מָמוֹן שֶׁל אֱמֶת וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר הושע י, יג: חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם, לְכָךְ אַתֶּם עוֹבְרִים מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר משלי י, כה: כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע, לְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר בַּתּוֹרָה: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, וְאִם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לְךָ דַּיֶּךָ שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים לז, כא: לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמַּזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, הַחֲזִירֵהוּ לוֹ שֶׁלֹא יִצְעַק לְפָנַי, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב, כו: וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר שמות מא, ב: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר משלי כב, כב: אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא, לָמָּה משלי כב, כג: כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ. אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל, רַבִּי מֵאִיר אָמַר עַל הַכֹּל הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מְלַמְּדִים אוֹתָן מִשְׁפָּט, וְעַל הַנָּשִׂיא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵל, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא לָקָה קֹרַח וַעֲדָתוֹ אֶלָּא עַל שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן. וְכֵן אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם לָקוּ עַל שֶׁבִּזּוּ הַנְּבִיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים ב לו, טז: וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, וּכְתִיב ירמיה ה, ד: חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב. לְכָךְ הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹדָן שֶׁל זְקֵנִים וְשֶׁל צַדִּיקִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר משלי א, ו: לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם, לָמָּה הִזְהִיר עֲלֵיהֶם לְפִי שֶׁהֵם מַזְהִירִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, עַל כֵּן נֶאֱמַר שמות כג, יג: וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו שמות כג, יז: שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, קָבַע אֱלֹהִים שְׁלשָׁה רְגָלִים, חַג הַמַּצּוֹת, שֶׁבּוֹ עָשָׂה נִסִּים לָהֶם בְּמִצְרַיִם; חַג הַקָּצִיר, שֶׁבּוֹ נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאוֹכְלִים מִפֵּרוֹתֶיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר משלי ח, יט: טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז; חַג הָאָסִיף, שֶׁבּוֹ הָאֱלֹהִים מְמַלֵּא בָּתֵּיהֶם בְּרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר משלי ג, ט: כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ, לְכָךְ הוּא אוֹמֵר שמות כג, יט: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ. דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי כח, כב: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה קַיִן שֶׁהִבְהִיל עַצְמוֹ לִטֹּל הָעוֹלָם, כֵּיצַד כְּשֶׁהָיָה עִם אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ד, ח: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָֹּׂדֶה, אָמְרוּ זֶה לָזֶה בּוֹא וְנַחֲלֹק הָעוֹלָם, אָמַר קַיִן טֹל אַתָּה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲנִי הַקַּרְקָעוֹת, וְחָלְקוּ בֵּינֵיהֶם, נָטַל הֶבֶל אֶת הַמִּטַּלְטְלִין וְקַיִן אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וְחָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ מִן הָעוֹלָם, הָיָה הֶבֶל מְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם וְקַיִן רוֹדְפוֹ, אָמַר לוֹ צֵא מִתּוֹךְ שֶׁלִּי, וְהָיָה הוֹלֵךְ לֶהָרִים, וְאוֹמֵר צֵא מִתּוֹךְ שֶׁלִּי, עַד שֶׁעָמַד עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֱוֵי: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה קַיִן, שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ רָעָה בְּאָחִיו, משלי כח, כב: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, וּמַה חֶסְרוֹן הִגִּיעַ לוֹ, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בראשית ד, יב: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ, וּמַהוּ כֵן שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מֵבִיא לוֹ רָעָה לְרַגְלָיו, וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ וְרוֹדְפִין אַחֲרָיו עַד שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ, וּשְׁלֹמֹה קוֹרֵא עָלָיו קהלת ו, ג: אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה, זֶה קַיִן שֶׁהוֹלִיד מֵאָה בָנִים. קהלת ו, ג: וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה, שֶׁחָיָה כְּמוֹ שֶׁחָיָה אָדָם, קהלת ו, ג: וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי שָׁנָיו, שֶׁהוֹסִיף יָמִים עַל יְמֵי אָבִיו תשכ"ו שָׁנִים, קהלת ו, ג: וְנַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע מִן הַטּוֹבָה, שֶׁלֹא תִשְׂבַּע נַפְשׁוֹ בְּמָמוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. קהלת ו, ג: וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ, שֶׁהָיָה תָּלוּי בְּרִפָיוֹן וּבָא הַמַּבּוּל וּשְׁטָפוֹ, קהלת ו, ג: אָמַרְתִּי טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל, זֶה הֶבֶל אָחִיו שֶׁעָמַד עָלָיו וְהִפִּילוֹ הָרוּג בַּשָֹּׂדֶה. דָּבָר אַחֵר, נִבֳהַל לַהוֹן זֶה עֶפְרוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתָה שָׂרָה וְהָיָה אַבְרָהָם מְבַקֵּשׁ מָקוֹם לְקָבְרָהּ אָמַר לָהֶם בראשית כג, ח: שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר, מִיָּד הָלְכוּ וּמִנּוּהוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם אִסְטְרָטִיגוּס עֲלֵיהֶם, אָמְרוּ לוֹ מְכֹר אֶת הַמְּעָרָה לְאַבְרָהָם. אָמַר לָהֶם אֵינִי מוֹכְרָהּ לוֹ. אָמְרוּ לוֹ אִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה אָנוּ מַעֲבִירִין אוֹתְךָ מִן אִסְטְרָטִיגוּס שֶׁלְּךָ, מִיָּד עָמַד אַבְרָהָם וְשָׁקַל לוֹ. אָמַר רַבִּי חָמָא כָּל שֶׁקֶל הָאָמוּר בַּתּוֹרָה סְלָעִים, וּבַנְּבִיאִים לִיטְרִין, וּבַכְּתוּבִים קַנְטָרִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִי חוּץ מִשִּׁקְלֵי עֶפְרוֹן שֶׁהָיוּ קַנְטָרִין, מַה הָיָה אָמַר עֶפְרוֹן לְאַבְרָהָם אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף מִן סְחוֹרַת בֵּיתְךָ אַתָּה נוֹתְנָהּ לִי, וְעַל יְדֵי שֶׁהִכְנִיס עַיִן רָעָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם חִסְּרוֹ הַכָּתוּב וי"ו, הֱוֵי: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, הָאִישׁ שֶׁעֵינוֹ רָעָה חִסְּרוֹ הַכָּתוּב וי"ו, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלֹא נִקְרֵאת הַמְעָרָה לִשְׁמוֹ אֶלָּא לִשְׁמָן שֶׁל בְּנֵי חֵת, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כה, י: אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת, מֵעֶפְרוֹן אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָא מֵאֵת בְּנֵי חֵת. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן, זֶה עֵשָׂו, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת יִצְחָק בָּאוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו וְחָלְקוּ אֶת הַכֹּל, אָמַר יַעֲקֹב רָשָׁע זֶה עָתִיד הוּא לִכָּנֵס הוּא וּבָנָיו לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וִיהֵא לוֹ חֵלֶק וְדִירָה עִם הַצַּדִּיקִים הַקְּבוּרִים בְּתוֹכָהּ, מִיָּד עָמַד וְנָטַל אֶת כָּל הַמָּמוֹן שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ וְעָשָׂה אוֹתוֹ כְּרִי, וְאָמַר לְעֵשָׂו, אָחִי חֵלֶק שֶׁיֵשׁ לְךָ בִּמְעָרָה זוֹ תִּרְצֶה אוֹ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַזֶּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר עֵשָׂו הֲרֵי זֶה בֵּית קְבוּרָה מָצוּי בְּכָל מָקוֹם וּבִשְׁבִיל קֶבֶר אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לִי בַּמְעָרָה אֲנִי מְאַבֵּד כָּל הַמָּמוֹן הַזֶּה, מִיָּד עָמַד וְנָטַל כָּל אוֹתוֹ הַמָּמוֹן וְנָתַן לוֹ חֶלְקוֹ, הוּא שֶׁיַּעֲקֹב אוֹמֵר לְיוֹסֵף בראשית נ, ה: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי, קָנִיתִי אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כָּרִיתִי, אָמַר לָהֶן כְּרִי שֶׁל דִּינָרִין נָתַתִּי לְעֵשָׂו, הֱוֵי: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, וּמַהוּ חֶסֶר שֶׁלֹא נִכְנַס בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן זֶה הַשּׁוֹאֵל שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לִשְׂכֹּר שְׁתֵּי פָּרוֹת כְּאַחַת וְהוּא שׁוֹאֵל אַחַת וְשוֹכֵר אַחַת, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹא שָׂכַר אֶלָא אַחַת אִם מֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה הוּא מְשַׁלֵּם, אִם שָׂכַר וּמֵתָה אָמְרָה תּוֹרָה שמות כב, יד: אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ, הֱוֵי: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ רָעָה לִשְׂכֹּר, מִתּוֹךְ כָּךְ וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, הוּא שֶׁכָּתוּב שמות כב, יג: בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן, אָמַר רַבִּי לֵוִי זֶה שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַעְשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מוֹצִיא מַעְשְׂרוֹתָיו כָּרָאוּי וְהָיָה לוֹ שָׂדֶה אַחַת וְהָיְתָה עוֹשָׂה אֶלֶף מִדּוֹת וּמוֹצִיא מִמֶּנָּהּ מֵאָה מִדּוֹת לְמַעֲשֵׂר, וּמִן הַמּוֹתָר הָיָה מִתְפַּרְנֵס הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ קָרָא לִבְנוֹ וְאָמַר לוֹ, בְּנִי תֵּן דַּעְתְּךָ עַל שָׂדֶה זוֹ כָּךְ וְכָךְ מִדּוֹת הִיא עוֹשָׂה, כָּךְ וְכָךְ מִדּוֹת לְמַעֲשֵׂר וּמִמֶּנָּה הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס כָּל יָמַי, כְּשֶׁנִּפְטַר מִן הָעוֹלָם, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה זָרַע אוֹתָהּ הַבֵּן עָשְׂתָה אֶלֶף מִדּוֹת וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה מֵאָה לְמַעֲשֵׂר. שָׁנָה שְׁנִיָה, נִכְנַס בּוֹ עַיִן רָעָה פִּחֵת עֲשָׂרָה וּפִחֲתָה הִיא מֵאָה. וְכֵן שְׁלִישִׁית וְכֵן רְבִיעִית וְכֵן חֲמִישִׁית, עַד שֶׁעָמְדָה עַל מַעְשְׂרוֹתֶיהָ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ קְרוֹבָיו כָּךְ, עָמְדוּ וְלָבְשׁוּ לְבָנִים וְנִתְעַטְּפוּ לְבָנִים וְנִכְנְסוּ אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶן לֹא בָאתֶם אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עָלַי, אָמְרוּ לוֹ חַס וְשָׁלוֹם לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׂמֹחַ עִמְּךָ, לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ בַּעַל הַבַּיִת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּהֵן, וְעַכְשָׁיו נַעֲשֵׂיתָ כֹהֵן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעַל הַבַּיִת, הֱוֵי: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק זֶה שֶׁהָיָה מַלְוֶה בְּרִבִּית שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה לְהַלְווֹת לְיִשְׂרָאֵל בְּלֹא רִבִּית, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב משלי כח, ח: מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ, וְאֵיזֶה חוֹנֵן דַּלִּים, זֶה עֵשָׂו, וְכִי עֵשָׂו חוֹנֵן דַּלִּים הוּא וַהֲלוֹא עוֹשֵׁק דַּלִּים הוּא, אֶלָּא כְּגוֹן הֶגְמוֹנִים וְדֻכָּסִים וְאִפָּרְכִין שֶׁהֵן יוֹצְאִין לָעֲיָרוֹת וְגוֹזְלִין וּבוֹזְזִין וּכְשֶׁהֵם חוֹזְרִין אוֹמְרִים הָבִיאוּ לָנוּ עֲנִיִּים וּנְפַרְנְסֵם, וְהַמָּשָׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר מְנָאֶפֶת בַּתַּפּוּחִים וְחוֹלֶקֶת לַחוֹלִין. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁמַּלְכוּת בָּבֶל מְכַנֶּסֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתְנוֹ לְיִשְׂרָאֵל לְעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה כג, יח: וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה': דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה וְלֹא תִקַּח מִמֶּנּוּ רִבִּית, אַתְּ עִמִּי, מַה אֲנִי אֵינִי מוֹט לְעוֹלָם אַף אַתָּה אֵין אַתָּה מוֹט לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים טו, ה: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וּכְתִיב תהלים טו, ה: עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

30 סוטה פתח ↗

וְלֹא יָרַד טַל לִבְרָכָה וְנִיטַּל טַעַם פֵּירוֹת וְכוּ׳. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: טׇהֳרָה — בִּטְּלָה טַעַם וָרֵיחַ, מַעֲשֵׂר — בִּיטֵּל שׁוֹמֶן דָּגָן.

1 1. אלף. מפרש בירושלמי פ"ד ה"ט, נ"ה ע"ב: אלף קדמיתא, כלומר, תרומה שהיא ראשית. ועיין במשנתנו פ"ד מי"א.

2 דלת. במשנתנו ובירושלמי הנ"ל: ד' דמאי. וכ"ה בר"מ פ"ו מה' מע"ש ה"ח. ובבבלי יבמות קט"ו ב': דלת דמוע, והכוונה למדומע, עיי"ש במשנתנו. אבל לפנינו, כנראה, הכוונה לתרומה שנקראת דמע.

3 1-2. יוד מם הרי זה מעשר. כלומר, מעשר ראשון, שהרי מעשר שני מפורש להלן בסמוך. ובמשנתנו הנ"ל: מ' מעשר. ובר"מ פ"ו מה' מע"ש ה"ח: וכתוב עליו מ' הרי מה שבתוכו מעשר שני. ובירושלמי הנ"ל: מ"ם מעשר. תיו תרומה בישין שני. פישין שני עיין להלן. יו"ד מ"ם מעשר וכו'. ובשושנים לדוד למשנה הנ"ל כתב שאין לחשוש למעשר ראשון או למעשר עני שהרי הם מותרים לזרים, ולמה יכתוב עליו, אלא בוודאי הכוונה למע"ש, משום שחשש שמא יכשלו בו באכילה מחוץ לירושלים. ואי משום מעשר טבל לתרומת מעשר היה כותב עליו מי"ם טי"ת. ברם להלן שו' 14 מפורש: מעשר סתם מטילין עליו שני חומרין, עיין מש"ש. הרי לך מפורש שחוששין אף לתרומת מעשר.

4 2. פי שין וכו'. בירושלמי הנ"ל: בישין שני. פישין שני. וצ"ל: ב', שי"ן-שני, פ', שי"ן-שני, כלומר, אם היה כתוב עליו בי"ת או פ"י או שי"ן כולן פירושן שני. ופ"י פירושו פדיון או פרקון, כלומר, שהן מעות שפדה בהן מע"ש. ואם הם פירות פירושו שטעונים פרקון.

5 וחכמים אומ' כולן שמות וכו'. במשנתנו הנ"ל בשם ר' יוסי, ופירש בר"ש שלדברי חכמים אמר כן, אבל לפי שיטתו אין צורך בזה, שאפילו כתוב מפורש תרומה אינו חושש, שאנו תולים בפינוי. אבל בתוספתא כאן אין לפרש כן, שהרי הסיקו מפורש: אבל מצא וכו'. וברור שהחכמים כאן הם שלא כר' יוסי להלן, וכן כתב בח"ד.

6 4. אמר ר' יוסי אפילו מצא וכו'. משנתנו הנ"ל. ופירשו ביבמות קט"ו ב' הנ"ל שהת"ק סובר שאם פינן היה מגרר את הציונים, ור' יוסי סובר שאנו תולים שמא שכח, או שהניח אותם לפנחיא, כלומר, למחסה מפני בני אדם שאינם הגונים שמפחדים מפני תרומה, ולא משום גזל, עיין במשנת נדרים פ"ג מ"ד, ועיין מ"ש לעיל פ"א הע' 40. ועיין בהגהות הרמ"א יו"ד סי' רנ"ט ס"ק ו', ובבאורי הגר"א שם אות ט"ז.

7 5-6. אם היתה חדשה אומ' אני וכו'. כלומר, אפילו אם היתה חדשה, אני אומר שמא פינה מיד. וכן בירושלמי פ"ד ה"ט, נ"ה ע"ב: עד כדון חדשות, ישנות? אני אומר אתמול היתה מליאה תרומה ופינה. וזו היא הברייתא שלנו, והכוונה שאפילו בחביות חדשות תולים שמלא אותן תרומה ונמלך מיד לפנותן, ומילא אותן חולין.

8 7. בחרס ונתון על פי חבית וכו'. במשנתנו פ"ד סמ"ט: חרש וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר. ופירש בס' משנה ראשונה שם, שבזה גם ר' יוסי מודה, שהרי כאן אינו שייך לומר שמא שכח, שהרי בכוונה הניח אותו לכאן, ואין לחשוש שמא נשאר מדאשתקד, שהרי כשפינה את הפירות היה נופל גם החרס. וגם לפנחיא אין לחשוש שאין דרך לכתוב לכתחילה לפנחיא, אלא שאם היה כבר כתוב בשעה שהיתה שם תרומה, נמנע מלגררו לפנחיא "שבקיה", ועוזבו כמות שהוא. ועיי"ש גם בפירושו למי"א שכתב כן מדעתו, וכיוון לאמת, שכן מפורש כאן בתוספתא. ועיין בירושלמי נוסח הרש"ס, פ' סע"א, ובפירושו שם. וצ"ע אם סימן זה מועיל גם בשני שותפין. ולהלן ב"מ פ"ב ה"ד: כתב בחרס ונתן על פי חבית. בנייר ונתן על פי עיגול חייב להכריז. והכוונה שכתב את שמו, כמו שפירש במנחת בכורים שם ואינו עניין למשנתנו שם פ"ב סמ"א. ועיין להלן שו' 12–13 ומש"ש.

1 9. הוא קרבן ומה שבתוכו וכו'. במשנתנו פ"ד מ"י: המוצא כלי וכתוב עליו קרבן. ר' יהודה אומר אם היה של חרס הוא חולין. ומה שבתוכו קרבן. ובפיה"מ להר"מ שם פירש שלא נחלקו החכמים שבמשנתנו שם עליו בזה. ועיין בס' משנה ראשונה שם. ומכאן אנו רואים שר' מאיר חלק על ר' יהודה בכלי חרס.

2 9-10. אין דרך בני אדם וכו'. זו היא שיטת ר' יהודה הנ"ל. ובריבמ"ץ שם: דקיי"ל אין מתנדבין חרס. וברע"ב שם: שאין דרך בני אדם להקדיש חרסין לבדק הבית. ועיין מ"ש להלן.

3 10. וכתוב עליו קרבן. וכ"ה בד. ובכי"ע מוסיף: הוא קרבן ומה שבתוכו קרבן. וזו היא שיטת החכמים במשנתנו הנ"ל. אבל לר' יהודה שם: הוא קרבן ומה שבתוכו חולין. ובאמת הדברים קשים מאד, ואין להבין כיצד מתיר ר' יהודה מה שבתוכו, וכי נחשדו ישראל למעול בקדשים? ואף לשון החכמים שם קשה, שאמרו במשנתנו שם: אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן. וכי יש כאן שאלה של "דרך", והרי יש כאן איסור מעילה. ומן הלשון לעיל: אין דרך בני אדם להיות מקדיש כלי חרס משמע שבהקדש ממש עסיקינן, ולא בקונמות על אחרים. ונראה שאנו חוששים שמא הקדיש את הכלי כדי שזכות הקדש יגן על מה שבתוכו, ושייר לו זכות השימוש, עיין בבלי ב"ב ע"א ב'; חולין קל"ה א'; מעילה י"ג א' וברש"י ובתוספ' שם.

4 10-11. אם היה ריקן וכו'. פירש בח"ד שאם היה ריקן חוששין שמא הקדישו לכלי שרת, וכלי שרת אינו נפדה, ולפיכך לא ישתמש בו עד שיוודע שהוא של הקדש שיש לו פדיון. ולפי מ"ש לעיל בסמוך אפשר להסביר את דבריו, שדווקא בשלא היה ריקם מוכח שלא הקדישו לכלי שרת, שהרי השתמש בו. עיין להלן מגילה פ"ב הט"ז כי"ע פ"ג ה"ה ובר"מ ספ"א מה' בית הבחירה. ועיין ירוש' יומא פ"ג ה"ו, מ' סע"ג, ובס' ניר שם. ועיין ר"ח יומא ל"ה ב'. וכ"ז דחוק מאד.

1 11-12. מצא כלי חרס וכו'. פי' בח"ד שהכוונה לכלי חרס ריקן, ובזה כ"ע מודי שחוששין שמא הקדיש את הכלי עצמו שהרי אין כאן לתלות במה שבתוכו. וגם זה קשה, כי לכאורה בנידון שלפנינו אף רבנן יודו שאנו תולים בפינוי, שהניח שם פירות הקדש ופינם. עיין בס' משנה ראשונה פ"ד סמ"י.

2 12. מעשר עיר הרי זה מעשר עיר. בירושלמי פ"ד ה"ט, נ"ה ע"ב: מעשר עיר פרקון. כלומר, אם היה שם כסף, אנו אומרים שהכוונה שהוא פדיון מעשר שני. ואם היו פירות אנו אומרים שהכוונה שהם טעונים העלאה לעיר.

3 12-13. לשם יוסף לשם שמעון לא אמ' כלום. לעלות וכו'. בירושלמי הנ"ל חסרות המלים "לא אמ' כלום", ומשמע שהבבא הבאה "לעלות ולאכלו בירושלם" דבוקה לשלפניה, כלומר, שכתוב על הכלי: לשם יוסף או לשם שמעון לעלות ולאכלו וכו'. ברם קשה לשבש את כל נוסחאות התוספתא. וצריך לפרשה שאם היה כתוב על הכלי לשם יוסף או לשם שמעון לא אמר כלום, כלומר, אין מכאן שום הוכחה שהפירות או המעות שלהם, ולעניין דיני ממונות איתמר עיין מ"ש לעיל סוף שו' 7. ולא עוד אלא אפילו נוסף שם: לעלות ולאכלו בירושלם, עדיין אין מכאן הוכחה שהמעות או הפירות הן מע"ש מפני ש"אני אומר סיבולית עשו ביניהן" ירושלמי הנ"ל, כלומר, תערובת סעודה של חולין רש"י פסחים פ"ט ב'. ובעולם העתיק היו נוהגים כל מיני סיבוליות σύμβολα וסימניות שהיו מוכיחות את היחס בין האורחים להמארחים. ומין אחד של סיבולת היה שכל המשתתף בה נתן חלקו, ואכלו יחד ἀπὸ συμβολῶν δειπνεῖν, אבל היו גם סיבוליות אחרות, כמו שמוכיחות הכתובות מעין סיבולת לשם פלוני σύμβολον πρὸς κτλ, או לשם פלוני סתם. וכל מיני סיבוליות אינן יוצאות בדיינים, ואינן מוכיחות כלום, לא לעניין דיני ממונות ולא לעניין מעשר שני.

4 14. מעשר סתם מטילין עליו וכו'. כלומר, מפרישין ממנו תרומת מעשר מפני החשש שמא הוא מעשר ראשון ופודה את הכל, כדין מע"ש. אבל אין לחשוש למעשר עני, שהרי הוא מותר לזרים, ואין כאן חשש תקלה אלא דיני ממונות גרידא. ועיין מ"ש לעיל שו' 1–2. ועיין לעיל פ"ב שו' 52.

1 14-15. מעשר שני יש לי בבית ונמצא וכו'. במשנתנו ספ"ד: האומר לבנו מעשר שני בזוית זו, ומצא בזוית אחרת הרי אלו חולין. ומכל שכן בנידון דידן.

1 17. כיס של מעשר שני וכו'. ר"מ פ"ו מה' מע"ש ה"ד.

2 19. עד שיחללם על הגדול. וכ"ה בר"מ הנ"ל. ופשיטא שמתנה ואומר, אם הגדול מע"ש מוטב, ואם לאו הרי מעשר שני בכל מקום שהוא מחולל עליו.

3 19-20. שמונה של זהב יש לי בכיס וכו'. כלומר, שמנה מטבעות זהב וכו', ולשון זו כוללת בין דינרי זהב, ובין מטבעות אחרים של זחב שאינם יוצאים כ"כ בריוח כמו דינרי זהב.

4 20. והלך ומצא שלשה דינרי זהב וכו'. בכי"ע: שני דינרי זהב. אבל בד: שמונה דינרי זהב וכו'. וכ"ה בירושלמי שנביא להלן, וכצ"ל לפנינו.

5 הרי אילו שני. השלמתי ע"פ ד, ולפנינו נשמט ע"י הדומות. ובכי"ע: הרי אילו חולין. ובירושלמי שבועות פ"ו ה"ג, ל"ז ע"א: שמונה של זהב יש לי בכיס, ונמצאו שמונה דינרי זהב, או חמשים סלע ונמצאו מאתים דינר, או מאתים דינר, ונמצאו חמשים סלע, הרי אילו חולין. וכנראה שיש שם השמטה עיין להלן, או שצ"ל: הרי אילו שני. והפירוש שגם דינרי זהב הם בכלל "של זהב" סתם.

6 20-21. שמונ' דינרי זהב יש לי וכו'. כ"ה בד. והפירוש, שמכיוון שאמר מפורש "שמונה דינרי זהב" ומצא מטבעות אחרים של זהב ומהם יותר מדינר זהב, ומהם פחות, הרי אנו אומרים שמע"ש נוטל וחולין מונחים במקומו.

7 23. שמונה דינרי זהב הרי אלו שני. וכ"ה בד. ובכי"ע: הרי אילו שני חולין כלומר, שתי נוסחאות. ופירושו שגם שמונה דינרי זהב הם בכלל שמונה של זהב, או מאתים זוז, או חמשים סלע.

1 25. שמונה של זהב הרי אלו חולין. לפי גירסא זו פירושו שאם הזכיר דינרי זהב, כוונתו לדינרים דווקא, ואם הזכיר מאתים זוז או חמשים סלע כוונתו או למאתים זוז או לחמישים סלע, או לשמונה דינרי זהב ששוויים כן, אבל לא למטבעות אחרים ששוויים כן אלא שמהם אחדים ששויים יותר מדינר, ומהם פחות, עיין מ"ש לעיל. אבל בכי"ע: הלך ומצא של זהב הרי אילו שני. ובירושלמי שבועות הנ"ל: שמונה דינרי זהב יש לי בכיס ונמצאו חמשים סלע, או מאתים דינר ונמצאו חמשים סלע, הרי אילו שני. וכנראה שיש שם השמטה וחסרון.

1 הרי שם מנה וכו'. וכ"ה בד ובמשנתנו ספ"ד בנוסחאות מטיפוס א"י. ובכי"ע: היו שם מנה וכו', ובמשנתנו הנ"ל בנוסחאות הרגילות: היה שם מנה וכו'. ובבבלי פסחים י' א', ביצה י' ב': דתניא הניח מנה וכו'.

2 26. מעורבין זה בזה דברי ר'. וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל, ובכי"ע בטעות: דברי ר' מאיר. ועיין שם ברש"י ובתוספ' בפסחים ובביצה הנ"ל, ובס' משנה ראשונה בסוף פ"ד. ובמשנתנו הנ"ל: השאר חולין, כלומר, מנה מעשר והשאר חולין, כדברי ר' כאן. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ עמ' 724.

3 27. מנה מונח ומנה מוטל וכו'. ערוך ערך מן ח' בשם התוספתא, ירושלמי כאן פ"ד ה"ט, נ"ה ע"ב, ביצה פ"א ה"ה, ס' ע"ג, בבלי פסחים וביצה הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל: מאתים ומצא מנה, הכל מעשר. ובכי"מ שם: הכל חולין, וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' מע"ש ה"ג, ועיין בירושלמי הנ"ל ובמה"פ שם ד"ה דתני ובמבוא לנוה"מ הנ"ל.

1 28. היה חולה ומשותק וכו'. ר"מ פ"ו מה' מע"ש ה"ה.

2 28-29. הורן באצבעו כך וכך הן. בר"מ הנ"ל ליתא. ובמשנתנו גיטין פ"ה מ"ז: חרש רומז ונרמז. וברש"י שם נ"ט א': רמיזה בידיו ובראשו ועיין בהשגות הראב"ד על הרי"ף שם ספ"ה.

3 29. בודקין אותו שלשה פעמים וכו'. בר"מ הנ"ל מוסיף מדעתו: כשם שבודקין אותו בגיטין וכו'. ועיין מ"ש במסורת התוספתא.

1 30. היה מצטער וכו'. ירושלמי פ"ד ה"ט, נ"ה ע"ב, בבלי סנהדרין ל' א'.

2 איכן מעשר שיני וכו'. עיין דק"ס סנהדרין סוף עמ' 79 הערה כ', ובהעמק שאלה מקץ סוף סי' כ"ט.

3 31. בא איש חלום אמ' לו וכו'. בכי"ע: בא איש החלום וכו'. ובד: בא בעל החלום וכו', וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: נראה לו בחלום וכו'. ובר"מ פ"ו מה' מע"ש ה"ו ופ"י מה' זכייה ומתנה ה"ז: אמרו לו בחלום וכו'. ובתשב"ץ רצה מתחילה לפרש שבעל החלום הוא אדם אחר שחלם ואמר לו כן, ודחה פירוש זה, והסתייע מן השאילתות פרש' מקץ סי' כ"ט עיי"ש. ועיין במה"פ לירושלמי הנ"ל ד"ה הרי, ובהעמק שאלה לשאילתות שם. ועיין בהגהות הרמ"א יו"ד סוף סי' רנ"ט.

1 33. האומר לבניו אפי' אתם מתים וכו'. כלומר, מרעב. ובבא זו ליתא בתלמוד. ובר"מ פ"ו מה' מע"ש ה"ז, כלשון התוספתא כאן.

1 34. ראו את אביהן שהטמין וכו'. בבלי ור"מ הנ"ל, ר"מ פ"י מה' זכייה ומתנה ה"ה.

2 35. אם כמערים וכו'. כלומר, שמתיירא שלא יטלום בניו, כנ"ל. ועיין בהגהות מרדכי ב"ב פ"א סי' תרנ"ח. ובראב"ן ד' פראג, קי"ב ע"ב: אם כמוסר דבריו להן, שקראן ואמר להן, ראו שאם אמות או אשכח וכו', דבריו קיימין, ואם כמערים, שבאו עליו פתאום, ואמר להן אילו מעות של פלוני וכו'.

3 36. אם במתכוין לעדות וכו'. בבבלי הנ"ל: אם כמוסר וכו'. ופירש"י בלשון צוואה, ועיין לשון הראב"ן הנ"ל. ועיין בס' חמרא וחיי לסנהדרין שם ל"ב סע"ג מן הספר ד"ה ותו מ"ש בזה. ובד כאן: אם כמתכוין וכו'. ועיי"ש בס' חמרא וחיי. ועיין מ"ש להלן שו' 37–38 בשם הר"ח.

1 אמ' להם אחד אני ראיתי וכו'. בבלי הנ"ל, ר"מ פ"י מה' זכייה ומתנה ה"ו.

2 37. שהטמין מעות בשידה וכו'. בבבלי הנ"ל: שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר של פלוני הן, של מעשר שני הן, בבית, לא אמר כלום וכו'. והתוספתא קצרה וסמכה על הרישא. והראשונים ז"ל שאלו למה אינו נאמן, והרי עד אחד נאמן באיסורין. ותירצו חי' הר"ן בסנהדרין שם, והוסיף שכן סובר גם רבינו תם שמע"ש דינו כממון, שהרי מוציא ממון מחזקת הדיוט לגבוה, עיי"ש. וכמה מן הראשונים תירצו שאין עד אחד נאמן באיסורין אלא להקל, אבל לא להחמיר כלומר, בממון חבירו, שאם לא כן הרי כל אחד יכול לאסור כל מה שביד חבירו. ועיין מ"ש להלן שו' 39. אבל בחי' הר"ן הנ"ל הוסיף שאם אמר העד בפירוש שהאב היה כמעיד וכמוסר צוואה נאמן גם בבית לעניין מע"ש, אלא שסתם בבית אין האב כמוסר אלא כמערים, שלא להשביע את עצמו. ולא מצאתי לו חבר בשיטה זו.

3 37-38. במקום פלוני בשדה פלנית וכו'. כלומר, במקום המשתמר בשדה עיין או"ז סנהדרין פ"ג, סי' ס"א. ולפי פשוטו מדברים כאן שהאב היה כמעיד וכמוסר, אבל אם יש לחשוב שהיה מערים הרי אף כאן המעות של היורשין השלמה סנהדרין פ"ג סי' ז', ומאירי שם עמ' 127. ויש שפירשו עיין בנימוקי יוסף שם, שמכיוון שהאב האמין לעד וטמן בפניו, ולא חשש שמא יטול לעצמו, העד נאמן מכל מקום, ואין חוששין שמא הערים האב ועיין בחידושי רבינו יונה סנהדרין שם. אבל מפשוטו של העניין נראה שאין הבדל בין הרישא ובין הסיפא, ופירשו כאן ברישא שיש חילוק בין מערים ומתכוין לעדות, והוא הדין בסיפא. ועיין מ"ש להלן. ובר"ח סנהדרין שם: כללו של דבר וכו', כלומר, הסיפא בבבלי שם, ולהלן בתוספתא כל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום. ירושלמי ר' אסי בשם ר' יוחנן אם היה מתכוין למסור להן עדות עדותן קיימת. ומכיוון שברישא שם נזכר גם פקדון הרי ברור שאין עד אחד נאמן בפקדון אפילו אם האב היה כמוסר, ובעל כרחינו אנו אומרים שהדברים מכוונים לסיפא, בהטמין בשדה, ודווקא במתכוין האב לעדות כשיטת ס' ההשלמה, המאירי ועוד הנ"ל. ואפשר שבשני עדים ג"כ אינם נאמנים אלא דווקא כשכיוון האב לעדות עיין בשו"ת מהר"מ גאלנטי סי' קכ"ה, ס"ח ע"ג. ועיין במלחמות להרמב"ן סנהדרין פ"ג סי' אלף ה', ובבעל המאור שם ד"ה עד שיאמר בפנינו הודה לו, ובהי' הר"ן כ"ט ב' ד"ה אם, ומ"ש במה"פ לירושלמי פ"ג ה"ח ד"ה אם, והשוה גירסת הר"ח הנ"ל, ומ"ש בה' 16.

4 39. כל שאין מצוי להם וכו'. כלומר, לבנים, ומצוי למעיד. ובבבלי הנ"ל: כללו של דבר כל שבידו כלומר, ביד העד ליטלן דבריו קיימין, אין בידו ליטלן לא אמר כלום. ובתוספ' הרא"ש תמה מאי מיגו שייך גבי מעשר שני, והרי מחוייב להחזיר להם את המעשר, ואפילו אם יאמר להם שאביהם הפקיד בידו מע"ש, אם ירצו לא יאמינו לו, שאין עד אחד נאמן עיי"ש. ולכאורה נראה שבכל מקום שאין המעות ברשות הבעלים ואינן מצויות להם, נאמן עד אחד לומר שהן של מע"ש, ודינו ככל האיסורין, שלא אמרו שאין אחד נאמן להחמיר, אלא אם החפץ הוא ברשות הבעלים, ואינו יכול לאסור מה שביד חבירו, אבל כשאינו ברשות הבעלים נאמן אפילו להחמיר. ועיין ירושלמי סוטה פ"ו סה"ב, כ"א סע"א.

1 אמ' לו כובס וכו'. כלומר, אעפ"י שאין לאומן חזקה ב"ב פ"ג מ"ג, אינו אלא כשיש לו עדים שהיתה של אביו, כמפורש להלן. ועיין להלן ב"ב פ"ב ה"ו, ובירושלמי שם פ"ג ה"ה, י"ד ע"א, ובבלי שם מ"ה ב'. ועיין במשנת כתובות פ"ב מ"ב.

2 40-41. אם יש עדים שהוא של אביו וכו'. עיין במשנת כתובות הנ"ל. ועיין ריטב"א ב"ב מ"ה א', ובמ"מ רפ"ט מה' טוען ונטען.

3 41. הקדיש סוקרין אותו וכו'. בירושלמי פ"ה ה"א, נ"ה ע"ד: כהדא דתני אילן של הקדש סוקרין אותו בסיקרא וכו', זכר למזבח. כיי דתנינן תמן מדות פ"ג מ"א חוט של סיקרא חוגרו וכו'. תני ר' חייא סוקרין עליו בסיקרא הקדש. והברייתא שלנו נסמכת למשנתנו רפ"ה: כרם רבעי מציינין אותו וכו'.

4 42. בית ע"ז מפחמין אותו וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. והציון הוא להראות שדינו לשריפה, ואסור ליהנות ממנו, ונותנים בו סימן פחום וכעור.

5 בית מנוגע וכו'. שדינו בנתיצה לעפר עיין נגעים פי"ג מ"ג, ולהלן ערלה פ"א סה"ז נותן עליו אפר מקלה עיין תס"ר ח"ג סוף עמ' 195 ואילך. ולהלן נגעים רפ"ו בבלי סנהדרין ע"א א': מקום היה בגליל שהיו מציינין אותו, שהיו אומרים אבנים מנוגעות היו בו.

6 43. מקום הרוג מציינין אותו וכו'. לכאורה משמע שהכוונה לציון לשם מדידה, כדי להביא עגלה ערופה, כמפורש להלן סוטה רפ"ט ובמקבילה שבירושלמי שם פ"ט ה"א, כ"ג ע"ג, וכגי' שרי"ר עמ' 217: וקוברין אותו ומציינין את מקומו וכו'. וכן פירש במה"פ כאן פ"ה ה"א, ד"ה מקום, עיי"ש מה שתמה על הר"מ. ברם לפירוש זה קשה למה מציינין בדם דווקא שמתייבש בנקל, ולמה לא יציינו בציון קבוע. ולא עוד אלא שלפי העניין כאן משמע שהציון הוא כדי להרחיק בני אדם מן האיסור כשאר הציונים שנשנו כאן. ושמא הכוונה למקום הרוג שפינו אותו לבית הקברות, וחוששים שמא יחפרו שם בני אדם, ויתגלה קצת דם שנבלע וייטמאו אם יאהילו עליו, ולפיכך שופכין על מקומו דם צפור, ומציינין אותו בזה, וכשיתייבש הדם האחרון, מכ"ש שיתייבש הדם הראשון. וכבר אמרו להלן שקלים פ"א ה"ה שאין מציינין על בשר המת. ופירשו בירושלמי כאן פ"ה ה"א ובמקבילות. ועיין בבלי מו"ק ה' ב' "שמא יתאכל הבשר וכו' מוטב שיתקלקלו בו לשעה ואל יתקלקלו בו לעולם". ומלמדים אותנו כאן שמציינין על הדם, מפני שאף הציון הוא לשעה.

7 43-44. בחגירה של אבנים. וכ"ה בכי"ע ובירושלמי הנ"ל בכי"ר לפנינו בירושלמי: בחגורה. ובד: בהגירה. ובד"ח "תקנו" ושיבשו: במגירה, במגורה. והנכון כלפנינו. וכן במשנת עירובין פ"ב סמ"ד: ולשאר עושין חגירה וכו'. ופירושה מחיצה, עיין בתוספות עירובין כ"ב סע"ב ובפי' ר' יהונתן על הרי"ף שם. והסימן הוא כשם שאבן אינה ראויה לזריעה, כן אף מקום עגלה ערופה אסור בזריעה.

1 44. כרם רבעי עולה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע ונוסח צוק' בפנים ובשנו"ס אינו מדוייק. ובמשנתנו פ"ה מ"ב: כרם רבעי היה עולה לירושלם מהלך יום אחד לכל צד וכו'. ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה. ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. ר' יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה. והרישא הובאה בבבלי ר"ה ל"א ב' וביצה ה' א', ועיין ברש"י שם. ובירושלמי כאן פ"ה רה"ב, נ"ו ע"א פירשו בטעם המשנה שחייבו להעלות כרם רבעי הנ"ל לירושלים, מפני שבדרך כלל היו הכורמים עושים את ענביהם יין לנסכים, ולא היו ענבים מצויות בירושלים, ולפיכך גזרו שיביאו את הפירות עצמם לירושלים, ולא את פדיונם. ובבבלי הנ"ל אמרו: מה טעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. וכן מוכח להלן בסמוך, עיין מש"ש. ולפי פשוטו משמע שהיו מוכרים את הענבים בירושלים, ומעטרים בהם את השוק. ואעפ"י שגם רבעי אסור במכירה, למ"ד ממון גבוה הוא, מ"מ לא שמענו עדיין שאסור לפדות רבעי בירושלים, שהרי אף במע"ש אין קליטת מחיצות אלא מדרבנן עיין בבלי ב"מ נ"ג ב' ובמקבילות, ובענבי רבעי לא גזרו, מחמת עיטור השוק. ומשום זה תקנו בתחילה בכרם רבעי שיביא את הפירות עצמם מן המקומות הסמוכים לירושלים, וימכרו אותם בשוק על מנת שקדושתם תתחלל על הכסף שמקבל המוכר, ודינו כחילול וכפדיון. ועיין מ"ש להלן שו' 49–50 בשם הראבי"ה כת"י, ובהערה 31 שם. ומשרבו הפירות בירושלים התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה, כלומר, אפילו אם הכרם סמוך לחומה פודין אותו מחוץ לירושלים ולא בירושלים, ותקנו שיהא דינו כמע"ש, ונפדה אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה, אלא שהתנו שתקנה זו היא על תנאי, וכשיתמעטו הפירות תתבטל תקנה זו, ויהא מותר לפדות ענבי רבעי בירושלים, וממילא אפשר יהיה לתקן שיביאו את הפירות עצמם לירושלים, כדי לעטר בהם את השוק. ור' יוסי חולק וסובר שתנאי זה על בטול התקנה היה כשחרב בית המקדש, וחששו שמא יתמעטו הלבבות ולא ירצו לבטל תקנה כלומר, שלא לפדות ענבי רבעי בירושלים שנתקנה בזמן הבית, ולפיכך עמדו ב"ד והתנו שלכשיבנה בית המקדש ויהיה צורך בנסכים יחזור הדבר לכמות שהיה, כלומר, שיהא מותר לפדות ענבי רבעי בירושלים, וממילא אפשר יהיה לתקן שיביאו מן הסמוך לירושלים, כדי למוכרו שיתחלל על הדמים. וע"פ פירוש זה תתבאר גם התוספתא להלן.

2 44-45. במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

3 45. בכרם שיש בו חמש גפנים וכו'. כלומר, התקנה הראשונה שצריכים להביא את הפירות עצמם לירושלים ונמכרים שם, לא היתה אלא בכרם ממש, בן חמש גפנים עיין כלאים פ"ד מ"ה ומ"ו, אבל לא בכרם פחות מיכאן, ולא בשאר אילנות. ותנא זה שנה איפוא במשנתנו: כרם רבעי עולה וכו', כרם דווקא, ולא נטע רבעי, אבל לעניין חיוב רבעי, שנה נטע רבעי, שגם גם שאר אילנות נוהג בהם רבעי, כמפורש להלן.

4 46. רבן שמעון בן גמליאל וכו'. מדברי רשב"ג כאן לא שמענו את דעתו בשאר פירות האילן, אלא שלא הבדיל בין כרם שיש בו חמש גפנים ובין גפן אחת, ואפשר שלשיטתו התקנה הראשונה היתה לא בכרם אלא בגפנים.

5 47-48. ומחלק ממנו לשכניו וכו'. חוזר לדברי הת"ק, וכפירוש בעל ח"ד. וכן בירושלמי למשנתנו: התקינו שיהא עולה לירושלם מהלך יום לכל צד. אף הן מחלקין אותו לקרובין ולשכינין ולמיודעין. אפילו דבר קל היה מעטר את השוק. כלומר, מכיוון שהיו צריכין למכור אותו בזול עיין להלן, הרי היו מחלקין את הרבעי לקרובים ולידידים, ומ"מ מה שנשאר היה מעטר את השוק.

6 48-49. אין בזה עיטור השוק וכו'. כלומר, אם מתירים לו למכור את הפירות לשם עיטור השוק, הרי אין כאן עיטור השוק, מפני שכולם יודעים שהוא רבעי וירצו לקנותו בזול עיין לעיל פ"ד שו' 41 ומש"ש, ואף הוא יעדיף יותר לחלק אותו בין קרוביו וידידיו ולא יביא אותו לשוק. ולפיכך אמר ר' שמעון שהבעלים פודים אותו בירושלים כשער הזול, והפירות מתחללין, וממילא יוכל למכור אותם כחולין ויעטר בהם את השוק.

7 49. ודמיו נאכל מעשר שני. כ"ה בד. ובכי"ו בטעות: מעשר עני. והנכון בכי"ע: ודמיו נאכלין כמעשר שיני, ומה שקנה בדמיו יש לו קדושת מע"ש.

1 49-50. משחרב הבית וכו'. מכאן משמע לכאורה שהתקנה לפדות את הפירות סמוך לירושלים היתה אחרי החורבן, וכפירוש המפרשים בדברי ר' יוסי למשנתנו הנ"ל. וכן הוכיח מכאן בכפו"פ פנ"ג סוף עמ' תש"כ ואילך. ברם בראבי"ה כת"י סי' תתקס"ג ואני מעתיק מתס"ר ח"ד עמ' 192: "בתוספתא גרסינן משחרב הבית בית דין הראשון לא אמרו להם כלום, פירוש לא הצריכום כלל להעלותם לירושלים שלא קדש, ב"ד האחרון גזרו להעלותם ולפדותם סמוך לחומה, כדין מעשר שני שאינו נפדה בירושלים". ואין התוספתא חולקת על משנתנו אף לפירושנו, אלא מוסיפה שאפילו אחרי החורבן, עדיין היתה התקנה עומדת בעינה שפודהו מחוץ לירושלים דווקא.

1 52. ולא רצה לפדותו וכו'. בבבלי הנ"ל בהע' 32: ובקש להפקירו לעניים, אמרו לו תלמידיו, רבי, כבר נמנו עליך חביריך והתירוהו וכו'. ומשמע שר' אליעזר עדיין חשש לתקנה ראשונה שהצריכה להביא את הענבים עצמם לירושלים, ולא רצה ר"א לטרוח בדבר, ולפיכך בקש להפקירו עיין ברש"י ובתוספ' שם, ואמרו לו תלמידיו שכבר נמנו והתירו לפדותו, וממילא אין צורך להפקירו. וגם בתוספתא כאן פירושו שר' אליעזר ביקש להחמיר על עצמו כתקנה ראשונה, ולא היה לו כדאי לטרוח ולהביא את הענבים כדי לאוכלן בירושלים, ולפיכך הניחו כמות שהוא ולא פדה אותו, ורצה להניח לעניים לבוצרו שהם יביאו את הרבעי לירושלים. ואמרו לו תלמידיו שמשגזרו שיהא נפדה סמוך לחומה, ולא בירושלים יש כאן חומרא ולא קולא, ויכול אתה לפדותו וכו'. ועיין מ"ש באו"ש פ"ב מה' ממרים ה"ב ד"ה ובמה.

2 53-54. ושאר כל האילן נטע רבעי וכו'. כלומר, שאפילו לתקנה ראשונה, אינו עולה מן הסמוך לירושלים, ואינו נפדה ונמכר בירושלים, ודינו כמע"ש לכל דבר, עיין מ"ש לעיל שו' 44.

1 55-56. במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

2 56. בשביעית אבל בשאר שני שבוע וכו'. ירושלמי פאה פ"ז ה"ו, כ' ע"ב וכאן פ"ה רה"ג, נ"ו ע"א. ופירשו שם שרבי סובר בשיטת ב"ש שלמדו נטע רבעי ממעשר שני, וכשם שאין מעשר שני בשביעית כן אין חומש ובעור לנטע רבעי בשביעית אבל מ"מ יש לו קדושה שכתוב בו קודש הילולים, ויקרא י"ט, כ"ד, אבל בשאר שני שבוע אף ב"ש מודים לב"ה שיש לנטע רבעי חומש ובעור, מפני שהוקש למע"ש תו"כ קדושים פרש' ג' ה"ח, צ' ע"ב ומקבילות.

3 57. רבן שמעון בן גמליאל או' וכו'. ירושלמי הנ"ל. ובארו בירושלמי הנ"ל שלרשב"ג בשיטת ב"ש לא למדו נטע רבעי ממע"ש כלל, וקדושתו הוא מחמת הכתוב קודש הילולים ויקרא י"ט, כ"ד, ואין לנו סמך מן הכתוב שהוא טעון חומש וביעור.

1 59. אין גוממין אותו וכו'. בב"ר פל"ח, ט' עמ' 359: הכרם הזה בשעה שאין עושה פירות, מה בעליו עושים לו מגממין אותו. וכנראה שנהגו לגמום את הכרמים בשנה רביעית לנטיעתם, לעבות את גזעיהם כדי שיעשו יותר. ולפיכך אסרו ב"ש לגמום כרם רבעי, כדי שלא ינהגו לעשות כן תמיד בשנה זו, ויבטלו מצות רבעי.

1 59-60. בית שמיי אומ' אין פודין וכו'. ר"ש פ"ה מ"ה, תוספ' ב"ק ס"ט א' ד"ה אימא, והובאו בשו"ת תרומת הדשן סי' קצ"ב, ר' ישעיה ב"ק שם לפי שטמ"ק סד"ה ולעניין פסק, חי' הרשב"א שם, שו"ת שלו ח"א סי' תשמ"ד, מיוחסות סי' קנ"ו, כפו"פ פנ"ג עמ' תשי"ח. וכתב הר"ש שם: והא דאין פודין במחובר, היינו לפי שאין בקיאין בשומא בעודו מחובר, מידי דהוה אענבים לבית שמאי וכו'. וכן כתב רבינו ישעיה בשטמ"ק הנ"ל: דב"ש סברי אין מחללין ענבים דלא ידיעא שומתן ואתי לזלזולי בשומא, וב"ה סברי דידיעה שומתן. ובצפנת פענח להגר"י ראזין פ"י מה' מאכלות אסורות הי"ז פירש שב"ש דרשו "קודש הלולים" שמצות חילול הוא בדבר שמהללין בו, והוא יין, עיין בבלי ברכות ל"ה א'.

2 60. יין וענבים. הראשונים הנ"ל. ר"מ פ"ט מה' מע"ש ה"ג, סמ"ג עשין קל"ז, ר"א ע"א, ס' החינוך מצוה רמ"ז.

3 61. שאין פודין במחובר לקרקע. הראשונים הנ"ל, מאירי ב"ק ס"ט א' עמ' 200 ופי' הרש"ס, פ"ו ע"א. והנה כל הראשונים הנ"ל חוץ מאלה שנזכיר להלן קבלו את שיטת הר"ש שאין פודין במחובר לקרקע לכתחילה, מפני שאין שומתו ידועה, אבל בדיעבד הוא פדוי, ולא עוד אלא שדבר ששומתו ידועה פודין אותו אפילו לכתחילה. וכן כתב ר' ישעיה הנ"ל: "דתניא בסוף מעשר שני כרם רבעי בש"א אין פודין אותו ענבים וכו', משמע אבל במחובר כ"ע מודי דלא" וכו', "אבל בדבר הידוע שומתו אפי' במחובר מחללינן". וכנראה שלפני רבינו הסרה כאן הבבא שלנו "אבל הכל מודין וכו' ", ונקט כן מדיוקא. ועיין גם בתוספ' רבינו פרץ לב"ק שם שהסיק מן הסוגייא שם שפודין במחובר. אבל בר"מ פ"ט מה' מע"ש ה"ב: ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני. וכן מוכח מן הירושלמי כאן פ"ה ה"ג ומקבילה שבפיאה פ"ז ה"ו, עיין באו"ש על הר"מ הנ"ל. ולפ"ז גם בדיעבד אינו פדוי במחובר לקרקע. וכן הסתייעו מן התוספתא כאן בסמ"ג ובמאירי הנ"ל. וכן פסקו הרא"ש ברכות פ"ו סי' א' ובה' קטנות סוף ה' ערלה, הטור יו"ד סי' רצ"ד, ארחות חיים ח"ב עמ' 215, בשו"ת תרומת הדשן הנ"ל, ובש"ע יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ו', ועיין בבאור הגר"א שם אות י"ט. ובכפו"פ פנ"ג עמ' תשי"ח הנ"ל כתב כמסתפק: ופדיון אפשר דאינו במחובר וכדאית' בתוספות מס' מעשר שני פרק בתרא ב"ש אומר וכו'. ובס' החינוך הנ"ל מצוה רמ"ז הביא את שתי הדעות. ועיין בשו"ת הרדב"ז, לשונות הר"מ, ח"ב סי' קע"ט.

1 61-62. אין נוטעין אותו ברביעית וכו'. כלומר, לכתחילה לא יטע כרם בשנה רביעית לשמיטה מפני שהרבעי שלו חל בשמיטה עיין תוספ' ב"ק ס"ט א' ד"ה והצנועין, ונמצא ממעט באכילתו ומצמצמו עד זמן ביעור השביעית ומ"ש בית שמאי שאין לנטע רבעי בעור, הוא מחמת רבעי אבל לא משום שביעית. ודינו כמעשר שני שאסור לחללו על פירות שביעית מטעם זה, עיין לעיל שביעית רפ"ז ומש"ש, ועיין נגעים פ"א מ"ד ובבלי נדה ל"ח סע"א ואילך.

1 62-63. אילן שנטעו בערב ראש שנה וכו'. כלומר, שנטעו בסמוך לראש השנה ונתברר שנקלט לפני ראש השנה, ומותר לקיים אותו בשביעית כירושלמי שביעית פ"ב רה"ו, ל"ג ע"ד. ולפי פירושנו בתוספתא שביעית פ"ב שו' 9 צריך לפרש כאן שלא עלתה לו שנה בערב שביעית, ופירותיו אסורים משום ערלה עד ט"ו בשבט של שנה שניה לשמיטה. ומט"ו בשבט של שנה שניה של שמיטה עד ט"ו בשבט של שנה שלישית של שמיטה הפירות נטע רבעי, ופטורין מן המעשרות. ומט"ו בשבט של שנה שלישית עד ט"ו בשבט של שנה רביעית של שמיטה אין מעשר שני אלא מעשר עני. והפירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט של שנה רביעית של שמיטה, אפילו אם נלקטו לפני הפסח פטורין מן הביעור בשנה זו, ונמצא שמע"ש של אילן שניטע בערב ר"ה של שביעית אינו חייב בבעור לפני השמיטה השניה. אבל אם נטע את האילן בערב שביעית, ונקלט ל' יום לפני שביעית, הרי נחשבת לו ערב שביעית כשנה, ופירותיו ניתרים לגמרי בר"ה של שנה שלישית לשמיטה, והפירות שחנטו מר"ה של שלישית עד ט"ו בשבט של שלישית חייבין במעשר שני ומתבערים ברביעית. ולפיכך נקטה התוספתא "בערב ראש שנה של שביעית" דווקא. ולמסורת הירושלמי בתוספתא שביעית הנ"ל עיין מש"ש, צריך לפרש שברייתא זו כר"מ, ואם נקלט האילן בערב ר"ה היא נמנית לו כשנה, ומ"מ פירותיו אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט של שנה שניה לשמיטה, ומשום רבעי עד ט"ו בשבט של שנה שלישית לשמיטה, ומט"ו בשבט של שלישית אין כבר מעשר שני וכו', כנ"ל. אבל אם נטעה בתהילת ערב שביעית, הרי פירותיו ניתרין לגמרי בר"ה של שנה שלישית לשמיטה, ועדיין יש כאן ביעור של מע"ש ברביעית, עיין מ"ש לעיל. וכל המפרשים נדחקו מאד בבאורה של ברייתא זו.

1 64. המקדיש מעשר שני וכו'. בר"מ ספ"ג מה' מע"ש: המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית הרי זה פודה אותו מי שפודהו על מנת וכו'. ועיין מ"ש לעיל פ"ב שו' 41. וברדב"ז על הר"מ הנ"ל נראה כמסתפק אם הבעלים חייבים בשני חומשין, עיי"ש. ודבריו צ"ע מגמרא ערוכה מנחות פ"ב א': המתפיס מעות מעשר שני לשלמים, כשהוא פודן מוסיף עליהם שני חומשין, אחד לקודש ואחד למעשר.

1 65. ר' יוסה אומ' בערתי וכו'. משנתנו פ"ה סמ"י וספרי כי תבא פיס' ש"ג עמ' 321 ופסיקתא זוטרתי במקומו. וכל הברייתא בשם התוספתא בכפו"פ פמ"ב עמ' תקס"ח.

2 65-66. זו חלה. דבר אחר וכו'. וכ"ה בכי"ע, בכפו"פ, בספרי ובפסיקתא זוטרתי הנ"ל. ובד: זו חלה. וגם נתתיו ללוי זו מעשר ראשון, לגר ליתום ולאלמנה זו מעשר עני, ואכלו בשעריך ושבעו זו מעשר שני. דבר אחר וכו'. ואין לנוסח ד שום קיום, ותלמיד טועה הוסיפו ע"פ המשנה ושבשו. והתוספתא הוסיפה על משנתנו, ושנתה את הסיפא בשם ר' יוסי.

1 66. כיון שהפרשתו מן הבית וכו'. המפרשים נדחקו מאד בפירושו, עיין בח"ד כאן ובפירושו על הספרי, רצ"ו סע"א ואילך. ולולא דברי כל המפרשים הייתי מפרש שבבא זו מבארת את עניין הביעור ואומרת ש"בערתי" אינו מתייחס לנתינה הראשונה אלא לבעור ממש, ואין בעור מעשרות אלא הוצאה מן הבית. והזוכה יאכלנו בירושלים או יפדנו, או יתננו למי שצריך. והתנא שלנו סובר שבעור מע"ש ונטע רבעי בשעת הבעור הוא כפשוטו של מקרא שהוא מוציאן מביתו ממש, כבעור שביעית לשיטת כמה מן הראשונים עיין לעיל שביעית רפ"ח ומש"ש. וכן בפי' הרמב"ן בהר כ"ה, ז': "ולא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים, ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם, כענין בערתי הקדש מן הבית וכו' ". ולהלן שם כתב: "וכבר שנו בתוספתא שביעור שביעית כביעור מעשר שני". וממילא אנו למדים מדברי הרמב"ן שביעור מע"ש כביעור שביעית לשיטתו, וחולק על הר"מ פי"א מה' מע"ש ה"ח גם בבעור מע"ש כפי שראה לנכון בפי' מהרש"ס לשביעית, קנ"ו ע"ב. ועיין רע"ב פ"ה מ"ו ד"ה התבשיל ומה שתמה עליו בתיו"ט שם. וכשם שתקנו חכמים "אוצר" בפירות שביעית בשעת הבעור עיין לעיל שביעית רפ"ח, כן תקנו גם בבעור מע"ש. ובעור זה הוא כפשוטו של מקרא דברים י"ד, כ"ה: מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא, והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום וכו'. ובספרי שם פיס' ק"ט עמ' 170: "והנחת בשעריך. אם אין שם עני הניחו באוצר", כלומר, באוצר ב"ד כמו לעניין בעור בשביעית, ומפרשי הספרי נדחקו מאד בפירושו. וכן לעיל שם פי' ק"ח, כנוסח הדפוסים: לוי הזה תן לו מחלקו כלומר, מעשר ראשון. אין לו חלקו תן לו מעשר שיני, אין לו מעשר שני, תן לו מעשר עני, תן לו שלמים וכו'.

2 כל העסוקין במצות וכו'. כפו"פ פמ"ב, עמ' תקס"ח הנ"ל, פי' הר"מ עראמה לאיוב פ"מ ד"ו שכ"ז, קי"ח רע"ב. ועיין מ"ש להלן.

3 67. פיהם פתוח בתפילה וכו'. וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ע וכן בפי' הר"מ עראמה הנ"ל: פיהן פותחין וכו'. והכוונה אחת, שפיהם פתוח לתפילה, שתהיה שגורה בפיהם ותתקבל. והשוה תהלים נ"א, י"ז. והברייתא שלנו נסמכת למשנתנו פ"ה מי"ג: עשינו מה שגזרת עלינו "עשיתי ככל אשר צויתני", דברים כ"ו, י"ד, אף אתה עשה מה שהבטחתנו וכו', ואת האדמה אשר נתתה לנו בטל ובמטר. וכן בירושלמי תענית פ"א רה"ד, ס"ד ע"ב: חד בר נש הוה מפיק מעשרוי כתיקנן. א"ל ר' מנא קום אמור בערתי הקודש מן הבית. והעניין מתפרש ע"פ התוספתא שלפנינו, שר' מנא גזר תענית וצוה לאדם זה שהוציא את המעשרות כתיקונן שיקרא את פרשת וידוי מעשרות, והיינו: עשיתי ככל אשר צויתני וכו', עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה וכו' בטל ובמטר וכו', כלשון המשנה הנ"ל. וכמו שאמרו כאן, שהעוסקין במצות פיהם פתוח בתפילה לפני המקום שנאמר ותגזר אומר ויקם לך וכו', והם מתפללים על הגשמים ונענים. ובתנחומא כי תשא סי' י"ד שמ"ר פמ"א, א': אין לנו שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעת ביעור מעשרותינו מן הבית וכו'.

4 לפני המקום. כ"ה בד, בכי"ע ובכפו"פ הנ"ל.

1 69. ממעון קדשך וגו'. זו מקום השקפה שנ' וכו'. וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ע: ממעון קדשך מן השמים, ממעון קדשך השקיפה, שנ' וכו'. ובילקוט המכירי חבקוק עמ' 44: תוספתא דמעשר שני השקיפה ממעון קדשך מן השמים שנ' וכו'. וכנראה שהגירסא שלפנינו נכונה, ופירושה: ממעון קדשך מן השמים זו מקום השקפה, כלומר, שמקום ההשקפה הוא אינו ממעון קדשך גרידא אלא מן השמים, ומביא ראייה מן הפסוק בתהלים פ"ה, י"ב: וצדק משמים נשקף.

2 70. משמים. מאוצר טוב שבשמים וכו'. וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ובמכירי הנ"ל: מן השמים מן אוצרו הטוב מן השמים. ובמכילתא בשלח, ויסע רפ"ב, עמ' 160: משמים, מאוצר הטוב של שמים וכו'. ועיין בת"י שם ט"ז, ד'.

1 72. הכל בכלל הברכה וכו'. וכ"ה בד. ופירושו שגם האוצר והעיסה וכן דברים שאינם חייבים במעשרות כולם בכלל ברכה זו, כמפורש בכתובים דברים כ"ח, ג' ואילך. ובכי"ע: הכל היו בכלל הברכה וכו'. ובמכירי הנ"ל: הכל היה בשביל ברכה וכו'.

1 73. הכל בזכות ישראל וכו'. בדב"ר הוצ' ליברמן עמ' 82: בזכות ישראל, שנאמ' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, מהו לך, אלא בזכותך מוריד מטר. ובירושלמי שביעית פ"ד ה"ג, ל"ה ע"ב ובמקבילות: מה ישראל אומרין להם כלומר, לאומות העולם ברכנו אתכם בשם ה'. לא דייכם, כל הברכות הבאות לעולם בשבילינו וכו'. ועיין ב"ר פס"ו, ב' עמ' 746 ובהערות שם. ועיין שה"ש רבה רפ"ז, דב"ר כי תבא פ"ז, ז', ובהוצ' ליברמן עמ' 110 ואילך.

2 73-74. עין יעקב אל ארץ. הכוונה לסוף הפסוק: דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל. ואפשר שדורש "עין יעקב" כמו "יען יעקב", עיין תו"כ בחוקותי פ"ח ה"ט, קי"ג ע"ג, והשוה מכילתא דרשב"י הופמן עמ' 93.

3 74. הכל בזכות המזבח וכו'. עיין בבלי כתובות י' ב', וברש"י שם ד"ה מזין, ועיין וי"ר פ"א, י"א ובמקבילות.

1 75. הכל לפי מתנות וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע ובמכירי הנ"ל: לפי המתנות וכו'. ועיין בפסיקתא דר"כ, עשר תעשר, צ"ו ע"א ואילך; תנחומא ראה סי' י', הוצ' בובר סי' ז'; שמו"ר ספל"א.

1 79. מפאת קדים וכו'. בד: מפאת קדים עד פאת ים דן אחד, מפאת קדים ועד פאת ים ראובן אחד, מפאת קדים עד פאת ים נפתלי אחד. ובכי"ע: מפאת קדים ועד פאתים דן אחד, ראובן אחד ונפתלי אחד. ובכל הנוסחאות שבתוספתא אינו אלא תורף הכתובים ביחזקאל מ"ח, א' ואילך, ולא הלשון ממש.

2 80. מלמד שהמעשרות וכו'. בכפו"פ פמ"ב, עמ' תקס"ט ד"ר, ש"ט ע"ב: תוספות ארץ זבת חלב ודבש, מלמד שהמעשרות נוטלין את השומן ואת הדגן. ויש כאן השמטה, וצריך להשלימה ע"פ התוספתא כאן.

3 נותנין טעם וריח וכו'. שבזכות מעשרות גשם וטל יורד לעולם, והטל נותן טעם בפירות. ועיין במקורות שציין בכפו"פ הנ"ל עמ' תקס"ט. ועיין במשנת סוטה פ"ט סמי"ב. ועיין אבות דר"ן נו"ב פ"ה.

4 ושמן דגן בפירות. בד ובכי"ע: ושמן ודגן בפירות. כלומר, נותנים שומן, וכח ההזנה דיגון בפירות. אבל גם גירסתנו יש לה קיום עיין מ"ש להלן.

1 81. את השמן ואת הדגן. וכ"ה בד ובכי"ע ובכפו"פ הנ"ל. וכ"ה בתוספתא סוטה בכל הנוסחאות. אבל במשנה, בירושלמי ובבבלי סוטה: את שומן הדגן. עיין מ"ש לעיל בסמוך.

2 חולין פתח ↗

אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: הָכָא בְּמַקְדִּישׁ בְּהֶמְתּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לִיגְזוֹז וְלִיתֵּיב לֵיהּ, אָמַר קְרָא ״צֹאנְךָ״, וְלֹא צֹאן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ.

5 תלמוד ירושלמי שבועות פתח ↗

הלכה: לִיטְרָא זָהָב לִי בְיָדֶךָ כול׳. שְׁמוֹנֶה שֶׁלְּזָהָב יֵשׁ לִי בַכִּיס. וְנִמְצְאוּ שְׁמוֹנֶה דֵינָרֵי זָהָב. אוֹ חֲמִשִּׁים סֶלַע. וְנִמְצְאוּ מָאתַיִם דֵּינָר. אוֹ מָאתַיִם דֵּינָר. וְנִמְצְאוּ חֲמִשִּׁים סֶלַע. הֲרֵי אֵילּוּ חוּלִין. שְׁמוֹנֶה דֵינָרֵי זָהָב יֵשׁ לִי בַכִּיס. וְנִמְצְאוּ חֲמִשִּׁים סֶלַע. אוֹ מָאתַיִם דֵּינָר. וְנִמְצְאוּ חֲמִשִּׁים סֶלַע. הֲרֵי אֵילּוּ שֵׁינִי. לִיטְרָא זָהָב לִי בְיָדֶךָ אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לִיטְרָא כֶסֶף פָּטוּר. דֵּינָר זָהָב יֵשׁ לִי בְיָדֶךָ. אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא דֵּינָר כֶסֶף. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבִּינָּא. בְּקַדְמִיתָא הֲוֵינָן אָמְרִין. דֵּינָר זָהָב פְּרוטְרוּט. דֵּינָרֵי זָהָב אֵינָן פְּרוטְרוּט. אִילּוּ מַר. דֵּינָרֵי זָהָב זָהוּב. יֵאוּת. אַשְׁכַּח תַּנֵּי. דֵּינָר זָהוּב זָהָב פָּטוּר.

9 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

אָמְרוּ לוֹ בַּחֲלוֹם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל אָבִיךָ שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא שָׁם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לוֹ אֵינוֹ מַעֲשֵׂר. דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין:

14 רש"י על סוטה פתח ↗

קלא אית ליה - הכל אומרים כרם יש לפלוני משונה מכל הכרמים ויודעין שהיא זקינה להכי נקט שתים כו' דסבר לה כמאן דאמר במסכת ברכות דף לה. כרם רבעי תנן שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת אלא בכרם שלם:

15 ביצה פתח ↗

רַב אַדָּא וְרַב שַׁלְמָן, תַּרְוַיְיהוּ מִבֵּי כְלוֹחִית, אָמְרִי: אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵילָךְ בֵּיצָה אֲסוּרָה. מַאי טַעְמָא — מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד מִי לֹא אָכַלְנוּ בֵּיצָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי? הַשְׁתָּא נָמֵי נֵיכוֹל. וְלָא יָדְעִי דְּאֶשְׁתָּקַד שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן, וְהַשְׁתָּא קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא.

16 תוספות על שבועות פתח ↗

דכולי עלמא קידשה לעתיד לבא. וא"ת דבפ"ק דחגיגה דף ג: ושם אית ליה לרבי אליעזר דלא קידשה לעתיד לבוא גבי עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ובריש מסכת ביצה דף ג: נמי אית ליה לרבי אליעזר דעיגול בעיגולין עולה בברייתא דליטרא קציעות ומאן דאית ליה הכי קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן כדמוכח בפרק הערל יבמות דף פא. וי"ל דקדושת הארץ לגבי תרומה ומעשרות בטלה והכא איירי בקדושת מחיצה דאפשר דלא בטלה משום דאיקראי נחלה וקדושת בתי ערי חומה דמייתי בסמוך נמי הויא קדושת מחיצה ואף על גב דקדושת הארץ בטלה מ"מ בפ"ק דביצה דף ה: ושם ביקש ר' אליעזר להפקיר כרם רבעי לעניים דמדרבנן היה צריך להוליכו לירושלים וא"ת אי בקדושת מחיצה נמי לא קידשה לעתיד לבא לרבי אליעזר מה ירויחו עניים כיון שלא יוכלו לאכלו בירושלים ואם יפדו הפירות מה ירויחו וי"ל לפי שיכולין לפדותו בשוה פרוטה אע"פ ששוין הרבה ואפי' לכתחלה שרי כשאין הפסד להקדש כשאין בית המקדש קיים כדמוכח בפרק בתרא דערכין דף כט. ושם גבי ההוא גברא דאחרימינהו לנכסי א"נ מודה רבי אליעזר דעזרא קידש לעתיד לבא קדושת מחיצה:

22 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זֶה פּוֹדֶה אוֹתוֹ מִי שֶׁפּוֹדֵהוּ עַל מְנָת לִתֵּן לַהֶקְדֵּשׁ אֶת שֶׁלּוֹ וּלְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶת שֶׁלּוֹ:

« תוספתא כפשוטה על מעשר שני ד׳:ט״ו