מקור בבא מציעא ה׳
1 וּלְמַאן דְּאָמַר הֵילָךְ פָּטוּר, אַמַּאי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי קַרְקַע מִשְּׁבוּעָה? הָא כׇּל קַרְקַע הֵילָךְ הוּא.
2 אָמַר לָךְ: אִיצְטְרִיךְ קְרָא הֵיכָא דְּחָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת.
3 אִי נָמֵי, הֵיכָא דִּטְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת.
4 תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין צְרִיכִין כְּפִירָה בְּמִקְצָת וְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת. שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר, וְהַשּׂוֹכֵר.
5 הֵיכִי דָּמֵי? לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ: הֵילָךְ!
6 לָא, דַּאֲמַר לֵיהּ: שָׁלֹשׁ פָּרוֹת מָסַרְתִּי לָךְ וּמֵתוּ כּוּלְּהוּ בִּפְשִׁיעָה. וְאָמַר לֵיהּ אִיהוּ: חֲדָא – לָא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וַחֲדָא – מֵתָה בְּאוֹנֶס, וַחֲדָא – מֵתָה בִּפְשִׁיעָה דִּבְעֵינָא שַׁלּוֹמֵי לָךְ. דְּלָאו ״הֵילָךְ״ הוּא.
7 תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אַפְטוֹרִיקִי לִדְרַבִּי חִיָּיא קַמַּיְיתָא: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, יָכוֹל יִשָּׁבַע עַל הַשְּׁאָר –
8 תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל כׇּל אֲבֵידָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה״. עַל הוֹדָאַת פִּיו אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ עַל הַעֲדָאַת עֵדִים!
9 מַתְנִיתָא קָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא?! רַבִּי חִיָּיא תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג.
10 וְהָא קְרָא קָאָמַר! הָהוּא לְמוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה.
11 וַאֲבוּהּ דְּרַבִּי אַפְטוֹרִיקִי אָמַר לָךְ, כְּתִיב ״הוּא״ וּכְתִיב ״זֶה״, חַד לְמוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה, וְחַד לְהַעֲדָאַת עֵדִים דְּפָטוּר.
12 וְאִידָּךְ: חַד לְמוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה, וְחַד לְמוֹדֶה מִמִּין הַטַּעֲנָה.
13 וְאִידַּךְ מוֹדֶה מִמִּין הַטַּעֲנָה לֵית לֵיהּ, וְסָבַר לֵיהּ כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, דִּתְנַן: טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין, פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב.
14 הָהוּא רָעֲיָא דְּהָווּ מָסְרִי לֵיהּ כׇּל יוֹמָא חֵיוָתָא בְּסָהֲדֵי. יוֹמָא חַד מְסַרוּ לֵיהּ בְּלָא סָהֲדֵי. לְסוֹף אָמַר לְהוּ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. אֲתוֹ סָהֲדֵי אַסְהִידוּ בֵּיהּ דַּאֲכַל תַּרְתֵּי מִינַּיְיהוּ. אֲמַר רַבִּי זֵירָא: אִם אִיתָא לִדְרַבִּי חִיָּיא קַמַּיְיתָא, מִשְׁתְּבַע אַשְּׁאָרָא.
15 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִם אִיתָא מִשְׁתְּבַע?! וְהָא גַּזְלָן הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁכְּנֶגְדּוֹ קָאָמֵינָא.
16 הַשְׁתָּא נָמֵי דְּלֵיתָא לִדְרַבִּי חִיָּיא, נְחַיְּיבֵיהּ מִדְּרַב נַחְמָן.
17 דִּתְנַן: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, אֵין לְךָ בְּיָדִי – פָּטוּר. וְאָמַר רַב נַחְמָן: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵּת.
18 דְּרַב נַחְמָן תַּקַּנְתָּא הִיא,
19 וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לָא עָבְדִינַן.
20 וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ רוֹעֶה! וְאָמַר רַב יְהוּדָה: סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל.
21 לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְּעָלְמָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אֲנַן חֵיוָתָא לְרוֹעָה הֵיכִי מָסְרִינַן? וְהָא כְּתִיב: ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״! אֶלָּא חֲזָקָה: אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ.
22 זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ וְכוּ׳. עַל דְּאִית לֵיהּ מִשְׁתְּבַע, אוֹ עַל דְּלֵית לֵיהּ מִשְׁתְּבַע! אָמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּהּ וְאֵין לִי בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ.
23 וְנֵימָא שְׁבוּעָה שֶׁכּוּלָּהּ שֶׁלִּי. וּמִי יָהֲבִינַן לֵיהּ כּוּלַּהּ?
24 וְנֵימָא שְׁבוּעָה שֶׁחֶצְיָהּ שֶׁלִּי – מַרַע לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ.
25 הַשְׁתָּא נָמֵי מַרַע לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ. דְּאָמַר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי, וּלְדִבְרֵיכֶם – שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּהּ וְאֵין לִי בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ.
26 וְכִי מֵאַחַר שֶׁזֶּה תָּפוּס וְעוֹמֵד וְזֶה תָּפוּס וְעוֹמֵד, שְׁבוּעָה זוֹ לָמָּה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וְתוֹקֵף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר: ״שֶׁלִּי הוּא״.
27 וְנֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד נָמֵי אַשְּׁבוּעָתָא?
28 לָא אָמְרִינַן מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הַאי דְּאָמַר רַחֲמָנָא מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא.
29 הָתָם אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, כִּדְרַבָּה.
30 תִּדַּע דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת. בְּפִיקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת.
31 אֶלָּא הָא דְּתָנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין צְרִיכִין כְּפִירָה בְּמִקְצָת וְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת – שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא!
32 הָתָם נָמֵי אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט. סָבַר: מַשְׁכַּחְנָא לְגַנָּב וְתָפֵיסְנָא לֵיהּ. אִי נָמֵי מַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ בַּאֲגַם וּמַיְיתֵינָא לֵיהּ.
33 אִי הָכִי, הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן אַמַּאי פָּסוּל לְעֵדוּת? נֵימָא: אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט, סָבַר עַד דְּבָחֵשְׁנָא וּמְשַׁכַּחְנָא לֵיהּ!
34 כִּי אָמְרִינַן הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן פָּסוּל לְעֵדוּת, כְּגוֹן דְּאָתוּ סָהֲדֵי וְאַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּהָהִיא שַׁעְתָּא אִיתֵיהּ לְפִקָּדוֹן בְּבֵיתֵיהּ וַהֲוָה יָדַע, אִי נָמֵי דַּהֲוָה נָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ.
35 אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא, מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא!
36 הָתָם נָמֵי, מוֹרֶה וְאָמַר: דְּמֵי קָא יָהֵבְנָא לֵיהּ.
37 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא קָא עָבַר עַל לָאו דְּ״לֹא תַּחְמֹד״?
38 ״לֹא תַּחְמֹד״ לְאִינָשֵׁי בְּלָא דְּמֵי מַשְׁמַע לְהוּ.
פירוש תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ה׳:ט״ו
15 38-39. לוה אדם מאשתו ומבניו ברבית, אלא שמחנכן ברבית. וכ"ה בירושלמי פ"ה ה"ז, י' ע"ג. ובבבלי ע"ה א': אמר רב מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית, כדי להטעימן טעם רבית, ולאו מילתא היא, משום דאתי למיסרך. לפי גירסא זו הפירוש הוא שמותר להלוות להן ברבית כדי שיטעמו את טעם הלוה בריבית כמה הוא מצטער, "ויטעמו טעם מרירות של רבית, ולא ינהגו בו". והתלמוד דוחה הלכה זו, מפני שיש לחשוש שיערב להם טעם המלוה, ויתרגלו בו להבא, וכן פירש"י ע"א רע"א למה אסרו חכמים לקחת רבית מן הגוי. ברם מלשון הר"ח ומלשון הרי"ף בתשובה מוכח שגרסו בבבלי כגירסת הירושלמי, ופירשו שיטעמו את ההנאה שבקבלת רבית, ויקבלו יותר שכר על הפרישה מן הרבית. ובלח"מ פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ח הבין כן גם בשיטת הרמב"ם, אבל קשה מאד להכניס כוונה זו בלשונו, שהרי כתב במפורש להלוות בניו וכו'. ובפיסקי תלמיד הרשב"א, עמ' ר"ג, צרף את שתי הלשונות, עיי"ש שהזכיר גם "שכנים", ועיין במאירי, עמ' 287, והעתיק כנראה מן הר"מ. ובלח"מ שם נדחק בהמשך דברי הר"מ, והפשט הפשוט שם הוא כדברי הט"ז ביו"ד סי' ק"ס ס"ק ד'. ובנתיבות ירושלים על הירושלמי כאן ל"ג ע"ג מן הספר האריך ובכלל דבריו דברינו, עיי"ש. ולפי פשוטה של התוספתא והירושלמי אין כאן עצה טובה כלל, אלא היתר בלבד, ובהסתייגות ובאזהרה שהוא מכניס את עצמו במספק. וכן נראה מהמשך הירושלמי שם שבהיתר גרידא עסיקינן. ועיין גם בבבלי ע"ה א' למעלה מן ההלכה שלנו.
16 39-40. אין ישראל רשיי ללוות שקל ולהלוות בסלע, אבל גוי רשיי ללוות בשקל ולהלוות בסלע. וכן "שקל", ברישא גם בד ובכי"ע. ובירושלמי הנ"ל: לא יהא אדם לווה בשקל ומלוה בסלע, אבל גוי לווה בשקל ומלוה בסלע. ופירש בפ"מ שלא ילוהו שקל על מנת שילוהו סלע לאחר זמן. ומכאן מוכח שדווקא שקל בסלע אסור, אבל שקל בשקל מותר. ובמה"פ במקומו העיר על דברי ס' התרומות שמ"ו ח"ד סי' נ' שדייק ממשנתנו בסוף פירקין כל ימי גריד אחד וכו' שמותר להלוות מנה עכשיו על מנת שילוהו מנה בחודש אחר, אבל אסור ללוות מנה לחודש על מנת שילוהו מנה לחדשים, או מנה לחדש על מנת שילוהו מאתים לחודש אחר, וכאן בתוספתא לכאורה מפורש כדבריו. ועיי"ש במה"פ שהעיר על השיטה שהביא המרדכי שיש סוברים שאפילו שקל בשקל הוא רבית קצוצה, ובשו"ת הרא"ש כלל ק"ח סי' ט"ז אוסר ללוות מנה על מנת שילונו מנה אבל אין כאן רבית קצוצה. ובמאירי ספ"ה, עמ' 290, כתב: ורבותי נסתפקו במי שאמר לחבירו הלוני מנה היום ולמחר אפרעך ואלוה לך מאתים, או אלוה לך מנה לשני ימים וכו', וראוי לחוש לדבר, ועיין בהגהת הרמ"א יו"ד סי' ק"ס סעיף ט' ובבאור הגר"א שם ס"ק ט"ז. ועיין גם בפתחי שערים ע' ב' מ"ח ע"א מן הספר. נמצאנו למדים שיש לפנינו ארבע שיטות: אסור ללוות מנה לחדש על מנת להלוות אח"כ מאתים או מנה לחדשים, אבל מותר ללוות מנה על מנת להלוות מנה. אסור ללוות אפילו כגון דא, ויש כאן אבק רבית. אסור ללוות, ויש כאן רבית קצוצה. ספק שמא מותר ללוות מנה, אפילו על מנת להלוות מאתים. ונראה בטעם האוסר משום רבית קצוצה, מפני שגם בהלואה יש ערך של כסף, ודינו כאילו נותן לו נשך ממש, וטעם ההיתר אפילו במלוה מנה על מנת להלוותו, אח"כ מאתים, הוא משום שיש מצוה מן התורה להלוות לישראל בלי רבית, ודינו כאילו אומר לחבירו עשה מצוה על מנת שאני אזכה על ידך במצוה אחרת. מ"מ השאלה עומדת בעיניה כיצד העלימו כל הראשונים הנ"ל עיניהם מן התוספתא ולא הביאו אותה לא לראייה ולא לסתירה. יתר על כן גם כאן עלינו להבין את הבבא "אבל גוי רשיי ללוות" וכו', והרי גוי אינו מצווה כלל על הרבית, כמו שתמהנו ברישא. ומתחילה פרשתי את התוספתא דוגמת הרישא, ודייקתי מן הלשון בשקל, בסלע שלא אמרו שקל, סלע, עיין מ"ש לעיל הערה 40 שהכוונה היא שמלוה לו פירות בפירות כגירסת הירושלמי, או מעות בפירות, והיינו לאחד יש לו מעות ואין לו פירות ולשני יש לו פירות ואין לו מעות, ומלוה הראשון לשני מעות מנה, על מנת שילונו עכשיו בפירות במנה, וכן אם לאחד יש לו חטים ולשני יין וכדומה וכל העיסקא נעשית מיד, ונראה כאילו נותן לו רבית מיד, ולפיכך שוה בשוה מותר אם שם את הפירות בדמים, אבל ביותר אסור. ובגוי מותר, אפילו ביותר, ואינו נראה כאילו עושה שותפות עם הגוי, ויש כאן דמיון לרישא לקבלת צאן ברזל מן הגוי. אבל עיין במצפה שמואל מה שמביא בשם תוספת בכורים, וכבר העירותי בתס"ר ירושלים תרח"ץ במקומו על דברי הראב"ן בפרק איזהו נשך ד"ר צ"ז סע"ב שהביא את התוספתא כאן, ופירשה שאין ישראל רשאי ללוות בשקל מישראל חבירו ולהלוות לגוי בסלע והם חולקים ביניהם את הסלע של רבית, אבל גוי מותר לו ללוות מישראל וכו', עיי"ש. ולפי פירושו היא הקדמה לבבא הבאה ומעיניינה. ונראה שאין לזוז מפירושי רבותינו הראשונים.