תוספתא כפשוטה על בבא קמא ו׳:י״ד

« תוספתא כפשוטה על בבא קמא ו׳:י״ג תוספתא כפשוטה על בבא קמא ו׳:ט״ו »

1 לְאֵתוֹיֵי לִיחֲכָה נִירוֹ וְסִכְסְכָה אֲבָנָיו.

2 הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן. לְאֵתוֹיֵי מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: לְאֵתוֹיֵי אַבְנוֹ סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ, וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ.

3 הֵיכִי דָּמֵי? אִי בַּהֲדֵי דְּקָא אָזְלִי קָא מַזְּקִי – הַיְינוּ אֵשׁ!

4 מַאי שְׁנָא אֵשׁ – דְּכֹחַ אַחֵר מְעוֹרָב בּוֹ, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי, כֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ!

5 וְאֶלָּא בָּתַר דְּנָיְיחִי. אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ – בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל, הַיְינוּ בּוֹר!

6 מַאי שְׁנָא בּוֹר – שֶׁכֵּן תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי, תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ!

7 אֶלָּא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ? לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ, הַיְינוּ בּוֹר!

8 לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ; וְלָא דָּמוּ לְבוֹר, מָה לְבוֹר – שֶׁכֵּן אֵין כֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בּוֹ; תֹּאמַר בְּהָנֵי, שֶׁכֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן.

9 אֵשׁ תּוֹכִיחַ!

10 מָה לְאֵשׁ – שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק.

11 בּוֹר תּוֹכִיחַ! וְחָזַר הַדִּין.

12 רָבָא אָמַר: לְאֵתוֹיֵי בּוֹר הַמִּתְגַּלְגֵּל בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְּהֵמָה.

13 הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ – בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל, הַיְינוּ בּוֹר;

14 מַאי שְׁנָא בּוֹר – שֶׁכֵּן תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק, וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק, וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ!

15 אֶלָּא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ? לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ – הַיְינוּ בּוֹר!

16 לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ; וְלָא דָּמֵי לְבוֹר – מָה לְבוֹר, שֶׁכֵּן מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ לוֹ; תֹּאמַר בְּהָנֵי, שֶׁאֵין מַעֲשָׂיו גָּרְמוּ לוֹ.

17 שׁוֹר יוֹכִיחַ!

18 מָה לְשׁוֹר, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק. בּוֹר תּוֹכִיחַ!

19 וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה.

20 רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר, לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתַנְיָא: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ פּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן וְגוֹרְפִין מְעָרוֹתֵיהֶן; בִּימוֹת הַחַמָּה – אֵין לָהֶם רְשׁוּת, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת. אַף עַל פִּי שֶׁבִּרְשׁוּת, אִם הִזִּיקוּ – חַיָּיבִים לְשַׁלֵּם.

21 הֵיכִי דָּמֵי? אִי בַּהֲדֵי דְּקָאָזְלִי מַזְּקִי, כֹּחוֹ הוּא!

22 אֶלָּא בָּתַר דְּנָיַיח. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ – בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל הַיְינוּ בּוֹר; מַאי שְׁנָא בּוֹר – דִּתְחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ!

23 אֶלָּא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ? לִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר: כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ, הַיְינוּ בּוֹר!

24 לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ; וְלָא דָּמֵי לְבוֹר – מָה לְבוֹר שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, תֹּאמַר בְּהָנֵי דְּבִרְשׁוּת.

25 שׁוֹר יוֹכִיחַ!

26 מָה לְשׁוֹר שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק.

27 בּוֹר תּוֹכִיחַ! וְחָזַר הַדִּין.

28 רָבִינָא אָמַר, לְאֵתוֹיֵי הָא דִּתְנַן: הַכּוֹתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקוּ – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקוֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתּוֹר אֶת הַכּוֹתֶל, וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְהִזִּיקוּ – פָּטוּר. לְאַחַר הַזְּמַן – חַיָּיב.

29 הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַפְקְרֵהּ, בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל – הַיְינוּ בּוֹר; מַאי שְׁנָא בּוֹר – דְּהֶזֵּיקוֹ מָצוּי, וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – הֶזֵּיקָן מָצוּי, וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ!

30 אִי דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ, לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ – הַיְינוּ בּוֹר!

31 לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ; וְלָא דָּמֵי לְבוֹר, מָה לְבוֹר – שֶׁכֵּן תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק; תֹּאמַר בְּהָנֵי – שֶׁאֵין תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק.

32 שׁוֹר יוֹכִיחַ!

33 מָה לְשׁוֹר – שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק.

34 בּוֹר תּוֹכִיחַ! וְחָזַר הַדִּין.

35 כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק. ״חָב הַמַּזִּיק״?! ״חַיָּיב הַמַּזִּיק״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַאי תַּנָּא יְרוּשַׁלְמִי הוּא, דְּתָנֵי לִישָּׁנָא קַלִּילָא.

36 לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם״ – מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל נִיזָּק, וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל נִיזָּק, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

37 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִגְבּוֹת לַנִּזָּקִין מִן הָעִידִּית. וְקַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ.

38 וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָכַל שְׁמֵינָה – מְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה; אָכַל כְּחוּשָׁה – מְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה?!

39 אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאָכַל עֲרוּגָה בֵּין הָעֲרוּגוֹת, וְלָא יָדְעִינַן אִי כְּחוּשָׁה אֲכַל אִי שְׁמֵינָה אֲכַל; דִּמְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה.

40 אָמַר רָבָא: וּמָה אִילּוּ יָדְעִינַן דִּכְחוּשָׁה אֲכַל – לָא מְשַׁלֵּם אֶלָּא כְּחוּשָׁה; הַשְׁתָּא, דְּלָא יָדְעִינַן אִי כְּחוּשָׁה אֲכַל אִי שְׁמֵינָה אֲכַל, מְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה?! הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה!

41 אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עִידִּית דְּנִיזָּק – כְּזִיבּוּרִית דְּמַזִּיק.

42 וּבְהָא פְּלִיגִי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בִּדְמַזִּיק שָׁיְימִינַן.

43 מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? נֶאֱמַר ״שָׂדֶה״ לְמַטָּה, וְנֶאֱמַר ״שָׂדֶה״ לְמַעְלָה; מָה שָׂדֶה הָאָמוּר לְמַעְלָה – דְּנִיזָּק, אַף שָׂדֶה הָאָמוּר לְמַטָּה – דְּנִיזָּק.

44 וְרַבִּי עֲקִיבָא, ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם״ – דְּהַאיְךְ דְּקָא מְשַׁלֵּם.

45 וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – אַהֲנִי גְּזֵרָה שָׁוָה, וְאַהְנִי קְרָא; אַהֲנִי גְּזֵרָה שָׁוָה – כִּדְקָאָמֵינָא.

46 אַהֲנִי קְרָא – כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ לְמַזִּיק עִידִּית וְזִיבּוּרִית, וְעִידִּית לְנִיזָּק; וְזִיבּוּרִית דְּמַזִּיק לָא שַׁוְיָא כְּעִידִּית דְּנִיזָּק, דִּמְשַׁלֵּם לֵיהּ מִמֵּיטַב דִּידֵיהּ –

47 דְּלָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ: תָּא אַתְּ גְּבִי מִזִּיבּוּרִית, אֶלָּא גְּבִי מִמֵּיטָב.

48 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִגְבּוֹת לַנִּיזָּקִין מִן הָעִידִּית, וְקַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ. מַאי ״קַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ״?

49 אִילֵּימָא דִּנְגַח תּוֹרָא דִידַן לְתוֹרָא דְהֶקְדֵּשׁ, ״שׁוֹר רֵעֵהוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ!

50 אֶלָּא לָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מָנֶה לְבֶדֶק הַבַּיִת״, דְּאָתֵי גִּזְבָּר וְשָׁקֵיל מֵעִידִּית.

51 לֹא יְהֵא אֶלָּא בַּעַל חוֹב,

פירוש תוספתא כפשוטה על בבא קמא ו׳:י״ד

14 27-28. נפל לתוכו חרש שוטה וקטן. צ"ל: שור חרש וכו', כמו שהוא בכי"ע, במשנתנו פ"ה מ"ו ובברייתא שבבבלי נ"ב ב', נ"ד ב'. ובירושלמי פ"ה ה"ט, ה' ע"א: אמר ר' לעזר כיני מתניתא שור והוא חרש שור והוא שוטה שור והוא קטן. וכ"ה בבבלי נ"ד א' בשם ר' יוחנן.

15 28. סומה, המהלך בלילה חייב. בבלי הנ"ל, ופירוש: סומא, או הולך בלילה, ובברייתא שבבבלי שם מסיים: פקח ומהלך ביום פטור, ושלא כר' ירמיה שם.

16 28-29. בן או בת, עבד או שפחה, פטור. פיסקא ממשנתנו פ"ה סמ"ו. ועיין במכילתא דרשב"י כ"א, ל"ג, עמ' 186. וכאן פטור אפילו בקטן וסומא ובלילה, כמו שמבאר להלן, עיין רש"י נ"ב א', ד"ה בן, ומ"ש להלן בסמוך.

17 29. נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו וכו'. משנתנו פ"ה מ"ו. ובמכילתא דרשב"י כ"א, ל"ג, עמ' 185: מה ת"ל ונפל שמה שור או חמור, שור ולא כליו, חמור ולא כליו, מיכן אתה אומ' נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, או חמור וכליו וכו'. וכן בבבלי כ"ח ב', ועיין שם נ"ג ב'. ועיין להלן בסמוך.

18 30-31. את השור החי וגו', יצאו כלים שאין להם אונאה. הכוונה לסוף הפסוק "ואת המת יחצון", כמפורש בכי"ע. וכבר תמה בח"ד מה עניינו של נזקי שור לכאן, ושמא צ"ל: ואת המת יחצון וכתיב והמת יהיה לו, יצאו כלים וכו'. וברור שצ"ל: שאין להם הנאה כמו להלן בסמוך, והכוונה שדווקא בבעלי חיים שניתנו לאכילה שייך בהם "ואת המת יחצון", "והמת יהיה לו", אבל כלים שנשברו בטל שימושן שהרי דומיא דמת עסיקינן ושבירתן זו היא מיתתן בבלי נ"ד א'. ועיין להלן.

19 31. יצא אדם שאין הימנו אונאה כמותו. וכ"ה בכי"ע. והנכון בד: במותו. וכן בירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"ב: דכתיב והמת יהיה לו כלומר, בשור מועד, וכתיב בבור והמת יהיה לו. תני ר' ישמעאל וכו' יצא אדם שאין לו הנייה במותו. ובמכילתא דרשב"י כ"א, ל"ג, עמ' 185, הנ"ל: ונפל שמה שור או חמור, מה אני צריך, אם ללמד על אדם שפטור, הרי כבר נאמ' והמת יהיה לו, את שהמת שלו, יצא אדם שאסור בהנאה, מה ת"ל ונפל שמה שור או חמור, שור ולא כליו, חמור ולא כליו. ועיין בתוספות י' א', בשטמ"ק שם, ובחי' הרשב"א נ"ג ב', ובחי' הראב"ד, עמ' ק"מ. וכבר האריכו בזה האחרונים. ובאמת במכילתא דרשב"י גרידא מפורש שממעטים אדם משום שאסור בהנאה, ואין המת שלו, אבל לפי התוספתא והירושלמי המיעוט משום שאין לו הנאה במותו, שמי אוכל בשר אדם ? והוא דומיא דכלים שאמרו לעיל בסמוך שאין להם הנאה, ושם בוודאי אין הכוונה שהם אסורים בהנאה. ולפי"ז אפשר שאף במכילתא דרשב"י הלשון הוא לאו בדווקא, ולא נקטו כן אלא לרווחא דמילתא, וממעט אך עבד כנעני שלא טבל, ולהלכה הרי אין הבדל.

20 31-32. למה זה דומה למניח אבנו וצלוחיתו ברשות הרבים, ובא אחר והוזק בהן וכו'. בבבלי כ"ח ב': נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו וכו' הא למה זה דומה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים וכו'. ומגיה או מפרש התלמוד: מאי דומה לזה אבנו סכינו וכו'. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 185, חסרה בבא זו. ובתוספתא צ"ל: למניח אבנו ומשאו ברשות הרבים וכו', והגירסא "וצלוחיתו" היא באשגרה מלעיל פ"ב ה"ד. ובירושלמי פ"ג סח"א, ג' ע"ג: אמר ר' יוחנן הניח אבנו ומשאו ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בהן וצלוחיתו בידו וכו', חייב על נזקי אדם ופטור על ניזקי צלוחיתו וכו', בור של ניזקין פטור על הכלים. ולעיל שם פ"א ה"א, ב' ע"א: חייב על צלוחיתו משום בור. ומן הלשון "למה זה דומה" משמע שהבבא שלנו באה ממקום אחר, ושמא נשנית בתחילה על ההלכה של "קדרין" שאמרו עליה לעיל פ"ב ה"ח ומקבילות "וחייבין על נזקי אדם ופטורין על נזקי כלים", והיא באמת דומה למניח אבנו בר"ה, עיי"ש. וצ"ע. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

21 33. ואם הטה את הצלוחית ונשברה, אף הוא חייב על נזקי צלוחית. במכילתא דרשב"י, עמ' 185 הנ"ל: או הוטחו כלים על קרקע הרי זה חייב על נזקי בהמה ופטור כנראה שצ"ל: וחייב על נזקי כלים. ושם דבוקה הלכה זו להלכה: "חמור וכליו ונתקרעו, חייב על נזקי בהמה ופטור על נזקי כלים" וע"ז אומר: או הוטחו כלים וכו'. כלומר, דווקא אם נפל שור וכליו, או חמור וכליו לתוך הבור, פטור על הכלים, אבל אם דרך הליכתם הוטחו בקרקע חייב. וכן בירושלמי הנ"ל אחרי מאמר ר' יוחנן: ואם בדרך הטחה הטיח, ואפי' כגירסת כי"ר וכיר"ז על נזקי צלוחית חייב. ובבבלי הנ"ל אחרי ההלכה "למה זה דומה" כמו בתוספתא מסיים: לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב, עיי"ש הפירוש. וכנראה שהכוונה היא שהיטה את הצלוחית, וע"י הטייתו נשברה, והיא היטה היא הטיח. ועיין מ"ש להלן ב"ב פ"ה סה"ב, שורה 12, ד"ה ואם היטה.

« תוספתא כפשוטה על בבא קמא ו׳:י״ג תוספתא כפשוטה על בבא קמא ו׳:ט״ו »