תוספות יום טוב על משנה בבא קמא י׳:י׳

10 ושהסורק מוציא. לשון הר"ב הסורק את הצמר. והמנפצו. וכן לשון הרמב"ם. ולשון הר"ב במשנה ב' פרק ז' דשבת המנפצו חובטו בשבט. אי נמי סורקו במסרק. והרמב"ם כתב שם. מנפצו בשבט. כמו חובטו. ע"כ. ולשון רש"י בכאן שהסורק מוציא ע"י הקוצים שקורים קרדונ"שא. סורק פילונ"ש ב על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק ע"כ. ולפי סדר השנוי במשנה ב' פ"ז דשבת. וכן בפי"ג מ"ד היינו קודם טוויה. ולפי סדר השנוי כאן הוא לאחר שנעשה בגד. וכן הם דברי רש"י בגמרא אדתניא ולא יטול בו יותר משלשה חוטין כתב וז"ל דרך הסרקים לתת לולאות של טווי במחט לארכו של בגד ומותחו בהןכשהוא נסרק וחובטו במקלות וכו'. עד כאן. ומדבריו למדנו כפירוש הר"ב דשבת. שהסורק עביד תרתי שחובט במקל או שבט גם סורק במסרק. אלא דהא דשבת בצמר קודם טוויה כדי להחליקו בשבט ולסרקו להסיר הנימין הבלתי ראויים למלאכה. והכא חובטו לישרו. וסורקו להעלות נימיו ולהיות אריגת חוטין בלתי נראין:

11 יתר מכן הרי אלו של בעה"ב. לשון הטור סימן שנ"ח כולן לבעל הבית. וטעמא דבקפידא תליא מלתא. וכי הוי מידי דלא חזי ליה לא קפיד אבל במידי דחזי ליה קפיד. ויתר מכן חזי ליה וקפיד אכולה דהא הכל חזי ליה. כדרשכחן בדין האונאה בפירש הר"ב משנה ג' פרק ד' דבבא מציעא. וכן במשנה ב' פרק ז' דבבא בתרא. מדה בחבל וכו':

12 כדי לתפור בו. לשון הר"ב שהוא כמלא אורך המחט. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. ותימה דלא חזי לתפור בו כלל שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא מחט מצומצמת אין יכול לתחבו בבגד. ובגמרא מסקינן כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. דהיינו אורך מלא שני מחטין:

13 במעצד. פירש הר"ב כלי שמחליק בו וכו'. עיין מה שכתבתי בריש פי"ב דשבת:

14 אצל בעל הבית. לשון הר"ב כשכיר יום. אורחא דמלתא נקט דדרך שכיר יום לעשות אצל בעל הבית. ודרך קבלנות לעשות בביתם. והוא הדין נמי איפכא דקבלן עושה אצל בעה"ב. ושכיר יום בביתו דהוי דינא איפכא. דכולה מלתא תליא במקום המלאכה אם היא אצל בעה"ב קפיד בעה"ב על הכל. לפי שכיון שהיציאות הם אצלו קפיד עליהם מה שאין כן כשאינם אצלו לא קפיד עלייהו דלא טרח בהו לאייתוניה גביה. וזהו שדקדק הר"ב לכתוב כשכיר יום בכ"ף הדמיון ושינה מלשון רש"י שכתב שכיר יום. ומ"מ נראה שגם לדברי רש"י דינא הכי. כמו שכתבתי לדברי הר"ב:

15 סליקא לה בבא קמא