תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יבמות ב׳:ט׳

9 אות כה במשנה הרגנוהו לא ישא. בתוס' בכתובות דף כ"ב ב' אההיא דמוקמינן שם בנישאת לא' מעדיה הקשו מהכא דבהרגנוהו לא ישא את אשתו ותירצו דבתרי ל"ח לעיניו נתן בה והרגנוהו היינו שא' אומר הרגתיו עם רבים. קשה לי איך ס"ד לומר דב' מעידים כך נהי דאמרי' גם בב' שמא עיניו נתן בה והתם בתרי ותרי הי' הקושיא דבנשאת לא' מעידיה ניחוש דעיניו נתן בה ומסלקי' עדותו ואסורה משום ב' האומרים לא מת. מ"מ הכא אמאי לא ישא דל עדותו לגמרי היה מותר בה ע"י עדות השני דהא ע"א נאמן לומר מת בעלה. והנלע"ד כיון דהיתירא עפ"י ע"א הוא משום חזקה דדייקא ומנסבא א"כ י"ל דוקא בע"א דדייקא טובא וחוששת דלמא העד משקר אבל בב' עדים אף לר"ש וכן קי"ל דמ"מ בבא בעלה תצא מזה ומזה ואיכא חומר כסופה מ"מ י"ל דלא דייקא כ"כ הרבה דסומכת על העדים וא"כ י"ל בהרגנוהו וכיון דשנים מעידים מגרע גרע דהיא לא דייקא כ"כ ולא ניתן הדין להתירה עפ"י ע"א וכיון דאנן חיישינן לעיניו נתן בה ונשאר ההיתר רק עפ"י ע"א דהיינו העד השני וכיון דהיא סבורה דיש ב' עדים לא דייקא כ"כ ואין מתירים עפ"י עד אחד:

10 אות כו הרע"ב ד"ה רי"א. דקי"ל אין אדם מע"ר. היינו דלא נימא כיון דרשע דאורייתא פסול לעדות אשה נימא כיון דפוסל עצמו לעדות א"נ להעיד על מיתת בעלה ולא היה מהני לומר דפלגינן דיבוריה דמ"מ כיון דעשה עצמו רשע אינו כשר להעיד דנהרג בעלה לזה אמרי' דא"א מע"ר היינו דאינו פסול ע"י עצמו דאדם קרוב א"ע דכמו דאינו נפסל ע"י קרובו ה"נ אינו נפסל ע"י עצמו ונשאר כשר לכל עדיות שבעולם. אלא דמ"מ ממנ"פ אם נאמין לעדותו הוא ודאי רשע ופסול להעיד. לזה אמרי' דפלגי' דיבוריה ומהימן להעיד שנהרג בעלה והוא נשאר כשר דא"נ ע"י עצמו. ומבואר בסוגיין דלמ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ל"צ לפלגי' דיבוריה ומהימן בכל דבורו שהוא הרגו דאף דהוא רשע הא כשר להעיד לעדות אשה. ול"א דאין מקבלים דבריו כלל היכא דבאותו דיבור אומר על עצמו שהוא רשע. ואולם קשה לי מההיא דכתובות דף יז ב' דבכת"י הוא אבל אנוסים היינו דנאמנים ל"ש אלא באנוסים מחמת נפשות אבל מחמת ממון א"נ דאין אדם מע"ר. והא דל"א בלא"ה דבממנ"פ דאם האמת כדבריהם הם רשעים וא"נ להעיד דהא התם ל"א פלגי' דיבוריה צ"ל דהתם מה בכך שא"נ מדין עדים מ"מ היו נאמנים במגו דאין זה כת"י לזה צ"ל דאא"מ ע"ר ומה"ט ניחא דבתחלת הסוגיא בל"ק דרמב"ח אמר אסיפא בכתב ידם יוצא ממ"א דא"נ ל"ש אלא באנוסים מחמת ממון לא נזכר שם טעמא דא"א משים עצמו רשע ורש"י הוא דפירש כך והיינו דבסיפא דליכא מגו וצריכים לדון מדין עדות דמעידים דהשטר פסול בזה הוא באמת מטעם ממנ"פ דאם כדבריו הם פסולים וא"נ להעיד ולפי הנ"ל קשה כיון דראוי להאמין מדין מגו מה בכך דאין אדם מע"ר הא מטעם זה לא דחינן דבריו כמו בהרגתיו דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה מקבלים דבריו דהוא הרגו ומהימן וכנ"ל. וכמו כן ק' לי בנ"י ב"ב פ"ח דף רי"ב דכ' דבההיא דנאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו באומר שבא עלי' בשוגג אבל במזיד לאו כל מיניה לשוי' נפשיה רשע. וע"כ צ"ל הא דלא נקט הטעם במנ"פ דאם כדבריו הוא רשע וא"נ להעיד שבנו הוא פסול הינו דגם אביו רשע נאמן להעיד על בנו ובפרט הזה אני מסופק אם נאמנותו דאב רק כמו ב' עדים בכה"ת ואם הוא רשע א"נ או דבכל ענין הימני' רחמנא לאב וכן לענין נאמנות האב שקידש את בתו אם הוא רשע וא"כ עדיין מה בכך דא"א מע"ר הא מ"מ לא מסלקינן דיבוריה ודמי ממש להרגתיו למ"ד דגזלן דאורייתא נאמן לעדות אשה דאף אם לא פלגי' דיבורי' נאמן וצ"ע: