תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביצה ג׳:ב׳

מהדורה: משניות דפוס ראם, ווילנא תרס"ח

מקור משנה ביצה ג׳:ב׳
2 מְצוּדוֹת חַיָּה וָעוֹף וְדָגִים שֶׁעֲשָׂאָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לֹא יִטֹּל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וּמַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד, שֶׁהֵבִיא דָגִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר, מֻתָּרִין הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ:
פירוש תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביצה ג׳:ב׳
2 אות יט בתוי"ט ד"ה לא יטול, דספק מוכן אסור. בפשטן משמע דס' מוכן בעצמותו חמור וכמ"ש התוס' ישנים במסכתן דף ג' ע"ב ד"ה אלא לר"י דלר"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן עכ"ל נראה כוונתם דמדלא פריך ממתני' דהכא דספק ניצוד אסור הא הוי ספק דרבנן. וביותר קשה למה דמשני שם דספיקו אתאן לספק טריפה מ"מ יקשה ממתני' דהכא אע"כ דספק מוכן חמור. ומ"מ לכאורה למסקנא דמסקינן לעיל דס' דרבנן בדשיל"מ אסור ה"נ הטעם רק משום זה דאל"כ יקשה הא ר"ג דמתיר ס' מוכן ע"כ לא ס"ל להך כללא דס' דרבנן בישל"מ אסור והיכן מצינו תנא דפליג הא טעמא דת"ק מטעם ס' מוכן, ומהכ"ת לן לומר שני טעמים דס' מוכן אסור וגם בעלמא בדשיל"מ אסור הא ר"ג תרווייהו לית ליה ומנ"ל לומר דת"ק פליג בתרתי. אלא ע"כ מוכח דליתא שום חומרא במוכן יותר מבעלמא ופליגי רק בדין דשיל"מ אלא דלשינויא קמא דאתאן לס' טריפה מוכח לומר בטעמא דמתני' דהכא דס' מוכן חמור אבל למסקנא מוכח בהיפוך. ונ"מ לדינא בס' מוכן והמאכל מתקלקל עד למחר דאין בזה מדין ישל"מ. זולת דנאמר דגם ר"ג ס"ל דס' דרבנן אסור בישל"מ אלא דבטלטול לא הוי ישל"מ כיון דיכול היום ומחר לטלטל ועיין ובזה מיושב קושית הלח"מ פ"ב מהלכות י"ט:
3 אות כ בא"ד וטעמא כתב הר"ן בפרק שואל משום כו'. דברים תמוהים הם דבמתני' דהכא במצודה שעשה מעי"ט ל"ש טעם זה. ובאמת הר"ן לא כתב כן אההיא דהכא אלא שכ' כן אההיא דאמר ר"פ א"י שהביא דורון דאם יש במינו מחובר אסור ולערב אסורים בכ"ש. ובזה לענין איסור לערב בכ"ש כיון דלית בי' משום מוכן רק משום שלא יהנה ממלאכת י"ט ס"ל להרבה פוסקים דספיקו מותר. וע"ז בא הר"ן ליתן טעם הא דבהביא דורון אסור לערב משום דדרכן של מביאים דורון לבא מהנלקט ביומו. אבל בטעמא דמתני' דהכא גם הר"ן מודה דהטעם משום דספק מוכן אסור. וכ"כ הר"ן להדיא במשנתנו דהכא. והתוי"ט בכאן במחכ"ת לא דק:
4 אות כא בא"ד ועיין ספי"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. דברים אלו תמוהים דאם התם הוי מוקצה איך משקה לבהמתו והתם לא נזכר מזה רק באם מילא א"י מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור דנהנה ממלאכתו. ולא מיירי שם כלל מדין מוקצה דכיון דבעצמו יכול למלא ליכא בו מוקצה ומיירי רק מדין נהנה ממלאכת א"י בשביל ישראל:
5 אות כב בא"ד וא"כ י"ל. עי' מג"א סי' ש"ח ס"ק מ"א דאבנים שהם מוקצה אם הם כבידים מותר לישב עליהם דמוקצה מותר בנגיעה כ"ז שאינו מזיזו ממקומו עיי"ש. א"כ בלא"ה א"ש הך דכבש דאין מזיזו בדרך הלוכו:
6 אות כג בא"ד טעם אחר נ"ל. עדיין יקשה אמאי לא אסור משום שלא יהנה כמו בהדליק נר ומוכרחים לטעם הא' לחלק בין תחומין דרבנן להדלקת נר שהוא דאורייתא: