תקוני הזהר נ״ח א

« תקוני הזהר נ״ז ע״ב תקוני הזהר נ״ח ע״ב »

6 מגילה פתח ↗

כְּנֶגְדּוֹ נָמֵי לָא בָּעֵי. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: וַהֲרֵי ״עוֹלוֹתֵיכֶם סְפוֹ״, דְּלָא הָוְיִין עֶשְׂרִין וְחַד, וְקָרֵינַן! שָׁאנֵי הָתָם, דִּסְלֵיק עִנְיָינָא. וְהֵיכָא דְּלָא סָלֵיק עִנְיָינָא לָא? וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא: זִמְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְכִי הֲוָה קָרֵינַן עֲשָׂרָה פְּסוּקֵי, אֲמַר לַן: אַפְּסִיקוֹ! מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תּוּרְגְּמָן שָׁאנֵי. דְּתָנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין תּוּרְגְּמָן, אֲבָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תּוּרְגְּמָן — פּוֹסֵק. מַתְנִי׳ אֵין פּוֹרְסִין עַל שְׁמַע, וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם, וְאֵין קוֹרִין בְּתוֹרָה, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא, וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב, וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, וּבִרְכַּת חֲתָנִים, וְאֵין מְזַמְּנִין בְּשֵׁם — פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וּבְקַרְקָעוֹת — תִּשְׁעָה וְכֹהֵן, וְאָדָם כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כׇּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה לֹא יְהֵא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. מַאי מַשְׁמַע? דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אָתְיָא ״תּוֹךְ״ ״תּוֹךְ״, כְּתִיב הָכָא: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב הָתָם: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה״, וְאָתְיָא ״עֵדָה״ ״עֵדָה״, דִּכְתִיב הָתָם: ״עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת״ — מָה לְהַלָּן עֲשָׂרָה, אַף כָּאן עֲשָׂרָה. וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. כֵּיוָן דְּבָעֵי לְמֵימַר: ״עִמְדוּ יְקָרִים עֲמוֹדוּ, שְׁבוּ יְקָרִים שֵׁבוּ״ — בְּצִיר מֵעֲשָׂרָה לָאו אוֹרַח אַרְעָא. וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים וּבִרְכַּת חֲתָנִים וְכוּ׳. מַאי בִּרְכַּת אֲבֵלִים? בִּרְכַּת רְחָבָה. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּעֲשָׂרָה, וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן. בִּרְכַּת חֲתָנִים בַּעֲשָׂרָה, וַחֲתָנִים מִן הַמִּנְיָן. וְאֵין מְזַמְּנִין עַל הַמָּזוֹן בַּשֵּׁם פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה וְכוּ׳. כֵּיוָן דְּבָעֵי לְמֵימַר ״נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ״ — בְּצִיר מֵעֲשָׂרָה לָאו אוֹרַח אַרְעָא. וְהַקַּרְקָעוֹת תִּשְׁעָה וְכֹהֵן, וְאָדָם כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים כְּתוּבִים בַּפָּרָשָׁה. חַד לְגוּפֵיהּ, וְחַד לְמַעוֹטֵי, וְאִידַּךְ הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת. תִּשְׁעָה יִשְׂרְאֵלִים וְחַד כֹּהֵן. וְאֵימָא: חֲמִשָּׁה כֹּהֲנִים וַחֲמִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִים! קַשְׁיָא. וְאָדָם כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. אָדָם מִי קָדוֹשׁ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּאוֹמֵר ״דְּמֵי עָלַי״. דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״דְּמֵי עָלַי״ — שָׁמִין אוֹתוֹ כְּעֶבֶד. וְעֶבֶד אִיתַּקַּשׁ לְקַרְקָעוֹת, דִּכְתִיב: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחוּזָּה״. מַתְנִי׳ הַקּוֹרֵא בְּתוֹרָה — לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים, וְלֹא יִקְרָא לִמְתוּרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד.

7 פרי צדיק פתח ↗

ובגמרא מגילה י סע"ב ראב"כ פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה זה מרדכי הצדיק ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני האלהים זה מרדכי ואסתר דכ' ותשם אסתר את מרדכי על בית המן. ומדעשה זה פתיחה להמגילה משמע שזה כל ענין המכוון במגילת אסתר. ובאמת יש להבין למה הסיב השי"ת שיתן אחשורוש בית המן לאסתר וכלום חסר רכוש ליתן למרדכי ואסתר. אבל הענין כמו שאמרנו דבגלות מצרים כ' וינצלו את מצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגים כמצודה שאין בה דגן כמ"ש ברכות ט : וכאן כ' ובבזה לא שלחו את ידם. דשם במצרים היתה התורה בגלות בחכמת מצרים והיה העסק להוציא הניצוצות קדושות הדברי תורה. וכמה מהע"ר שהיו ראוים להתדבק בישראל ובשם ישראל יכנה. מה שאין כן בעמלק דאיתא במכילתא סו"פ בשלח ומד' תנחומא סו"פ תצא שנשבע השי"ת שלא יקבלו גר מעמלק. וכן היה המצוה להחרים משור עד שה וגו' וזש"נ ובבזה לא שלחו את ידם. אבל לפי זה יש להבין מ"ש על המן ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב וגו' זה מרדכי וכו'. אך הוא מ"ש סנדהרין צו : מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק וגרים בע"י ומנו רב שמואל בר שילת ואף שאין מקבלין גרים מעמלק כנ"ל נראה דר"ש בר שילת יצא מא' מהם שבא על בת ישראל ויצא מהמן שלא מדעת ועי' ביוחסין אות ש' שכ' שהגאונים אמרו כי שילת היא נקבה ואחות ר' חייא ואינו כן דאמרו מבני בניו של המן למדו תורה ומנו ר' שמואל בר שילת ולא היו מערבין משפחתם שהם משמעא אחי דוד עם גרים ע"ל ועל פי מה שאמרנו א"ש דברי הגאונים וזה הענין בשאול המלך בחיר ה' והיה כבן שנה שלא טעם טעם חטא כמ"ש יומא כב : ומה ראה על ככה דכ' ויחמול שאול על אגג וגו' ועל ידי כן יצא ממנו באותו לילה שורש המן וכמ"ש מגילה יג. ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן כו'. אך לפי האמור ראה שאול שיש בו באגג שורש נשמת ר"ש בר שילת שלא יצא ממנו עדיין ועל זה הניצוץ כ' ויחמול וגו' על אגג. וזה ענין מ"ש בגמרא שם טו : מה ראתה אסתר שזימנה את המן כו' ריה"ש אמר מבית אביה למדה אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' ובע"י הגיר' וה' ישלם לך כו' ישלימנו לך וכמו שהוא הגי' בסוכה נב. ושם קאי על היצר הרע שמפתה לפעמים לאדם רשע שיעסוק בתורה כדי שיהיה לו יניקה מתורה שלו ואמר העצה האכילהו לחמה של תורה והשקהו מים של תורה שבסוף ישלימנו לך שלא יסית אותך לחטוא וכמ"ש בפירש"י אבל כאן אינו מובן מכוון הסעודה שעשתה לו לפי"ז. ונראה שלא ידעה אסתר באיזו אופן יהיה הנס ואולי תפעול על ידי הסעודה שהמן ישלים אתה וידבר טוב על ישראל והיינו שסברה שישוב המן בתשובה. ועל פי זה נבין מ"ש במדרש משלי ט׳:ב׳ טבחה טבחה מסכה יינה זו אסתר המלכה כו' התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע כו' וראש הפרשה חכמות בנתה ביתה וגו' ומשמע דמדבר מחכמת התורה וכן נדרש במדרש שם זו התורה שבנתה כל העולמות ע"ש. רק המכוון שרצתה לעורר בו בהמן השורש קדושה שהיה בו בהעלם ניצוצות קדושות דנשמת ר"ש בר שילת וזהו מסכה יינה יינא דאורייתא דבעל פה עד"ש זח"ג רעא ב וסברה שאולי על ידי זה ישוב בתשובה וידבר טוב על ישראל. וזה שנאמר ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב ובכ"מ מורה טוב לב שנתיישר הלב לטוב להיות לב א' לאביו שבשמים והיאך יתכן לכתוב כן על המן הרשע. ובמ"ר ע"ף כטוב לב המלך בין איתא או"ה אין להם טובה כו' בטוב לב אין כ' כאן אלא כטוב לב המלך טובה ואינה טובה ואיך אה"כ על המן שמח וטוב לב. אך לפי האמור יש לומר דאז לפי שעה יצא ממשתה אסתר שמח וטוב לב כרגע שעוררה בו אסתר הניצוצות קדושות מנשמת ר"ש בר שילת שהוא מקדושת תורה שבעל פה. רק כיון שיצא וראה את מרדכי ולא קם ולא זע ממנו וימלא המן חימה ואמר כל זה איננו שוה לי ושב לרשעו ואחר כך קב"ה נטיל נוקמא מיניה ומבנוי בשכינתא עלאה כו' כמ"ש בתקו"ז והיינו נ' שערי בינה כנ"ל. וכל הניצוצות קדושות שלו נטל מרדכי ונכנס אחר כך בישראל וז"ש בגמרא מבית אביה למדה ופירש רש"י שמעה התינוקות אומרים כן. ולשון מבית אביה משמע מאבותיה והיא לא היתה מזרע שלמה שאמר פסוק זה. ולפי האמור מיושב לשון מבית אביה דהיינו משאול שהיתה מזרעו והוא חמל על אגג שיצא ממנו המן והיינו על ניצוץ שורש נשמת ר"ש בר שילת שהיה כלול בו והיתה סבורה שתוכל להחזירו להמן למוטב וישלים אתה וידבר טוב על ישראל כנ"ל. אך אחר כך ששב לרשעו היה הוא הגורם להתפשטות תורה שבעל פה אחר שעשו בו ועל ידו מחיית עמלק כראוי. וכעין מ"ש שמות רבה פ' כא ומדברי תורה שם ופרעה הקריב שהקריב את ישראל לתשובה שעשו. וכן על ידי המן מן התורה מנין שהיה המן סיבה להתפשטות תורה שבעל פה וכנ"ל. והניצוצות קדושות יצא ממנו אחר כך שלא מדעת וכמו שאמרנו כיון שאין מקבלין גרים מעמלק. וזהו מה שנאמר ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן והיינו הרכוש שהיה בו הקדושה דנשמת ר"ש בר שילת. לתת לטוב לפני האלהים זה מרדכי ואסתר שאחר כך הוציאו ממנו כל החיות וזה נכנס בישראל שלא מדעת שלא נתגייר רק יצא על ידי שבא מזרעו על בת ישראל ונקרא ע"ש אמו כמ"ש הגאונים דשילת נקבה היה כמוש"ל וכעין שנקרא רב מרי בר רחל ע"ש אמו בת שמואל כמ"ש רש"י בבא מציעא עג רע"ב. וזה שנאמר לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה זה מרדכי הצדיק שהוא טוב ואין טוב אלא תורה כמ"ש ברכות ה. ושם מיירי מתורה שבכתב ומייתי קרא כי לקח טוב וגו' וכן תורה שבעל פה נקרא טוב וכש"נ טוב לי תורת פיך וגו' והיינו תורה שבעל פה עדש"נ מפיו דעת ותבונה וכן מייתי מפ' זה ברות רבה פ' ה ע"פ ויטב לבו ע"ש נתן חכמה וגו' וכש"נ אורה ושמחה והיינו בחינת חכמה ובינה שהוא. כשמתיישר הלב לישרי לב שמחה כמו שנת' מא' א ודעת הבא ע"י חיבור חכמה שבמוח לבינה שבלב והיינו שזכה לההמשכה מחכמה תורה שבכתב לתורה שבעל פה. ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן והיינו הרכוש שבו היה הניצוצות קדושות דנשמת ר"ש בר שילת וכמו שאמרנו שבקניני האדם יש רוחניות המחיה את האדם בסוד ואתה מחיה את כולם ונת' שקלים סוף מא' א עש"ב וז"ש לתת לטוב לפני האלהים זה מרדכי כו' והוא עפמ"ש במדרש אבא גוריון ע"פ אחר הדברים האלה גדל גו' הובא בילקוט יבא המן ויסגל ממון ויבא מרדכי ליטול ממנו ויבנה בית המקדש. והיינו שמרדכי הקדיש רכוש המן לבנין בית שני וזהו לתת לטוב לפני האלהים דבבית שני היו אנשי כנה"ג שהעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לורה ולשכת הגזית שמשם יוצאה תורה לכל ישראל וזהו עיקר תורה שבעל פה שנקרא טוב כנ"ל. וזש"נ ותשם אסתר את מרדכי על בית המן שמרדכי היה שורש תורה שבעל פה וכמו שאמרנו במ"ש שהוא ראש לכל הבשמים. ומזה שראו שנתלה המן על עץ גבוה נ' אמה נתעוררו להתפשטות תורה שבעל פה ולתקן תקנות וסייגים ותקנו ימי משתה ושמחה שהוא יינא דאורייתא דבע"פ וקבלו כל ישראל התורה שבעל פה מאהבת הנס וכנ"ל שעז"א הדר קבלוה בימי אחשורוש. ונמצא שע"י גזירת המן ומה שנתגדל זכו ישראל לאור תורה שבעל פה. אחר שקלטו ולקטו מרדכי ואסתר בקדושתם הרכוש שלו שהיה בו הניצוצות קדושות מאור תורה שבעל פה כנ"ל. וזה שנרמז במה שנאמר המן העץ המן מן התורה כנ"ל שע"י העץ של המן זכו לשרש תורה שבעל פה וע"י מרדכי ואסתר וז"ש אסתר מה"ת מנין מרדכי מן התורה מנין כנ"ל:

8 ראשית חכמה פתח ↗

עוד הזוכה למדת צדיק, להיות בעל צדקה, וזה פי' בפי' בתיקונים שהוא תיקון לאות ברית, וכן לקיים מצות עונג שבת, זה לשון התיקונים דף נח ע"א ועוד שכינתא אתקריאת צדקה וקודשא בריך הוא בעל צדקה, ובגלותא איהי עניה ובנהא עניים, וקודשא בריך הוא כביכול עני כד איהו בר מאתריה, ובגיניה אתמר ישעיה לג, ז הן אראלם צעקו חוצה, ובאן אתר איהו עני ואיהי עניה, בצדיק דאיהו ברית, ובגין דחבו ביה ישראל לתתא איהו נהר יחרב ויבש בבית ראשון ושני, ושכינתא איהי ביה חרבה ויבשה, ובגין דאינון גרמין דיתכנשון מניה מיין ושכינתא אשתארת יבשה, הדא הוא דכתיב בראשית א, ט יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, וכל מאן דעביד צדקה במסכנא גרים ההוא נהר דאתמשך מעדן דאיהי אימא עילאה להשקות את הגן דאיהי דלת, דלה מסכינא. ועני איהו יום שבת, ומאן דמקיים ביה עונג שבת גרים לאשקאה ההיא דלת, וההוא עני איתמלי ואיתקרי נהר, ומאן דאית ליה רשו למעבד עונג שבת ולא עביד אתהפך ליה עונג לנגע צרעת, וחריב ביתיה וממוניה, עד כאן לשונו. וכן בעונש זה, אמר בסוף דף יח.

10 צדקת הצדיק פתח ↗

‏קכד איסור דהוז"ל הוא בכלל מצוה דפר"ו כנראה מד' התוס' סנהדרין נט רע"ב וכמ"ש בחי' ולכן ‏ע"י מצות פר"ו בכונה הראוי' לשם ה' יוכל ג"כ לתקן מה שחטא באיסור זה ולקלוט אותן טיפין ‏לקדושה כי כל לאו הבא מכלל עשה העשה הוא תיקון הלאו. וגם בלא"ה א' בוי"ר פר' כא כי באבר ‏שעשה בו חבילות עבירות יעשה בו חבילות של מצות ע"ש. וכן כאן באותו אבר חבילות מצות היינו ‏פו"ר ומצות עונה. ומיהו י"ל נמי ישב ולא עבר עבירה כדר"ח בר פפי שנזדמנה לידו מקרי ג"כ מצוה ‏כדאי' בקידושין לט: ואין ר"ל חבילות ברבוי במעשה דע"ז א' בברכות כב. שלא יהיו ת"ח מצוים ‏כו' וא' באבות אל תרבה שיחה כנודע. רק אין ר"ל בכמות אלא באיכות שיהי' בקדושה ובטהרה ‏דבלא"ה מקרי בעילת זנות וכבהמות כדאי' בזוהר כ"פ רק כאשר הוא בקדושה כפי אפשרות האדם ‏‏דאין הקב"ה בא בטרוניא והרי אז"ל בעוון מלא דאפי' חסיד שבחסידים כו' כמ"ש מ"ר ר"פ תזריע ‏‏ אז ה' צלך ג"כ דוגמתו שופע לארץ העליונה אשר היתה חריבה ויבישה ע"י חטאיו כנודע כדאי' ‏בתיקונים ונתקן הכל. וע"י שיורדים טפי גשמים מלמעלה על הארץ היא נותנת יבולה שהיא רוח ‏קדושה בלב האדם תחת רוח הטומאה שהי' לו מקודם כמ"ש דוד המע"ה באותו מזמור ורוח קדשך ‏אל תקח ממני השיבה לי וגו': ‏

12 אור החמה על ספר הזהר פתח ↗

ור' אבא תריץ והכי הוא וגומר פי' כדס"ד מעיקרא דשבת אין בו כלל קדוש' אלא הוא שבת ע"י תוספת אור לא קדוש' אמנם אח"כ כיון ששבת היום יורד עליו ענין אחר קדוש' ממקום הקדש והכריח מפסוק אחר דקאמר וקראת לשבת ענ"ג שפי' שתמשיך לשבת זה המ' סוד "עדן "נהר "גן כנזכר בתיקונים: ולקדוש ה' שהיא קדוש' הנמשכת אחר ששבת היום כנז' מורה שהשבת שעליו העונג אינו אלא שבת לחוד וקדושת שבת לחוד וז"ש אדכר לשבת לחוד ולקדוש ה' לחו' הרי שבת הוא שבת בלי קדושת קדוש ה' ופליגא דר' אלעזר דס"ל דתרי גווני קדוש' נינהו כנז':

1 שכינתא דאיהי יחודא דקב״ה. ושליט עליה ש״ד דאיהו אחר.

2 ודאי י׳ דשדי. איהי קוצא מן ד׳ דאחד ואם משקר אעבר קוצא מן ד׳ מן אחד ואשתאר אחר.

3 ובג״ד אמר קרא לא תשתחוה לאל אחר וגו׳ ובההוא זמנא דשלטא על בר נש שד דאיהו אל אחר איהו משתעבד ביה בכל מיני ענויין. וחובא דא גרים לישראל לאשתעבדא בהון אומין דעלמא.

4 ומאן דנטיר אות ברית. בכל אתר דאיהי. בין בברית מילה בין בשבת וימין טבין. קב״ה נטיר ליה בגינה בכל אתר. ומכסי עלוי משנאוי. כגוונא דמשה דאתמר ביה בצל שדי יתלונן.

5 וכגוונא דאסתר דסתיר לה מאחשורוש דאיהו ערל וטמא. ושוי באתרה שנית בדיוקנא דילה הה״ד כל אשר תאמר וגו׳. בערב היא באה ובבקר היא שבה אל בית הנשים שני.

6 ואיהו נטיר לה מהמן הרשע הה״ד מצר תצרני דאיהו צר ואויב. ובגין האי קנאה דכסי קב״ה באות דיליה על אסתר דאיהי קדושה דיליה דלא איהי קדושה פחות מעשרה אתלבשו עשרה כתרין תתאין בעשרה בנין דהמן דתמן אל אחר. דהמן אמר ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וגו׳ וכלא לנטלא נוקמא מאסתר ואומתה דאתמר בה ותלבש אסתר מלכות.

7 וקב״ה מסר לון בידהא ובידא דאומתה ותלו אותו ואת בניו על העץ. ואיהו עבד עץ גבוה נ׳ אמה וקב״ה נטיל נוקמא מניה ומבנוי בשכינתא עלאה דמחאת למצראי חמשים מכות.

8 ועוד שכינתא אתקריאת צדקה וקב״ה בעל צדקה. ובגלות׳ איהי עניה ובנהא עניים

9 וקב״ה כביכול איהו עני כד איהו בר מאתריה. ובגינה אתמר הן אראלם צעקו חוצה כו׳.

10 ובאן אתר איהו עני ואיהי עניה. בצדיק דאיהו ברית. ובגין דחאבו ביה ישראל לתתא. איהו נהר יחרב ויבש בבית ראשון ושני. ושכינתא איהי ביה חרב׳ ויבשה בגין דאינון גרמי דיתכנשון מניה מיין עלאין. ושכינת׳ אשתארת יבשה. הה״ד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה.

11 וכל מאן דעביד צדקה במסכנא. גרים ההוא נהר דיתמשך מעדן דאיהי אימא עלאה. להשקות את הגן דאיהי דל״ת. דלה מסכנא.

12 ועני איהו יום שבת ומאן דמקיים בה ענג שבת גרים לאשקאה ההיא דל״ת. וההוא עני אתמלי ואתקרי נהר. ומאן דאית ליה רשו למעבד ענג שבת ולא עביד אתהפך ליה ענג לנגע צרעת וחריב ביתיה וממוניה.

13 וכן עניה איהי אוריתא דע״פ ודאי. ואיהי קבלה כד מקבלא מבעל צדקה דאיהו אורייתא דבכתב כד אזלת לגביה לקבלה אתקריאת הלכה. כד מקבלא מניה אתקריאת קבלה

14 ובההוא זמנא איהי פליגת מה דיהבין לה לעבדין דילה ולבנין. ולעולמין דילה כד״א ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. ומקבלין דין מן דין מההוא דמקבלין מינה.

15 בעל קבלה איהו עמודא דאמצעיתא ואיהי קבילת מיניה. ובאן אתר קבילת מניה. בימינא. בגין דעליה אתמר כי ימינך פשוטה לקבל שבים.

16 הלכה איהי מסטרא דשמאלא. קבלה

6 ליקוטי הלכות פתח ↗

וְזֶה בְּחִינַת אסתר ח׳:ט״ו וְהָעִיר שׁוּשַׁן צָהֲלָה וְשָֹמֵחָה וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וְכוּ', כִּי גְּדוּלַת מָרְדְּכַי, שֶׁהוּא הַנֵּס הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא מְאֹד שֶׁל פּוּרִים, הַכֹּל הָיָה עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מַכְנִיעִין אֶת עֲמָלֵק, שֶׁהוּא הָמָן הָרָשָׁע, יִמַּח שְׁמוֹ, כַּמְבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קְרִיעַת יַם סוּף וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק וְכוּ', עַיֵּן שָׁם וְעַל-כֵּן הָיָה עִקַּר הַנֵּס עַל-יְדֵי שֶׁנִּלְקְחָה אֶסְתֵּר לְבֵית הַמֶּלֶךְ, כִּי לְקִיחַת אֶסְתֵּר לְבֵית אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, זֶהוּ בְּחִינַת הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ הַנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת לְקִיחַת שָֹרָה לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ וּפַרְעֹה כַּנַּ"ל, רַק שָׁם הָיָה רַק לְפִי שָׁעָה קַלָּה, כִּי אָז לֹא הָיָה קִטְרוּג וְדִין גָּדוֹל כָּל כַּךְ כְּמוֹ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם בְּלִיַעַל הָמָן הָרָשָׁע, יִמַּח שְׁמוֹ, שֶׁהוּא עֲמָלֵק, שֶׁהוּא זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ בְּעַצְמוֹ, אֲשֶׁר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ לוֹחֵם עִמּוֹ תָּמִיד בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שמות י״ז:ט״ז, "מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדּוֹר דּוֹר" וּמֵחֲמַת תֹּקֶף הַדִּין שֶׁהִתְגַּבְּרָה זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ מְאֹד שֶׁהוּא הָמָן הָרָשָׁע, יִמַּח שְׁמוֹ, כַּנַּ"ל, עַל-כֵּן הוּכְרְחָה אֶסְתֵּר שֶׁתִּהְיֶה נִתְפֶּסֶת לְבֵית הַמֶּלֶךְ וְגַם הוּא לֹא נָגַע בָּהּ, כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים וּבְגֹדֶל כֹּחָהּ הוֹצִיאָה מֵהַסִּטְרָא אַחֲרָא כָּל הַקְּדוּשׁוֹת וְהַנִּצּוֹצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, עַד שֶׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא, שֶׁהוּא הָמָן וּבֵיתוֹ, נָפְלוּ בְּמַפָּלָה שֶׁאֵין לָהּ תְּקוּמָה וְנָתַן כָּל בֵּיתוֹ וּרְכוּשׁוֹ לְמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי, שֶׁכָּל זֶה הָיָה עַל-יְדֵי הַצַּדֶּקֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב אסתר ח׳:ב׳, "וַתָּשֶֹם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדְּכַי עַל בֵּית הָמָן" וְעַל-יְדֵי זֶה עָלוּ כָּל נִצּוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים הַמְּלֻבָּשִׁים בְּהָעֲשִׁירוּת שֶׁהָיָה כָּבוּשׁ אֵצֶל הַסִּטְרָא אַחֲרָא אֵצֶל הָמָן וּבֵיתוֹ, יִמַּח שְׁמָם, כֻּלָּם חָזְרוּ וְעָלוּ אֶל הַקְּדֻשָּׁה לְמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי, שֶׁכָּל זֶה נַעֲשָֹה עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ שֶׁעָמְדָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁלָּהֶם, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה הוּא מַפָּלַת הָמָן עֲמָלֵק כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת לְקִיחַת אֶסְתֵּר לְבֵית הַמֶּלֶךְ כַּנַּ"ל לְעִנְיַן שָׂרָה, וְעַל-כֵּן הָיָה הַנֵּס עַל-יְדֵי נִדּוּד הַשֵּׁנָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שם ו', "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ". שֶׁאָז הִתְחִיל עִקַּר תֹּקֶף הַנֵּס, כִּי נִדּוּד הַשֵּׁנָּה זֶה בְּחִינַת בֵּרוּר הַמְדַמֶּה, כִּי כשהמדמה מְבֹרָר הֵיטֵב אֵין צְרִיכִין לִישֹׁן, כִּי עִקַּר הַשֵּׁנָּה הוּא בִּשְׁבִיל לְבָרֵר הַמְדַמֶּה, אֲבָל כשהמדמה מְבֹרָר אֵין צָרִיךְ שֵׁנָּה, וְעַל-יְדֵי הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְקִיחַת אֶסְתֵּר לְשָׁם כַּנַּ"ל, עַל-יְדֵי זֶה נִתְבָּרֵר הַמְדַמֶּה, כַּמְבֹאָר בַּתּוֹרָה הַנַּ"ל כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן הָיָה אָז נִדּוּד הַשֵּׁנָּה, שֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מִבֵּרוּר הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי זֶה הָיָה תֹּקֶף הַנֵּס, כִּי עִקַּר הַנֵּס שֶׁל פּוּרִים הוּא לְהַכְנִיעַ עֲמָלֵק שֶׁהוּא עִקַּר הַכְּפִירוֹת וְהָאֶפִּיקוֹרְסוּת, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר ליקוטי תנינא סימן יט, וּלְגַלּוֹת אֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ ז"ל שם עַל פָּסוּק, "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" הַנֶּאֱמַר בְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, שֶׁעִקַּר מַפָּלַת עֲמָלֵק הוּא עַל-יְדֵי הִתְגַּלּוּת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל-כֵּן הָיָה עִקַּר מַפָּלַת הָמָן-עֲמָלֵק, עַל-יְדֵי נִדּוּד הַשֵּׁנָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת בֵּרוּר הַמְדַמֶּה, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר מַפָּלַת עֲמָלֵק וְהָמָן כַּנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי כָּל זֶה זוֹכִין לְאוֹר הַצִּיצִית כַּנַּ"ל וְזֶהוּ שם ט, "וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת" זֶה בְּחִינַת צִיצִית שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן תְּכֵלֶת, שֶׁהֵם עִקַּר תִּקּוּן וְנוֹי כָּל הַמַּלְבּוּשֵׁי כָבוֹד, הַיְנוּ שֶׁאָז נִתְגַּלָּה עַל מָרְדְּכַי אוֹר הַצִּיצִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וְכוּ', כִּי עַל-יְדֵי הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין הַנַּ"ל, עַל-יְדֵי זֶה הוּא מַפָּלַת הָמָן, וְנִתְגַּלָּה הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה וְכוּ', עַד שֶׁזּוֹכִין לַחוּט שֶׁל חֶסֶד הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הַצִּיצִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וְכוּ' כַּנַּ"ל וְזֶהוּ שם, "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִֹמְחָה וְכוּ', וְהָעִיר שׁוֹשָׁן צָהֲלָה וְשָֹמֵחָה" בְּחִינַת תֹּקֶף הַשִֹּמְחָה שֶׁל הַפּוּרִים, כִּי עִקַּר הַשִֹּמְחָה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וְכוּ', בְּחִינַת צִיצִית כִּי הַחוּט שֶׁל חֶסֶד הַנַּ"ל, הוּא בְּחִינַת הַנִּגּוּן שֶׁלֶּעָתִיד, שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַשְֹּמָחוֹת כַּנַּ"ל וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מגילה יג, אֶסְתֵּר חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עליהם, כִּי זָכְתָה לְחוּט שֶׁל חֶסֶד הַנַּ"ל כַּנַּ"ל:

« תקוני הזהר נ״ז ע״ב תקוני הזהר נ״ח ע״ב »