תקוני הזהר מ׳ א

« תקוני הזהר ל״ט ע״ב תקוני הזהר מ׳ ע״ב »

6 שבת פתח ↗

מְהַדַּר אַזּוּזֵי זוּזֵי דְּרַבָּנַן, אֲמַר לְהוּ: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ לָא תְּחַלְּלוּנֵיהּ. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִילּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לוֹמַר ״וַיְכוּלּוּ״, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְכוּלּוּ״ — אַל תִּקְרֵי ״וַיְכוּלּוּ״ אֶלָּא ״וַיְכַלּוּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִין שֶׁהַדִּיבּוּר כְּמַעֲשֶׂה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ ״וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר״. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמֹצֵא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מוּצַּעַת, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ רַע עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ. וְאִם לָאו, מַלְאָךְ רַע אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ טוֹב עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. חַמִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — מְלוּגְמָא, פַּת חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — מְלוּגְמָא. רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה עָבְדִין לֵיהּ בְּאַפּוֹקֵי שַׁבְּתָא עִיגְלָא תִּילְתָּא, הֲוָה אָכֵיל מִינֵּיהּ כּוּלְיְיתָא. כִּי גְדַל אֲבִימִי בְּרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לְמָה לָךְ לְאַפְסוֹדֵי כּוּלֵּי הַאי, נִשְׁבּוֹק כּוּלְיְיתָא מִמַּעֲלֵי שַׁבְּתָא. שַׁבְקוּה וַאֲתָא אַרְיָא אַכְלֵיהּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ בְּכׇל כֹּחוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה׳״. מַאי טַעְמָא ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״ — מִשּׁוּם דְּ״בָרְכוּ ה׳״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — מוֹחֲלִין לוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי פָרוּעַ הוּא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּכׇל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״, אַל תִּיקְרֵי ״שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״ אֶלָּא: ״שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן״. מַאי ״אָמֵן״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הַדְּלֵיקָה מְצוּיָה אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וְגוֹ׳ וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַים וְלֹא תִכְבֶּה״. מַאי ״וְלֹא תִכְבֶּה״? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְכַבּוֹתָהּ. אָמַר אַבָּיֵי: לָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ בָּהּ אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תּוֹף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פּוֹעַל ה׳ לֹא יַבִּיטוּ״, וּכְתִיב: ״לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת״. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁפוֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְגוֹ׳״. מַה טַּעַם ״שְׁפוֹךְ״ — מִשּׁוּם דְּ״עוֹלָל בַּחוּץ״. אָמַר עוּלָּא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בּוֹשֶׁת פָּנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהוּשְׁווּ קָטָן וְגָדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ״. אָמַר רַב עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה״. מָה אַיִל זֶה, רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה׳ בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא״. מַאי ״עַד לְאֵין מַרְפֵּא״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״, ״אַל תִּגְעוּ בִּמְשִׁיחָי״ — אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, ״וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֶבֶל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: דִּידִי וְדִידָךְ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הֶבֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא לְהֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֲפִילּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מֵאֲבוֹתַי, וְאָמְרִי לַהּ מֵאֲבוֹתֶיךָ: כׇּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַחֲרִיבִין אוֹתָהּ, רָבִינָא אָמַר: מַחְרִימִין אוֹתָהּ. וְאָמַר רָבָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַים וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ אִישׁ עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ״. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב קַטִּינָא: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלָיִם לֹא פָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו לֵאמֹר שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ״, דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּין בָּהֶן כְּשִׂמְלָה יֶשְׁנָן בְּיָדֶיךָ. ״וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ״,

16 חיים וחסד פתח ↗

ושמועה טובה תדשן עצם משלי טו, ל. שמועה לשון קיבוץ, מי שרוצה לקבץ עצמו אל הטוב ידשן את עצמיותו להשי"ת ואז מגיע אליו השפע. וז"ש דברים ו, כה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו', פירוש מדת מלכות נקרא 'זאת' תקו"ז מ. ונקרא צדיק, ומוטל עלינו לבנות זאת המדה בקומה שלימה, ולאחר הבנין צדקה. וז"ש אימתי 'וצדקה תהיה לנו', אימתי ישפיע המדה הזאת בתוכינו, 'כי נשמור לעשות' וגו', כשאנו מקיימין את כל דברי התורה ויבנה המדה הזאת יושפע בתוכינו גם כן:

1 כ"ח מ"עשיו ה"גיד לעמו

2 והאי איהו כ"ח פרקין דידין דמלכא עלאה. דאינון כוז"ו במוכס"ז כוז"ו כנויין דיחודא עלאה דאיהו יקו"ק אלקינ"ו יקו"ק. ובגין דאסתלק האי חילא מישראל אתמר בהון וילכו בלא כח לפני רודף.

3 יו"ד ק"א וא"ו ק"א אינון עשר אצבעאן דאתמר בהון ידיו גלילי זהב. דבהון כ"ח פרקין דאינון כ"ח אתוון דעובדא דבראשית.

4 ובגין דא יי' אלקי אתה. ומאי אתה. ההוא דאתמר ביה נכון כסאך מאז מעולם אתה.

5 ומאי נכון. דא נאמן יושב. ונאמן עומד באמצע הה"ד כתפארת אדם לשבת בית. ומאי מאז. אלא ההוא דאתמר ביה אז תקרא ויי' יענה. ומאי א"ז אלין ח' אתוון דאינון יאקדונק"י דסלקין לחושבן אמ"ן.

6 ודא איהו העונה אמן בכל כחו בההוא כ"ח. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין העונה אמן בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה.

7 ובגיניה אתמר נכון כסאך מאז מעולם אתה. וביה אתה יי' לעולם תשב. אתה. ההוא דאתמר ביה אבינו מלכנו אבינו אתה. ומאי ניהו. אבינו אב הרחמן.

8 ואיהו כליל כל אתוון דאורייתא. ומאי ניהו אוריתא דבכתב. עמודא דאמצעיתא. ועליה אתמר ברוך אתה.

9 וכד ישראל קיימין בעמידה דצלותא. איהו יתיב על כרסייא. ובגיניה אתמר בההוא זמנא אתה יי' לעולם תשב כסאך לדור ודור. ומאי ניהו לדור ודור. אלא ההוא דאתמר ביה דור הולך ודור בא והארץ לעולם עמדת.

10 ולית דור פחות מששים רבוא. ומאי ניהו משה דשקיל לשתין רבוא כישראל. ודרגא דיליה אספקלריאה דנהרא

11 נ"א שייך אחר זה ותוסף ללדת שבדף*

12 בזאת יבא אהרן אל הקדש.

13 ת"ח אין אדם מפיק רצונו מיי' אלא בזאת. דעלה אתמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי'.

14 ודא היא עת לעשות ליי'. וכמה עתות יש. ועלייהו אתמר ואל יבא בכל עת. ושלמה אמר עת לשחוק וכו' דאינון כ"ח עת.

15 וע"ד קב"ה אמר ואל יבא בכל עת אל הקדש דאיהו קדש ישראל ליי'.

16 וכד שכינת' דאתקריא' זאת עם ישראל כד"א ואף גם זאת בהיותם כו'. מאי אינון אמרין לה. אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך. בכמה תחנונים וצלותין בציצית ובתפלין בשבתות וביומין טבין דעלייהו אתמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. אות ברית מילה אות דשבת וימין טבין ואות דתפלין.

17 עלה אתמר על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא ומצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי'.

18 ויעקב בריך לבנוי בזאת הה"ד וזאת אשר דבר להם אביהם.

19 ודוד בזאת הפיק רצונו מיי' כשנלחם עם אויביו כד"א אם תחנה עלי מחנה וכו' בזאת אני בוטח.

20 והנביא כשראה את ישראל בגלות לא ראה להם מנוחה אלא בעבור זאת ופורקנא דישראל לא ייתי אלא בזאת הה"ד זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל.

21 ויהודה לא אתבריך אלא בזאת. הה"ד וזאת ליהודה.

22 ומשה לא בריך ית ישראל אלא בזאת. וזאת הברכה.

23 ומי שלא שת לבו גם לזאת עליה כתי' איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת.

24 וכיון שהאדם בה יפיק רצונו ובה משיג השם שזהו סוד על זאת יתפלל כל חסיד על זאת ודאי לשם ה' שהוא על זאת

25 למה תקנו בשחרית למדה ידועה. וכן במנחה למדה ידועה. וכן בערבית למדה ידועה וכן בשבת למדה ידועה. וכן בי"ט למדה ידועה. וכן בעשרת ימי תשובה למדה ידועה.

26 אלא מה שאמ' על זאת הוא מורה שהויה הוא על כל ספירה

16 שפת אמת פתח ↗

עם לבן גרתי ואחר עד עתה. דכתיב אחור וקדם צרתני. והם ב' יצירות שכתב רש"י וייצר בב' יודי"ן יצירה בעוה"ז ולעוה"ב. והוא בחי' יעקב וישראל. ב' יודין. יעקב הוא תיקון הגוף בבחי' אחור והוא מלמטה למעלה. לכן האדם אחרון למעשה וראשון במחשבה ולתקן הגוף עד שיאיר בו הארת הנשמה זה עשרה מלמטה למעלה י' עקב ובבחי' זו הי' עבודת יעקב עם לבן גרתי כ' רש"י ב' פירושים שהי' גר. ושמר תרי"ג. כי תיקון בחי' אחור הנ"ל הוא להיות בעוה"ז כגר שלא יתדבק באלה הדברים הגשמיים. ועי"ז הגירות בעולם יכול לשמור התרי"ג מצות. עוד פי' הגירות שכל הירידה בעוה"ז למשוך ניצוצי קדושה שנתפזרו באלה המקומות. וכ"ז בחי' ואחר עד עתה. ואח"כ כשזוכין אל הנשמה שם ישראל והוא דרך ישר עשרה מלמעלה למטה לי ראש. והם ב' היודין שרמז להם שתי האותות שיש בכל איש ישראל כדכתב בזוה"ק שבת ומילה ותפילין ומילה ע"ש בתקונים. וכתיב מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. ואמר אמו"ז ז"ל שהם ב' בחי'. בבני ישראל הפשוטים שעבודת הבורא להם במקרה נק' אהל. ומשכנותיך ישראל הם בקביעות כו'. ולפי מ"ש יתכן לפרש כנ"ל אוהליך בחי' יעקב תיקון יצירה דעוה"ז להיות רק גר בדירת ארעי. ומשכנותיך ישראל הוא הכנה דיצירה דעוה"ב שזה עיקר חלק המוכן לבני ישראל:

« תקוני הזהר ל״ט ע״ב תקוני הזהר מ׳ ע״ב »