תפארת יוסף, סוכות ד׳

1 כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ויקרא כ״ג:מ״ב ואיתא בזוה"ק אמור ק"ג. מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל הוא יתיב תחות צלא דמהימנותא. ביאר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה גזעא הוא ענפים היוצאים לחוץ שנכרים לכל, ושרשא הוא מה שבתוך האילן, שכל עיקר חיות האילן יונק ממנו, ואצל עבודת אדם מורה גזעא, מה שהאדם עובד עד מקום שידו מגעת. ושרשא הוא שיש אצל כל אחד ואחד מישראל נקודה אחת של קדושת אבות. והיינו שהאבות היו עובדים כ"כ להשי"ת, עד שהשי"ת חתם עליהם שהם נמשכים אחר רצון השי"ת תמיד. עד היכן שנשאר אחריהם בלב כל ישראל נקודה אחת, אשר בזאת הנקודה נמשכים אחר רצון השי"ת. ובמקום שישראל עובד עד מקום שידו מגעת, אזי מגיע אל הנקודה הזאת אשר יש בו בקביעות. וזה דאמר הזוה"ק מאן דאיהו מגזעא ושרשא דישראל, היינו שעבד את השי"ת עד מקום שידו מגעת ובא אל הנקודה הזאת, הוא יכול לישב תחות צלא דהימנותא. כי סוכה נקראת צילא דהימנותא, היינו כי סוכה מורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי סוכה ב'., היינו שתמיד יהיה נמשך אחר רצון השי"ת בלי שום קביעות בעוה"ז, רק כפי שהשי"ת יאיר לו, כך יתמשך אחריו. ומי שהוא מגזעא ושרשא דישראל, הוא יתיב תחות צלא דהימנותא. זה יכול להתמשך אחר רצון השי"ת תמיד, כי הוא מאמין כשם שהשי"ת חי וקיים כן דבריו חיים וקיימים, וביד השי"ת להראות לו תמיד תפיסה אחרת. ובמקום שהשי"ת מגביה תפיסתו יכול לבטל כל תפיסתו הראשונה, מאחר שמאמין שהשי"ת יכול להאיר לו בכל רגע ורגע תפיסה אחרת. וכמו שאנו רואין שלעתיד יהיה הבירור נגד האומות במצות סוכה, שכל אחד בועט בסוכתו ויוצא עבודה זרה ג'. ופריך שם והא מצטער פטור מן הסוכה ומתרץ בעוטי לא מבעטי אינהו בעוטי מבעטי. והיינו מחמת שישראל יכול לבטל תפיסתו הראשונה, ויכול להתמשך תמיד אחר רצון השי"ת כפי שהשי"ת מאיר לו. שאני האומות שהם באמת בעומק אינם רוצים להתמשך אחר רצון השי"ת רק על הלבוש רוצים להתמשך כקוף בתר בני נשא. ולזה כשהשי"ת מראה לו תפיסה אחרת אינו יכול לבטל תפיסתו הראשונה, ורק בועט בסוכתו ויוצא. וזה דאיתא בזוה"ק תצוה קפ"ו: שסוכה הוא ברזא דקו המדה, והוא כמו שביאר כבוד אאמו"ר זללה"ה על הפסוק תהילים ס׳:ח׳ ועמק סכות אמדד, היינו לעתיד כשהשי"ת ינחיל טובה לישראל, יאיר שביגיע כפם בא להם זאת הטובה. וזה שאמר הכתוב ועמק סוכות אמדד, היינו מחמת שבעומק היה לכל אחד ואחד נקודה חדא, אשר בזאת הנקודה תמיד היה נמשך אחר רצון השי"ת, וממילא מזה נתברר כולו לטוב, מאחר שמצינו אצל טומאה כלים פרק ב הדקין שבכלי חרס שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. והשיעור מכדי סיכת קטן איתא כדי סיכת אבר קטן של תינוק בן יומו, והיינו שאם ישאר רק שיעור קטן נשאר עדיין כלי כבראשונה, ויכול לקבל טומאתו הראשונה. ק"ו שמדה טובה מרובה, אשר השי"ת ימדד זאת הנקודה אשר בה היה נמשך תמיד אחר רצון השי"ת, ממילא יתברר לעתיד שהיה כולן לטוב ע"י יגיע כפיהם: