טעמי המנהגים תתק״ג

1 טעם. שקורין את הסעודה בליל שבת שקודם המילה שלום זכר. דאיתא בפ' מרובה דף פ' ע"א רב ושמואל ורב אסי איקלעי לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן. ופי' ר"ת שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר נקט לשון ישועה והי' רגילין לעשות סעודה ע"ש. וע"כ קבעוה בליל שבת שהכל מצוין בבתיהם ונקרא שלום זכר כי השבת נקרא שלום:

2 קונטרס אחרון לעשות סעודה. וכן נוהגין להקיץ ולשמור הנער בליל שמיני. והטעם. לפי שהשטן מכלין להזיק לנער ולמונעו ממצות מילה. לפי שקשה לו שישראל מקיימין המצוה שבזכותה ניצולין מדינה של גיהנם. וסמך לדבר ואתה את בריתי תשמור. שבשעת הברית צריכין שמירה. מטה משה עניני מילה פ"ד:

3 כמו סעודת אירוסין. ועי' דרישה סי' תקט"ו דאורחים נכבדים שנתארחו בתוך ביתו וסועדים אצלו חשוב סעודת מצוה אבל כשנתארחו אצל אחד וזימנם אחר לסעוד יש להסתפק אי חשוב סעודת מצוה ע"ש. ובספר יוסף אומץ אות קל"ד כ' כשעושין סעודה לכבוד אורח חכם מורינו שבא לעיר קבלתי שהוא סעודת מצוה ע"ד מה שדרז"ל על לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים שהנהנה מסעודה שת"ח מסובין בה כאלו נהנה מזיו השכינה. וכן כתב הגאון יעב"ץ בסידורו. ובסידור האריז"ל כתב דסעודת מוש"ק הוי סעודת מצוה: ובספר שכחת לקט כתב בשם ע"ה דף קי"ד ע"ד דבכל סעודת מצוה אומרים ד"ת על השלחן ומסיים עם ביאת משיח ובנין ירושלים כדי להזכיר החרבן שלא יהי' קטרוג על שמחת המשתה: