טעמי המנהגים ס׳

1 ספר חסידים פתח ↗

יזהר החזן שלא יקרא מי שעינו האחת עורת או שבור או מי שבראשו נתק לקרותו בפרשת נתקים והתגלח ואת הנתק וגומר מפני שמביישו ואם ידבר אדם עם חבירו אל יביט אליו במקום שיש לו בו מום ולא ידבר לפניו מענין אותו מום שבחבירו בפני חבריו ולא יתכן שחזן יקרא בפרשת עריות אדם שחשוד עליהם ועל כל דבר שאדם חשוד לא יתכן שיקרא אותו החזן שאי אפשר שראובן יעמוד ויאמר ארור שוכב עם אשת אביו אם חטא ש"מ שלא חטא ועוד שלא ילבין פניו והקורא בבית הכנסת ויעבור בקריאת התורה אין לחשוב לבו לשון רחמים אלא קורא לפניו אבל הצבור אומר לשון רחמנות כאדם שמתפלל בלא ש"צ וכן כשקורא החזן הברכות הכתובים לפני התוכחות אין לקורא לחשוב לברך את חבירו וכשהוא קורא הקללות אין לחשוב בשעת הקריאה על אותם נכרים וכן כשקורא את שמע לא יחשוב על אוהביו למען ירבו ימיכם ולא על אויביו ואבדתם מהרה אלא לא יחשוב דבר אלא כשמתפלל יכול לחשוב כגון ברכת רפאנו יחשוב על אותו חולה שיש לו בבי' או יוסיף אותו חולה שירפא. מי שקולו נעים ואין הקב"ה נהנה מקולו ראוי לו שלא בא לעולם ואם הקב"ה נהנה עליו נאמר שיר השירים ב יד השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה וכתיב שמואל ב' כג א ונעים זמירות ישראל וכתיב תהלים ג ה קולי אל ה' אקרא ויזהר מי שיש לו קול נעים שלא יזמר נגונים עגבים כי עבירה הוא ולכך נברא קולו נעים לשבח בוראו ולא לעבירה ואדם יפה ישמור נפשו מניאוף כי לא לכך נברא יפה כשהיו אומרים ברכות ושבחות אמר לאחד שהיה מרים קולו תאמר בקול נמוך כמו קולנו השוה קולך לקולנו אם אני מרים קולי כדי לכוין כי אני יודע לכוין כשאני מרים קולי ובטוב היה עושה כך מה שאדם עוסק להרים קולו. כדי שיאמר בכוונה רק שמונה עשרה כשמתפללין בלחש אינו רשאי להרים קולו כדי שלא יבטלו כוונתם:

1 עוד טעם. שנוהגין בק"ש ליתן יד ימין על פניו ולהעצים עיניו מראות. הוא בחינת מיתת הצדיקים כי סומא הוא כמת ומוסרים נפשם בקדושת יחודא עילאה. בשם הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר מנחם מענדיל מקאסיב זצוק"ל:

« טעמי המנהגים נ״ט טעמי המנהגים ס״א »