טעמי המנהגים תקס״ז

« טעמי המנהגים תקס״ו טעמי המנהגים תקס״ח »

1 ראש השנה פתח ↗

מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָזֵיל בָּתַר לְקִיטָה — רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְקָתָנֵי שְׁבָט! אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: אַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶתְרוֹג אַחַר לְקִיטָה כְּיָרָק — רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלּוֹ שְׁבָט. מַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי ״אִם הָיְתָה שְׁנִיָּה נִכְנֶסֶת לִשְׁלִישִׁית״ וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי ״אִם הָיְתָה שְׁלִישִׁית נִכְנֶסֶת לִרְבִיעִית״? מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאֶתְרוֹג קַשְׁיָא לֵיהּ יְדָא וְאַיְּידֵי דִּמְמַשְׁמְשִׁי בֵּיהּ כּוּלֵּי עָלְמָא בִּשְׁבִיעִית, לָא טָעֵין פֵּרֵי עַד תְּלָת שְׁנִין. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי יַנַּאי: אֶתְרוֹג, רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלּוֹ אֵימָתַי? אֲמַר לֵיהּ: שְׁבָט. שְׁבָט דָּחֳדָשִׁים, אוֹ שְׁבָט דִּתְקוּפָה? אֲמַר לֵיהּ: דָּחֳדָשִׁים. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי יַנַּאי: הָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הַלֵּךְ אַחַר רוֹב שָׁנִים. אָמַר רַבָּה: אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסָה לִשְׁבִיעִית — פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּפְטוּרָה מִן הַבִּיעוּר. וּבַת שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסָה לִשְׁמִינִית — פְּטוּרָה בַּמַּעֲשֵׂר וְחַיֶּיבֶת בַּבִּיעוּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא סֵיפָא — לְחוּמְרָא, אֶלָּא רֵישָׁא פְּטוּרָה מִן הַבִּיעוּר — אַמַּאי? דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר חֲנָטָה, אִי הָכִי תִּיחַיַּיב בְּמַעֲשֵׂר! אֲמַר לֵיהּ: יַד הַכֹּל מְמַשְׁמְשִׁין בָּהּ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ תִּיחַיַּיב בְּמַעֲשֵׂר?! וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר: בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנֶסֶת לִשְׁבִיעִית — לְעוֹלָם שִׁשִּׁית, וּבַת שְׁבִיעִית הַנִּכְנֶסֶת לִשְׁמִינִית — לְעוֹלָם שְׁבִיעִית. מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנֶסֶת לִשְׁבִיעִית — פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּפְטוּרָה מִן הַבִּיעוּר, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁחַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר אֶלָּא אִם כֵּן גָּדַל בְּחִיּוּב וְנִלְקַט בְּחִיּוּב. וּבַת שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנֶסֶת לִשְׁמִינִית — פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּפְטוּרָה מִן הַבִּיעוּר, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁחַיָּיב בְּבִיעוּר אֶלָּא אִם כֵּן גָּדַל בִּשְׁבִיעִית וְנִלְקַט בִּשְׁבִיעִית. רֵישָׁא קַשְׁיָא לְרַב הַמְנוּנָא, סֵיפָא קַשְׁיָא בֵּין לְרַבָּה בֵּין לְרַב הַמְנוּנָא! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַבְטוּלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים: אֶתְרוֹג — אַחַר לְקִיטָתוֹ לְמַעֲשֵׂר, וְרַבּוֹתֵינוּ נִמְנוּ בְּאוּשָׁא, וְאָמְרוּ: אַחַר לְקִיטָתוֹ, בֵּין לְמַעֲשֵׂר בֵּין לִשְׁבִיעִית. שְׁבִיעִית מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֶתְרוֹג — אַחַר לְקִיטָתוֹ לְמַעֲשֵׂר וְאַחַר חֲנָטָה לִשְׁבִיעִית. וְרַבּוֹתֵינוּ נִמְנוּ בְּאוּשָׁא: אַחַר לְקִיטָתוֹ, בֵּין לְמַעֲשֵׂר בֵּין לִשְׁבִיעִית. אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסָה לִשְׁבִיעִית — לְעוֹלָם שִׁשִּׁית. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסָה לִשְׁבִיעִית, אֲפִילּוּ כְּזַיִת וְנַעֲשֵׂית כִּכָּר — חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם טֶבֶל. תָּנוּ רַבָּנַן: אִילָן שֶׁחָנְטוּ פֵּירוֹתָיו קוֹדֶם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט — מִתְעַשֵּׂר לְשָׁנָה שֶׁעָבְרָה, אַחַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט — מִתְעַשֵּׂר לְשָׁנָה הַבָּאָה. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּאִילָן שֶׁעוֹשֶׂה שְׁתֵּי בְרִיכוֹת בַּשָּׁנָה. שְׁתֵּי בְרִיכוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: כְּעֵין שְׁתֵּי בְרִיכוֹת. אֲבָל אִילָן הָעוֹשֶׂה בְּרִיכָה אַחַת, כְּגוֹן דְּקָלִים וְזֵיתִים וְחָרוּבִין, אַף עַל פִּי שֶׁחָנְטוּ פֵּירוֹתֵיהֶן קוֹדֶם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט — מִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָהֲגוּ הָעָם בֶּחָרוּבִין כְּרַבִּי נְחֶמְיָה. אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: בְּנוֹת שׁוּחַ — שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן שְׁנִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשׂוֹת לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים! אִישְׁתִּיק. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן לְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן: אַמַּאי אִישְׁתִּיק? לֵימָא לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא רַבִּי נְחֶמְיָה, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי רַבָּנַן?! מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ: שָׁבְקַתְּ רַבָּנַן וְעָבְדַתְּ כְּרַבִּי נְחֶמְיָה?! וְלֵימָא לֵיהּ: קָאָמֵינָא לָךְ ״נָהֲגוּ״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי אִיסּוּרָא?! דַּאֲמַר לֵיהּ: בִּמְקוֹם אִיסּוּרָא, כִּי נָהֲגוּ שָׁבְקִינַן לְהוּ?! וְלֵימָא לֵיהּ: כִּי אָמֵינָא לָךְ אֲנָא — מַעֲשֵׂר חָרוּבִין דְּרַבָּנַן, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי שְׁבִיעִית דְּאוֹרָיְיתָא?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן: תְּמֵיהַנִי אִם הֱשִׁיבָהּ רֵישׁ לָקִישׁ לִתְשׁוּבָה זוֹ. אִם הֱשִׁיבָהּ? הָא אוֹתְבַהּ! אֶלָּא אֵימָא: אִם קִיבְּלָהּ רַבִּי יוֹחָנָן, אִם לָא קִיבְּלָהּ.

1 טעם. שאין נושאין כפיהם אלא ביו"ט. לפי שהרגלים הם ימי דין כמ"ש רז"ל ר"ה דף ט"ו בארבעה פרקים העולם נידון וכו' ואז הוא עת מסי' פתקין כל אחד בדידיה. וידוע דקודם מסי' הפתקין יתכן לחזור ולהפכו לטוב. ולכך הכהנים נושאים כפיהם ויהפוך ד' הקללה לברכה. ישמח משה פ' נשא:

2 קונטרס אחרון הכהן עומד עליה. ובספר זכרון כתב מה שאנחנו קורין דוכן יש אומרים שם איצטבא שהוא לשון בימה לפי שהכהנים עומדים במקום גבוה. וי"א שהוא על פי תרגום על פסוק שאו ידיכם קודש. טולי ידיכון כהניא על דוכן קודשא:

« טעמי המנהגים תקס״ו טעמי המנהגים תקס״ח »