1
טעם. המרור. זכר לומררו את חייהם ועיקר המצוה היא בחזרת שתחלתו מתוק וסופו מר זכר לומררו את חייהם בפרך. תחלה בפ"רך ואח"כ בפרך ונוהגין לחזור אחר חסא אפי' לקנותו בדמים יקרים דשמא סימנא מילתא הוא כלומר לרמוז דחס רחמנא עלן ושמעתי דחסא הוא מה שאנו קורין זערזו"ך בלשון פולין. לבוש סי' תע"ג סעי' ה':
2
קונטרס אחרון המצוה היא בחזרת. כתב רבינו ירוחם יש שנהגו שלא לאכול חזרת קודם פסח. וכן הי' נוהג הרשב"א. לא שהי' אסור אלא שלא לשנות מנהג קדמונים עכ"ל. וכן נהגו אנשי מעשה שאין לאכול חזרת ביום א' של פסח כמו שנהגו בע"פ. עי' מטה משה אות תר"ג:
3
שעשה כן. וכעת השגתי מכתב מהרב הה"ג מו"ה פנחס הלוי הורוויץ נ"י ראב"ד דק"ק קארוב ששמע מכמה חסידים שהי' בצאנז בשנה האחרונה קודם פטירתו שאמר קודם אכילת מרור. ידוע שאם יתנו לי כל חללי דעלמא לא אוכל לאכול כזית מרור. עכ"ז כיון שהוא מצוה נהי שהוא מצוה דרבנן הנני מס"נ ואוכל. ובירך על אכילת מרור ואכל. ואח"כ בעוה"ר הקיא תיכף ע"כ. והנה לדעתי מה שסיים אז וצונו ונשמרתם מאד לנפשותיכם והניחו מידו ולא אכל. בוודאי בשעת שהתחיל לברך הי' בדעתו לאכול את המרור. רק קודם שסיים את הברכה חשש לאזהרת הרופא שלא יאכל מחשש סכנה ע"כ בכדי שלא יהי' הברכה לבטלה סיים ונשמרתם מאד לנפשותיכם. וזה היה איזה שנים קודם פטירתו:
