1
טעם. שאנו מברכין בבוקר כל הברכות זא"ז בב"א אע"ג דלפי הדין היה לנו לומר כל אלו הברכות כל ברכה וברכה בשעתה דהיינו מיו שיתעורר משנתו שחזרה אליו נשמתו שיצאה ממנו בשינה הי' ראוי לומר מיד אלהי נשמה שנתת בי עד לפגרים מתים לתת שבח למקום ית' על שהחזירה לו נשמתך וכן אם שמע קול התרנגול אע"פ שהוא שוכב עדיין במטתו הי' לו לומר בא"י אמ"ה הנותן לשכוי בינה כו'. וכי לובש כתנתו בעודנו שוכב הי' לו לומר מלביש ערומים. וכי מנח ידיו על עיניו לפותחם היטב הי' לו לומר פוקח עורים. וכן כולם עד הגומל חסדים. משום דהיינו בימיהם שהם היו מתנהגים בטהרה ובקדוש' אפילו בלילה והי' ידיהם נקיות בכל עת אפילו מיד שנתעוררו משנתם אבל עכשיו אנו אין ידינו נקיות באלו הזמנים שחלות הברכות כל אחת ואחת בעתה. ועוד מפני עמי הארץ שאינם יודעים אותן נהגו לסדרן בבית הכנסת כדי שיענו העמי הארצות אמן אחריהן ויצאו ידי חובתן ואע"ג דקי"ל כל הברכות מברכין עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאמר בהם וצונו לעשות כן אבל אלו הברכות הודאות ושבח הן יכולין לברך אח"כ. לבוש סימן מ"ו סעיף ב' וסעיף ג'.