טעמי המנהגים שי״א

1 כל בו פתח ↗

ז. פירוש הקדיש הקדיש הוא בלשון ארמי והטעם כדי שיבינו אותו הכל שרובם היו עמי הארץ ואפי׳ הגוים היו מבינים בלשון ארמי וידעו ויבינו הכל שעתיד השם להתגדל ולהתקדש לעיני עמים רבים. ויש נותנין טעם אחר כי לפיכך נתקן בלשון ארמי שמצינו בהגדה לעתיד לבא יהיו הצדיקים גדולים מן המלאכים ואנו מתפללין בקדיש שימהר הקץ שיתגדל השם ויתקדש ואם נאמר אותו בלשון הקדש שיבינוהו המלאכים אפשר שיקטרגו כי ידעו כי ידל כבודם ויגדל כבוד הצדיקי׳ עליהם וכן הדין נותן כי המלאכים אין טבעם לעשות רק טוב וכיון שכן אין להחזיק להם טובה אם לא יחטאו אבל הצדיקים המתגברים על יצרם נראה שעתידין לקבל שכר טוב מהם. ונהגו הצבור לומר בלחש כשפותח החזן יתגדל ועתה יגדל נא וגו׳ זכור רחמיך וגו׳ ה׳ חפץ וכו׳. ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבא עד ויתברך בכל כחם כמו שאמרו ז״ל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו מובטח לו שהוא בן העולם הבא. פירוש שישים כונתו לכוין לענות אמן יהא שמיה רבא. ומצאתי שיש בקדיש ז׳ תיבות וכ״ח אותיו׳ כמו שיש בפסוק ראשון של בראשית ובפסוק שלפני עשרת הדברות ועל זה סמך בדרש כל העונה אמן יהא שמיה רבא כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית וכמו ששמע עשרת דברות מפי הדבר לקיים מה שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו. ועל כן אמרו ז״ל כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו ומתכוין לדקדק בכ״ח אותיו׳ שבו מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ומנין האותיות כ״ח ועל כן צריך לאמרו בכח. ולפי זה הטעם צריך להזהר שלא לומר ולעלמי עלמיא כי יהא בו כ״ט אלא לעלמי עלמיא ויתברך. והירושלמי אמר שבע ביום הללתיך אמר דוד על שבע ברכות שאנו מברכין בכל יום ג׳ שחרית וד׳ ערבית. וכשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן תושבחת׳ ונחמתא פירוש על מה שאמרו רבותינו ז״ל שהשכינ׳ מנהמת בכל יום כיונה אוי לי שחרבתי את ביתי ושרפתי היכלי והגלתי בני על כן אומ׳ ונחמת׳ לשון נחמה על הדבר לעתיד. יתגדל ויתקדש על שם המקרא הוסד והתגדלתי והתקדשתי ובמלחמת גוג ומגוג הכתו׳ מדבר שאז יתגדל שמו של הקב״ה כמו שנא׳ ועלו מושיעי׳. וכתוב בתריה ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד כלומ׳ אלו האותיות הקדש יתיחדו ויצטרפו והוא השם הנחצה לשנים על השבועה שנשבע להלחם בעמלק שנאמ׳ כי יד על כס יה ה׳ לא נאמר אלא יה וכסא לא נאמר אלא כס כלומר נשבע ה׳ בימינו ובכס שלו שלעולם לא יתמלא שמו וכסאו עד שינקם בעמלק משל למלך שפדה את בנו מבית האסורים והיה הולך אצל אביו ובאמצע הדרך פגע בו ליסטי׳ אחד ובזהו והכה אותו מכת מרדות עמד המלך והשליך חותם מידו ונשבע שלעולם לא יתמלא בשמו ולא במלכותו עד שינקם מאותו צורר ולאחר שיתנקם ממנו יתמלא שמו ומלכותו. כך נשבע הקדוש ברוך הוא שלעולם לא יתמלא שמו וכסאו עד שינקם מעמלק. ותפלה הוא שאנו מתפללין על אותו השם שיתגדל שבאותו גדול וקדוש תלויה גאלתינו וישועתינו ככתוב ועלו מושיעים ובאותו גדול וקדוש ימליך מלכותיה כדכתי׳ והיתה לה׳ המלוכה וזה פירוש הדבר יתגדל ויתקדש שמיה רבא שם יה כי שמו יה ושם יה יתגדל בו״ה וביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד שיתיחדו אלו האותיו׳ של שמו הנכבד והנורא שנחצה לשנים בשבועה שמיה רבא וכי איך אפשר לומר שם זה לאחר שנחצה ואין יה כי אם חצי שם ולא יתכן לומר מחצי רבא אדרבה כל דבר שנחצה או נתמעט אין זה רבוי כי אם מעוט אלא אי אפשר לומר מיעוט כלפי מעלה כי אם רבוי שכן נמצא ברוח הקדש שלאחר שנלקח ממנו ונחלק נקרא רבוי שנאמר ואצלתי מן הרוח וגו׳ ואף על פי שרוצה לומ׳ הפרש והבדלה מתרגמינן וארבינך וכן אומ׳ על השם רבא אף על פי שנחלק שאי אפשר מעוט כלפי מעלה. פירוש אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא שם יה רבא ברא בהפוך המלה כדכתיב כי ביה ה׳ צור עולמי׳ כלומר בשם יה ה׳ צור עולמים כשכתו׳ יה בענין הראוי ליכת׳ שלא תמשך כותל הה״א למטה כי אם חציו וחציו תשים על גג הה״א כמן נקודה כגון ג׳ יודין שהם ה׳ שמו של הקב״ה היוצא מן הפסוק של ויסע מלאך האלהים וגו׳ ואותו ביה שהוא כתוב בענין זה כעין ה׳ עולה בגימטריא ל״ב והם ל״ב נתיבות שבהן נברא העולם וכן היא תוכן המלה ביה שעולה שלשי׳ ושתים נתיבות ה׳ צור עולמי׳ וזהו כבוד חכמים ינחלו כבוד בגימטריא ל״ב. ידוה כתיב וקרי אדני כלומר קל״ב נתיבות אדונים הם לעולם ואותן נתיבות הן הן פרקים של אצבעות ידים וזהו שכתו׳ אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו ואף על פי שכתו׳ ידו חסר יו״ד ידיו קרי ונדרשת הקריא׳ כי יש אם למקרא והכי משמע ידיו יצרו את העולם ויש בידיו ל״ב פרקים וכנגדן ל״ב נתיבו׳ שבהן נברא העולם וזהו שכתוב כי ביה ה׳ צור עולמים כי כן נדרש שם יה ולכך אנו קורין אותו רבא אף על פי שנחלק מו״ה כמו שכתוב למעלה וכשיתגדל אז ימליך מלכותיה כדכתיב והיתה לה׳ המלוכה. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל לכך מתברכין ישראל כאן בברכת חיים לפי שבאותה גאולה לא ישארו כי אם אחד מעיר ושני׳ ממשפחה והדא היא דאמרינן ייתי משיחא ולא אחמיניה כי כמה צרו׳ עתידות לבא באותו זמן ולכך נקראו חבלי משיח לפיכך הם מתברכין בברכת חיים כלומר שיתגדל ויתקדש שם יה שזה יהיה במלחמתו של עמלק להמיתו ולאבד זכרו כמו שבארנו. יהי רצון שיהיה לחיים לישראל ולמיתה לעמלק ולשאר האומות ויהיה אותו גדול השם בעגל רוצה לומר במהרה כמו כי היכי דלימות בעגל בפ׳ ארבע מיתו. אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא. אמן, עניה למה שאמר שליח צבור בעגל ובזמן קריב שאנו עונין אמן בקשה אמן כן יהי רצון ואחר כך יהא שמיה רבא שהן ז׳ תיבות כנגד ז׳ רקיעין ובאותן ז׳ תיבות כ״ח אותיות כנגד מה שאנו עונין יגדל נא כח ה׳. וחייב אדם למשוך רבא בכל כחו כדי שיחשוב בלבו לכוין במשיכת רבא כל אותן המדרשים שכתבנו למעלה. וכששומע הקב״ה שישראל מערימין להזכיר לפניו אות שבועה שנשבע על עמלק לאבד זכרו ומתפללי׳ ומבקשין לפניו לגדל שם יה בתוספת ו״ה שאז יהיה השם הנכבד שלם כששומע הקב״ה כך שבכל כח כונתם עונין זה השבח מתנענע ואומר אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לו לאב שמקלסי׳ אותו בביתו והוא רחקם מעל שלחנו ועל כן רב העצב למעלה באותה שעה לפי שמזכירין לפניו מעשה עמלק שהכעיס כלפי מעלה וגרם לשם הנכבד והנורא שיחלק וכשרואים מלאכי השרת זה העצב לפני הקב״ה מזדעזעים ונרתעים ומתחלחלים ודוממים כי אינם יודעים על מה אותו עצב בא למעלה לפי שאינם מביני׳ לשון ארמית ולכך מתחילין ומזכירין יתגדל ויתקדש בלשון עברית על שם הפסוק והתגדלתי והתקדשתי ואחר כך שמיה רבא בלשון ארמי שאלו נאמ׳ אותו שם בלשון הקדש יהיו מביני׳ שהעצבון בא למעלה על מה שישראל אומר יתגדל ויתקדש שם יה כי יאמרו במה אפשר להתגדל שם יה כי אם בו״ה שנאצל ממנו על עסק עמלק ויבינו כי מחמת הזכרת אותו השם בא העצב וכשיהיו מתחילי׳ ישראל הקדיש יבלבלו אותו המלאכי׳ ויעכבו אותו מלעלות למעלה ולא יכלו ישראל לשבח שבח הגון ומעולה כראוי ויהיה הקדיש בטל ולכך אנו אומרים אותו בלשון ארמי׳ כדי שלא יבינו המלאכי ויעכבוהו מלעלו׳ לפני הקב״ה. וכן מצינו במסכת ברכות בשעה שישראל אומרי׳ לפני אמן יהא שמיה וכו׳ והמלאכי׳ מזדעדעי׳ ותמהי׳ זה לזה על העצבון ומיד חוזרין לומר השבח בלשון עברית ואומרים ית׳ וישתבח וכו׳ שמונה מיני קלוסין שבעה כנגד שבעה רקיעין והשמיני כנגד הרקיע אשר על ראשי החיו׳. וצריך להאריך ולמשוך הקלוסין כדי ליפות השבח. ובכל אלו השבחים אין בהם שום רמז על מה העצב בא למעלה ואין שום בריאה יכולה להבחין בהם כי אם יתברך ולכך אנו אומרים אותו בלשון עברית. אחר כך נחזור בלשון ארמית לומר שמיה דקודשא בריך הוא שאין אנו רוצים לומר שם יה בלשון עברי׳ מפני הטעם שאמרנו ומתוך שאנו אומרים שמיה בלשון ארמית אנו אומרים גם כן דקודשא בריך הוא בלשון ארמית וצריכין אנו להזכיר לשון קודשא כי קודש מלא עולה ת״י שבית המקדש ראשון היה קיים ת״י שנים ובו היה ברוך זה השם ידוה כי היו הכהנים קורים אותו ככתבו ועכשיו אנו צריכין לנחמו מעצבונו ולכך אנו אומרים בלשון ארמי. לעילא מכל תושבחתא ונחמתא. ד׳ מיני קלוסין כנגד ארבע אותיות ידוה. עתה תבין מה לשון נחמתא כלפי מעלה. תתקבל צלותהון ובעותהון בלשון ארמי שבעברי של קדיש אין בו שום תפלה ואלו היינו אומרים תשמע תפלתם ובקשתם יתמהו המלאכים ויאמרו וכי מה תפלה אלו מבקשים שתהיה נשמעת והלא לא אמרו אלא שבח יתברך וישתבח לפיכך אנו אומרים בלשון ארמי כדי שלא ירגישו בדבר. יהא שלמא רבא יהא קרי ביה יהון ועולה בגימטריא באותיות אהיה שלמא רבא כלומר אהיה אדון השלום תן לנו שלום בשם זה רבא שלא ינתן רשות למעלה ולא בינה להבין בלשון ארמי שלא יבלבלו הקדיש. ולכך נקבע השלום בסוף הקדיש שהוא שקול כנגד הכל וכשברא הקב״ה את עולמו נתן שלום בין מים ליבשה שנאמר יקוו המים וגו׳ וכתוב עד פה תבא ולא תוסיף. שאלמלא כן היה מחריב העולם וכשברא המלאכי׳ המורכבים אש ומים אלו לא נתן שלום בין מים לאש היו מכבין את האש או האש מלחך המים. וכן הוא אומר יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ביניהם שלא יכנס האור בגבול החושך ולא החושך בגבול האור וגדול שלום שהרי אנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל ללמדך שבשלום הכל תלוי שבשעה שנברא העולם לא קמו אלו על אלו ולא נכנסו אלו בגבול אלו ולא הזריבו אלו את אלו באותה שעה נברא הכל יפה ולכך נקבע השלום בסוף כל התפלה לפי שהוא צריך לכל. ואפילו על הקרבנות שנאמר וזאת תורת זבח השלמים וגומר. אמן ואמן. אמן קיום השבועה אמן קבלה כך מפורש בואלה שמות רבה: תם פירוש הקדיש.

1 טעם. שנהגו בשבת לומר ובכן ישתבח יותר מבימי החול. מפני שזה השבת נתקן על שירת הים ובשירת הים יש בה רמז לשם בן ע"ב ועליו אנו אומרים ישתבח שמך שבכחו רגע הים והוא רומז בפסוק ויסע ויבא ויט. ובשבת שסמכנו להשירה שבח אחר והוא נשמת כל חי תברך את שמך עד בפי ישרים תתרומם וכו' הוסיפו מלת ובכן והוא רמז לשם בן ע"ב של ישתבח שמך. סדה"י.

2 קונטרס אחרון תברך את שמך. כתב הר"ר יונה בסוף פ' אין עומדין דאין לשחות כשאומרים בנשמת כל חי ולך לבדך אנחנו מודים שאין לכרוע אלא דוקא במקומות שתקנו חכמים ע"כ. ומטעם זה ג"כ אין לשחות כשאומרים בויברך דוד ועתה אלהינו מודים אנחנו לך. מטה משה אות נ"ו.

« טעמי המנהגים ש״י טעמי המנהגים שי״ב »