טעמי המנהגים ש״ב

1 שבת פתח ↗

אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דְּנָקֵט תַּרְתֵּי וּבָצַע חֲדָא. אָמַר: ״לָקְטוּ״ כְּתִיב. רַבִּי זֵירָא הֲוָה בָּצַע אַכּוּלַּהּ שֵׁירוּתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְהָא מִיחְזֵי כְּרַעַבְתָנוּתָא? אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּכׇל יוֹמָא לָא עָבֵיד, וְהָאִידָּנָא הוּא דְּקָעָבֵיד — לָא מִיחְזֵי כְּרַעַבְתָנוּתָא. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי כִּי מִיקְּלַע לְהוּ רִיפְתָּא דְעֵירוּבָא — שָׁרוּ עִילָּוֵיהּ, אָמְרִי: הוֹאִיל וְאִיתְעֲבִיד בַּהּ חֲדָא מִצְוָה — לִיתְעֲבִיד בַּהּ מִצְוָה אַחֲרִינָא.

2 חכם צבי פתח ↗

לדזיו לי' כבר בתי' עמו עוז ותושיה הוא אהובי החכם השם ישמרהו אד"ש כיום אתמול כי יעבור אותותיך האירו אל עבר פני על דבר עוגה שאפאה לצורך לחם משנה ונשרף מקצתה אי מיקרי לחם שלם כדי לבצוע עליה בשבת שנשאל עליה מורי זקני הגאון ז"ל והנני בא על סדר קונדריסך בקצרה כאשר יסכים הפנאי.

1 טעם. שחייבו לבצוע על שתי ככרות. שנאמר לקטו לחם משנה והא דאינו בוצע רק אחד דאי אמרת ליבצע תרתי מתחזי כרעבתנותא. אבודרהם ועי' שבת דף קי"ז ע"ב דכיון דכל יומא לא עביד והאידנא הוא דקעביד לא מיחזי כרעבתנותא ע"ש ועי' ב"י סי' רע"ד:

2 קונטרס אחרון לחם משנה. עי' לבוש סימן תקכ"ט דגם ביו"ט חייב לבצוע שתי ככרות כמו בשבת. דכמו בע"ש הי' יורד לחם משנה ה"נ ביו"ט הי' כן דהוי נחית בעי"ט זוגי זוגי. ועי' רי"ף פ"י דפסחים דף כ"ח ועי' מחצית השקל הי' רע"ד וז"ל כתב בס' ת"ש דמ"ש הט"ז סי' קס"ח דאין ליקח פת הבב"כ ללחם משנה מיירי שי"ל לחם א' שלם הנילש במים ולחם השני הוא פת הבב"כ ומצרפו עם לחם ראשון כדי שיהי' לו לחם משנה. ובסעודתו ודאי יאכל מן הלחם שנילש במים. רק מחמת שאין עליו תורת פת דהא מברך עליו במ"מ לכן כתב הט"ז דאין ליקח פת הבב"כ ע"ש: ובספר דעת זקנים בשלח כתב שבכל יום הי' יורד לישראל מן פרידה אחת ובשביל שבת שתי פרידות פי' כפולות וכך היו עושין ביום הששי שחרית היו עושין מחצי העומר לחם א' ובשביל שבת הי' כל חצי העומר נכפל לשני לחמים הרי לך ששה לחמים מעומר וחצי ובכל השלש' סעודות היו אוכלין שני לחמים כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה ולפ"ז תמצא שהי' להם בשבת במנחה שני ככרות והלכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה: ובשם ר' מאיר מרוטנבור"ג כתב דמן העומר עשו ב' לחמים הרי ד' לחמים: הי' נאכל א' בע"ש. בליל שבת השני. בבוקר השלישי. הרי שנשאר עוד ככר אחד שלם בסעודה שלישית וזה ראי' שאין בוצעין בשני ככרות במנחה בשבת ע"ש: ובלחמים הנדבקים יחד בכוונה ואופין אותם כן ביחד צ"ע אם כשמפרידן אח"כ מקרי שלימות. מחה"ש שם. ובספר ארחות חיים שם כ' בשם ס' מנחת פתים שכ' להוכיח דמקרי שלם בכה"ג. ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סוס"י קס"ז כתב דב' חלות שנתדבקו זל"ז באפייתן כיון שדעתו להפרישן זמ"ז אינן חיבור ויוצא בהם י"ח לחם משנה גם בהיותן דבוקים ע"ש. ועי' סימן קס"ח סעי' ב' וסעי' ג': אשה ששכחה ליטול לה מעיסתה ולאחר אפיה ע"י צירוף בסל שברה מהלחם והפרישה חלתה מותר לבצוע על אותו פת בשבת ויוצא בו משום לחם משנה דשלם מיקרי. ע' לקט הקמח. ועי' חכם צבי סימן ס"ב. ועי' כרם שלמה יו"ד סי' שכ"ו: ועיין אשל אברהם סי' רע"ד דיוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה ומהני גם קודם נט"י ונט"י אינו הפסק. ועי' בסידור ר"ש ז"ל דברכות ענט"י דבש"ק תהי' הנטילה והניגוב מעומד ע"ש:

« טעמי המנהגים ש״א טעמי המנהגים ש״ג »