טעמי המנהגים כ״ז

2 ברכות פתח ↗

וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכׇל אָדָם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּפָגַע בּוֹ רַבּוֹ אוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ, בַּפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכׇל אָדָם. בְּעָא מִינֵּיהּ אַחַי תַּנָּא דְבֵי רַבִּי חִיָּיא מֵרַבִּי חִיָּיא: בְּהַלֵּל וּבַמְגִילָּה מַהוּ שֶׁיַּפְסִיק? אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר: קְרִיאַת שְׁמַע דְּאוֹרָיְיתָא — פּוֹסֵק, הַלֵּל דְּרַבָּנַן מִבַּעְיָא?! אוֹ דִלְמָא פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא עֲדִיף. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹסֵק, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אָמַר רַבָּה: יָמִים שֶׁהַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל, בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק פּוֹסֵק, בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק — אֵינוֹ פּוֹסֵק, וְיָמִים שֶׁאֵין הַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל — אֲפִילּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק פּוֹסֵק. אִינִי?! וְהָא רַב בַּר שְׁבָא אִיקְּלַע לְגַבֵּיהּ דְּרָבִינָא, וְיָמִים שֶׁאֵין הַיָּחִיד גּוֹמֵר אֶת הַהַלֵּל הֲוָה, וְלָא פְּסֵיק לֵיהּ! שָׁאנֵי רַב בַּר שְׁבָא דְּלָא חֲשִׁיב עֲלֵיהּ דְּרָבִינָא. בְּעָא מִינֵּיהּ אַשְׁיָאן תַּנָּא דְבֵי רַבִּי אַמֵּי מֵרַבִּי אַמֵּי: הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית מַהוּ שֶׁיִּטְעוֹם? אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה קַבֵּיל עֲלֵיהּ — וְהָא לֵיכָּא. אוֹ דִילְמָא: הֲנָאָה קַבֵּיל עֲלֵיהּ — וְהָא אִיכָּא. אָמַר לֵיהּ: טוֹעֵם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מַטְעֶמֶת אֵינָהּ טְעוּנָה בְּרָכָה, וְהַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית טוֹעֵם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. עַד כַּמָּה? רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי טָעֲמִי עַד שִׁיעוּר רְבִיעֲתָא. אָמַר רַב: כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵירוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ בָּמָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא״. אַל תִּקְרֵי, ״בַּמֶּה״ אֶלָּא ״בָּמָה״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בַּמֶּה חֲשַׁבְתּוֹ לָזֶה וְלֹא לָאֱלוֹהַּ? מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב! תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אַבָּא: בְּמַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הָעוֹשֶׂה חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל — כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה. אָמְרוּ לוֹ ״בָּמָה״ אָמְרַתְּ? אָמַר לְהוּ: לָא, ״אָסוּר״ קָא אָמֵינָא. וְכִדְרַב אִידִי בַּר אָבִין דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו״. וְאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֲפָצָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו״. וְאָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הַלָּן שִׁבְעַת יָמִים בְּלֹא חֲלוֹם נִקְרָא ״רַע״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע״, אַל תִּקְרֵי ״שָׂבֵעַ״ אֶלָּא ״שֶׁבַע״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּשְׂבִּיעַ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלָן — אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע״. אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר בֵּין ״אֱלֹהֵיכֶם״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה — דִּכְתִיב:

1 טעם. שהתלמיד לא יחלוץ תפילין לפני רבו מפני שנראה כמי שאין אימת רבו עליו שמיקל בכבודו ומגלה ראשו בפניו. לבוש סימן ל"ח סעיף י' ועיין ב"י שם. וחולצן בשמאל שמראה שקשה עליו חליצתן. מ"א סימן כ"ח ס"ק ג'. וע"ל סעיף צ"ג:

2 קונטרס אחרון וחולצין בשמאל. בספר אשל אברהם סי' כ"ה כתב אחד חלץ תפילין בר"ח ונזכר שלא אמר יעלה ויבא צויתי שיניחם בברכה כי המניחים תפילין במנחה מניחים בברכה וכן הוא בפוסקים לברך ע"י היסח הדעת. עוד כתב שם אחד הניח תפילין בברכה ונודע לו שנפסקו כמה תפירות וחלצן והניח אחרים אמרתי לו שיברך שנית וכדקיימא לן גבי ציצית דגם לדידן שאין מברכים כשנפל טליתו מרוב גופו על כל זה בלובש טלית אחר' מ"מ מברך שנית. וקיימא לן כשמתעטף בטלית שני בעוד הראשון עליו מברך שנית. ול"ד לברכת הפירות בסי' ר"ו בעוד מין ראשון לפניו וכ"ש בזה שהתפילין הראשונים אין עליו כלל ולא עלה בלבו שיהי' לו תפילין אחרים עכשיו. וכן נמי כשניתר הקשר כתבו הפוסקים ז"ל לברך שנית. והאחרונים ז"ל שכתבו שלא לברך הוא רק בכגון קשר שאינו מחוסר ממשה גדול ודעתו שיעשנו תיכף אבל כשמניח תפילין אחרים אף בניתר הקשר כ"ע מודים שצריך לברך שנית ע"ש. ועי' ט"ז שם ס"ק י"ג. ועי' פ"מ סי' ל"ד סק"ב דכתב וז"ל אחר שסילק דרש"י יניח תפילין דר"ת ויקרא בהם ב' פרשיות שמע והיה אם שמוע אבל פרשת ציצית א"צ כי חששא דשמא מעיד עדות שקר בקורא קריאת שמע בלא תפילין תיקן בב' פרשיות וחדשים מקרוב חולצין תפילין דרש"י ומניחין דר"ת לאחר קדושה של י"ח. ובאמת מלבד שעושין שלא כדין המבואר בסי' כ"ה סעי' י"ג גם צריך לכוין בתפלת י"ח לש"ץ לא לעסוק בדבר אחר ולא רציתי לשאול כלל אותם ולא רוצה אני בתירוצם: ובס' כתב יושר כתב וז"ל על כל פנים לחזרת התפלה צריך להניח תפילין דר"ת כי העובדא לשמונה עשרה הם התפילין דר"ת גם בש"ע הוא היחוד העליון ואי אפשר ליחוד בלא בחינת חי'. והם התפילין דר"ת שהם בחינת חכמה וחי' כמו שכתוב והחכמה תחי': ובסדה"י כתב ראיתי מדקדקין כשמגיעים ליהי רצון מלפניך שנשמור חקיך מתחילין להסיר הרצועה מעל היד וממתינים עד שיאמר ש"צ תתקבל ומסירים תפלה של ראש. אבל לי נראה שאין ראוי למדקדק להסיר התפילין והטלית כ"א אחר עלינו לשבח שהוא שבח גדול וחשוב וראוי לאומרו בטלית ותפילין מ"ש. ומנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן. אבודרהם בשם גאון בפרק ע"פ.

« טעמי המנהגים כ״ו טעמי המנהגים כ״ח »