טעמי המנהגים ק״ז

1 טור פתח ↗

וכשיגיע ש"צ למודים שוחין עמו הציבור דגרסינן בירושלמי הכל שוחין עם ש"ץ בהודאה כתב הרמב"ם ז"ל ולא ישחו יותר מדאי ואינו משמע כן בירושלמי דאיתא התם מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו ר"י משמע דקאי דוקא אש"צ דלא שייך העברה אלא בש"צ ומטעם זה אין ליחיד להתפלל אא"כ יכול לגמור קודם שיגיע ש"ץ למודים כדי שלא יהא נראה ככופר אם אינו משתחוה עם הציבור ואם התחיל והגיע ש"צ למודים והוא באמצע אחת מן הברכות ישחה אבל אם הוא בתחלת ברכה או בסופה לא ישחה אלא באבות או בהודאה והא דתניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה מוקמינן לה בהודאה שבהלל ושבברכת המזון: גרסינן בסוטה בשעה שש"ץ אומר מודים העם מה הם אומרים מודים אנחנו לך וכו' ופליגי בה אמוראי טובא ואסיקנא אמר רב פפא הלכך נימרינהו לכולהו וזה נוסחו מודים אנחנו לך ה' אלהינו ואלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותקיימנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם על שאנו מודים לך ובירושלמי חותם בה בא"י האל ההודאות וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל וכשיגיע לברכת כהנים אם יש שם כהנים נושאים כפיהם ואם אין שם כהנים יאמר הוא ברכת כהנים וכתב בעל המנהיג ברכת כהנים אסור ליחיד לאומרה גם בציבור יש שאין אומרים אותה ובדברים שבין בני בבל ובני א"י אנשי מזרח ש"צ אומר ברכת כהנים בקול רם אנשי מערב ש"צ אומר ושמו את שמי שאסור להזכיר השם אא"כ היה כהן למדנו מזה שאסור ליחיד לאמרה ומ"מ כל הגלות הם אנשי מזרח וקורין אותה כקורא בתורה ע"כ וכתב עוד על שם רש"י שאין לש"ץ לומר פסוק ושמו את שמי שכבר בקשנו ברכנו בברכה המשולשת בתורה וכבר אמרנו המשולשת ומה לנו להוסיף עוד ושמו את שמי כשם שאין אנו אומרים כה תברכו את ב"י ששניהם לשון צוואה ולא לשון ברכה אבל רב עמרם כתב ואם אין שם כהנים ש"ץ אומר או"א ברכנו בברכה וכו' ס"א עד וישם לך שלום ושמו את שמי על בני ישראל ומסיים עד שלום וכו':

1 טעם. שנקרא מודים דרבנן. לפי שהוא תיקן הרבה חכמים כדאיתא בסוטה דף מ' ע"א. טור או"ח סי' קכ"ז:

1 סוטה פתח ↗

בִּנְעִילָה דְּיוֹמָא דְכִיפּוּרֵי מַאי אָמַר? אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא: ״הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה׳״. ״יְבָרֶכְךָ ה׳ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״. ״וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל״. הֵיכָן אוֹמְרָן? רַב יוֹסֵף אָמַר: בֵּין כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בְּהַזְכָּרַת הַשֵּׁם. פְּלִיגִי בַּהּ רַב מָרִי וְרַב זְבִיד. חַד אָמַר: פְּסוּקָא לָקֳבֵל פְּסוּקָא, וְחַד אָמַר: אַכֹּל פְּסוּקָא אָמַר לְהוּ לְכוּלְּהוּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: כׇּל הָאוֹמְרָן בַּגְּבוּלִין — אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: תִּדַּע דִּבְמִקְדָּשׁ נָמֵי לָא מִיבְּעֵי לְמֵימְרִינְהוּ, כְּלוּם יֵשׁ לְךָ עֶבֶד שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ מַאֲזִין? אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: תֵּדַע דְּבִגְבוּלִין נָמֵי מִיבְּעֵי לְמֵימְרִינְהוּ, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתוֹ וְאֵין מַסְבִּיר פָּנִים? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא לְהוּ, כֵּיוָן דַּחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי אַבָּא דְּמִן עַכּוֹ דְּלָא אֲמַר לְהוּ — אֲנָא נָמֵי לָא אָמֵינָא לְהוּ. וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא עִינְוְתָנָא אֲנָא. כֵּיוָן דַּחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי אַבָּא דְּמִן עַכּוֹ דְּאָמַר אִיהוּ חַד טַעְמָא וְאָמַר אָמוֹרֵיהּ חַד טַעְמָא וְלָא קָפֵיד — אָמֵינָא לָאו עִינְוְתָנָא אֲנָא. וּמַאי עִינְוְותָנוּתֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ? דַּאֲמַרָה לַהּ דְּבֵיתְהוּ דְּאָמוֹרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ לִדְבֵיתֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: הָא דִּידַן לָא צְרִיךְ לֵיהּ לְדִידָךְ, וְהַאי דְּגָחֵין וְזָקֵיף עֲלֵיהּ — יְקָרָא בְּעָלְמָא הוּא דְּעָבֵיד לֵיהּ. אֲזַלָא דְּבֵיתְהוּ וַאֲמַרָה לֵיהּ לְרַבִּי אֲבָהוּ. אֲמַר לַהּ: וּמַאי נָפְקָא לִיךְ מִינַּהּ? מִינִּי וּמִינֵּיהּ יִתְקַלַּס עִילָּאָה. וְתוּ, רַבִּי אֲבָהוּ אִימְּנוֹ רַבָּנַן עֲלֵיהּ לְמִמְנְיֵיהּ בְּרֵישָׁא, כֵּיוָן דְּחַזְיֵהּ לְרַבִּי אַבָּא דְּמִן עַכּוֹ דִּנְפִישִׁי לֵיהּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, אֲמַר לְהוּ: אִיכָּא רַבָּה. רַבִּי אֲבָהוּ וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אִיקְּלַעוּ לְהָהוּא אַתְרָא, רַבִּי אֲבָהוּ דְּרַשׁ בְּאַגַּדְתָּא, רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא דְּרַשׁ בִּשְׁמַעְתָּא. שַׁבְקוּהּ כּוּלֵּי עָלְמָא לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, וַאֲזוּל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֶחָד מוֹכֵר אֲבָנִים טוֹבוֹת וְאֶחָד מוֹכֵר מִינֵי סִידְקִית, עַל מִי קוֹפְצִין — לֹא עַל זֶה שֶׁמּוֹכֵר מִינֵי סִידְקִית? כׇּל יוֹמָא: הֲוָה מַלְוֵה רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי אֲבָהוּ עַד אוּשְׁפִּיזֵיהּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְבֵי קֵיסָר. הָהוּא יוֹמָא אַלְוְיֵהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא עַד אוּשְׁפִּיזֵיהּ, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא אִיתּוֹתַב דַּעְתֵּיהּ מִינֵּיהּ. בִּזְמַן שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר מוֹדִים, הָעָם מָה הֵם אוֹמְרִים? אָמַר רַב: ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״אֱלֹהֵי כׇּל בָּשָׂר, עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״. רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: ״יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי סִימַאי: ״בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּימְתָּנוּ, עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מְסַיֵּים בַּהּ הָכִי: ״כֵּן תְּחַיֵּינוּ וּתְחׇנֵּנוּ, וּתְקַבְּצֵנוּ, וְתֶאֱסוֹף גָּלִיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קׇדְשֶׁךָ, לִשְׁמוֹר חוּקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״. אָמַר רַב פָּפָּא: הִילְכָּךְ נֵימְרִינְהוּ לְכוּלְּהוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם תְּהֵא אֵימַת צִבּוּר עָלֶיךָ, שֶׁהֲרֵי כֹּהֲנִים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי שְׁכִינָה. רַב נַחְמָן אָמַר: מֵהָכָא: ״וַיָּקׇם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי״. אִם ״אַחַי״ לָמָּה ״עַמִּי״, וְאִם ״עַמִּי״ לָמָּה ״אַחַי״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם דָּוִד לְיִשְׂרָאֵל: אִם אַתֶּם, שׁוֹמְעִין לִי — אַחַי אַתֶּם, וְאִם לָאו — עַמִּי אַתֶּם, וַאֲנִי רוֹדֶה אֶתְכֶם בְּמַקֵּל. רַבָּנַן אָמְרִי מֵהָכָא: דְּאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת בְּסַנְדְּלֵיהֶן לַדּוּכָן. וְזֶהוּ אַחַת מִתֵּשַׁע תַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר? אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא, הָתָם שֶׁמָּא נִפְסְקָה לוֹ רְצוּעָה בְּסַנְדָּלוֹ וַהֲדַר אָזֵיל לְמִיקְטְרֵיהּ, וְאָמְרִי: בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה הוּא. וּבְמִקְדָּשׁ בְּרָכָה אַחַת כּוּ׳.

« טעמי המנהגים ק״ו טעמי המנהגים ק״ח »